יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

כסף טהור - בדברי הכס"מ שאין הטמא נטהר עד עלייתו מן המקוה

שם הספר: כסף טהור - בדברי הכס"מ שאין הטמא נטהר עד עלייתו מן המקוה
מחבר: רבי רחמים כהן (מח"ס גופי הלכות עמ"ס קנים)
דפוס: תשע"ו

הספר גם מופיע באתר היברו בוקס.

בהסכמת מהר"נ ברינגר נר"ו ד"ה הנה, שורה א - צ"ל לפני ידידי.

בדף ג ע"ב סד"ה הקשה - אפשר ליישב שהרמב"ם לא התכוון שבנוגעו עדיין במשכב פשט ידו וכו', אלא שבתחילה נגע במשכב ושוב פשט ידו לפני צאתו מן המקוה. ומה שהקשה מאי איריא שהמשכב במקוה, והרי ה"ה אם נגע במשכב שהיה מחוץ למקוה, י"ל שבא הרמב"ם ללמדנו שלא תאמר שהמשכב כשהוא בתוך המקוה טומאתו פחותה ממשכב שנמצא מחוצה לו, אלא אע"ג שהוא במקוה עדיין מטמא אדם לטמא בגדים. והדבר יבואר יותר לדברי האומרים שדין זה הוא מדרבנן, עי' בדברי הרב המחבר נר"ו להלן שהביא דעות האחרונים בזה.

בדף ח ע"א - יש לחבר הדיבור הא' עם הדיבור הב'.

שם בסד"ה החת"ס - ואולי מתבטל רק בצאתו דפריש, ולא בתוך המקוה דקבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי.

שם בע"ב סד"ה מה - לכאורה לא מובן להטעם הא', שכן מתנקה רק לאחר שיצא כולו ונסחטו מימיו.

בדף מא ע"ב שורה ב - צ"ל יאיר עינינו.

בדף סא ע"א ד"ה עיין, שורה ו - צ"ל והדיינים מבחוץ.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל לראותה הב"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - וי"ל דכשרואים אותה אח"כ כשנתלבשה שכבר יצאה מן המים סגי, שעיקר הטהרה היא במים, אלא שלא נטהרת עד שתתנקה לחלוטין מהמים, ועל ענין זה מספיקה ההוכחה. והדברים יובנו יותר אם נאמר שדין זה הוא מדרבנן. ובעיקר הדין, אי בעינן שתטבול בפני ב"ד, ע"ע בס' אוצר פסקי גרים (עמ' צג-צד), ובדברי מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (עמוד נז).

בדף סג ע"א - יש לחבר ד"ה והנה עם ד"ה תימא.

בדף סח ע"א - יש לחבר ד"ה ולכן עם ד"ה שהיא.

בדף סט ע"ב ד"ה ואחר 'בצל החכמה' - חלק ב.

בדף עד ע"א בדיבור הא' - וע"ע בס' טהרת הבית (עמ' קב-קג). ויש להוסיף גם את הדיון האם אסור להסתכל באשתו נדה, עי' בס' אוצר הטהרה (עמוד קכו) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ק עמ' כז).

_____________________________

שלחתי רוב הערות אלו להרב המחבר נר"ו, וזה אשר השיב למחרת היום:

 כבוד הרה''ג רבי ... שליט''א.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום, לכת''ר וכל די ליה, ולכל היקום אשר תחתיו, יקיים ה' חכמי ישראל וכל מקומות מושבותיהם.
(ותמהתי על עצמי וכי לא סבר לה מר להא דאיתא בא''ר (ריש סימן תקפ''א) בשם המהרי''ל משנכנס אלול כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה).

שמחה גדולה בלבי לראות שכת''ר עסק בספרי הקטן, ובשפלנו זכר לנו, ואע''פ שאמרו אל תעמוד במקום גדולים אמרתי אענה חלקי ותהי משכורתי להגדיל תורה ולהאדירה, והיה כאשר ראיתי דברי כת''ר ותאזרני שמחה שעמדה מחשבתי ונתקיימה תאות לבי, והיו הדברים האלה להחיות את נפשי, ומצאתי את שאהבה נפשי.

והנני כותב לפי סדר ההערות ששלח אלי.

הערה א' [כוונתו להערה ע"ד ההסכמה], כך העתקתי מכתב ידו של מהר''נ [צ"ל מהר"ר] נפתלי ולכן כתבתי כן גם אני, וכנראה שכוונתו שאיני ידידו בלבד אלא ידיד הכלל.

הערה ב' [כוונתו להערה בדף ג ע"ב], תירוצו עולה יפה.

