יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

סליחות - אהלי שם

שם הקונטרס: סליחות - אהלי שם. 
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: מיקסיקו תשע"ה (מהדורה ראשונה).

קונטרס זה נדפס שוב כמה פעמים בשנת תשע"ה בהוספות, ושוב נדפס בשנת תשע"ו בהוספות (כולל מובאות מגליונות אלו דלהלן, חלקם שלא בשם אומרם). ולהלן בסמוך נביא מגליונות מהדורת תשע"ו.

בגוף הספר עמוד א שקודם שיטול ידיו יאמר מודה אני - ויש שכתבו לומר מודה אני לאחר הנטילה, עי' במנחת אהרן (כלל א אות ב) ובצעטיל קטן למהר"א מליזנסק (אות ט) ובשו"ת קציני אר"ץ (סימן א אות ה) ובס' סגולות הבעש"ט ותלמידיו (בקו' תפלות הצדיקים שבסוה"ס עמוד ב) ובס' עצי היער (סו"ס ד ובהשמטות דף קמ ע"ב) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן א בירור הלכה אות ב). וכ' בס' עטרת זקנים להרב דוד עובדיה הכהן פריווה נר"ו (עמוד ט אות א) שכן מנהגם. ע"ש. והרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' ראה מעשה (דף ו רע"ב) הביא דברי הרב חיי אדם שביאר את טעם אמירת מודה אני לפני נט"י דוקא.

שם - בסידור אהלי שם ובאוצר פסקי נדרים (בריש נוסחאות הסידור) הובאו הנוסחאות הנכונות שבברכות השחר.

בעמוד ג ד"ה תפלה - הרעיון על המזמור תפלה לדוד וגו' יש להדפיסו להלן תחת המזמור עצמו.

בעמוד ו ד"ה מלפניך - חסרות המרכאות בתחילת הציטוט.

בעמוד י סד"ה פותח - יש לתקן את גודל האותיות.

שם ד"ה ובשמו"ר - יש לקרב את הפסיק השני.

בעמוד יא - יש להעיר בנוסח הקדיש לפי המבואר בסידור אהלי שם ובאוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור אות כד-כה) שצ"ל ולעלמי, וכן שמה ללא יו"ד.

בעמוד יג, 'למענך אלוקי', מה פירוש למענך? וכי זה לא למענם? - עי' בס' ענף עץ אבות (דף קנא ע"ב) מה שהביא מדברי האחרונים בזה.

בעמוד טו, 'רחמנא אדכר לן', מה פשר הסדר הזה? משה ואהרן לפני יוסף ודוד לפני פנחס - עי' בזה בס' מועד לכל חי (סימן יא אות לד) ובשו"ת רב פעלים (ח"ג סימן מא) ובחזון עובדיה על ימים נוראים (דף טו ע"א).

בעמוד טז, 'בכסופי אפין אתינא למקרי קמך רחם עלן', איזו זכות היא ב'כסופי אפין', כלומר הבושה? הרי זו מציאות! - וי"ל ע"פ המבואר בס' אהלי שם על תהלים (פרק נא) שאין להתנצל ולחפש סיבות ונימוקים להקלת חומר החטא כי אם לאחר ההודאה. ע"ש. והדברים חזרו ונדפסו שנית בסליחות אהלי שם מהדורה שניה (במזמורים שלפני הסליחות). וזו הכוונה כאן, שכשאתינא למקרי קמך, דהיינו בתחילת הביאה לפני ה', לפני ההודאה, יש רק בושה ולא תירוצים.
והאמת היא שמצינו דור שלא היה להם בושת פנים מעוונותיהם, כדאיתא בשבת (קיט ע"ב) אמר עולא לא חרבה ירושלם אלא על שלא היה להם בושת פנים שנאמר (ירמיה ו ו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנופלים וכו'.
ומקור הענין מברכות (יב ע"ב), כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלים לו על כל עוונותיו שנאמר בשאול (שמואל א כח) מחר אתה ובניך עמי ואמר רבי יוחנן עמי במחיצתי.

בעמוד כא, 'אולי ישמע קול בכיי' מדוע 'אולי', והלא שומע תפילה הוא - וי"ל שהוא משום שיש דברים המעכבין את התפילה. כן יישב בני חיים עמרם נר"ו. והסכים לזה אאמו"ר נר"ו. ועי' בס' שושן סודות (אות תקפג) ובשל"ה (ווי העמודים פרק י) ובתשובת מהר"ש אליהו נר"ו באתר כיפה.

שם, 'יום צעקתי בלילה', והלא אינו צועק, אלא מדברים על הכלל - והקשה עוד אאמו"ר נר"ו שאף הכלל אינם צועקים. ויישב בני חיים עמרם נר"ו שצעקה הוא מלשון תפילה. ע"כ. ועי' בדברים רבה (פ"ב סימן א) ובזוהר הקדוש (ח"ב דף יט ע"ב) ובס' שערים בתפלה למהר"ש פינקוס ז"ל (עמוד מא) ובמש"כ מהרי"צ בן פורת נר"ו באתר חידוש.

בעמוד כב, 'אבל חטאנו אנחנו ואבותינו', מה המעלה בהזכרת חטא אבותינו - ועי' בתחילת הקונטרס (אות ז) מה שביאר בזה. ובס' בית אל (דף סב ע"ב אות טז) כתב הטעם שמזכיר עוונות אבותיו כי הוא נענש עליהם. עש"ב.

בעמוד כג, 'צערנו אב ואם', נולד יתום יאמר וידוי זה? התשובה, כן, כי מדברים על הכלל - עי' בס' בית אל (דף סב סע"א) שכתב: מה שאנו מתודים על עבירות אשר לא עשינו, כגון גילוי עריות ושפיכות דמים וע"ז, איך ח"ו מוציאים דבר שקר לפני אבינו שבשמים, ודברי שקרים וכו'. אמנם מלבד שכל ישראל ערבנים זה בזה, ואם לא חטא חטא זה חטא בו חבירו כמ"ש לעיל, עוד בה דכל העבירות יש להם תולדות, וישראל כשרים הם ואינם נכשלים כי אם בתולדות, כגון כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז וכו'. וע"ע בזה בס' חזון עובדיה על ימים נוראים (דף רנא סע"א).

שם, 'אבל חטאנו אנחנו', הלא עתה התודה, ומדוע לחזור שנית - הנה בנוסח הסליחות המופיע למעלה באמת הושמטו התיבות 'אבל חטאנו אנחנו ואבותינו'. וז"ל הרב חמדת ימים: וכתב הרב זלה''ה כי אחר אלפ''א בית''א אשמנו מכל עם יתודה בלחש, אבל לא יחזור לומר אשמנו בגדנו פעם אחרת כמו שנוהגים כי על זה נאמר ככלב שב על קיאו רק יפרט כל אחד איזה עון או עונות פרטים שנכשל בהם.

בעמוד כד ד"ה אראלי הב' שורה א - צ"ל מעלה וגלגלי.

בעמוד לח, 'ומודה על רוב אשמיו' - מה פירוש 'רוב', למה לא 'כל'? - י"ל שאיננו זוכרים את כולם. ושוב כתב ליישב כן בקונטרס סלח יעקב.  א"נ יכלה הזמן והמה לא יכלו (כמ"ש בוידוי רבינו נסים). א"נ רוב מלשון רבים.

שם, 'כי לא אדע יום אסוני', דיני, ולא פותחים פה לקרוא לזה אסון - אולם בס' תשלום אבודרהם (בהמסונף לספר אבודרהם הוצאת אבן ישראל, עמוד כט) גרס 'קרוב יום אסוני'. וכתב בס' מועד לכל חי (סימן יא אות מו) שהנוהגים לומר בקשה למתודה חטאתיו ידקדקו בלשונם שלא יאמרו כי לא אדע יום דיני, אלא צ"ל כי קרוב יום אסוני ושארי. ועי' בשדי חמד (אס"ד מע' ר"ה סימן א אות ה ס"ק יג או"ק א), וכנראה מקור דבריו מס' מועד לכל חי הנ"ל ככתוב בסוף דבריו.

בעמוד מד, 'בצלותין ובתחנונין', מדוע לא הוסיפו 'ובתורה'?! - י"ל למה"ד לחדר ניתוחים שבו משתמשים אך ורק במכשירים סטרליים ומטוהרים לחלוטין, ועדיף להשתמש בהם מאשר במכשירים משוכללים יותר שאינם מטוהרים כ"כ. וכמו כן בימי הרחמים והסליחות עדיף תפילה שהיא לשם שמים בדרך כלל, מאשר לימוד תורה שיש בו דרגות של לשמה כל חייו (כביאור מהר"ח מוולוז'ין), ומצינו למהרח"ו בהקדמת ספר עץ חיים שכתב, שכל האומר שהוא עוסק בתורה לשמה רבי מאיר מכחישו. ועי' בזה למהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עד סוף אות ד). וכ"כ הרב חיד"א בברכי יוסף (סימן תקפא אות ו) שראה לקצת רבנים שהיו ממעטים בעיונם בימים אלו ומרבים בגירסא ובתחנונים. וכן ראיתי שביארו הטעם שאומרים תהלים בר"ה במקום לימוד בעיון [ועי' בס' חזון עובדיה על ימים נוראים (דף קפה ע"א) שכתב שעדיף שת"ח ילמד בעיון. אולם שמעתי ממהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) ב- http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/3387 וב- http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/3403 שר"ה זמן אמירת תהלים הוא אפילו לת"ח, ושכן נהג הגרי"ז מבריסק, וגם הביא ראיה מדברי הרב חיד"א הנ"ל. גם עי' בס' ושמואל בקראי שמו (ח"ג עמוד רצט) שהעיר עמ"ש מהר"ע יוסף ז"ל בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מד בהערה). גם בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לז ע"ב אות קצ) כתב שכן נהג הגרי"ז מבריסק, וביאר הטעם. ע"ש. ובס' הדור והתקופה (מהדורה שניה הנהגות הגרי"ז עמוד ה ועמוד ז) כתב שבכל יום היה הגרי"ז אומר תהלים. ע"ש. וראה עוד שם (עמוד יב) מש"כ בענין הנהגת הגרי"ז בזה בראש השנה. ועי' בפורום אוצר החכמה], שכן קריאת תהלים היא בד"כ טהורה מכל פניה, ואף שמצינו (בר"ה לה ע"א) לרב יהודה שתורתו אומנותו שהיה מתפלל א' לל' יום, וכנראה תפילה זו היתה מספיקה לו כמו שלנו צריך צ' תפילות בל' יום, כי בכח תורתו התפילה היה לה הרבה יותר כח וחוזק. שאני רב יהודה דרב גובריה, ותורתו היתה לשמה נקיה מכל פניה. ויתירה מזו מצינו (בשבת יא ע"א) לרשב"י וחביריו שלא היו מתפללים כלל.

בעמוד מה, 'רחמים פשוטים', מה פירוש 'פשוטים', מה הצד השני, וכי יש רחמים מסובכים? - וי"ל בהקדם מ"ש (בברכות ה ע"א) לא הן ולא שכרן, שכן גם היסורים הם מרחמיו ית' עלינו, אולם אנו מבקשים רחמים פשוטים המובנים לנו ע"פ שכלנו הפשוט. ועוי"ל דרחמים פשוטים היינו מלשון (ר"ה לד ע"א) פשוטה לפניה וכו', וכן פושטה כאגרת, דהיינו רחבים.

גליונות מהדורת מיקסיקו תשע"ו:

בהקדמה עמ' ד בדברי הרב אגרות משה שהיקל לומר סליחות בתחילת הלילה בשעת הדחק - אולם הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ב אות יא) כתב: ואם יצרם תוקפם ולא יוכלו לעמוד על נפשם לקום לראש אשמורות כי עזה כמות אהבת שינתם ולא יעורו משינתם, ההעדר טוב ממציאות הרע ולא יעשו כזאת לאמר סליחות וי''ג מדות בתחילת הלילה אחר ערבית או גם בטרם ישכבו קודם חצות.

שם עמ' ז בענין סליחות לבני תורה - והרב חמדת ימים (ח"ג ספ"ג) כתב שראוי שהת"ח יהיו הראשונים לאמירת הסליחות ולא יפרשו מן הציבור, וגם הוא השוה הענין למה שת"ח לא ימנע עצמו מלהתפלל, והביא בזה מעשה בתלמיד הרמב"ן עם בתו. עש"ב. ובס' ושמואל בקראי שמו ח"ג (עמוד רצה) האריך לפלפל במש"כ מהר"ע יוסף ז"ל בזה. ע"ש. ועי' בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות ה).

שם עמוד יח אות א - יש להעיר על הנכתב שמדת אל היא רחמים, עי' בתומר דבורה (פרק א סוף מידה א) ובשו"ת לב חיים (ח"א סימן ע) ובקונטרס יגדיל תורה למהרי"ח סופר נר"ו (ח"א סימן ו) ובס' שער יהושע למהר"י מאמאן (עמוד כד ד"ה אל תיבת).

שם שורה ב, 'חסד אל כל יום' - חסרות המרכאות בתחילת הציטוט.

בסוף ההקדמה, בענין 'במנין י"ג מדות' - גם בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן רז) הביא דברי המפרשים, וכתב שבסידורי הספרדים כתבו כהאר"י. ע"ש. וע"ע בשו"ת פאר הדור להרמב"ם הוצאת מכון ירושלם (סימן צ ובהערה כא).

בגוף הספר בעמ' ג שורה ב מלמטה - צ"ל עם תרגילנו.

בעמ' כג באהלי שם - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אהלי שם על תהלים (פרק נא). וע"ע להלן (עמוד לה ד"ה בכסופי).

בעמ' כז 'אנא שעה שמך יודעי', צ"ב מדוע תליא הא בהא - י"ל עפ"ד הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית שכ': עוד יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ע"כ. וכ"כ עוד בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן (פרק יט). ועי' בס' שערי אורה למהר"י גיקטילייא (שער ה דף מז ע"ב), ובס' חזון עובדיה (שבת ח"ה דף קפא ע"ב) ובמש"כ בגליון ספר יסוד מערבי (עמוד פ). וא"כ הכוונה ליודעי התורה.
ויובן עפ"ז הלשון 'אנא שעה', שכן לשון שועה מכוון לתורה, וכמו שביאר מהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (סימן קפב) וז"ל: התורה נקראת שועה, כמו שאמרו בברכות (ג ע"ב) על פסוק קדמתי בנשף ואשועה, 'עד חצות היה' וכו', כי על ידי דברי תורה קורין להקב"ה, כמו שאמרו (בברכות כא ע"א) על פסוק כי שם אקרא - ברכת התורה, ע"ש. כי התורה כולה שמותיו וכו'. כי השם הוא המידות, ואין סוף עצמו אין לו שם כלל כמו שאמרו בזוהר. רק מידותיו, רוצה לומר רצונו המתפשט בברואים. והתורה כולה היא כללות רצונו יתברך... ולכך היא שמותיו ולמודיו, דהיינו ידיעת זה נקרא קריאה, וכמו קריאת שמע, וכמו הקורא לחבירו בשמו, כשצווח שמו נקרא שקורא שרוצה שיבוא אצלו ויפנה לו. עכ"ד. ועי' במהרש"א (ברכות כא ע"א).

בעמ' כח שורה ב 'בכבד ראש' - בשו"ע שיש להתפלל בתחנונים, ולזה כיון 'בכובד ראש' (מכ"י אאמו"ר נר"ו בגליון הספר). והרב חמדת ימים (ח"ג פ"ג אות כא) האריך בגנות האומרים סליחות במרוצה.

שם 'כי ימינך פשוטה - האם ימינך פשוטה לפני ששבים או כשמתחילים לשוב אז פושט את ימינך?' - מדברי הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות יב) שכתב 'כי כל הימים פשוטה לקבל שבים' נראה שפשוטה לפני ששבים.

בעמוד לא - יש להעביר את עניני נפילת אפים להלן בנפילת אפים.

בעמוד לב באהלי שם ד"ה ויעבר הא' - יש להוסיף בזה דברי הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות יט) שמכיון שעיקר ענין אמירת י"ג מדות הוא לעשותם, 'על כן ראוי שלא יאמר אותו היחיד כל שאומרן דרך תפילה ובקשה לפי שאין הדבר תלוי בזכירה לבד רק בעשיה שתדבק נפשו במדותיו, ובעשרה בהצטרפותם יחד אפשר שיהיו נעשים שזה רחום וזה חנון וזה ארך אפים וכן כולם מה שאין כן ביחיד'. וע"ע שם (אות כא) מש"כ בביאור אמירת י"ג מדות ע"פ הסוד.

בעמוד לג ד"ה ויעבר - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (בהקדמה עמוד ב).

בעמוד לד ד"ה חזון, 'חזון עובדיה (טו)' - צ"ל: וז"ל הרב חזון עובדיה (ימים נוראים דף טו ע"א).
ובדיבור הקודם יש למחוק את האיזכור לרב פעלים וחזון עובדיה, שכן כבר נזכרים בדיבור זה.

שם בד"ה ובשו"ת - ע"ע בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות כב בהגה).

בעמ' לה ד"ה בכסופי - ע"ע להלן (עמוד סז ד"ה נא).

שם שורה ג - צ"ל ונדפסו שנית לעיל (עמוד כד).

שם ד"ה והאמת סוף שורה א - צ"ל ע"ב).

שם שורה ב - צ"ל (ירמיה ו ז).

שם ד"ה ומקור - ובקובץ עומקא דפרשה (ער"ה תשע"ז דף ח ע"א) הביא בזה מש"כ בשערי תשובה לרבנו יונה (שער א' העיקר השישי) שהבושה היא אחד מעיקרי התשובה וכאשר הבושה מביאה את האדם לידי שינוי זיו הפנים, והוא נכלם במעשיו הוא מדרגה עליונה בחלק הבושה שבתשובה, ומתבאר שם שהבושה היא אחד מהעשרים עיקרים של התשובה, אך עדיין לא מובן מדוע המתבייש בעבירה מוחלין לו על כל עוונתיו. והביא עוד דברי הרב יעלזו חסידים שהטעם שהבושה מוחלת על כל עוונותיו, הוא משום שכל המתבייש כאילו מת שהשתנות זיו הפנים מחמת הבושה נחשב כמיתה. ע"ש. וע"ע בקובץ בית יוסף (גליון כט דף מה ע"א ד"ה ובספר).