הערה ג' [כוונתו להערה בדף ח ע"א], לא הבנתי, דכל הביטול רק שייך בתוך המים ואם בתוך המים הוא קבוע כשיוצא תו אינו שייך ביטול, ולא איירינן כאן בדין פריש והלך אחר הרוב אלא ביטול ברוב.
ועוד דלא שייך קבוע כלל בדין ביטול ברוב, כמו שכתב התוס' (חולין צ''ה ע''א ד''ה ספקו) וב''מ (ו' ע''ב ד''ה קפץ), ואע''פ שהתוס' נתן טעם לדבריו משום שאין דין קבוע רק באיסור הנכיר [צ"ל הניכר] ובכל ביטול ברוב מיירי באין האיסור ניכר בתערובת שלכן בטל ברוב, ואילו כאן הרי ניכר האדם במים, לא עלינו תלונות אלו כי על הריב''ש דאיך דימה מקוה לביטול ברוב כיון שלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר ושאפשר להפרישו ואין כאן תערובת כלל, אבל לפי דמיונו שדימה לתערובת ולביטול ברוב לא שייך דין קבוע. (ועוד יש להעיר דהאדם הוא בריה ובריה לא בטיל).

הערה ד' [כוונתו להערה בדף ח ע"ב], צדקו דבריו.

הערה ה' ו' וי' [כוונתו להערות בדף מא ע"ב ובדף סא ע"א ובדף סט ע"ב], תודות נתונים לו וכבר תקנתיו.

הערה ז' [כוונתו להערה בדף סא ע"ב בסוף הדיבור הא'], יש מקום לדבריו רק לפי מה שכתבתי בסימן ה' מהספר דאין צריך תנאי טבילה בעלייתו מן המקוה אלא דלפי זה אין צריכים את ההוכחה שיצאת ע''י שהיא לבושה אלא כיון שאין זה חלק מהטבילה אין צריכים לא ראייה ולא הוכחה ושפיר קאמר כת''ר, אבל לסוברים דצריך תנאי טבילה גם בעלייתו מן המקוה שהוא חלק מהטהרה א''כ ע''כ צריכים גם ב''ד לראותה כיון שהאג''מ בא לחשוש לשיטת הרי''ף והרמב''ם שלא סגי באומדנא או בעדות שנטבלה אלא צריכים הדיינים לראות גוף הטבילה וגם עלייה מן המקוה הוא חלק מהטבילה.

הערה ח' וט' [כוונתו להערות בדף סג ע"א ובדף סח ע"א], היה לי מהדורא קמא שהיה מסודר היטב וכשהיו לי מכשולים עם ההדפסה הוצרכתי לשנות כמה דברים והתקלקלו השורות.

הערה י''א [כוונתו להערה בדף עד ע"א], מה שציין ס' טהרת הבית הוא בחלק ב', ומפורסם הנידון ההוא כל מה שהביא שם אלא שלא כתבתיו בספר כיון שלא היה מקומו, וגם עיינתי בספר אוצר הטהרה ובקובץ מרי''ח ניחוח וכבר נודע בשערים מה שכתבו שם.

אסיים בדברי ברכה, שיהיה ה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח, ומאד מאד מודה לו על דבריו אשר כתב אלי.

רחמים כהן
__________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום:

לכבוד הרה"ג סוע"ה כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו

בשמחה קבלתי מכתבו, וראיתי שהעיר על שלא ברכתיו לשנה טובה כד' מהרי"ל במנהגיו (הלכות ימים נוראים אות ג), אולם עי' בס' כתר שם טוב על ר"ה ויו"כ (עמוד כב) מש"כ בזה. ומה גם שגם לד' מהרי"ל היינו דוקא באגרת שלומים, כמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חי"א סימן תעב). אלא שכבר העיד בס' כתר שם טוב (שם) שמנהג חכמי אשכנז באגרות תשובותיהם לברך לשנה טובה. ויש עוד צד להקל אם יראה את חבירו לפני ר"ה או יכתוב לו עוד אגרת לפני ר"ה, כמ"ש הרב השואל ז"ל בשו"ת משנה הלכות (שם). גם לכאורה המנהג הוא כשכותב אגרת, וכבר כתבו האחרונים לדון אם כתיבה במחשב שמה כתיבה (עי' בס' אוצר פסקים חול המועד ויום טוב סימן יא), וא"כ אין בזה מנהג, וגם דמי יותר לרואהו פא"פ שאין צורך לברכו אלא סמוך לר"ה, וכמ"ש במשנה הלכות (שם).