בעמ' לו ד"ה גלה - וכ' הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות כח): אף כי מדת הגבורה היא מדת הדין הקשה, כאן ידבר על הגאולה, על דרך עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו כדי לנקום מאויבינו. אי נמי, כי בחרבן נאמר איה גבורותיו, לזה אמר כי יגלה גבורתו ויפרסם. ע"כ. ובתהלים (נד ג): אלהים בשמך הושיעני ובגבורתך תדינני. ופרש"י: ובגבורתך תדינני, תנקום נקמתי, כמו כי ידין ה' עמו (דברים לב לו).

שם בסוף העמוד 'רחמנא זכוון חפש לן - אם יש זכויות, מדוע צריך לחפשם? ואם אין, מה שייך לחפש?' - ביאר בזה הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות כח): שאף על פי שאין לנו זכות, חפש לנו זכיות איזה מחשבות טובות. ע"כ.

בעמ' לז 'רחם על נשמתין - ומה עם הרחמים על הגוף?' - ביאר בזה הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לב): גם אם לא נהיה כדאים מצד עצמינו וגוויתנו, רחם עלינו מצד נשמותינו שהיא חלק אלוה ממעל. ע"כ.

בעמ' לח ד"ה אנשי הא' שורה ב מלמטה 'שבנו אליך בבשת פנינו' - מדוע מסיים באות ש, כאשר הכל לפי אלף-בית (מכ"י אאמו"ר נר"ו בגליון הספר). וי"ל שהסדר מסתיים בתי"ו ב'תרופה לא מצאנו', אלא שכדי שלא לסיים בענין המביא יאוש ואיבוד התקוה, התקינו לאחר מכן להוסיף 'שבנו אליך בבושת פנינו לשחרך בעת סליחתינו', דהיינו שמאמינים אנו בקבלת תשובתינו לפני אדון כל. ומצינו גם לפני כן שרמזו הנחמה ב'צומתו משיבי חמה', וכתב ע"ז הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג): אמרו הראשונים כי ראשי תיבות אלו התיבות צמ''ח, כלומר אף על פי שצמתו משיבי חמה עדיין אנו מחכים לצמח דוד שיבוא להשיב חמתו יתברך. גם כתב שם (אות לז) שמה שאומרים לאחר מכן 'תמהנו מרעות' על סדר תשר"ק, 'רמז לפסוק אשר''קה להם ואקבצם, ובא מקושר אל מאמר שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו, וירצה כי עם היות ששוטטנו בארבע פינות ותרופה לא מצאנו עם כל זה הוא ברחמיו ישרוק לנו ויקבצנו'.

שם באהלי שם 'אנשי אמונה אבדו - הרי הרבה מאמינים יש?' - וי"ל שהכוונה למשה אהרן ומרים, כמ"ש הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג): הנה תחינה זו היא דרך אלפ''א בית''א על הסדר, ובכל חרוז שלש תיבות, נגד אנשי האמונה רועי ישראל משה אהרן ומרים, כמו שכתבו הראשונים. ע"כ. ובמדרש רבה (ס"פ וזאת הברכה) איתא, כשנפטר משה רבינו, היה יהושע בן נון בוכה ואומר, הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, זה משה שאמר עליו הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא. ועי' בחזון עובדיה על סוכות (עמוד תנא הערה א).

בעמ' מ ד"ה אלהינו 'אל תעש עמנו כלה' - הסדר משולב בתיו עד ל', וגם מאלף עד כ' (מכ"י אאמו"ר נר"ו בגליון הספר). ועי' במה שביאר בזה הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות מ).

בעמ' מא ד"ה אהלי - עי' בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות יז) שיש לצעוק את הי"ג מדות בקול גדול. וכ"כ בבן איש חי (ש"א פרשת כי תשא אות י). ובס' נר ציון על ימים נוראים כתב שיש לצעוק בסליחות, כמו שאומרים בקדיש שלאחר הסליחות 'תקובל צעקתכם'. אלא שלכאורה אין משם ראיה, שכן צעקה א' מלשונות התפילה, עי' במש"כ להלן בגליון (עמוד מב על 'יום צעקתי בלילה'). ובס' מועד לכל חי (סימן יא אות כב) הביא בזה דברי הזוה"ק (פרשת שמות דף כ ע"א) שהפליג במעלת הצעקה. ע"ש. והו"ד בקובץ בית יוסף (גליון כט עמוד מט).

שם שורה ד - צ"ל לפי תומם.

שם שורה ב מלמטה - יש להזיז את הנקודה שלאחר תיבת 'יותר'.

בעמוד מב, 'אולי ישמע קול בכיי' מדוע 'אולי', והלא שומע תפילה הוא - וי"ל שהוא משום שיש דברים המעכבין את התפילה. כן יישב בני חיים עמרם נר"ו. והסכים לזה אאמו"ר נר"ו. ועי' בס' שושן סודות (אות תקפג) ובשל"ה (ווי העמודים פרק י) ובתשובת מהר"ש אליהו נר"ו באתר כיפה.

שם, 'יום צעקתי בלילה', והלא אינו צועק, אלא מדברים על הכלל - והקשה עוד אאמו"ר נר"ו שאף הכלל אינם צועקים. ויישב בני חיים עמרם נר"ו שצעקה הוא מלשון תפילה. ע"כ. ועי' בדברים רבה (פ"ב סימן א) ובזוהר הקדוש (ח"ב דף יט ע"ב) ובס' שערים בתפלה למהר"ש פינקוס ז"ל (עמוד מא) ובמש"כ מהרי"צ בן פורת נר"ו באתר חידוש ובמש"כ לעיל בגליון (עמוד מא).

שם בדיבור האחרון - יש לחבר דיבור זה והבא אחריו. ומש"כ שם בשם הרב בית אל, כ"כ גם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות סו). וע"ש (באות סז).

בעמ' מג 'יעצנו עצות רעות עד אין חקר - מדוע מודגש ואומרים זאת בקול רם, וכי זה דומה לבטלנו תלמוד תורתך' - י"ל לפי מה שביאר הרב חמדת ימים שהכוונה היא למה שייעץ לחבירו עצה רעה להחטיאו ולהדיחו מעל ה' להבאיש את ריחו. ע"ש. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, והיינו שהדבר קשה אך אפשרי וכמ"ש הרמב"ם, ולכן מעורר כוונתו ביותר באומרו זאת בקול גדול.

בעמ' מד ד"ה צערנו - וע"ע בזה בס' חזון עובדיה על ימים נוראים (דף רנא סע"א). והרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות נ) כתב בזה בזה"ל: ורבינו הקדוש האר''י ז''ל הגיד שצריך לומר פרטי הוידויים כולם אפילו מה שלא היה בו כי לכך נתקן בלשון רבים חטאנו ולא חטאתי, והטעם הוא כי כל ישראל הם גוף אחד וכל אחד מישראל הוא פרטי וזהו הערבות שאדם ערב בשביל חבירו אם יחטאו, ולכן אף על פי שאין בו עון זה על כל פנים ראוי להתוודות עליו כי כשעושה אותו חבירו הרי הוא כאילו הוא עשאו ולכן יאמר בלשון רבים אפלו אם מתוודה בביתו יחיד מצד ערבות הנשמה. ע"כ.

שם ד"ה אבל 'הרב חמדת ימים' - בח"ג פ"ד אות עו. וע"ע שם באות עה, ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"א).

בעמ' מה שורה ה 'ועדיין לא שבנו מתעייתנו' - מדוע לא מסיים בתיו (מכ"י אאמו"ר נר"ו בגליון הספר).

בעמ' מו באהלי שם סד"ה אראלי הב' - לשתף את המלאכים, מעלה את הרמה של ההצהרה ה' הוא האלוקים (מכ"י אאמו"ר נר"ו בגליון הספר).

בעמוד מח 'החזירנו בתשובה שלימה לפניך - הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - עי' במה שיישב בס' ברוך שאמר על התפילה (סוף עמוד קכא) ובקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט).

בעמוד מט 'חמול עלינו ועל טפנו - מדוע הוא מבקש עלינו קודם טפנו' - י"ל ע"פ מה שביאר בס' ברוך שאמר על התפילה שמה שאמרו ז"ל שכל המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, אין הכוונה שיתפלל על חבירו תחילה, שכן חייך קודמין. ע"ש.

בעמוד נב 'עננו אבינו עננו - זהו השבח הראשון!' - ובחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות פה בשם מצאתי כתוב) ביאר זה עד"ה.

בעמוד נד באהלי שם ד"ה אדון, שורה ב - צ"ל אהלי.

בעמוד נה ד"ה עשה הא' והב' - שייכים להלן בעמוד נז.
ומש"כ שם בשם הרב בית אל על הסודות שיש בא"ב זה - ע"ע בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות צא).

בעמוד נו 'עשה למען יעקב נענה בסולם ממרומיך - מה מעלתו של יעקב שנענה בסולם ממרומיך, זהו שבח לבורא שענה לו, מה מ"מ השבח ליעקב?' - וי"ל ע"פ מה ששאל מהר"מ מפרימישלאן (מח"ס דברי מאיר ועוד) על מה נסמך סולמו של יעקב בשמים, והשיב שנעשה חור בשמים מתורתו ומצוותיו ובאותו חור נסמך. והו"ד בקו' לקח טוב - קאלוב (גליון קז דף א ע"ב). ע"ש. וא"כ על זכויותיו של יעקב נסמך הסולם, וזהו שבחו.

בעמוד נח 'דעני בהר המוריה, בבית אל, בגלגל, ברמה, במצפה, בהר הכרמל, ביריחו, במעי הדגה - מה טעם להזכיר ולציין את המקום שנענו, וכי המקום גורם להיענות התפלה?' - ביאר הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות צד): 'דעני לעלי ברמה', וכן כולם, ואין אנו אומרים דעני לעלי ענינן דעני לשמואל ענינן. הטעם הוא דאמרינן בתנחומא ענה שמואל במצפה דכתיב ויצעק שמואל ויענהו ה' חזר ולא ענהו דכתיב ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ענה לדוד דכתיב דרשתי את ה' וענני חזר ולא ענהו דכתיב ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה וכו' גם הבן הילוד לך מות ימות, ועל כן הוצרך לפרש דעני לשמואל במצפה וכו', ואגב אלו נקט אינך. ע"כ.

בעמוד נט 'אם אפס רובע הקן - מדוע מזכירים זכות העקידה הרבה פעמים, גם בתפילה וגם בסליחות, וגם בתיאור העקידה בפרטות ובאריכות' - ביאר הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות צז): פזמון אם אפס טוב לאומרו מתחלה ועד סוף, כדי לזכור עקדת יצחק, ובפרט באשמורת הבקר, שאז מתעוררים החסדים ומתמתקים הגבורות דפחד יצחק. ע"כ.

בעמוד סו ד"ה ומודה 'שאיננו זוכרים את כולם' - וכמ"ש הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות מט): ואף כי אי אפשר לאדם שיוכל להתוודות על כל מה שחטא בפרטיות, כי רובם נשכחים ממנו אפילו הכי אם לא פרט לא עיכב, ויתודה על אותם הידועים לו, ואותם שאינם ידועים לו יתודה עליהם דרך כלל, וכמו שאמרו חכמי הזוהר כי הוא כמ''ש במראות נגעים ובבדיקת חמץ בחור שבין אדם לחבירו שזה וזה בודק עד שיד כל אחד משגת והשאר מבטל בלבו ודיו. ע"כ.
ומש"כ ש'רוב' מלשון רבים - אולם עי' בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות פד) שכתב: על נוסח 'ממך לא נכחדו רוב זדונותי', שהוא טעות, וצריך לומר ממך לא נכחדו זדונותי, או רבוי זדונותי. ע"כ.

בעמ' סז ד"ה נא - ע"ע לעיל (עמ' לה ד"ה בכסופי).

בעמ' סח שורה ו מלמטה, 'חזון עובדיה על ימים נוראים' - בדף קפה ע"א, ושם כתב שעדיף שת"ח ילמד בעיון. אולם שמעתי ממהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) ב- http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/3387 וב- http://www.ykr.org.il/modules/Videos/page/3403 שר"ה זמן אמירת תהלים הוא אפילו לת"ח, ושכן נהג הגרי"ז מבריסק, וגם הביא ראיה מדברי הרב חיד"א הנ"ל. גם עי' בס' ושמואל בקראי שמו (ח"ג עמוד רצט) שהעיר עמ"ש מהר"ע יוסף ז"ל בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מד בהערה). גם בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לז ע"ב אות קצ) כתב שכן נהג הגרי"ז מבריסק, וביאר הטעם. ע"ש. ועי' בפורום אוצר החכמה.

בעמ' סט באהלי שם ד"ה מחי ומסי, 'מדוע שינו בסליחות הללו לארמית' - ביאר הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות קד): וטעם שנתקן כל זה בלשון תרגום, שאנו מזכירין הגלות והחרבן שלא יקטרגו עלינו חס ושלום מלאכי השרת, ובפרט במ''ש ברך בוכרך אנן עבדך אנן יקטרגו ויאמרו אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, ולכן נתקן בלשון תרגום שאינן נזקקין לו, וגם שיבינו עמי הארץ אלו התחינות מעטי הכמות ורבות האיכות, ותקנו בלשון תרגום בזמן ההוא. ואף על פי שעכשיו אין אנו בקיאין בו, לא רצו לשנותן, וכל השאר שהוא רב האיכות גם כן נתקן בלשון הקודש למשכילי עם.  ע"כ.

שם ד"ה רחמים פשוטים - ומדברי הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות קה) נראה דגרס 'רחמים בקשנו' ללא 'פשוטים'.

בעמוד ע באהלי שם ד"ה חיים - וכתב הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ד אות קה): כתבו המפרשים, שהנכון לומר רחמים בקשנו קודם מאמר חיים שאלנו וכו', כי מבלי שיקדמונו רחמים אין לנו מקום לשאול חיים. ע"כ.

בעמוד עג באהלי שם ד"ה זוכרנו - צ"ל מלפניך.

בעמ' פז - יש למחוק את הקטע האחרון, שלא שייך לוידוי הגדול.

בעמוד צ שורה ד 'ונזירות' - צ"ל הרי"ש בשורוק.

בעמוד צד ד"ה ברשות, שורה ג - צריך לחבר התיבות 'מה שתעשו', שכן יש מקף ביניהם.

בעמ' צז ד"ה בעמוד - צ"ל בהקדמה בעמוד ד.

שם ד"ה והנה דברים 'וכתב ע"ז' - באתר ישיבת כסא רחמים, במדור שאל את הרב מס' 2328.

שם בסוף העמוד - בעיקר הענין, אמר לי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו (ר"מ כולל שובה ישראל במיקסיקו) לבאר שבראש אשמורות היינו בראש א' האשמורות, והיא האשמורה הג', שכן נהגו מקדם להאריך בסליחות כשעתיים וכל זה לפני תפילת שחרית כותיקין. עכ"ד נר"ו. ויש להביא בזה דברי מהר"ש ן' גבירול בכתר מלכות (ד"ה ה' מי יעמיק למחשבותיך) על המלאכים, 'נחלקים למשמרות ביום ובלילה לראש אשמורות'. וכדבריו נראה מד' הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ב אות יא) שהזהיר שלא לומר סליחות בתחילת הלילה, ושאם יצרם תוקפם ולא יוכלו לעמוד על נפשם לקום לראש אשמורות כי עזה כמות אהבת שינתם ולא יעורו משינתם, ההעדר טוב ממציאות הרע. ע"ש. הרי שקרא 'ראש אשמורות' לאחר חצות לילה. ובקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רכח) נדפסו דברינו בזה.
ובעיקר הדין, גם בשו"ת דרכי דוד (סימן מ) כתב ליישב המנהג לומר הסליחות בתחילת הלילה. ע"ש. וה"ד בקצרה בס' מגן אבות (מהדורה שלישית א"ח סימן תקפא).

בעמ' צח ד"ה בגוף, שי"א שמודה אני יש לאומרו לאחר נט"י - וכ' בס' עטרת זקנים להרב דוד עובדיה הכהן פריווה נר"ו (עמוד ט אות א) שכן מנהגם. ע"ש. והרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' ראה מעשה (דף ו רע"ב) הביא דברי הרב חיי אדם שביאר את טעם אמירת מודה אני לפני נט"י דוקא.

שם ד"ה שם - צ"ל שם - עי' בסידור.

שם אות ב, שנהגו לומר הסליחות בסוף הלילה - וכ”כ בס’ בית אהרן למהר”א אזולאי (דף תלא ע”א) בשם הרא”ם שנהגו לקום באשמורת. וכמ”ש מר”ן בש”ע. והרב חמדת ימים (ח"ג פ"ב אות ד) כתב לבאר הטעם שתיקנו הסליחות בלילה ולא ביום. ע"ש. וראה בס' יפה ללב השלם (סימן תקפא) בחשיבות ההשכמה בימי הסליחות. וכבר העיר בקובץ דברי שי"ח (גליון קצא עמוד ב) בשם קונטרס שערי שיח, שהאומרים סליחות משהגיע זמן תפילה, לכאורה יש להם להקדים התפילה לסליחות, משום תדיר ושאינו תדיר קודם, אלא שאמר מהר"ח קניבסקי ז”ל שכבר נשתרש המנהג להקל בזה. אלא שהוא עצמו אומר סליחות לפני תפילת ותיקין, כמ"ש בקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב). ושו"ר שמהר"י אביחצירא ז"ל (ה'בבא סאלי') הורה שמשהגיע זמן תפילה, לא יאמר סליחות לפני התפילה. והעיר בזה אחי ידידי כמוהר"ר יוסף נר"ו שמכיון שהתפילה היא חיוב והסליחות הם מנהג, לא שייך בזה כללא דתדיר ושאינו תדיר. וזה דלא כמ"ש בס' בית ההוראה שע"י ישיבת אהבת שלום (ספר ראשון חלק אורח חיים עמוד 617). עכ"ל. וכיו"ב כתב מהרי"מ הכהן רובין נר"ו בשם מהרש"ז אוירבך ז"ל. ועי' בזה בשו"ת מהרי"ץ דושינסקיא (סימן לב) ובקו' הערות וביאורים שי"ל ע"י ביהמ"ד אהלי תורה (גליון תקכג עמוד יג). ועי' בקובץ מים חיים (גליון שג דף א רע"א) בשם מהר"ח קניבסקי ז”ל (מח"ס שיח השדה ועוד) שנ"ח של אביו יש לו להדליקו לפני נ"ח של עצמו, שכן כיבוד אב דאורייתא קודם להידור מצוה דרבנן. ובחזון עובדיה על חנוכה (עמוד עב) דן בענין אם צריך להקדים ק"ש דאורייתא לנ"ח דרבנן. ועוד שם (עמוד קפו) אי הבדלה דאורייתא קודמת לנ"ח דרבנן [ושם (עמוד רלב) אי שיר של יום קודם דתדיר או מזמור של חנוכה משום פרסומי ניסא. וגם לעיל (עמוד עב) דן אי פרסומי ניסא קודם לתדיר]. ודברינו אלה נדפסו בקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רכז). ושו"ר שבשו"ת יחוה דעת ח"ז (סימן צג) האריך בזה. ע"ש. וע"ע בס' שירת משה (תפילין סימן ב).