ודרך אגב אעיר שלדברי מהרי"ל (שם) יש לכתוב שלם חסר. וכן מנהגינו. ואף בכתב משיטא, ודלא כמ"ש בשו"ת אבן שתיה (סימן ס) להקל בזה.

ומה שהערת על תירוצי בדברי הריב"ש - הנה אין ביאור הריב"ש בזה ע"פ כללי דין רוב, וכמו שהערת מדין בריה ומדין דבר הניכר, ולכן גם מה שכתבתי יש מקום ברא'ש לאומרו. ובדבר ההערה שכאן הוא דבר הניכר, עי' בכיו"ב במש"כ בס' שיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ דף קעג ע"א), ובספרו שערי ישר (ש"ג פכ"א אות א ובהגהות משפט השער שם אות רלד), ובס' אבי עזרי (פ"י מהל' כלאים ה"ו).

ומה שהערת בדבר טבילת הגיורת - י"ל שאפי' להשיטות דבעינן תנאי טבילה ביציאתה מן המקוה, אולי גבי הא דבעינן דיינים הוא רק בדינים דאורייתא, וא"כ א"ש למ"ד שדברי מר"ן בכס"מ הם מדרבנן.

בברכת תז"ל רנ"ו
___________________________

וזה אשר השיב לי הרב המחבר נר"ו לאחר כמה שעות:

לכבוד הרה''ג ... שליט''א.

ידעתי שכחו גדול בתורה יותר ממני, ובאתי לפניו כתלמיד הדן בקרקע לפני רבו, ולדלות מתורתו ולהשקות את נפשי, והיה כן, שלמדתי מה שלא ידעתי מקודם כל אשר כתב אלי מהמנהג הזה של המהרי''ל, ואודות התלאה שאין ליכתוב שלם שלם אלא חסר, נרדפה נדעה לדעת את ה' להרבות עוד להגות בתורת ה', ואודה לו לכת''ר אשר פנה אל הערער איש צעיר כמוני.

אמנם מה שכתב שנוהגים ליכתוב שלם חסר, לא ידעתי המנהג עד היום וקשה לומר שנהגו דבר שאינו מפורסם, וגם לפי מה ששמענו שנוהגים להקל בכתיבת שמות הקודש אפי' שם בן ארבע אותיות במחשב כיון שאין זה כתיבה ומחיקה ואין חייבים על זה כשנמחק מהמחשב א''כ גם כתיבת שלם אין להקפיד בו כיון שכל הטעם הוא שמא ישליכו אותו בחוצות, ומה גם שחפשתי ומצאתי שיש מקילים בכתיבת שלם מלא כמו שהביא היביע אומר (ח''ו או''ח סימן ט''ו אות ח', וח''ד יו''ד סימן כ''ב אות א' וב').

ומה שהשיב בדברי הריב''ש עדיין איני מבין, דאם אינו מדיני ביטול ברוב א''כ גם אין בו דין קבוע, וגם המנחת יעקב שהבאתי בספר שכתב דדעת הריב''ש שביטול ברוב סגי ברביה ואין צריך כפל מוכח שהבין שהוא דוגמת ביטול ברוב,
וכלל גדול בדיני תערובות שאין ביטול אלא לדבר הניכר ואולי re היכא דא''א להפריד יש סוברים דבזה גם בטל אפי' אם ניכר כמו שהביא מחלוקת ראשונים בזה הט''ז יו''ד ריש סימן ק''ד וכאן אפשר להפריד האדם מן המים.

ומה שציין מדברי הגרש''ש שקאפ והאבי עזרי אין הזמן גרמא כראוי לעיין בהם ולפי מה שהבנתי הם אומרים דשייך דין קריאת שם ע''פ הרוב לא מדין ביטול ברוב ובאדם הטובל במים קשה לומר שיהיה שמו נקרא על המים כיון שהאדם עיקר כלפי המים משא''כ בנידון שלהם שהיה צמר רחלים וצמר גמלים שהם שוים בחשיבותם שייך לקרוא שם לפי החשיבות.

ועכ''פ היותר קשה בעיני שודאי איך שיהיה כוונת הריב''ש, המים הם המבטלים, ואם בפנים לא מועיל מאיזה סיבה שיהיה איך יתבטל בחוץ מקום שאין בו מים.

יה''ר שנוכל לשבת באהלה של תורה מתוך שמחה שלוה ונחת ובריאות איתנה. ואני תפילה שאזכה עוד ללמוד מפיו.

רחמים כהן
________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום (בתו"נ):

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ומש"כ שם שלא ראה שנהגו לכתוב שלם חסר, יעיין מר בסוף הסכמת מהר"ש משאש ז"ל לס' מקראי קודש על יוה"כ, ובהסכמת מהר"א עמאר נר"ו לס' חשבתי דרכי (בד"ה אפריון), ובס' נדבות פי (דף מז ע"א), ובס' משכיל לדוד למהר"ד צבאח (בהנד"מ בהקדמה עמוד יח), ובשו"ת נתן דויד (דף קסו ע"א ודף קסט ע"א) ועוד. וכתב בס' קהלת צפרו (ח"א בהקדמה עמוד יג ד"ה בהרבה) שכן מנהג מערב הפנימי.

ומש"כ עוד בדברי הריב"ש, האמת כמש"כ כת"ר שאין דבריו לפי כללי דין רוב, ורק בדימוי מילתא למילתא בדרך רחוקה, ואפשר להוסיף בזה שאולי כוונתו שהאדם בטל מכיון שהמים הן א' מד' יסודותיו. א"נ משום מקוה ישראל ה' (עי' ביומא פה ע"ב) ומאן דנפח מדיליה נפח.

בברכה והוקרה רבה
___________________________

וזה אשר השיב לי בו ביום:

כבוד הרה''ג ... שליט''א.

קבלתי דבריו זה כמעט רגע, ובראותי כמה רוובתא [צ"ל רבוותא] כתבו המנהג לנהוג שלם חסר נסתתמו טענותי.

ותודה רבה על כל המכתבים והזמן שהשקיע כת''ר לדבר אלי, ועוד חזון למועד, בע''ה אם יהיה לי עוד דבר ה' זו הלכה אשלח לשאול את פיו.

רחמים כהן
________________________

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ואוסיף בזה שעייננו היום בדבריו בלימודינו ברבים, ולדברי הריב"ש יש לבאר עוד אמאי דוקא בצאתו יטהר, והוא לפי מה שביאר בש"ע י"ד (סימן קט סעיף א) שחד בתרי בטיל אבל לא יאכל שלשתם יחד, וא"כ דוקא כשפירש נשלם היתרו.

גם אוסיף בזה מה שהעיר מעלתו שאיך בטל האדם במים, והרי הוא ניכר. וע"ז יישב מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שהטומאה אינה ניכרת, והיא זו שבטלה במים.

בברכה והוקרה רבה
_________________________

לשמיעה כאן.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

מגן אבות - אורח חיים

שם הספר: מגן אבות - אורח חיים
מחבר: רבי מרדכי עקיבא אריה לבהר
דפוס: ירושלם תשס"ה

חלק מהערות אלו נדפסו בקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רכז והלאה).

[יש כבר מהדורה שלישית של הספר שנד' בשנת תשע"ד. להלן (בסוף העמוד) ההערות על מהדורה זו]

בתוכן הענינים בעמוד ב סימן סט - צ"ל דין פורס על שמע, והוא בעמוד צ.

בעמוד ז - בסימן תקסו הכניס גם בטעות את השייך לסימן תקפא.

בגוף הספר בעמוד נז - וסיפר לי הגמו"ן יוסף חיים ן' דילאך נר"ו שבטיטואן היו מוחים בהבאים מחוץ לעיר במי שכיסה ראשו בטלית גדול בשעת התפילה שלא ברשות רבה של העיר, ואף מחו פעם ברבי יצחק שוקרון (הדיין של לראג'י) שכיסה ראשו בשעת התפילה שלא ברשות. וע"ז סיפר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו (אב"ד כאזאבלנכא) במראכש בכסלו תשע"ט שמהר"ר יצחק שוקרון הגיע להתפלל בבית הכנסת שבו התפלל מהר"ר שמואל ישראל, וכיסה את ראשו בטלית, ואחד המתפללים מחה בו, ומהר"י הנז' הקפיד עליו, והמוחה נענש משמים ונחלה ב"מ. וע"ע בענין זה בס' משכיל לדוד להרמ"ז ז"ל (פרשת תרומה בתחילת הדרוש למצוות טלית ותפילין) ובספר מצבות מראכש (סוף עמוד תשיט) ובשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א).

בעמוד ס שורה א - צ"ל נחשב כיוהרא.

שם בהערה בסד"ה וידוע - צ"ל בטיטואן.

שם - כן אמרו לי גם בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח)  שלא נהגו בטיטואן ללבוש טלית גדול כי אם טלית קטן בלבד, ואף מרבית החכמים לא לבשו טלית גדול. וראה עוד בשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א).

שם ד"ה ובענין לבישת - עיין לעיל שבטיטואן נהגו ללבוש טלית קטן. וגם בשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א) ובשו"ת עטרת שלמה (סימן א דף ד ע"ב) כתבו כן. וכתב מהר"ר יצחק אביחצירא (רבה של רמלה - לוד) שבמערב הפנימי נהגו בעלי תורה ללבוש ט"ק על בגדיהם, ואילו עמי הארצות לא הקפידו בזה (והו"ד בס' סידנא בבא חאקי ריש עמוד שפ).