יום שישי, 11 בספטמבר 2015

חזון עובדיה - פרוזבול

שם הספר: חזון עובדיה - פרוזבול
מחבר: רבי עובדיה יוסף
דפוס: ירושלם תשס"ח

בדף יט ע"א סוף שורה יט - צ"ל להו.

שם ע"ב, בענין אי רש"י פרשן או גם פסקן - עי' במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס יחי יוסף ועוד) במאמרו בקובץ זכור לאברהם (תשנ"ז-תשנ"ח) בדעת מרן אי רש"י פרשן או פסקן. וע"ע בקובץ אגרות להחזו"א (ח"ג סימן טו), ובשו"ת עמק יהושע מאמאן (ח"ד בקו' שער יהושע שבסוה"ס מע' הר' אות א) ובשו"ת יחוה דעת ח"ה (בכללי השו"ע שבסוה"ס, אות ג), ודבריו חזרו ונדפסו בראש ספרו הליכות עולם ח"א. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סימן כא) ובס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' תלב). ועי' בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בא תשע"ג דף כז סע"ב) שנראה דס"ל שרש"י פסקן. וראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו בשו"ת איש מצליח (כרך ג' חאו"ח סימן טל ד"ה בס', דקי"ג ע"ב) שכתב וז"ל: ונראה שאע"פ שכתב מרן גופיה בב"י או"ח סימן יו"ד דרש"י פרשן הוא ולא פסקן, מ"מ הכא שזה מעשים בכל שנה, ודאי דפירושו מכוון לפסק הלכה, ולא אמרה מרן אלא במקרים שאינם נוהגים תדיר דאמרינן אילו איתשיל עלה לענין הלכה הוה דייק בה טפי, משא"כ כאן (בשיעור שברים) שזה נוהג בכל יום ראש השנה. עכ"ל. ונראה דמהר"ע יוסף ז"ל לא ס"ל כוותיה, מדכתב בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן כט אות ב) לענין טרימא דרש"י לא התכוון לפסק הלכה, והתם מעשים שבכל יום הוא. ובשו"ת צאן יוסף (סימן מז ד"ה עוד) כתב שרש"י אינו פוסק אלא מפרש. ע"ש. אולם מהר"ר ישמ"ח עובדיה (מח"ס ישמח לבב ועוד) בתשו' שנדפסה שם (סימן נ ד"ה ידידי) כתב שהיינו דוקא בדין היוצא מתוך פירוש רש"י, אבל כשכתב בפירושו דבר הלכה שלא מתוך פירוש הש"ס, בדרך פסק אמרה למילתיה. וחלק עליו הרב המחבר שם (בריש סימן נא). עש"ב. וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן ריא וסימן שח על דברי הש"ע סעיף כ"ה).

בדף צ סע"א, בענין ספיקא דרבנן לקולא אי הוי לכתחילה - ע"ע בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סו"ס יג) ובשו"ת יביע אומר ח"א (חי"ד סימן ה אות יב) ובס' סנסן ליאיר השלם (עמוד ריט) ובס' שלמא בעלמא (י"ד ס"ס צא).

ראה בספר ריח ליצחק (דף צה ע"ב) שטרי פרוזבול ממהר"ר אפרים לאניאדו ז"ל מארם צובא (מח"ס דגל מחנה אפרים ועוד). וראה בקובץ אבקת רוכל (גליון יד עמוד לג) שטר פרוזבול ע"פ מנהג מערב הפנימי.

יום רביעי, 29 ביולי 2015

דמשק אליעזר - גליון נד

שם הקובץ: דמשק אליעזר - גליון נד
עורך: רבי אלכסנדר אליעזר קנופלר
דפוס: תשע"ה

בעמוד ד כתב בשם הרב מעגלי צדק שיש לקיים את מצות כיבוד אב ואם, שהיא מצוה שכלית, רק בגלל שהוא ציווי השם - הנה כן כתב גם הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל גבי מצות כיבוד אב ואם. וכ"כ מהר"ש פרימו ז"ל בס' אמרי שפר הנד' בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' בראשית דרך ב) והחת"ס בס' תורת משה עה"ת (פר' בשלח ד"ה כי כאשר) ובס' טובך יביעו ח"ב (ראה יד ח, עמ' שה) ובס' ערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב). ובס' ערבי נחל (פר' חוקת ד"ה לבאר) כתב כיו"ב בשם הרמב"ם ז"ל במו"נ. וע"ע בס' בינה לעתים (עת לעשות, דרוש לז) ולהרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קמא ע"א) ובס' פי המדבר על הגש"פ (פיסקת חכם מה הוא אומר) ולמהר"א שפירא ז"ל בס' זכרון מאיר (עמ' ח) ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן מו) ובס' תנועת המוסר (ח"ה עמ' קלח-קלט) ובקובץ אור תורה (אד"ב תשע"א עמ' תרכד אות ו).
והנה כתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פל"ט) בטעם מצות השמיטה, שהיא רחמים ונדיבות ככתוב (שמות כג יא) ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה [וכן הביא טעם זה בס' החינוך (מצוה פד). ע"ש], וכן כדי שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה.
ובכלי יקר (ר"פ בהר) כ' בזה"ל: בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות, כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה. ורבים חולקים עליו ואמרו, שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה, למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם. ועוד, שאין זה שבת לה', כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו, ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם. ע"כ. ועי' בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (דברים סוף עמ' ב).
וי"ל דהנה למרות שלדעת הרמב"ם במו"נ הנ"ל השמיטה היא מצוה שכלית, וכ' הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) שבמצוות השכליות אין לומר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי [ועי' בהגהות הגאון יעב"ץ שבשולי הגליון שם (אות ב) ובס' טובך יביעו (ס"פ שמיני) ובס' מאור ישראל (ברכות ח ע"א ד"ה הרמב"ם)], מ"מ המקיים מצוה זו יש לו לכוון שרצונו לעשות בזה רצון ה', וכך מקיים מצוה, וכנ"ל. וזו הכוונה במאה"כ "שבת לה'", דאע"ג שהיא מצוה שכלית, תכוין לשם מצוה (וע"ע בדברי הרא"ם ובמש"כ הרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו שנד' בס' אור עולם שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, ח"א עמ' קלד). והנה אם העונש היה שהארץ לא תוסף תת כחה, יחשוב הרשע שאין זה עונש כי אם תוצאה טבעית, ולכן בחר הקב"ה בעונש אחר.
ועוד, הנה הרמב"ם במו"נ (ח"ג פנ"ב), לאחר שביאר טעמי המצוות כתב שמטרת כל המצוות היא להכשיר את האדם שיגיע לשלמות האנושית, ויבוא ליראה את השם. ע"ש. הרי שבסופו של דבר כל המצוות הן לשם ה'. וע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (בהר כה ב).

בעמוד יד בהערה שאין היתר שלא לאכול סעודת מלוה מלכה - אולם עי' בשו"ת יביע אומר מה שהביא מדברי הראשונים בזה.

בעמוד יח והלאה בענין אם שייך מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר - עי' בזה בס' שלמא בעלמא (סימן שח) ובקו' המאזנים (גליון לא עמ' לו).

יום שני, 27 ביולי 2015

קול תחינה החדש

שם הספר: קול תחינה החדש
עורך: רבי יעקב לוי
מו"ל: הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלם
דפוס: ירושלם תש"נ

ספר זה יצא לאור שוב (על ידי אותו מו"ל וע"י אותו עורך) אח"כ במהדורה חדשה. ואמ"א.

עמוד ג שורה ב, 'תר"ד-1804' - תר"ד היא שנת 1844 למניינם.

שם, שהספר י"ל ע"י הרב חיד"א בשנת תר"ד - זה אינו, שכן הרב חיד"א נפטר בשנת תקס"ו, וכמ"ש בנוסח המקורי של מצבתו הנד' בסו"ס שבחי מהרחיד"א.

עמוד ו שורה ט - צ"ל המפסקת ומעלה.

שם סד"ה חל, 'ברכ"י' - סימן תקנג אות ג.

שם סד"ה אם, 'ברכ"י' - סימן תקנג אות ד.

שם ד"ה מפסיקים שורה א - צ"ל ובאים לבהכ"נ.

שם שורה ד - צ"ל הדחק שרי כגון.

שם ד"ה תשעה שורה ג - צ"ל אבותינו כדאיתא.

עמוד ט ד"ה שנה סוף שורה ג - צ"ל נקודה אחת במקום ב' נקודות.

עמוד י ד"ה יונה שורה ג מלמטה, 'מי' - צ"ל המי"ם בצירי.

עמוד יב שורה ז 'בעגלה' - צ"ל בעגלא.

עמוד יח שורה אחרונה - צ"ל ועד אנה.

עמוד יט שורה אחרונה - צ"ל מכובד מעמס. וכ"ה בסדר ארבע תעניות הנדפס בשנת ת"ד (דף נח ע"א).

עמוד כב בדיבור הא' שורה ב מלמטה, 'אומר' - נדצ"ל המי"ם בפתח.

שם ד"ה יום שורה א, 'שכני' - נדצ"ל הנו"ן בפתח.

שם שורה ב מלמטה, 'בני' - נדצ"ל בנים.

עמוד כו בסוף הדיבור הא' - צ"ל אל הסלע.

עמוד מד ד"ה אקרא שורה ב 'לארץ' - צ"ל הרי"ש בסגול.

עמוד מה שורה א - צ"ל מי (המי"ם בצירי) שבא (השי"ן בשבא) וסבא (הסמ"ך בשבא).

שם שורה ג, 'המגורשים' - צ"ל הה"א בפתח.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל אלילה אלכה. וכ"ה בבינה לעתים הנדפס בשנת תר"א (דף סב ע"א) וב'קינות אבותינו'.

עמוד מו שורה א 'ומראה' - צ"ל הרי"ש בקמץ (וכ"ה ב'קינות אבותינו').

שם שורה יג, 'אדמה' - צ"ל המי"ם בסגול (כן אמר לי מהר"ר סעדיה הכהן ז"ל, ש"צ בעי"ת טיטואן יע"א ובעי"ת קאראקאס יע"א).

שם שורה טז, 'מי' - צ"ל המי"ם בחיריק.

שם, 'ראש' - צ"ל ראה (כן אמר לי מהר"ר סעדיה הנ"ל).

שם שורה ב מלמטה, 'עמו' - צ"ל העי"ן בפתח.

עמוד נד שורה ג - צ"ל חלקם לא.

עמוד נח שורה ז, 'נשכחנו' - צ"ל החי"ת בשבא.

שם שורה ח, 'ונצרח' - צ"ל הוא"ו בפתח.

שם שורה ט, 'בם' - צ"ל בא.

עמוד ס 'הרשעה' - בענין ניקוד תיבה זו, עי' בכף החיים (סימן תרפב אות ב) שהביא השיטות בזה. ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו (שבאתר דורש ציון מס' 37756) הכריע לומר הרי"ש בחיריק. ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 12295) כתבו לומר בשבא. וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן יא אות כ). אולם חזר בו בספרו חזון עובדיה על חנוכה (עמוד רה), וכתב לומר בחיריק כמנהג העולם. וכן כתבו בניו מהר"ר אברהם נר"ו בתשובה שבאתר מורשת, ומהר"ר יצחק נר"ו בילקוט יוסף (א"ח סימן תרפב סעיף טז). ע"ש. ודלא כמ"ש אחיהם מהר"ר דוד נר"ו בס' תורת המועדים על חנוכה (סימן י סעיף ז אות ו). ע"ש. גם מהר"ר יצחק נר"ו כתב בתחילה בס' ילקוט יוסף על תפלה כרך ב (בנוסחאות התפלה שבסוה"ס אות ע) לומר ברי"ש בשבא. וע"ע בלקוטי שיחות (כרך לה פרשת תולדות שיחה ג עמוד קיד).

עמוד סב שורה ה 'בציון' - צ"ל הצד"י בקמץ. וכ"ה באתר שיתופיוט.

שם ד"ה אוי שורה ד, 'לבת' - צ"ל הלמ"ד בפתח.

עמוד עא אות ד שורה ה, 'והנסדק' - צ"ל והסנדק.

שם סוף אות ה, 'ברכ"י' - סימן תקנד אות א.

שם סוף אות ז, 'ברכ"י' - סימן תקנד אות ב-ג.

שם אות ח, 'מניקת' - צ"ל מינקת.

שם בסופו, 'ברכ"י' - סימן תקנד אות ה.

שם אות ט, 'יולדות שנתרפי'' - צ"ל יולדת שנתרפאת.

שם, 'היה' - צ"ל היתה.

עמוד עב אות יא, שורה ד - יש למחוק את כל השורה, וכן את ג' התיבות הראשונות של השורה הבאה.

שם אות יד שורה ב, 'במנחה' - צ"ל ובמנחה.

שם שורה ג, 'הרמ"ע' - בתשובה סימן קז.

שם, 'ברכ"י' - סימן תקנה אות א.

שם אות טו שורה ב, 'ואל' - צ"ל ולא.

שם בסופה, 'ברכ"י' - סימן תקנו אות ג.

שם סוף אות יז, 'ברכ"י' - סימן תקנח אות א.

עמוד עג אות יח שורה ב, 'להתענה' - צ"ל להתענות.

שם, 'ברכ"י' - בברכ"י (סימן תקנח אות ג) כתב בזה"ל: מי שהיה בדרך ביום ט"ב, וטעה שלא ידע שהוא ט"ב ואכל ושתה ובא לעיר ביום ט"ב, אם בא קודם חצות יתענה עד הלילה, וטוב שיתענה בעשירי וינהוג איסור ברחיצה ותשמיש. ואם בא בערב, יתענה יום עשירי וינהוג הה' עינויים, אך בת"ת וכיוצא חייב. הרב מהר"ם מזרחי בס' פרי הארץ ח"א סי' ט. ע"כ.

שם אות יט שורה א - צ"ל שנהגו שלא לאכול.

שם סוף אות כ, 'ברכ"י' - סימן תקנט אות ד.

עמוד קג שורה יג, 'וישתחוו' - צ"ל והשתחוו.

עמוד קנא בדיבור הא' שורה ב מלמטה, 'ופרוד' - צ"ל ופקוד.

עמוד קסג שורה ו מלמטה, 'אשה' - צ"ל אשא.

עמוד קסה שורה א, 'על' - נדצ"ל עד.

עמוד קעג ד"ה יום, שורה ה - כתב בעלון בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון כב דף ה ע"ב): אני זוכר פעם אחת בתשעה באב אמרנו קינת "יום אכפי הכבדתי ויכפלו עווני", וזו קינה שכתב אותה רבי יהודה הלוי, ונכנסה גם לסידורי האשכנזים. ושם כתוב על דמו של זכריה "ולא שקט (הדם) עדי הווקם, ועד הפליא פליליה", מה זה "עדי הווקם"? אז אמרתי לאבא (זה היה בשנה האחרונה תש"ל): אני חושב  שצריך לומר "הוקם" הקו"ף בדגש, וכמו "לא יקם כי כספו הוא" (שמות כ"א כ"א), דהיינו לא שקט הדם של זכריה עד שקיבל נקמה, אמר לי אבא: נכון מאד, "לא שקט עדי הקם [הקו"ף בדגש] ועד הפליא פליליה" .ומה שמעניין שרבי יהודה הלוי מתאר שם את הדם של זכריה יוצא ומבעבע מבין כל אלה שנהרגו שם, כאילו הוא ראה את זה במו עיניו. וכתב עוד בהערה: כשערכתי את "אור תורה" לא רציתי להביא את זה בשמי, אז כתבתי את זה בשם אבא (באור תורה תמוז התשל"ה עמ' ס"ד), ושלח לי הרב דבליצקי שליט"א: "הגאון ז"ל כיון לד"ר דניאל גולדשמיט (בספר הקינות שלו) שהדפיס בספרו "הקם" בדגש". אבל זו הגהה שלי, והדברים כ"כ ברורים. ע"כ.

עמוד קפא ד"ה ר' ברוך, שורה א, 'גד' - צ"ל גדול.

שם ד"ה ר' שלום, שורה ג, 'המדקד' - צ"ל המדקדק.

עמוד קפב ד"ה ר' אברהם אנקווא, שורה ו, 'חמד' - צ"ל חמר.

עמוד קפו שורה ד, 'וירש' - צ"ל הוי"ו בשבא או ויירש היו"ד בחיריק.

עמוד קפז ד"ה זיו, 'יופיי' - צ"ל הפ"א בשבא והיו"ד הב' בחיריק.

עמוד קפח שורה אחרונה, 'נתרצו' - צ"ל נתצו.

עמוד קצ שורה ד מלמטה, 'מראי' - צ"ל מראשי.

עמוד קצא שורה ט מלמטה, 'עדיי' - נדצ"ל הדל"ת בשבא והיו"ד הא' בחיריק.

עמוד רח - לשמיעת קינה זו, ראה באתר פיוט.

עמוד רטו ד"ה רעבים, 'צמאים' - צ"ל המ"ם בצירי.

עמוד רכה ד"ה נותץ - צ"ל הוי"ו בשורוק והתי"ו בפת"ח.

עמוד רלג בסופו, 'אומרים אותה להוצאת ס"ת' - ונדפסה להלן עמוד רצ.

עמוד רלה סוף שורה ו, 'לזנה' - צ"ל הלמ"ד בחיריק והזיי"ן בשבא ומפיק ה"א [כמו שמצינו שתרגם אונקלוס (בראשית א כה)].

שם שורה ח - צ"ל עליהון שלטונין. וכ"ה בס' בינה לעתים הנדפס בשנת תר"א (דף נח ע"א).

עמוד רלז שורה ג 'שנייא' - צ"ל השי"ן בשבא.

עמוד רלח שורה ח - צ"ל איה אדונם. וכ"ה בס' בינה לעתים הדפס בשנת תר"א (דף נח ע"ב).

עמוד רלט שורה ג מלמטה - צ"ל היא ויקרה. וכ"ה בס' בינה לעתים הנדפס בשנת תר"א (דף נט ע"א).

עמוד רמה שורה יא 'פרש' - צ"ל בשי"ן שמאלית.

עמוד רמט שורה יא 'מתי' - צ"ל המ"ם בשבא והתי"ו בצירי. וכ"ה ב'קינות אבותינו'.

עמוד רנ שורה ד - צ"ל שמה קיפוד. וכ"ה ב'קינות אבותינו'.

שם שורה ח - צ"ל ימס כעש. וכ"ה ב'קינות אבותינו'.

שם שורה ג מלמטה 'ועין' - צ"ל היו"ד בחיריק.

עמוד רנא שורה ה מלמטה . צ"ל יצחק מנדיל בן אברהם.

עמוד רנג שורה ג 'ואשברה' - צ"ל בשי"ן שמאלית. וכ"ה ב'קינות אבותינו'.

עמוד רס שורה אחרונה, 'חתומים' - צ"ל סתומים (כן אמר לי מהר"ר סעדיה הנ"ל).

עמוד רסט שורה א, 'עזיאלי' - צ"ל עזיאל (עי' לעיל סוף עמוד קפב).

עמוד רע סוף שורה ב, 'במעו' - צ"ל במעוני.

עמוד רצ אות לג - קינה זו נדפסה כבר לעיל עמוד רלג. ע"ש.

שם שורה ב - צ"ל אקום במר.

עמוד שב ד"ה הנה, שורה א 'מרחקים' - צ"ל המ"ם בצירי.

עמוד שלב שורה ג, 'הלקם' - צ"ל חלקם.

עמוד שפט ד"ה חשבתי שורה ב, 'פרצת' - צ"ל התי"ו בשבא.

שם, 'משלת' - צ"ל התי"ו בשבא.

שם בהערה א - הספר נדפס בשנת תרכ"ג והוא למהר"ר יעקב רקח (כ"כ בס' בית עקד ספרים בערכו, מס' 1340).

עמוד שצ שורה ג, 'צורך' - נדצ"ל הצד"י בשורוק.

עמוד תכז שורה אחרונה - צ"ל ויקבע בלבו.

יום שישי, 24 ביולי 2015

תורת אמך - דובב שפתי ישנים

שם הקונטרס: תורת אמך - דובב שפתי ישנים
מחבר: רבי אברהם אסולין
דפוס: תשע"ה

בעמ' טו-טז כ' שנקברו בסמיכות זה לזה מהר"ר דוד עובדיה ומהר"ר דוד מסעוד עובדיה - שנים שהן אחד, והוא ז"ל חיבר גם ספר שו"ת נתן דויד.

בעמ' טז על רבי משה חרוש - הוא קבור בהר תמיר בחלקת המערבים. תולדותיו בספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד יא).
ויש להוסיף שבאותה חלקה קבורים גם מהר"ר יצחק חזן ז"ל (מח"ס שו"ת יחוה דעת ועוד) ומהר"ר יצחק אוחנא ז"ל (רבה של קרית שמונה).

שם בסופו על רבי שלמה פינטו שהוא אבי שושלת משפחת פינטו - עי' בס' לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (בהקדמה עמוד 4) שאף אביו מהר"ר יצחק היה חכם גדול. ולדעת מהר"ד פינטו נר"ו (נכד מהר"ר שלמה פינטו), מהר"ח פינטו זקינו היה מצאצאי מהר"ר יאשיהו פינטו מח"ס נבחר מכסף ועוד.

בעמ' יט על בית החיים בצפת - יש להוסיף ששם קבור גם הרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל (מח"ס מראה הילדים ועוד), עי' בהקדמת הרב המו"ל מחדש ספרו יסוד מערבי.

בעמ' כא אות א' הב' שורה ב' - צ"ל חיים בן.

שם - יש להוסיף שבהר הזיתים קבור הרמ"ז מהר"ר יוסף פרץ ז"ל, מח"ס תהלתו בפי. עי' תולדותיו בראש הספר הנ"ל.

_____________________________

ע"פ ההערות הנ"ל תיקן והוסיף הרב המחבר נר"ו כמה דברים, כמו שנראה במאמר הנדפס במכ"ע עונג שבת - יום ליום שנדפס לאחר זמן.

ויש להעיר עמש"כ במאמר הנ"ל (בדף י ע"ב אות ב) שמהר"ד עובדיה ז"ל חיבר ספר נתן דוד - צ"ל דויד.

ומה שכתב (בדף י ע"ג) שלאחר אות ג' יש אות ה', וחסרה אות ד'.

ומה שכתב (שם אות ה) ששם קבור [הרמ"ז] מהר"ר משה הרוש ז"ל - צ"ל חרוש.

ומה שכתב (בדף יא ע"א אות ד שורה ב) 'המערבי' - צ"ל המערבית.

ומה שכתב (שם שורה ג) 'הפקוד' - צ"ל פקוד.

ומה שכתב (שם באות ה) 'משכיל עבדי' - צ"ל ישכיל עבדי.

גם יש להעיר על מה שכתב (שם אות יב בסוגריים) בדבר שמו של מהר"ר מאיר אביחצירא ז"ל, שהדברים אינם מובנים, והכוונה מבוארת בגוף הספר (עמ' כא-כב) שמהר"ר מאיר אביחצירא ז"ל, שמו המקורי היה מאיר שלם.

ומה שכתב (שם אות יד שורה ב) 'כקזבלנקה' - צ"ל קזבלנקה.

ובדף יב ע"א (אות ה הב') - צ"ל טנג'י.

ומה שכתב (בדף יג ע"ב שורה ד ושורה ה מלמטה) 'התברר' - בגוף הספר (בסופו) כ' 'הברר'.

יום שלישי, 23 ביוני 2015

מגילת פלסתר

שם הספר: מגילת פלסתר
מחבר: רבי אברהם שמואל יהודה גישטיטנר
דפוס: תשע"ה (מהדורה שלישית)

יש להעיר שבעותק הנמצא בהיברו בוקס כתבו בטעות שם הספר במהדורה זו השלישית 'מגילת פלסטר'. וכבר רמזו זאת בפורום אוצר החכמה.

ועיין עוד בעיקר נושא זה במה שכתבתי בגליונות מגלת ספר. וע"ש באותו פורום מש"כ על ספר מגילת פלסתר.

בעמוד ח בהערה, שורה ב מלמטה - צ"ל ורשע ומנוול.

בעמוד טז פרק ו ענף א אות א - צ"ל הספר רווי.
בעמוד כד ד"ה ויען ריש שורה ב - צ"ל המטפלים. וכן להלן.

בעמוד כט אות ב שורה ג - נדצ"ל: פלוגתא דידן.

בעמוד ל אות ג שורה ה - צ"ל בעקיפין.

בעמוד לא ד"ה ובו, כתב שדבר מוזר הוא שהיתה לו תולעת בתוך מעיו בגודל ב' מטר - אולם הדבר גם קורה בזמנינו, כמו שנדפס במכתבי העתים.

שם שורה ד - צ"ל תועפות.

שם בענף ו בביאור הפסוק 'מצדיק רשע ומרשיע צדיק' - עי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא (פרשת שלח).

בעמוד לג אות ד שורה ג - צ"ל כהנה וכהנה.

בעמוד מז ד"ה יש, סוף שורה א - צ"ל היו שמים דגש.

בעמוד נג שורה א - צ"ל המאספים. וכ"ה במקור.

בעמוד נז ד"ה ואחר שורה א - צ"ל המשתרע.

בעמוד סו (ובעמוד קלא) הביא מאמר העולם 'על ראש הגנב בוער הכובע' - ומאמר זה הובא גם בס' מגלת ספר גופיה (מהדורת ורשא עמוד קעא). וע"ע שם (בעמוד קעד).

בעמוד עו אות ב, שהמו"ל ספר נחלת יעקב לא ידע שחדל 'המאסף' מלהופיע - המעיין בדברי המו"ל הנ"ל יראה שיכול להיות שידע, אלא שעדיין היה קשה לו מדוע לא קיימו המו"ל 'המאסף' את הבטחתם.

בעמוד עז ד"ה אבל, סוף שורה ג - צ"ל לרכוש.

שם ד"ה נמצינו שורה ג - צ"ל כבר רכש.

בדף פב ע"ב ד"ה ובספרו, בסוגריים - צ"ל שגדול המחטיאו יותר מההורגו.

בעמוד פד, בענין 'גם קב לא תקבנו' על ש"צ - עי' במש"כ בזה בקובץ המעין (גליון רב עמוד מט).
ומה שכתב הרב המחבר שדברי מהר"ח פאלאג'י בזה מזוייפים, יש להעיר ממש"כ בקובץ דעת כשרות (גליון יג עמ' צ) על זקני משפחת בכמוהר"ר שאף הם נהגו לומר על ש"צ 'גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו' כי ש"צ בירך א' מילדיהם אשר חלה במגפה. ע"ש.

בעמוד פו ד"ה וזה, שורה ג - צ"ל המאספים.

בעמוד צג ד"ה מבוכה שורה א - צ"ל כירסמה.

בעמוד צז סוף שורה ב - צ"ל (ענף.

שם שורה ה - צ"ל מתוך אצבעותיו.

בעמוד צט ד"ה דאם, סוף שורה א - צ"ל לרכוש.

בעמוד קד שורה ג 'אלא באקראי ובדרך עראי' - לפי"ז יש ליישב ששעותיו הפנויות של הרב חכם צבי היו דוקא בכה"ג. אולם עי' בדברי הרב המחבר להלן שהוכיח שמהר"י עמדן לא כתב דברים אלו. אלא שעדיין יש בדברים אלו לדחות גם מש"כ הרב המחבר, וכן הרב בומבאך, וה"ד להלן עמוד קכח, שאין שעות פנויות לאדם שמותר ללמוד בהן חכמות חיצוניות.

בעמוד קו ד"ה חכמות שורה א - צ"ל החכמה ההיא.

בריש עמוד קיב - גם מכאן יישוב למה שעסק בזה הרב חכם צבי, שראה בזה צורך לעבודת ה' ותורתו. וכיו"ב כתב גם הריב"ש שהובא לעיל.

בעמוד קיג ד"ה ואנכי - גם מכאן יישוב למה שעסק בזה הרב חכם צבי, שלעוצם קדושתו ברור שהיתה כל כוונתו לה'. ובזה מיושב מה שהקשה הרב המחבר לעיל שאיך אדם קדוש וטהור כהרב חכם צבי, שאת מעלותיו מנה בנו מהר"י עמדן אחת לאחת, יעסוק בדברים אלו. והיישוב לזה הוא שדווקא אדם קדוש וטהור כהרב חכם צבי יכול לעסוק בדברים אלו וכנ"ל. ודברים אלו תואמים לדעת מר"ן בש"ע שדוקא רבי מאיר, ואנשים גדולים כמותו, יכולים לקיים 'תוכו אכל קליפתו זרק'. ועי' במש"כ בזה בגליונות ספר שלמא בעלמא (בתשובה למכתב ה).

בעמוד קכ אות ו - צ"ל האפיקורסים.

שם ד"ה ואחרי, שורה ה - צ"ל הי ניהו.

בעמוד קכג ד"ה ומעתה שורה ב, 'וממוחשב' - צ"ל ומחושב.

יום חמישי, 18 ביוני 2015

שיגרא דלישנא

שם הספר: שיגרא דלישנא
מחבר: רבי אברהם מייזליש
דפוס: מונטריאל תשע"ב


בעמוד כד, במקור המאמר 'אזנים לכותל' - גם חקר בזה בשו"ת ויצבור יוסף (סימן ע).

בעמוד כו, במקור המאמר 'איזהו חכם המכיר את מקומו' - כמו כן העיר בזה בקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד פט). ע"ש.

בעמוד לו, במקור המאמר 'אין נביא בעירו' - עי' בפורום אוצר החכמה מש"כ בזה. ועוד שם.

בעמוד לז, במקור המאמר 'אין שוטה מרגיש' משבת (יג ע"ב) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד נט, במקור המאמר 'דברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב' שהוא מברכות ו ע"ב - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב) ובס' ואביטה אורחותיך (בסוף המפתחות שבסוה"ס).

בעמוד צט, במקור המאמר 'תשועת ה' כהרף עין' - ע"ע בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קב - במקור המאמר 'כבדהו וחשדהו' - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קז, במקור המאמר 'כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו' - עי' גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב) שהביא חלק מהמקורות הנז' כאן. ועי' בספר רבינו חיים עוזר (עמוד רלב בדיבור הא').

בעמוד קט, כתב לבאר הגירסא כל מה שאומר לך בעה"ב עשה 'חוץ מצא' - ועי' בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ב עמוד שנה) מש"כ בזה. ולעד"נ לבאר דמכיון שמיסב בסעודתו הרי יש חשש חתנות כדמצינו גבי בישולי נכרים [עי' לאאמו"ר נר"ו בס' דיני בישולי נכרים (עמוד לא) שעיקר טעם איסור בישולי נכרים הוא משום חתנות, ולא משום שמא יאכילנו דבר טמא. ודבריו חזרו ונדפסו בספר דיני מאכלי נכרים (עמוד לא)], ואמרו ז"ל שאינו מחוייב לישא את בת בעה"ב אף אם בעה"ב מבקש זאת ממנו. ו'מצא' היינו כמאה"כ (משלי יח כב) מצא אשה מצא טוב, שבזמן חז"ל היה בשיגרת לשון העולם לומר פסוק זה לנושא אשה כדמצינו ביבמות (סג ע"ב).

בעמוד קלד, שמקור מה שאומרים 'ניתי ספר ונחזי' הוא מקדושין (ל ע"א) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קלו הביא המאמר 'סוף גנב לתליה' - הנה בספר שערי למוד (מהדורה רביעית עמ' תמד) כתב שלא ידוע מקור מאמר זה בדברי חז"ל, ובס' נתיבי השידוך (עמוד תקס) את מקורו האר'ה בדברי המדרש תנחומא (פרשת תצוה סימן יא): המשל אומר, מקום שהליסטם מקפח, שם נתלה. והוסיף ע"ז הרב נתיבי השידוך נר"ו (בעמ' תקנז) מדברי הכתוב (משלי כז כד) 'לא לעולם חוסן'. ובקובץ המאור (מנ"א תשי"ב דף יד ע"ב) כתב שמקורו מקהלת רבה (ז כ) 'לקיש לסטים, בכיר לצלובים', כלומר האחרון שבגנבים הוא הראשון לתליה. ומהר"י זילברשטיין נר"ו הביא ב' המקורות במאמרו שבקובץ פעמי יעקב (גליון מד עמ' קכ). ע"ש. ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' קכח) הוכיח כן ממעשה שהיה. ואחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו כתב לי בזה וז"ל: עי’ באוצר הידיעות השלם (שטרן, ח”ב עמ’ רנב) שגם לא הביא מקור לזה. וכן בספר נחלי בא גד עמ’ 992. וכן בספר פון אונזער אלטען אוצר (במדבר דברים עמ’ 332) נראה מדבריו שלא מצא מקור. ועי’ באור ישראל (סב, שנה טז ב, עמ’ שיט) שאחרי שהביא את קה”ר כת שבבן סירא פ"ב איתא הולך רכיל ולומד לשונו לדבר שקר בוז יבוזו יותר מהגנב וסוף שניהם לתלי’. ע"כ. וכן בספר נחלת אבות מנהגי יהדות לוב (עמ’ רסג) שגם הביא את המקור של בן סירא. ועי’ בספר דברי מנחם (פרידמן שנדפס בתרע"ג) שכבר ציין לקה”ר בעמ’ לח ובעמ’ 178. ועי’ בהיכל רש”י (ח"ד, עמ’ קלז) שכתב שדברי רש”י בסנהדרין ז, א, מזכירים את הפתגם. ועי’ במשנה הלכות (חי”ז, עמ’ שנ) שכתב גם מה שמבואר במדרשים המשל המפורסם סוף גנב לתליה. ובספר הפתגמים (הורוויץ עמ’ נט) כתב השווה לזה וכו’ סנהדרין ז, א. ועי’ בספר פתגמי חז”ל בחרוזים עמ’ 80 שכתב על זה אתרתי תלת גנבי וכו’ וציין סנהדרין ס וזה ט”ס וצ”ל ז. וע"ע בס’ שיגרא דלישנא עמ' 136 שציין את המקורות דלעיל. עכ"ד נר"ו. ורק אציין שספר שערי למוד וספר נחלי בא גד היינו הך, אלא ששינה הרב המחבר את שם הספר ממהדורה למהדורה.

בעמוד קלח, במקור המאמר 'סתם מקשן עם הארץ' משו"ת חוות יאיר (סימן ריט) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב), ויש ט"ס שם.

גם אעיר שלא ראיתי בספר זה את המאמר 'אין דבר טוב שלא יצא ממנו רע מאומה', שהביאו מהר"י עמדן בס' מגלת ספר (מהדורת ורשא עמוד קמח). ושם בהערה ציין המו"ל שבספר צרור המור (דף כד) כתב להיפך: 'אין רע שאין בו טוב'. וזה האחרון הביאו בספר זה בעמ' קלב.
ואולי יש להשוות דברים אלו למאמר 'אין חלום בלא דברים בטלים' שהביא בספר זה בעמוד לב.
וזה דלא כחידושו של מהר"ר מנשה מאיליא בענין סנהדרי שראו כולן לחובה פטור כדאיתא בסנהדרין (יז ע"א), שהטעם הוא משום שאין דבר טוב בעוה"ז שאין בו רע. ועי' בהגהות מהר"ת חיות שם ובס' הלנת הדין למהרש"ק מירסקי (עמוד ג). ומוכח מדברי מהר"מ מאיליא דלא כמ"ד אין רע שאין בו טוב.

גם אעיר שלא ראיתי שהביא המאמר הידוע בזמנינו 'על ראש הגנב בוער הכובע', שהזכיר בדומה לזה מהר"י עמדן בס' מגלת ספר (מהדורת ורשא עמוד קעא) 'זה הגנב בוער כובע שלו'. וע"ע שם (עמוד קעד). ומאמר זה עשה שימוש בו בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד סו ועמוד קלא).

__________________________
ספר זה שלחו לי למנה הרב המחבר נר"ו בצירוף המכתב כדלהלן:

השלום והברכה לכבוד הרה'ג מוה'ר ר' ... שליט'א
ראו ראיתי ספרו הנפלא והנה הוא כולו מחמדים ציצים ופרחים טוב ונעים, ולאות ומזכרת אני שולח לכבוד הודו העתקה של ספרי 'שיגרא דלישנא' כדי להגדיל תורה ולהאדירה .
בברכת כל הטוב
אברהם מייזעלס

ולאחר שקיבל חלק מההערות הנז', כתב לי בזה"ל:
תודה מרובה על תשובתו הרמה.
וכיהודא ועוד לקרא אשלח לכבודו מאמר נחמד שהערכתי בהגליונות.
בברכת כל הטוב
וז"ל המאמר:

הרב אברהם מייזעלס
מאנטריאל יצ"ו
בעמח"ס מטבע שטבעו חכמים ג"ח, שיגרא דלישנא, ועוד

מאמרים נבחרים, בלשון ששנו חכמים
ציצים ופרחים, בדברים נעלמים

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה
שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, אר"א דם ניקוף מרצה כדם עולה. אר"י בגודל ימין ובניקוף שני (קודם שנתרפא הראשון), והוא דקאזיל לדבר מצוה (אז מרצה הניקוף כדם עולה), (גמ' חולין ז' ע"ב).
והנה בפי העולם שגור שהכוונה על אצבעות ידו, ואינו כן, אלא הכוונה לאצבע רגלו, וכן כתב ברבינו גרשום שם, ונוקף הוא כמו נוגף, פן תגוף באבן רגליך, וכ"ה הלשון בילקוט שמעוני, ואתחנן אין אדם נוקף רגלו מלמטה וכו', וזהו מכוון במה שנאמר, מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, והבן.
ואפשר גם להוסיף בלשון ששנו חכמים "ולא כל האצבעות שוות", ודי למבין.

אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל
מקורו ברמב"ם ה' ברכות פ"ז ה"ה, ומובא בשו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ח, והרמ"א בהגהה הוסיף, ופרשה ציון בידיה, רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות.
והב"י בבד"ה ובכסף משנה למדרש איכה, ולא ציין המקור, ולפנינו ליתא, והרשב"א סי' רע"ח כתב מקום ידוע הי' לי בזה ושכחתיו.
ובנימוקי או"ח להרה"ק ממונקאטש זצ"ל כתב ע"ז שאין מקור לזה עפ"י נגלה, וגם בדברי האריז"ל לא הוזכר מאומה, ושמענו וראינו מגדולי וצדיקי הדורות שלא היו מקפידים בזה, גם הביא לראי' מהרה"ק מלובלין זי"ע שהי' מחלק בידיו שיריים מהחלה לכל חסידיו ולכן נשתקע הדבר ושוב אין בו משום קפידא.
ולפלא כמה גדול רב חילו באמיתה של תורה כי כנראה נתהוה טעות בלשון הרמב"ם, וכמו שנתברר בשנויי נוסחאות ממהדורת פרענקעל, כי בכמה כתבי ידות וכן בדפוסים הישנים הי' כתוב, אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אוכל הוא, וכ' שם שכן הי' הנוסח לפני רבינו מנוח ור"ש ב"ר מרדכי.
והחידוש ביותר כי הרמ"א בעצמו בדרכי משה מעתיק בתחילתו לשון הרמב"ם, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ הי' אוכל הוא, דהיינו שקודם שיתן לאחרים יאכל הוא בעצמו, ורק אח"כ כ' שמדברי ב"י ואבודרהם משמע שטעות נפל בספרים וכן ראוי להיות הגירסא האמיתית בדברי הרמב"ם, - אא"כ הי' אבל, ואולם למה שכתבנו מכתבי ידות נראה שנוסח הראשונה האמיתית, וכמ"ש בנימוקי או"ח הנ"ל, ועדיין צריך בירור!

 אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה
גמ' מו"ק כ"ד ע"א, ובערוך ערך סף כ' שהוא לשון פחד, עדה"כ (איוב לב, ו) על כן זחלתי ואירא, תרגום, איסתפיתי ודחילית, ביאור נאה ע"ז המאמר הובא בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד, כלומר מפני יראתו הייתי מעיין בשמועתי יפה ולא הייתי מקיל בה, ועתה ממי אירא אולי אשגה תמיד ואחטיא את הרבים ונמצא שהוא הי' מזכה אותי, ובשרשו, ספן הוא לשון חשיבות, כסוי, כמו ושפוני טמוני חול, חלקת מחוקק ספין, והוא לשון צפין, וכן ספינה שחלק גדול מכוסה בים, וזה גם הלשון לולא דמסתפינא, והבן.
אזנים לתורה
גמ' יבמות כ"א ע"א, אר"א קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, בס' דברי שאול, על אתר מביא ע"ז דבר נחמד ונעים בשם הגה"צ מוהר"ז מווילנא ז"ל שזה שאה"כ והאזנת למצותיו, דהיינו שנעשה אזנים למצות, ואז אמר הכתוב, כל המחלה וגו', לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והיינו שהטבע שומרת שלא יבוא לידי חולי ע"כ.
ולהוסיף בזה כי ידוע שכל שרשי הגוף והאברים נמצא באזנים, כמ"ש בדב"ר פ"י, האוזן לגוף כקינקל לכלים וכו' כך רמ"ח אברים שבאדם הזה, ע"י האוזן כולן חיים. וכן מפרש הגר"א בספר יצירה ו'ה'. עמ"ש בגמ' ב"ק פ"ה ע"ב, חרשו נותן לו דמי כולו, כי כמו שהלב הוא עיקר כל הגוף כן האזנים. לפי"ז מובן קשר הלשון של והאזנת למצותיו להמשך הפסוק כי אני ה' רופאך, וכהיום אמרו הרופאים החוקרים כי צורת האוזן כולו הוא דוגמת העובר השוכב בקפילא במעי אמו, וגם יש להם דרך לעשות כמו ניתוח באזנים במקומות מיוחדים המכוונים כנגד אותה האברים שצריך תיקון ורפואה והוא מנפלאות תמים דעים.
ואף גם איתא בגמ' ע"ז כ"ח ע"ב, לא אברי כולייתא אלא לאודנא, ובהגהות וחידושים שם לרי"א חבר כתב בשם האריה"ק כי שורש שני הכליות התחלתן הם באזנים, ושורש הלב התחלתו בעינים, כמ"ש, "שוריינא דעינא בליבא תליא", גם בס' דעת קדושים (ראזלע) כתב שכל הרפואות התחלתן באזנים ששם מונח כל השרשים.
ועוד לקרא נמצא חידוש דבר באגרא דכלה פ' כי תצא עה"פ ויתד תהיה לך על אזנך, וזל"ק עוד אני מדבר המשכילים בחכמה היודעים סוד מוח קדוש, שישנו ג"כ במוח אדם על האזנים תי"ד נימין (כמנין ית"ד) וצריך לשעבדם להשי"ת, בין והתבונן, עכל"ק. ולא נמצא כדוגמתו בשום מקום ובמלוא הרועים מביא ברמז, ית"ד עה"כ בגמטריא קדוש"ה עיי"ש.
ובלשון אזנים לתורה, יש בזה רמז נאה בס' בן יהוידע ח"ב דף י' שכ' כי בריש מס' אבות פרט התנא שמות המקבלים את התורה שבע"פ, והם, מ'שה י'הושע ז'קנים נ'ביאים א'נשי כנה"ג, והוא ר"ת אזני"ם רמז לתורה שבעל פה.
ובאותו ענין כדאי לציין דבר נחמד ונעים במ"ש הגמ' חגיגה דף ג' ע"ב, "עשה אזניך כאפרכסת", ופירש"י טירמווייא שעל הרחיים, ובמתרגם, מיהל טראכטער, ואמר על זה הגאון ר' שאול בראך זצ"ל שהוא המשפך שהקול נקלט בו, וכמו הגראַמאַפאָן שקולט את קול המנגן בדיוק גדול, ור"ל בזה שלא רק שצריך לומר בלשון רבו אלא אף שלא לשנות מהניגון שלו שהוא לומד בו, ובזה מובן המימרא של הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכו', מטעם שאינו לומד בניגוניו של רבו (ב' ילקוט המאירי שם).

אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו
ויש מהן אומרים, אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא "ישוב" וימחול לו. דבר זה מובא בגמ' סוכה נ"ג ע"א. וכדאי לציין שבנוסח הירושלמי (סוכה פ"ה ה"ד) איתא, ומי שחטא יימחל לו, ולא נזכר ישוב וימחול, ואולי הכוונה דהיינו לומר דאחר שהזקנה כיפרה על ילדותו בוודאי בין כך ובין כך ימחול לו.

דם נעכר ונעשה חלב
גמ' בכורות ו' ע"א, נדה ט' ע"א, לגבי אשה מינקת ובבהמה, כאן המקום להעיר שבכל התנ"ך וגם בתלמוד לא נזכר "חלב פרה", ורק חלב עזים, חלב צאן, גדי, חלב אמו, גמולי מחלב, חלב אשה, וכיו"ב, וגם בפסוק (שמות יג, ה) זבת חלב ודבש, פרש"י חלב זב מן העזים. ודבר זה צריך עיון מתי התחילו ליקח חלב מהפרה. - ולהעיר מ"ש בגמ' בכורות דף ע"ב רוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדת, ועיין תוס' ע"ז כ"ד ע"ב, ד"ה פרה, דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיו בדורות הראשונים, ומעשים בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדות, ועיין בנ"ך שמואל א' י"ז י"ח. - ויש להוסיף מגמ' ב"ק פ' ע"א, שחלב עזים טוב לכאב הלב. ובגמ' שבת ע"ז ע"ב שחלב הוא רפואה לכאב עינים. - ובשבילי אמונה לנכד הרא"ש כ' שחלב עזים הוא רפואה נגד המחלה הנוראה רח"ל ל"ע, וכמדומה שהוא הוא הראשון הקורא אותו בשם, השם ישמרנו.

 האב זוכה לבן, בנוי ובכוח ובעושר ובחכמה ובשנים
עדיות פרק ב' משנה ט', ובתוספתא שם (פ"א אות י') איתא, וחכמים אומרים עד הפרק זכה לו מיכן ואילך הוא זוכה לעצמו, אמר רבי עקיבא היכן מצינו שיהיו חוגרין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפשטו וכו' אמרו לו כי מצינו שהיו פשוטים עד הפרק וכשהגיע הפרק נתחגרו, וכו' הא אין זוכה לו אלא עד אותה השעה בלבד.
ולכאורה כאשר תדקדק בלשונם צריך עיון להבין וויכוח? כי ר"ע הקשה לו לחכמים היכן מצינו חיגר שנתפשט, וחכמים השיבו לו מצאנו פשוט שנתחגר, ומזה הלשון נראה שבהפיכא מודים לר"ע שדבריו נכונים, אבל זאת מצינו פשוט שנתחגר. ואולי כוונתם דהיינו אם הבן נולד במזל להיות חגר אבל עד הפרק ע"י זכות אבות זוכה לבנו להיות פשוט ובריא. ואחר הבר מצוה חוזר לסורו להיות חגר, וצע"ג.
והנה במשנה שם פי' הרמב"ם בדברי חכמים עד הפרק, שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות (דהיינו עד הבר מצוה), אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו ואם לאו אין אביו זוכה לו. ובפי' הראב"ד כ' עד הפרק היינו עד עשרים שנה, שאין אדם נתפס על עוונותיו. - היוצא לנו מזה חידוש נפלא לפי החכמים שיש בנמצא שאם האב הוא בעל מום כמו חיגר חרש סומא או טיפש הוא מורישו לבנו וידמה כמותו. אבל כל זה ימשיך רק עד שיגיע לעונת חיוב המצות, ומאז אם יזכה הבן לעצמו ישתנה כל גופו ומהותו לטובה ולברכה, ויהי' נעשה בריה חדשה, ואף גם בשנים יכול להאריך ימיו ושנותיו יותר מימי אבותיו, והכל יהי' זוכה לעצמו.
ובזה יתבאר חידושו של הש"ך עה"ת פ' לך, שכ' שאחר י"ג שנה הבן מברך ברוך שפטרני מעונשו של אבא, והבן. ואף גם עיין ברמ"ע מפאנו ח"ב, מאמר חקור דין ביאור הדברים בזו המאמר בשלימות. ובנודע ביהודא מה"ת בהקדמה מבן המחבר.

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו
מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב, כ"ה בפתיחה דאיכה רבתי אות ב', ובמת"כ ויפה ענף הי' הגירסא, השאור שבה הי' מחזירן למוטב, וכך הוא הלשון בירושלמי חגיגה פ"א ה"ז "השאור שבה היה מקרבן אצלי" ובקה"ע שם וכ"ה ביפה ענף שם, כ' רמז לסודות החכמה הכללות בתורה שהן מרבין ומגדילין אותה לעיני האנשים כשאור המגדיל העיסה, ולפי שבהשגות החכמות והסודות יכירו נפלאות תמים דעים יהי' סיבה להתקרב לה' לאהבה וליראה אותו, ועוד פי' שהשאור הוא היצה"ר והיינו שלא לשמה, אבל חזרו למוטב, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"כ.
וכן נראה פירושו מלשון הפסיקתא, איכה אות מ', שכ' השאור שבה הי' מחזירן אצלו, ר"ה אמר למוד תורה אעפ"י שלא לשמה, שמתוך שאתה למד שלא לשמה, מכיון שאתה מתעסק בה את חוזר ועושה אותה לשמה. ועיין בהגהות הירושלמי לחגיגה מהרה"ק המנח"א ממונקאטש זי"ע ועיין בתולדות ריש שופטים ביאור ע"ד הלצה בשם הבעשטה"ק על המאמר אותי עזבו, וכן בס' אמרי פנחס, שער עבודת השם אות פ"ג-פ"ה, יש כמה פירושים על זה.
ועוד לקרא להעיר מגמ' ברכות י"ז ע"א, שאור שבעיסה מעכב, פרש"י יצה"ר שבלבבנו המחמיצינו.

 המלכת את חברך בנחת רוח
במסכת חיבוט הקבר ..פרק רביעי, המובא בר"ח שער היראה סוף י"ב.. איתא בשעה שאדם נפטר מן העולם שואל לו [מלאך המות] כלום עסקת בתורה ובגמ"ח, והמלכת לקונך שחרית וערבית. והמלכת את חברך בנחת רוח וכו'. והובא בשערי קדושה לרח"ו, ובאגרת הגר"א.
ובס' אמרי פנחס, סיפורים אות פ', מביא שהרה"ק ר"פ מקאריץ זי"ע הי' מדבר הרבה בזה ואמר "דער שמועה מאכער" שואל את האדם קודם פטירתו, עסקת בתורה, וכו', והי' מאריך בענין זה שצריך לעשת את חבירו על עצמו כמלך ובנחת רוח ולא בעל כרחו. [כלשון השאלה, המלכת את חברך עליך בנחת רוח].
ובס' אור ישראל, אבן ישראל, דף נ"ז, סאלאנט, כתב ע"ז דהעבודה הזאת להמליך את חבירו בנחת רוח הוא כבידה ביותר בשעה שאתה עוסק להמליך את קונך במלכות שמים ביחוד בימים הנוראים, שהאדם מלא פחד ודאגה מאימת יום הדין, וגם אז צריך להיות זהיר בדרכי ההנהגה ונימוס, שאתה חייב להתנהג עם חבירך.
וכמותו כתוב באגרת הרמב"ן, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם "ובכל עת".

הנשר הגדול
הנה רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, נקרא בספרים בכינוי "הנשר הגדול", והכוונה כנראה כי הלא הנשר הוא המלך שבעופות (חגיגה י"ג ע"ב). ובמתן תורה אמר הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכדרשת חכז"ל שאומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, וגם הוא רחמני גדול ויותר נדיב מכל העופות. ובנוע"מ, ויקרא, כ' שלכן הוא משפיע על כל העופות.
גם בגמ' עירובין נ"ג ע"ב נמשלו תלמידי חכמים לנישריא, ובגמ' ברכות ה' ע"א, אין עוף אלא תורה, גם במדרש קה"ר ב' כ"ז איתא, נשר גדול היה לו לשלמה.
ועיקר הדבר בכינוי הנשר הגדול להעריץ בשבחו כמה גדול כוחו בתורה עוז שמעופף בעולם התורה בכל המקצועות, כמו דרך הנשר בשמים בכל ממשלתו, והוא מעלה מכולם.

הרואה עוברי עבירה מתחייב לראות, הרואה עושי מצוה זכה לראות
תוספתא דמס' שבועות פ"ג ה"ג, - הגאון הנצי"ב ז"ל הביא זה לסמוכין למאמר הבעשטה"ק זי"ע המובא במאור עינים פ' חוקת, ובתולדות סוף תרומה, ובדגמ"א סוף שלח, שכאשר אדם רואה שום רע בחבירו, בידוע שדוגמתה נמצא בו בעצמו, כמו מי שמסתכל במראה אם פניו מטונפין רואה ג"כ במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי, כמו שהוא כך רואה - ורמז לזה במשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ [זה בא] מנגעי עצמו, והבן, וסמך לזה כי לא אמרו "כהן רואה" ומזה יש ראי' שהוא מדה רעה בהרבה בני אדם, ומוסיפין בזה, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, וד"ל.

חברים כל ישראל
נוסח התפלה בברכת החודש, ומובא בסו"ס מורה נבוכים, וכעי"ז במדרש במ"ר ט' ז', כל ישראל אחים ורעים הם, ובגמ' חגיגה כ"ו ע"א, בשעת הרגל כל ישראל כאיש אחד חברים, וכ"ה בירושלמי חגיגה ג' ו', והחילוק בילפותא, כי בבבלי חגיגה למדו זאת מהפסוק ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים. וברש"י שם, ורגל שעת אסיפה הוא, ובירושלמי למדו זאת מהפסוק ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהוא עושה כל ישראל חברים, ופריך מעתה בשאר ימות השנה נמי, ומשני לבד בשעה שהם עלו שבטים הוא דכתיב, וד"ז מובא במהרש"א חגיגה שם, ומשמע מדבריו שלפי הבבלי גם בשאר ימות השנה בשעת אסיפה נקראו בני ישראל חברים, וכן משמע מדרש הפסוק כי שם לא הי' בזמן הרגל.
ואולי היינו טעמא שאומרים חברים כל ישראל בברכת החודש, כי הלא מצות קידוש החודש נעשה באסיפת כל העם ובפרסום, גם עשו סעודה גדולה כמובא בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג שלווין בריבית לחבורת מצוה, לקידוש החודש, שהוא סעודת מצוה, ולכן כעת הזאת נקראו כל ישראל חברים.

יותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא
גמ' יבמות קי"ג ע"א, וכן בגמ' יבמות קי"ח ע"ב, טב למיתב טו דו מלמיתב ארמלא, וראיתי מקשים ממה שאחכז"ל בגמ' פסחים קי"ב, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, והכוונה שהמשפיע רצונו חזק ביותר להשפיע לאחרים מרצון המקבל לקבל מן המשפיע.
והנה כאן הלא האשה הוא המקבל ובגמרא נראה שרצונה חזק להנשא להיות מקבל יותר מרצון האיש לישא ולהיות המשפיע, ומתרצים שבאמת רצון המשפיע חזק מן המקבל והלא הוא אחד מיסודי הבריאה מהבורא ית"ש שדרך הטוב להטיב, וכאן עיקר רצון האשה להנשא ולהיות מקבל כדי שאחרי כן תלדי בנים והוא יהי' המינקת להשפיע לאחרים, ובכן היא מסכמת להיות מקבל היום כדי להיות משפיע לאחר זמן, והבן.
ועפי"ז אמרתי ליישב מה שהקשה האחיעזר על הגמ' דאיתא שאם האשה נותן ממון לאדם חשוב לשם קידושין בהאי הנאה שמקבל ממנה נתקדשת, ולכאורה מי יימר שהנאתה מרובה שתוכל להתקדש בה הלא הוא האיש שמתהנה ממנה ע"י שהאשה יהי' לעזר כנגדו ולשרתו באכילה ובגדים ובכ"ד. ואולם לפי הגמ' הנ"ל שהאשה רוצה להנשא יותר ממנו, ובכן הנאתה מרובה ובזו הדבר חל הקידושין והבן.
וע"ד אגב כדאי להוסיף חידוש דבר הכתוב באגד"פ סי' שס"ז, וזל"ק מי שנוסע ממקום למקום להמציא טרף לביתו ולקבץ ממון על יד, ואגב זה מוכיח את העם, כפי הנהוג ברבות המון, הלא דבריו לא יכנסו בלב השומעים, ודי בזה למבין, כיון שנוסע ובדעתו להיות מקבל אינו יכול להיות משפיע, והוא כעין אנדרוגינוס שלא הכריע חכמים והוא בריה בפני עצמו עכדה"ק.
ואני אמרתי בעניי אולי אפשר להמליץ טוב בעד המגידים שאפשר לקיים שניהם, לפימ"ש במדרש ויק"ר ל"ד י' יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב, נמצא לומר שזה המקבץ ממון להחיות נפשו ובני ביתו אינו "מקבל" אלא הוא האיש המשפיע להנדבנים עושר ואושר. ובכן יכול גם להמשיך בדרשתו להלהיב לב השומעים במוסר ותוכחה, ועפי"ז מפרשין הלשון בגמ' כיון שנצטרך אדם לבריות, ולא נקיט הלשון, שצריך לבריות, כי הבעה"ב הוא שצריך לעני ולא להיפך, ע"כ נקיט "נצטרך" והבן.

כל מי שאין לו אשה שרוי בלא דירה
כן הוא גירסת הטור אבעה"ז ריש סי' א', וכן הוא מביא בהקדמתו, וב"י כתב לא ידעתי טעמו, ובההקדמה מוסיף הטור דכתיב אעשה לו עזר כנגדו. והפרישה מפרש דלשון כנגדו משמע סביבו דהיינו דירה, וגם פי' ע"ד שאמר רבי יוסי מעולם קראתי לאשתי ביתי, שכל מעשה הבית נעשית על שמה, ובצידו ציין הפרישה שט"ס הוא בטור וצ"ל בלא עזרה.
ויש להמתיק הלשון עפי"מ דאיתא במס' ברכות נ"ז דירה נאה ואשה נאה מרחיבין דעתו של אדם ומזה נראה שכדי להרחיב דעתו של אדם ולשמחו צריך לשניהם. וידוע מה שהוסיף המהרש"א וציין בזה כמו שנאמר בבלעם ודעתו רחבה, ואולם כאן הכוונה לטובה אות בהרחבת הדעת דקדושה, והלא כך הוא הברכה בנישואין שיזכו לבנות בית נאמן בישראל בקדושה וטהרה.

לווין בריבית לצורך שבת
מג"א או"ח ה' שבת, סי' רמ"ב סק"ב, בשם ירושלמי, ומקורו כי בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג איתא לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש, וכ"ה בסנהדרין ר"פ בן סורר, ואולם בקרבן העדה שם כ' ויש גורסין לצורך סעודת מצוה, דהיינו סעודת שבת עיי"ש.
והנה בשו"ע הרב כ' דמותר ללות בריבית של דבריהם לצורך סעודת שבת ויו"ט, ובמשנה ברורה לא מתיר רק ללות מעכו"ם או מישראל בדרך היתר, ובשערי ציון מוסיף כדרכו בלשון, ודלא כמו שראיתי לאחד שהתיר בריבית דרבנן, ותמיהה רבה על המשנה ברורה שלא זכר את רבו ושכח מה שפסק הגר"א בביאורו ליו"ד סי' ק"ס ס"ק מ"ג, שמתיר ללוות בריבית דרבנן. וצ"ע. וזה הפליאה שמעתי להעיר מאת ידידי אהובי הרה"ג ר' יוסף שטראססער שליט"א, מגיד משרים בשיעוריו הנפלאים בבית מדרשינו קהל ייט"ל מאנטריאל, ותשואת חן חן לו.
ובחי' חת"ס ביצה ט"ו ע"ב על הגמ' לוו עלי ואני פורע כ' ע"ז חידוש נפלא, וזל"ק, שהקב"ה התיר לנו ללות ריבית דאורייתא לצורך שבת, כי אמר לוו עלי ואני פורע והלוה הוא רק השליח, ואין רבית אלא הבאה מיד הלוה ליד המלוה, וכאן מעיד הקב"ה על עצמו יתברך כי הוא הלוה והפורע, ואיש אשר לוה המעות הוא רק שלוחא דרחמנא, ומותר ללות אפילו בריבית קצוצה, עכדה"ק.
והנה לשון הגמרא כך הוא, אמר להם הקב"ה לישראל לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, על זה חשבתי לפרשו בדרך צחות, שעיקר ההלואה תעשה כדי לקדש היום דהיינו לקנות יין לקידוש, [והוא כעין מ"ש הרשב"ם פסחים צ"ט ע"ב, אפילו עני שבישראל ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר א"ע בשביל יין לארבע כוסות], והלא אין קידוש אלא במקום סעודה, ועל זה אמר הקב"ה והאמינו בי כי לא אעזבך, ויכין בעדך סעודתא רווחא לשבתא לשבוע נפשך, ואני פורע על הכל.
ומה מאוד מתוק לחיך לשון הזהב של רש"י הק' שכ' שם, חדות ה', שמחה שאתם עושים בשביל הקב"ה, הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה, עכל"ק. ולהוסיף בלשון ואני פורע, דהיינו שהשי"ת ישלח ברכתו ויפרע בישר למלוה עצמו.

מאן תנא קמא רבי יוסי
דבר זה מובא בש"ס חמשה פעמים, חולין ק"ד ע"ב, ברכות מ"ג ע"ב, שבת ק"ג ע"א, כריתות כ"ג ע"א, נדה י"ט ע"א, וכן כדוגמתה בברייתא חולין קל"ז ע"א, ופלא שלא מצינו כדוגמתה בכל הש"ס בשום תנא אחר, ועוד לתמי' בלשון רש"י חולין ק"ד, שכ' ע"ז והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו.
וראיתי תירוץ נפלא בס' הנותן אמרי שפר, פ' תצוה, ובקיצור הדברים, כי הנה רבי יוסי (שבת דף קי"ח ע"א) ביקש יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, וכן אירע שר"י נח נפשי' ונשפך דמו על יחוד השם כמבואר בגמ' מו"ק כ"ה ע"ב, ובגמ' ב"ק ס' ע"ב איתא כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, ולכן כשנשנו הלכותיו בביהמ"ד השכיחו את שמו ושנאה כסתם משנה. ואולם בגמ' הזכירו את שמו לאמר, מאן תנא קמא רבי יוסי, והטעם כמבואר בגמ' חולין ק"ד ע"ב, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ודפח"ח.

משה שפיר קאמרת
לשון זה מובא בגמרא ד' פעמים, שבת ק"א ע"ב, סוכה ל"ט ע"א, ביצה ל"ח ע"ב, ובחולין צ"ג ע"א, וחידוש הראשון שבכל מקום פירש רש"י, פירוש אחר, בשבת כ' רבינו בדורו כמשה בדורו, ובסוכה כ' גדול הדור, ובביצה כ' ביקרא דמשה קא משתבע, ובחולין פרש"י תלמיד חכם, ופליאה השניה, שבכולם נאמרו משה שפיר קאמרת בלשון שאלה, עייש"ה. וכן מצינו כדוגמתו בירושלמי נזיר פ"ה ה"א.
ומידי דברי בו במשה כדאי לציין לשון הגמ' סוטה י"ג ע"ב, משה ספרא רבה דישראל, וברמז ספר"א עה"ת עולה מש"ה, ואף גם ידוע בהלכה, בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ו, האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מקלין אותו משום בזיון, ובטו"ז מפרש שבזיון הוא למשה רבינו ע"ה, שהוא אומר אלו הי' אדם אחר כמותו, והוא בלתי אפשר שהרי כתיב לא קם כמשה.
ועוד לקרא, במשנה נדרים י' ע"א נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה. ופי' הר"ן דמוהי כינוי למשה, בשבועת משה כדכתיב ויואל משה, והכוונה כי בתיוב"ע עה"פ מן המים משיתהו, כ' מן "מוי" דנהרא שחילתיה, וכידוע מאמרי אמת מגור זצ"ל, שאמר דבר נחמד על מש"א בלעם, ותהי אחריתי כמוה דהיינו שרצה להיות כ'מוהי, דהיינו כמשה.
ובתיק"ז תיקון ס"ט (דף קי"ב ע"א) איתא אתפשטותיה [דמשה] בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא, ובספה"ק נועם אלימלך פ' דברים כ' שבכל דור ודור יתגלגל משה רבינו בנשמת צדיק, ויהי' בכל דור צדיקים כמותו, כדי שיהי' בכל דור צדיק שיוכל להמתיק הדינים, ובשביל זה נקרא הצדיק בשם משה, ע"ד שאמרו, משה שפיר קאמרת, עכל"ק.

נקבה תסובב גבר
משתמשים בניחותא, ובלשון הפסוק ירמי' ל"א כ"א הוא כדבר המתמי', וכן כתוב, עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר.
ובחת"ס בראשית בהפטרת מחר חודש כ' דלעתיד לבוא נקבה תסובב גבר דפסק הקללה של ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, ובמילואים ותיקונים שם ציין ע"ז ממדרש תהילים סי' ע"ג, בעוה"ז הזכר מסבב אחר הנקיבה, אבל לעת"ל הנקיבה תסובב אחר הזכר. וכן ישיר משה החת"ס בשיר לשבת, ישני עפר ינובב, משיב שבות השובב, נקבה גבר תסובב, שפתי ישנים דובב, ודפח"ח.

ערבך ערבא צריך
מובא בגמ' סוכה כ"ו ע"א, גיטין כ"ח ע"ב, וכן במדרש שהש"ר פ"א, ערבך צריך ערב, ובסוטה ל"ז ע"ב איתא, ערבא וערבא דערבא, - ולהעיר כי הרמב"ם במורה נבוכים א' פרק ע"ד, כתב, ובזה יאמר באמת המשל המפורסם אצל הערביים, ערבך ערבא צריך, וצ"ע. וראיתי בזה בס' מחקרים ועיונים דף ר"ה, שלפי מקור הראשון של המו"נ בלשון ערבי, בתרגומו המדיוק נמצא כתוב שם, המשל המפורסם אצל הארמיים, ולא הערביים.
ובאותו ענין איתא בגמ' שבועות ל"ט ע"א, כל ישראל ערבין זה בזה. וראיתי בשם גדול א' לפרשו מלשון ערב ומתוק, היינו שישראל מתוקים כשהם מחזיקים זה בזה, ודפח"ח מתוק מדבש. וכן יש לפרש לשון הגמ' כתובות י"ז ע"א, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן כתיב במס' כלה רבתי פ"ג, צריך ת"ח להיות ערב לכל אדם, ולא יהי' כקדירה שאין בה מלח, וזהו ממולח טהור קודש.

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
זהו מימרא דרבי עקיבא בפסחים דף קי"ב ע"א, ותנא דבי אליהו אע"פ שאמר ר"ע וכו' אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו, מאי ניהו אר"פ כסא דהרסנא, כדתנן ר' יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים - והנה ידוע לשון הטור בה' שבת סי' רמ"ב שכ' וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפי אדוני אבי הרא"ש ז"ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואיני מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לא, ולא השיבני דבר ברור, וכידוע מה שאמר ע"ז הרה"ק מבעלזא זי"ע, שהסיבה שלא השיבו שלא רצה לפסוק עליו שיש לו דין עני הצריך לבריות, ואף גם נראה מזה שגם לאביו הרא"ש לא הי' סיפק בידו ליתן לו לצורך שבת, ולמדו תורה לשמה מתוך דחקות ועניות ל"ע.
ואולם אח"כ כתב הטור, אחר כך מצאתי בפרק"א לרש"י שפי' על ההיא משנה דרבי יהודא בן תימא שכ' וז"ל תיכף לאותה משנה של ר"ע שנוי' הוא דההוא בן תימא לאורויי דר"ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר ע"כ. על כן צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת, ועיין בדרישה שם.
הנה מכל זה אנו למידין לימוד גדול והדרכה ישרה במאמרו של יהודא בן תימא שאין הוא תובע מן האדם גדולות ונצורות לעשות הכל כנמר וכנשר וכארי והוא עבודה גדולה להתדמות למידתם, ורק עיקר הדבר להכניע לבו ולעשות עכ"פ דבר מועט לכבוד שמו יתברך לעשות רצון אביך שבשמים, כמו שאמר הגמ' אפילו כסא דהרסנא בכלל זה לעשותו לכבוד שבת, ובזה כבר יצא מכלל עשה שבתך חול, וכן הוא בכל המצות והמדות.
ובזה עולה יפה על מה שפתח הטור את ספרו במאמר רבי יהודא בן תימא כדי להורות ולהראות שאם תעשה דבר מועט לכבוד שמו ית' ותפסיע פסיעה קטנה כדי לעשות רצון אביו שבשמים, או אז תערב לכם מכאן ולהבא להמשיך בעבודת הקודש כדבעי.
ובאותו הענין כדי להוסיף מ"ש בתוס' ביצה דף ט"ו ע"ב על לוו עלי ואני פורע, שכ' והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו לפרוע. ובהגהות רש"ל כ' דהיינו כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך אמר לוו עלי, וכ"ה באשרי. אולם בהגהות הגר"א גורס בתוס' ה"מ כשאין לו ממי ללוות, ע"כ.

פזר הראשון שבתורה
הנה מתחילת בראשית לא מצוין בתיבת התורה, טעם פזר עד פרשתו של ישמעאל, על תיבת בבוק"ר בפסוק בראשית כ"א י"ד, וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים וגו', להורות כי פיזור של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ובכל פרשת לך לך שאברהם אבינו הלך מארצו וממולדתו ומבית אביו עם אשתו וכל רכושו לא נזכר בה פזר, כי זהו לא הי' פיזור ורק כינוס לצדיקים שהבטיחו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ואודיע טבעך בעולם.
והנה ידוע מאמר החסיד המובא ברע"ב (אבות פ"ב מ"ח) שהי' מתפלל "המקום יצילנו מפיזור הנפש" ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לי נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה, וצריך לפזר נפשו לכאן ולכאן ע"כ ובזה מובא הלשון בתפילת האורח ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר. - ולהוסיף בברכה שע"י שיקיים פזר נתן לאביונים ויתן צדקה ביד רחבה ינצל מפיזור הנפש, וכלשון החת"ס בדרשות ח"א דל"ז, ויבוא פיזור ויכפר על פיזור, ועוד לקרא בסימן שנתנו חכמים בר"ה ד' ע"ב, פזר קש"ב, שע"י שיפזר צדקה לעניים יקשיב ה' לקול תפלתו, כ"כ בס' ילקוט המאירי שם.

שורק הראשון שבתורה
איתא במדרש מי השלוח (מובא בפני דוד להחיד"א אות ל"ז) אמר ר' שלמיא אוחי דר' נחמיא, כל הנקודות שבמקרא יש בפסוק ראשון חוץ משורק, רמז דכל מה שנברא במעשה בראשית במדת אמת נברא ואין שקר עומד בפניו וכל האומר אמת אינו נכשל לעולם.
ובס' תוספות השלם הוסיף וכן בפסוק אנכי ה' אלקיך יש בהן כל ההברות והנקודות חוץ משורק, וכן בשמות האבות אברהם יצחק יעקב, כי שורק יש בה אותיות שקר, והתורה אמת וכל העולם נברא באמת, ובפסוק נאמר (ירמי' כ' כ"א) ואנכי נטעתיך שור"ק כולה זרע אמת ע"כ.
והנה השורק הראשון מציון בפסוק (א' כ"ח) פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, על תיבת וכבשה, ופרש"י חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקיבה, וברמז כאן כי שורק יש בה אותיות קשר, ובזיווגו של אדם נעשה הקשר של קיימא.
ובדרך צחות יש בה גם אותיות שקר, שהלא הרבה שידוכים נעשה ונגמר ע"י קצת שקר שמעורב בהם, וטעמו מבואר בס' מאה שערים, באגרת מבעל התניא זי"ע.
ובזה מובן המנהג להתיר קודם החופה כל הקשרים של חתן וכלה, כדי לבטל כל הקשרים והשקרים מקדם, ולעשות מחדש קשר חזק ואמיץ ע"י חופה וקידושין בבנין עדי עד.

קצה האחרון של הלחם, אכילתו קשה לשכחה
הנה רגיל בפי העולם שלא לאכול קצה האחרון של פת, ואומרים דקשה לשכחה, ונשאל ע"ז בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ח' אות ז', וכתב דהגם כי לא מצא מקור לזה מ"מ אין לזלזל בה ומביא הירושלמי (תרומות פ"ח הל"ג) אמר ר' אמי צריכין למיחש למה דברייתא חוששין, ופי' הקה"ע צריכין אנחנו לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרים שיש לחוש.
והנה בטעמי המנהגים אות קע"ו מזכיר מנהג זה, והביא קצת טעם לזה כי כל ראשית יש בו אחיזה לחיצונים לצד היותו מוקדם לפרי, ורמז לזה, כל ערל לא יאכל בו, עיי"ש בפנים.
וגם אני שמעתי מת"ח גדול מורה הוראה מובהק סמך לזה המנהג מדברי הש"ך יו"ד סי' ע"ב סקי"ד שכ' בשם רקנטי פ' לך וז"ל ובעבור כי הברית הוא דוגמת הלב, לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כוחות הטומאה, וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש. - ובזה אפשר להוסיף ברמז בלשון הפסוק, ולחם לבב אנוש יסעד, וכן בפסוק ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, פרש"י פתא סעדתא דלבא, ומזה נראה דדינא דלחם ולב שוין, ועיין בבן איש חי פ' תולדות אות א', - ובאמת להודיע כי אף לפי מנהג העולם הוא רק במה שקונין לחם שלם מן השוק ונתחתכו לחתיכות קטנות, אז מסירין החתיכות של הקצוות, אבל בשבת קודש שמברכין על לחם שלם ופורסין פרוסות אין בנ"א מקפידין לחתוך במיוחד הקצוות כדי שלא לאכלן ואוכלין ברווחא לשבתא עד קצה האחרון.

חסורי מחסרי והכי קתני
מובא הרבה פעמים בש"ס ודורשי רשומות נתנו סימן בפסוק חמוק"י ירכך. נוטריקין ח'סורי מ'חסרי ו'הכי קתני, ובמו"ק ט"ז ע"א דרש רבי מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, עיי"ש. ד"ז מובא בהקדמה לפאת השולחן בשם הגר"א, וכ"ה בס' מאה קשיטה להרמ"ע מפאנו, ח"ד פ"א, ועיין בשלה"ק, תושבע"פ כלל י' אות ט'. ולהעיר במדת הזכרון כי בספר אוצר אמרי אבות הולך ומונה כמ"פ שנאמרו בש"ס זה הלשון, ובא בחשבון צ"ט פעמים, ועוד אחד בב"ב י"ג ע"ב בלשון חסורי מחסרי, "והכי קאמר" וברמז כי אינו דומה מאה למאה ואחד. כי אז מגיע לזכרון ואינו עוד חסרון, והבן. ואמרו בסימן החילוק בין זכר לשכח, הוא במנין מאה ואחד.

שיגרא דלישנא
זה הלשון לביטוי ופתגם לא נמצא בש"ס ובמדרשים וגם לא בראשונים, ואחת מצאתי בחי' הרא"ש ב"ב פ"ג אות נ"ה בלשון כך הי' שגור בפי רוב העולם, וכדוגמתו מובא בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, השגרת לשון הוא, וכן שם, אשגר חד ברכה, דהיינו שכח ודילג באשגרת לשונו במרוצה, וכן בירושלמי כלאים, אשגרת עיני בכל ספר תהלים.
ואולם האחרונים בחידושים ותשובות משתמשים בזה בהרבה מקומות, ובמקורו, לשון הפסוק שגר אלפיך, פרש"י שהנקבה משגרת ממעי', ובגמ' ברכות ל"ד ע"ב, אם תפלתי שגורה בפי, ובירושלמי שם הגירסא, אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו. ודרש מדכתיב בורא ניב שפתים, וכ"ה במדרש ויק"ר סו"פ ט"ז, אם הניבו שפתיו בתפילה, וכן במגילה ט"ז ע"ב, שיגר לו יין ישן, וכן שיגר לה כוס של ברכה, וכל זה ענין שילוח, סחיבה, ריצה, ונרדפת, עיין בערוך ערך שגר, ויש עוד בגמ' יומא כ"ט, שילהי קייטא קשיא מקייטא, וסימניך, תנורא שגירא. וזה הלשון נמצא גם בקידושין מ', ב"מ פ"ה, ועוד - ויש עוד בגמ' כתובות פ' "שגרא דתמרי" היינו כובס של תמרים ועיין בנועם אלימלך ריש פ' ויחי שמאריך נפלאות בדברי קדשו על מאמר של רבי חנינא בן דוסא, אם תפלתי שגורה בפי, ובתוה"ד אומר שרצ"ל התפלה הזאת שאני מתפלל עתה היא שגורה בפי, כמו דבר הרגיל שהורגל בה כבר משמי מעל בכוח אין סוף ברוך הוא, עיישה"ט.
ובאותו ענין כדאי לציין לשון המג"א או"ח סי' קצ"ו סק"א שכ' כל קשיא יש לה תירוץ, וכן מרגלא בפומא דאינשי.

תברא מי ששנה זו לא שנה זו
מובא כמ"פ בש"ס, ובתוס' כתובות ע"ה ע"ב, פר"ח לשון שבועה, ובערוך ערך תבר כ' שהוא לשון שובר זו את זו, ובדבש לפי להחיד"א אות ת' מביא בשם המדרש תלפיות שהי' אומר שהקושיות באות מחמת הקליפות כמ"ש האריה"ק כשהי' מעיין בהלכה הי' מקשה בכוח גדול עד שמזיע לשבר הקליפות הנאחזות בהלכה, ולכן כשהיו מקשים קושיא חזקה אמרו, תברא מי ששנה זו לא שנה זו, הגם שזה תירוץ דחוק ואין בו חכמה לומר מי ששנה זו לא שנה זו, אך הכוונה להכניע הקליפה לומר כי לא יש קושיא ובזה משתברת הקליפה, וזה תברא, שתשבר הקליפה כי לא יש קושיא, ואחר זה עפ"י רוב יבוא אמורא ויתרץ תירוץ טוב עכ"ד הרב הנז' בתוספות נופך.
ובאותו ענין כדאי לציין דבר נפלא הכתוב בס' זכרון אבות [הנדמ"ח] להרה"ק רבי אליעזר נחמן פואה ז"ל, תלמיד להרמ"ע מפאנו, פ"ו מ"ה, וזל"ק יש ג"כ סוד להתחמם בפלפול ולהכות ידיו על הספר כדרך המפלפלים, והוא לשבר קליפת השכחה כמ"ש במנהגי הרב [האריה"ק] זללה"ה, עכל"ק. ועיין בס' נגיד ומצוה בסדר הקריאות בכל יום שכ' ראיתי למורי ז"ל כשהי' קורא ההלכה בין החברים שהי' מקשה בכוח עד שהי' נלאה ומזיע זיעה גדולה, ונתן טעם כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות שהם סוד הקושיות, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כוחו ולהתישו ע"כ.

תתר"פ חלקים לשעה
הנה חלקו חכז"ל השעה לתתר"פ רגעים, ובנושאי כלים להרמב"ם כתבו כמה טעמים על זה, וראיתי בספרים טעם נכון ומתוק כי הנה הרף עין היינו "א אויגען בליק" והחוקרים עמדו למנין אשר אדם עושה בעיניו ח"י בליקען בכל רגע, ויש ששים רגעים לשעה, ונמצא בס"ה ח"י פעמים ששים עולים למנין תתר"פ, ועוד לפליאה ביותר מ"ש בר"ח שער היראה (פ"י כ"ו) שבשעה אחת מנשים אלף ושמונים נשימות, וכ"כ ברבינו בחיי פ' קדושים פי"ט ב', ונמצא לפי"ז שהראי' והנשימה באין כאחד למנין תתר"פ, וכן כתוב הרמ"ע מפאנו, בס' אלפסי זוטא פרק הישן, וז"ל שתין נשמי, ושיעור נשמי הוא אחד מתתר"פ בשעה עכ"ל וזהו המנין הכתוב בשע"ת או"ח סי' ד' סק"י, דשתין נשמין הם שהם בחשבון של לערך ג' מינוט ושליש ע"ש.
והן עתה תחזה דבר נפלא מ"ש במאמרי אדמו"ר הזקן, ספר תקס"ח, דף תקמ"ג, שמאריך בביאור שיעור תתר"פ נשימות, ובתוה"ד כתב לאמר, וזל"ק, ושיעור ס' נשימה בשעה שנזכר בזוהר על דוד המלך היינו נשימה שהוא גדולה וכלולה מח"י נשימות של רגעים דהיינו שיעור מספר תתר"ע לס' נשימות, והוא תתר"פ צרופים ובכל צירוף החיות רצוא ושוב, וזהו הנזכר בישעי', חי חי הוא יודוך וכו' שהן ח"י נשימות קטנות הכלולים בנשימה הגדולה שהוא ח"א' מס' בשעה כנ"ל וד"ל, עכל"ק ועיי"ש בפנים דברים עמוקים מתוקים מדבש ונופת צופים.
ובס' נפש החיים שער א' פ"ד כ' שיש תתר"פ צירופים של שם הוי' כנגד תתר"פ רגעים לשעה. וכל רגע משתנה צירוף אחד עיי"ש וכמ"ש ר"י בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וכן בוא יבוא הישועה מה' כהרף עין, כמ"ש בילקוט ריש פ' נצבים, כך הרשעים אובדין מן העולם כהרף עין, וישועת ה' כהרף עין.
ועוד לקרא מצאתי כתוב ברמז דבתפילת שחרית מתהלה לדוד עד ישתבח יש בס"ה תתר"פ תיבות כמנין החלקים והנשימות לשעה, ונרמז בפסוק כל הנשמה תהלל יה, על כל נשימה ונשימה, ואף גם זאת שבתפילת שחרית לשבת, אחר ברוך שאמר עד ישתבח, יש בס"ה תתר"פ תיבות ועוד תרי"ג תיבות, דוק ותשכח, והוא פלא.

מנין האותיות שיש בפסוקי התורה
הנה הכל יודעים המאמר "יש ששים רבוא אותיות לתורה" ר"ת ישרא"ל. וכידוע שכאשר הוא לפנינו יש בתורה רק שלשים רבוא וחצי בקרוב, ועל זה באו בכתובים בכל המפורשים וכל הספרים בתירוצים שונים, וכולם טרחו ויגעו למצוא החשבון למלאות החסרון מהנשארים.
והן עתה נשובה ונחקורה לאמר בואו חשבון במספר המדויק של האותיות אשר הם בס"ה 304,805 אותיות, מה זאת ומה טעם יש בה להבין ולהשכיל כוונתה במנינה.
ועתה תחזה בגילוי נפלאות מתורתך שהמנין והמספר קולע על השערה ולא יחטיא המטרה ומכוון הוא הדק היטב, וזהו ביאורו, כי הנה בס' מעשה רוקח פ' וילך, וכן הוא במדרש תלפיות כתבו דפסוקי התורה מכוון כנגד שנות העולם, ובשמים ממעל ישנו שש אלפים פסוקים כנגד שש אלפי שנין, והם כנגד חמשים שערי בינה, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד. ולכן אין לנו בתורת משה כל הפסוקים והנשאר בשמים יתגלה לנו בביאת משיח בן דוד. והעיקר בזה שכל פסוק ופסוק מכוון כנגד שנה בשנה, וכידוע שהרבה מאורעות שבעולם הנעשה ונשמע בכל הדורות תמצא בפסוקים המכוין למנין זו השנה, ואין להאריך בזה כאן, וביתר ביאור לך נא ראה רמזים נחמדים בזו הענין בספרי מטבע של אברהם ותמ"נ. ואף גם כתב בשלה"ק מס' שבת (דף ק"א) שיש גם ששים רבוא שבתות הכולל אלף השביעי שיהי' יום שכולו שבת, ויש בזה אריכות בישמח משה פ' כי תשא, ובמהר"ל ורמח"ל וחת"ס, ועוד.
ונמצא לפי זה שמנין הפסוקים הם נגד מנין השנים פסוק לשנה, ומנין האותיות הם נגד השבתות, כל אות כנגד שבת אחת, ובכן לפימ"ש בילקוט שמעוני פ' עקב שסכום הפסוקים הם ה' אלפים ח' מאות מ"ב, וכן מנה רבי אליהו בחור בספרו מסורת המסורה [וזה המנין עולה יפה אם תספור מנין הפסוקים לפי טעם העליון בעשרת הדברות של פ' יתרו, ולא בפ' ואתחנן, ועיין מג"א ה' קרה"ת].
והן עתה כי תחשוב השנה בשנות החמה שהוא שס"ה ימים ורביע ותתקפלם שבעתים לידע מנין השבתות תמצאהו לפלא כי בשנים של ה' אלפים ח' מאות מ"ב, יש בהן מנין שבתות העולים כמעט שוה למנין של 304,805, ושם רמז והן מספר למנין שנות העולם ושבתות השנה, חקור בדבר ותבין בבינה יתירה לפליאה גדול, וע"ז אמר דהע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

רב הונא, בעל השם
בגמ' פסחים פ"ו ע"ב איתא, רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו לי' מה שמך, אמר להו רב הונא וכו' אמרו לי' מ"ט קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני, פרש"י מקטנותי כך קורין לי רב הונא, ועיי"ש במהרש"א.
ואפ"ל בדרך צחות על מה שקראו לו רב הונא, דהיינו בברכה שיהי' לו הון רב ועושר בביתו, ובמליצה משבחין לנגיד ונכבד, ר'ב הונ'א ור'ב חסדא, ובדומה מצינו ביבמות ל"ד ע"ב, אמר ליה הון בריה דר"נ, פירש"י, הון, שם חכם, והון הוא קיצור מהונא, ובגמ' גיטין ז' ע"א, חסדא שמך, וחסדאין מילך. והבן.
וע"ד אגב, איתא בגמ' ברכות נ"ז ע"א, הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, ובהגהות היעב"ץ כ' שזהו נוטריקון הדר כבוד ה'ודך ו'דברי 'נפלאותיך א'שיחה.

עכ"ד נר"ו.

וכתבתי לו על הדברים הנ"ל את ההערות דלהלן:

בדבר מש"כ על 'הנשר הגדול' - ע"ע בס' המבוא לספרי הרמב"ם (עמוד שפג) מש"כ בזה.

ובדבר אשר כתב אשר אותיות התורה הן ששים רבוא, הנה כ"כ בזוהר חדש סוף שיר השירים (דף עד ע"ד) ובמגלה עמוקות (אופן קפו). ועי' במה שביארו בזה מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ב סוף נהר יא), והרב חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות (מע' הי' אות ו), ובמדרש תלפיות (אות א ענף אותיות), ובהקדמת ס' שמע שלמה למהר"ש אלגאזי ז"ל, ובס' כף ונקי למהר"ר כליפא ן' מלכא ז"ל, ובפני יהושע (קדושין ל ע"א), ובלקוטי תורה לבעל התניא (פר' בהר דף מג ע"ד), ובשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן נב), ובמאור ושמש למהר"י קוריאט ז"ל (דף יג ע"ב), ובמעבר יבוק (שפתי צדק פרק כו), ובס' מסורת התורה למהר"פ הכהן פינפר ז"ל מו"צ בוילנא (עמ' כד), ובס' סייג לתורה לרבי אשר אנשל הרופא, ובמאמר הנפש להרמ"ע מפאנו (ח"ג פ"ה), ובחוות יאיר (סימן רלה), ובעטרת ראש על עין יעקב דפוס וילנא (קדושין ל ע"א), ובנחלת יעקב (פר' במדבר אבני שהם אות ב), ובצמח דוד (סוף ח"ב), ובחנוך לנער להמג"א (ח"ב), ובילקוט ראובני על הזוהר חדש (סוף שיר השירים), ובפתח הדביר על הזוהר חדש (סוף שיר השירים), ובידי משה על המד"ר (במדבר פ"ב סוף אות יב), ובמשנת חכמים על הל' סת"ם, ובמשנת אברהם (זיטאמיר תרכ"ח), ובמשכיל אל דל (חלק ד), ובתורת הרא"ם לר"א מרגליות (תשובה כ), ובס' אספקלריה המאירה על הזוה"ק לרצ"ה הורביץ, ובס' משנת ר' יעקב, ובטעמי המנהגים (עמ' קה ועמ' קו), ובאמת ליעקב למהר"י קמנצקי ז"ל עה"ת (בסופו), ובהמקרא והמסורה (נדפס שנת תשכ"ד, סימן יב), ובימי בראשית (עמ' שיב), ובס' נתיבות שלום למהרש"נ ברזובסקי ז"ל (ר"פ דברים ד"ה והב"י) ובקובץ מריח ניחוח (גליון ד עמ' א) ובקו' כתר מלוכה (גליון י עמ' ד-ה).


עי' בפורום אוצר החכמה שהאריכו להביא מכמה ספרים במקור כמה פתגמים ומאמרים.

יום שני, 15 ביוני 2015

מגלת ספר

שם הספר: מגלת ספר.
מחבר: רבי יעקב ישראל עמדן.
דפוס: ווארשא תרנ"ז.

ספר זה יצא לאור שוב בירושלם בשנת תשע"ב ע"י רא"י בומבך. ועי' בפורום בחדרי חרדים מש"כ בזה.

בעמוד יד, שהרב חכם צבי בטל המנהג הרע שהיו הנשים שוהות מלטבול כמה חדשים אחר טהרתן מלידתן - גם על המנהג שלא לטבול עד ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקיבה יש שפקפקו בו, עי' בס' מגן אבות על יורה דעה (עמוד קלו). ולפי מש"כ שם בשם המהרי"ק שאם נעשה הדבר לגדר ולסייג שהיו פרוצים באיסור נדה, שפיר דמי. ואפשר דה"ה הכא.

בעמוד טז, הקצין רב"ך - היינו ר' בער כהן, עי' עליו להלן (עמוד כא).

בעמוד כ, שהרב חכם צבי שפך את היין בגלל מגע נכרי ולא רצה למוכרו - אף שלכ"ע אסור לעשות סחורה בסתם יינם כמ"ש הש"ך (י"ד סימן קיז אות עח), מ"מ לדעת מור"ם בהגה (ר"ס קכג) שסתם יינם מותר בהנאה, א"כ בכה"ג שרי דהוי כנזדמנו לצייד (כבש"ע ר"ס קיז). ועי' בכף החיים (סימן קיז אות עח). וכנראה כדעת מר"ן בש"ע (ר"ס קכג) שסתם יינם אסור בהנאה.

בעמוד כא בהערה - גם הזכירו לעיל בעמוד טז.

בעמוד כה, שהרב חכם צבי ביקש שיתנו לו שכרו משלם בק"ק אמשטרדאם כדי שלא יצטרך לדורונות מאנשי הקהל - כן מצינו גם למהרב"צ ליכטמן ז"ל כשנתעלה להיות אב"ד בירות, וחוזה התמנותו נדפס בקובץ זכור לאברהם.

בעמוד נ, שהרב חכם צבי ישן בין ג' לד' שעות מעת לעת - ולהלן דעות הפוסקים בזה:
- די לישון ח' שעות. הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות ה"ד).
- הישן פחות מח' שעות, ה"ז מתחייב בנפשו. רבינו המאירי ז"ל בבית הבחירה (אבות פ"ג מ"ה).
- אין לישון יותר מו' שעות. בן איש חי (ש"א פר' וישלח אות א). ע"ש. ומהר"מ לוי ז"ל (מח"ס מנוחת אהבה ועוד) אמר שיש להקפיד על ו' שעות שינה, כ"כ בקובץ כתר מלוכה (גליון יב דף פז ע"א ד"ה כשהוא).
- צריך לישון ד' שעות או יותר. שו"ת מהר"ם שיק ח"א (חאו"ח סי' א ד"ה ועל).
- י"א ח' שעות, והכל לפי מה שהוא אדם. באר היטב (או"ח סימן א אות ו).
- ז' שעות, ויש שיכולים לישון ו', ויש שצריכים ח'. קריינא דאיגרתא (ח"א סימן כח). צריך לישון ח' שעות ביממה, ואפשר שש שעות בלילה וב' שעות בצהרים. הליכות והנהגות מבעל הקהילות יעקב (סוף עמ' סח). ע"ש.
- יש לישון ח' שעות. יומני טאלנא (עמ' מ), שכן השיב הרב פני מנחם ז"ל לבחור ישיבה.
- הרב חתם סופר ז"ל ישן ד' שעות. שו"ת להורות נתן (ח"ח דף ז ע"א ד"ה והרמב"ם). ע"ש. ובשו"ת מהר"ם שיק ח"א (חאו"ח סי' א ד"ה ועל) כתב שצריך לישון ד' שעות או יותר. ובס' גנזי שלום למהר"ש זנדני (עמוד כב) שכתב ששעות השינה הם ח', אבל חסידים ואנשי מעשה אינם ישנים אלא ד'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד כו ועמוד רג) ובקובץ האוצר (גליון לז עמוד קמו).
- תישן 7.30 שעות ואם תראה שזה יספיק לך כשבועיים תפחית עוד חצי שעה ותנסה עד 6 שעות ולא פחות. מהר"ר רחמים מאזוז נר"ו באתר ישיבת כסא רחמים (מדור שאל את הרב מס' 5510). וכ"כ בקובץ בית נאמן לאחיו מהר"ר מאיר נר"ו (גליון קיג דף ו ע"א). ע"ש. ובתשובת מהר"ר מאיר מאזוז נר"ו הנד' בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד רל) כתב לא לישן פחות מו' שעות.
- לבחורים אמר מהראי"ל שטיינמן ז"ל שישנו בין ו' לז' שעות, ובחורף אולי יש לישון יותר, ואין לזלזל בזה. קובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לו רע"א).
- מהר"ר ישראל בעש"ט ישן ב' שעות (שבחי הבעש"ט מהדורת תשמ"ב עמוד קנב). ע"ש.
- תלוי בכל אחד ואחד לפי כוחו ובריאותו. הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סי' רלח ס"ג). ע"ש. ועי' בס' דבר סתר (מהדורה רביעית עמ' ט), ובס' פנינים משלחן הגר"א (עמוד שיח).

בעמוד נד בהערה - צ"ל ליוצאי.

בעמוד קו, שלא נשבע מימיו - אולם עיין להלן (עמוד קכ) שנשבע למהר"מ חאגיז.

בעמוד קכב-קכג, שדין אורח שבא לעיר שיבואו לדרוש בשלומו ולא איפכא - אולם עיין לעיל (עמוד נב) שכתב איפכא בשם אביו הרב חכם צבי.

בעמוד קכח בדיבור הא', שורה ג' מלמטה - צ"ל מעי מתחתכין. והוא מלשון בראשית רבה (פרשה פד סימן יג).

בעמוד קמח, 'אין דבר טוב שלא יצא ממנו רע מאומה'- עי' במה שכתבתי בזה בסוף גליונות ספר שיגרא דלישנא.
בעותק אשר נמצא בהיברו בוקס יש כמה הערות והשוואות לכתב-היד של הספר, ועי' בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד לז) בדבר זהותו של המעיר. ושם בעמוד טז מעמודי המחשב יש הוספה מכתב היד בו כותב הרב המחבר על זקינו שחייבוהו חכמי ירושלם לישא אשה כשהתאלמן והוא בן בגיל מבוגר - תקנה זו הינה בספר התקנות של ירושלם (דף מא ע"א). וביטלוה מהר"ע יוסף ז"ל ובית דינו, עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן יד אות ג)

יצא לאור ספר בשם מגילת פלסתר [כצ"ל] שמאריך להוכיח שידי זדים שלטו בספר מגלת ספר. ועי' במה שכתבתי בגליונותיו. ויש ראיה לדבריו ממה שמצינו בגליון הספר הנמצא בהיברו בוקס הנ"ל וז"ל: כאן נשמר בכ"י מקום חלק ל-9 שורות. ע"כ. ומדוע יעשה זאת המעתיק. אלא ע"כ שהוא הוסיף וגרע בספר זה, ולכן אף רצה להוסיף שם עוד כמה דברים ולא הספיק.

ובפורום אוצר החכמה נו"נ בעניני ספר מגלת ספר וספר מגילת פלסתר.
וראיתי שם ששאלו שאם אמת היה שכתבו מהר"י עמדן, למה יודיע לכל את חולאיו המשונים - והנה יש מקום לומר שכתבם כדי להודות ולהלל לה' על אשר ריפא אות מהם, וכמו שמצינו בכמה מקומות בספר שמשבח ומהלל לה' על הטובה ואף על הרעה. גם לכאורה י"ל שספר זה כתבו לעצמו ולא לאחרים, דוגמת ספר מעגל טוב להרב חיד"א. ובזה יש ליישב מה שכתבו להקשות שם על דברים שבספר שלכאורה יש בהם משום לשון הרע. אלא שלפי זה יקשה לשונו של הרב המחבר שכתב (בעמוד לג) 'הצגתי לפניך קורא אהוב'. גם כתב בהדיא (בעמוד נד ועמוד קיח) שכתבו שיקראו בו יוצאי חלציו. ועי' בעמוד קלה שכתב 'חלילה לי להזכיר דבר רק המפורסם מאוד שא"א להכחישו' וכו'. ע"ש.
גם ראיתי שם שחקרו בדבר שנת כתיבתו של הספר - הנה בעמוד יא כתב 'בשנת תקי"ב הזאת'. ובעמוד קנג כתב 'משנה זו תקי"ז'. ובעמוד קעז כתב 'ובשנה זו שאנו עומדים תקי"ח'. ועי' בהקדמת העורך (עמוד ה) מש"כ בזה.

יום שישי, 12 ביוני 2015

דברי חפץ - גליון ג - תשרי תשע"ה

שם הקובץ: דברי חפץ - גליון ג - תשרי תשע"ה
מו"ל: מוסדות יד מהרי"ץ - בני ברק
דפוס: תשע"ה


מופיע גם בהיברו בוקס.

- דנו הרבנים הכותבים בעניני הפסק. בעמוד מח בענין אמירת 'מזמור לדוד' בין הנטילה להמוציא, ובעמוד קכג בענין אמירת או"א קיים את הילד וכו' בין ברכת הגפן לשתיית היין, ושם בענין אמירת הא מכשטא לאחר ז' ברכות, ובעמוד קלב בענין הוידויים שבין התקיעות, ובעמוד קמ והלאה בענין הפסק בין סיום התורה לתחילתה בשמחת תורה, ובעמוד קמג בענין אמירת בסימנא טבא לפני בראשית.

ובכל זה יש לציין למש"כ אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים (ונדפס בהוספות בספרו אהלי שם א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה) להוכיח שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. עש"ב. ולפי זה מדוייקים דברי הריב"ש שהביא הרב הכותב בקובץ זה (עמוד קכה ועמוד קכח). ע"ש.

ובזה גם יבואר מה שיש נהגו שהעולה אומר 'חזק חזק ונתחזק' בסוף כל חומש לפני ברכה אחרונה. והובא המנהג בהוספות שבסוף ש"ע הגר"ז ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כב). וכתב בס' אורחות רבינו (ח"ב עמוד שיג) שכן נהג הקהילות יעקב. ובלוח ההלכות והמנהגים כתב שכן נהג הגרז"ר בנגיס. ובספר אשי ישראל (פרק לח הערה מט) בשם ספר זר התורה פקפק בזה משום הפסק. וכן העיר בלוח א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרשת ויחי). ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס"ס רב) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן צח וח"ד סימן פ). ולהנ"ל מבואר שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וכ"כ בס' שומר אמת (ס"פ ויחי) בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, דכיון שהוא מנהג, אין בו משום הפסק.

וכן הוא גבי ברכת הריח, שכתב בבן איש חי (ש"א פרשת ואתחנן אות ג) בשם ספר כ"מ כ"י שטוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא 'ריח ניחוח אשה לה'', מפני שבפסוק זה נרמזו כל כונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת. ע"כ. ובהגהות מאורות יוסף על הבן איש חי ציין בזה לדברי שער הכוונות (דף עב ע"ד [ובדפוס ירושלם תשמ"ח הוא בח"ב דף פז ע"א]). ושם האריך לבאר שכל כוונות הריח כלולות בפסוק זה. ובילקוט יוסף (א"ח סימן רטז אות א) כתב שצ"ל שהוא אחר שהתחיל להריח, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להרחה. ע"כ. ולדברינו אף אם היו נוהגים לומר הפסוק בין הברכה להרחה אין בזה הפסק, אלא שמלשון הבא"ח אין שום משמעות לומר שכן הוא.

וכ"כ מהר"ש בן הרוש ז"ל (מח"ס ילקוט שמואל ועוד) בתשובתו שנדפסה בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רכז דף ז ע"א סימן ג) לגבי 'למבצע על ריפתא' דלא הוי הפסק, 'דומיא למה שאמרו חכמים לסמוך גאולה לתפלה, ונהגו לומר לפני העמידה יראו עינינו וישמח לבנו, והתוס' במסכת ברכות (ד ע"ב ד"ה דאמר) אמרו אין זה הפסק, וכן אחרי ברכת נטילת לולב או לשמוע קול שופר מברכים אחר כך שהחיינו ולא הוי הפסק, בהבדלה מברכים בורא עצי בשמים ומאורי האש ולא הוי הפסק' וכו'. ע"ש. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף יט סע"ב).

והנה כתב בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד שעז אות תיא): בענין נר חנוכה, מדוע אין מדליקין תיכף אחר הברכה הראשונה 'להדליק', קודם 'שעשה נסים', דלכאורה זה הפסק. והראיה, דמי שלא יכול להדליק, אז בזמן שרואה נר חנוכה מברך 'שעשה'? ומנהג הרש"ש להדליק לאחר הברכה הראשונה, וכן מנהג המקובלים ב'בית אל'. ע"כ.
והאמת היא שכדברי הרש"ש כתבו כמה ראשונים, עי' בשו"ת וישב הים (ח"א סימן יא) ובס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ו אות ח). ויש להוסיף על קושיית הרב ויכתוב מרדכי, ממה שהביא בס' תורת המועדים (שם אות ט) בשם האחרונים שאם לא בירך שעשה נסים ושהחיינו לפני ההדלקה, יברך לאחר מכן. ע"ש.
ובשו"ת ויכתוב מרדכי (שם) הביא מה שהשיב לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א וז"ל: אינו הפסק שהוא מענינא. ע"כ. ולכאורה עדיין יקשה, שאם אם הוא מענינא אין להפסיק לכתחילה. ולהנ"ל מובן, שכל דבר שהוא נוסח קבוע אין בו משום הפסק, וכמ"ש הגר"ח קניבסקי גופיה, וה"ד לעיל.

וכמו כן יש שנהגו לסיים ברכת אשר ברא בתיבת 'ומצליח', ועי' בשו"ת יפה שעה (סימן קי) ובס' בית חתנים (פ"ה סק"ז). וע"ע במה שכתב בזה בס' אוצר ברכת חתנים (סימן לא) [ודבריו נדפסו לראשונה בספר אוצר פסקי הסדור (עמוד רי)]. ומה שהביא שם מדברי הרב יביע אומר ז"ל שלכאורה יש בזה משום הפסק, יש ליישב כנ"ל שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כא ע"ב).
ויש להעיר עוד בדברי הרב יביע אומר ז"ל שהביא שם שתוספת בברכה אינה הפסק, ע"ע בשו"ת הר"ש כהן מקושטא (סימן ד אות נג והלאה), שהביא דברי הראשונים והאחרונים בזה.

וכמו כן דעת הרמב"ם (פרק יד מהלכות תפילה הלכה יב) שהכהן יברך אשר קדשנו בקדושתו וכו' לפני שיחזיר פניו כלפי העם. ודעת רבינו המאירי (סוטה לט ע"א) שקודם יחזיר פניו כלפי העם ואח"כ יברך. והביא דעות הראשונים בזה בס' ילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד סימן קכח אות מט). וכתב בספר אהלי שם על השלחן ערוך (סימן קכח סעיף יא) שנראה שטעמו של רבינו המאירי הוא משום דחשיב את מעשה חזרת הפנים כהפסק בין הברכה למצוה. ולפי מה שכתבנו לעיל, מכיון שהוא דבר קבוע אין בזה משום הפסק. ומיושב בזה דעת הרמב"ם וסיעתיה.
והנה כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ה) שהמדקדקין מתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל, ומחזירין פניהם כלפי העם וגומרים הברכה, ואולי רצו לצאת ידי חובת שני הסברות. ועי' בזה בילקוט יוסף (שם). ולכאורה קשה, שאם טעמו של רבינו המאירי הוא משום הפסק, א"כ מה הרויחו המדקדקים שמפסיקים עתה באמצע הברכה (כן כתב בס' אהלי שם הנ"ל). ולכן נראה שאין טעמו של רבינו המאירי משום הפסק, שגם הוא ס"ל שכל דבר קבוע אין בו משום הפסק, וצריך לומר שטעמו הוא כמ"ש בבית יוסף דהוא משום אימת צבור כדאיתא בסוטה (מ ע"א).

- בעמוד קלז הובאו דברי מהר"י בדיחי בטעם מצות השמיטה - כיו"ב כתב בס' לב אליהו למהר"א לופיאן ז"ל (בקו' זכרון צבי לבנו שבסוף חלק שמות עמ' רעג ד"ה ושבתה) שכ' וז"ל: אל תחשוב ששנת השמיטה היא למנוחתך הגופנית, או לטובת הארץ שתחליף כחה, אלא שבת לה', כל השנה השביעית שנה של עבודת השם, שנה שלימה שתוכל להקדיש כל ימיך ולילותיך לתורה ולתעודה ולעליה ביראת שמים ובמדות טובות, שבת שבתון שנה של תשובה כמו יום הכפורים דכתיב ביה שבת שבתון, וכמו שיש לך יום השביעי בשבוע שבת יום אחד קודש לה', כן יהיה לך כל שנה שביעית קודש לה'. ע"כ.

ויש להעיר שבש"ס (סנהדרין לט ע"א) איתא טעם אחר מצות השמיטה "כדי שתדעו שהארץ שלי היא". ועי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא עה"ת (ר"פ בהר).

____________________________________
וזו תשובת המערכת:

לכבוד הרב ... שליט"א

...
כמו"כ ייש"כ על מכתבך הנפלא לגליון ג' [ואגב, מתוך כך אני למד שאת גליון ד' ניסן ה'תשע"ה ב'שכ"ו, לא ראית והנני לצרפו לך בהוקרה רבה].

בברכת התורה
מערכת דברי חפץ

נשמח להתכבד מפרי תורתכם
דברי חפץ הראויים לעלות על שולחן מלכים

יום רביעי, 10 ביוני 2015

שו"ת פני אריה

שם הספר: שו"ת פני אריה
מחבר: רבי אריה ליב בריסלא
דפוס: ירושלם תש"ע

ראה בשו"ת ושב ורפא (ח"ד סימן מד) בדבר בנין שרצו להקים מעל בית החיים שבו קבור הרב המחבר. וראה עוד על בית החיים זה באתר מורשת יהודי רוטרדם.

בדף קלט ע"א בסימן מח - בפתחי תשובה (י"ד סימן צה אות א) הובאו דברי הרב פני אריה כאן שכ' דנ"ט בר נ"ט דהיתרא שרי אף באוכל ולא רק בבלוע בכלי, ואפ"ה בתבשיל שעורים המעורב בו חמאה א' מארבעים, ותחב לתוכו כף, ושוב תחבה לתוך הבשר, צריך ששים כנגד החמאה, לא מיבעיא בתבשיל של שעורים גוש, שבדרך כלל נשארת קצת חמאה בעין ובלעה הכף ממנה, אלא אפילו אם התבשיל כולו רוטב אסור, דלא מיקרי בליעה אלא תערובת. והשיגו הרב פתחי תשובה שם מדברי הט"ז (סימן צב אות כד) דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולכן בעינן ששים כנגד א' מארבעים מהכף, וזה פשוט. עכת"ד. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צה אות ו) ובכף החיים (סימן צה אות י).
ולעד"נ דאף לדברי הט"ז יש להחמיר בתבשיל שעורים גוש, דהרי נשארת בו חמאה בעין, וכמ"ש הפ"ת בשם הרב פני אריה, ויש לחוש שנגעה הכף באותה חמאה שנשארה בעין, וא"כ יש לשער כנגד כל הכף.
ובעיקר דין חמאה אם יש לה דין חלב, עי' בדברי רבינו המרדכי שהובאו בב"י (סימן פז בהנד"מ אות ט), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג ס"ס עד), ובס' הליכות עולם ח"ז (דף טו ע"ב). ובדין נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אי אמרינן רק בכלי או גם באוכל, עי' בכף החיים (סימן צה אות י-יא) ובס' הליכות עולם ח"ז (עמוד עט) שהביאו דברי הפוסקים בזה. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רמט דף יז ע"ב וגליון רנ דף יד ע"ב), ובאתר ישיבת קרני שומרון.

בדף קמ ע"א ד"ה ואל, שורה ה - צ"ל ק' ע"א. וטעות זו מופיעה גם במהדורה הא' הנד' באמשטרדם תק"נ.

שם ע"ב בדיבור הא' שורה אחרונה - צ"ל ולא בן של נ"ט. ושו"ר שכ"ה במהדורה הא'.

שם ד"ה ומה שורה ו - במהדורה הא' הגירסא: נוסחא אחת. ועי' בשערי דורא הוצאת מכון המאור שהביאו הנוסחאות השונות בזה.