בדף סו ע"א, בענין תש"י אם הנחתו מיושב - ראה עוד בקובץ האוצר (גליון לו עמוד פד בהערה).

שם ע"ב שורה א - צ"ל השמים החדשים.

בעמוד פו - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שנהגו לומר בטיטואן פסוקי ק"ש בלחש (כולל הש"צ), וכן בערבית, מלבד ביום הכיפורים.

בעמוד צד ד"ה שם - צ"ל המנהג הפשוט.

שם, בענין חתימת ברכת המינים - עי' בס' עושה שלום - אהלי שם (ש"א פרשת בשלח אות כ) שהעיר על דבריו. ועי' בס' דרך אר"ץ (עמוד יז) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד צט, בענין לעמוד בחזרת הש"ץ - ע"ע בס' נר ציון על ימים נוראים (בתפילת מוסף דר"ה) ובס' ארחות מרן ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב). וכתב להוסיף בזה אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: מצאתי בשבלי הלקט בענין ויכולו, שכותב בשם אחיו רבי בנימין, שהטעם שנהגו לעמוד בויכולו, כיון שהיו עומדים בעמידה וצריכם לעמוד במעין שבע, לכן כבר נשארים מעומד. הרי שפשיטא ליה שצריך לעמוד בברכת מעין שבע, ובפשטות הטעם כיון דהוי כחזרת הש"ץ. עכ"ל.

בעמוד קו, בדבר המנהג שהאב מניח ידו על ראש בניו בשעת ברכת כהנים - וכבר כתב שיש לעשות כן בס' בנאות דשא למהר"ש אדהאן (בהנד"מ עמוד כ), ויליף לה מקרא ותנחת עלי ידך ומברכתך יבורך בית עבדך. וראיתי בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף ה ע"ב) שכ' בשם מהר"א בקשי דורון ז"ל (מח"ס בנין אב) בשבח מנהג מערב הפנימי שהאב מניח ידו על ראש בנו בשעת ברכת כהנים. ובקו' כתר מלוכה (גליון ה עמ' לב) האריך בשבח המנהג, והעיר מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שם (גליון ו עמ' ה) שלא ראו דבריו בקובץ אור תורה (תשרי תשמ"ח עמ' יב ואלול תשמ"ח עמ' תתרס) שהביא שכן היה המנהג בבהכ"נ האיטלקי בירושלם, ושכן נהג מהרי"ט אלגאזי להכניס ראשו תחת ידי מהר"ר יוסף הכהן. והוסיף שגם מהר"ז בעל התניא היה לוקח את נכדו הרב צמח צדק תחת כנפי טליתו, כמובא בס' היום יום (ט"ו תשרי תש"ד). עכ"ל. גם עי' בס' זכור לאברהם על המועדים להרב תומר אברהם ונונו נר"ו (חנוכה ופורים, בתשובה סימן א) שהאריך בזה.
ושלחתי מקצת הדברים הנ"ל להרב המחבר נר"ו, והשיב לי ע"ז נר"ו: איישיר חייליה. עדיין יש לי הרהורי דברים אם אכן זה היה מנהג נפוץ או מחמת הרגל בא ואכ"מ. ע"כ.
ולכאורה ממנהג זה נראה שהכהנים מברכים את האבות ומהאבות עוברת הברכה לבנים, ולכאורה יש להקשות למה אינם יכולים הכהנים לברך ישירות את הבנים. וכבר העיר בזה בקו' כתר מלוכה הנ"ל. וי"ל שמכיוון שבנים קטנים מתים בעוון אבותם, לכן אין הדבר תלוי אלא באבות. ואף בגדולים דעת האר"י היא שנענשים הבנים על מה שפשעו אבותיהם במזיד.

בעמוד קיא - יש להוסיף המנהג שלא להוסיף התיבות 'תזכור היום לזרע ידידך' בנוסח אל ארך אפים. כ"כ בקובץ אור המערב (גליון ח עמוד מב בסופו) שכן נהגו במערב הפנימי, ואמרו תיבות אלו רק בסליחות לתעניות. עכ"ל. וכן מוכח מנוסח הסליחות לתעניות. ודלא כמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן יא אות כג) לומר תיבות אלו, ושכן הוא בסידורים מדוייקים. ועי' בסידור שער בנימין במנהג דמשק בזה.

בעמוד קיז, שיש שנהגו שלא לומר הושיענו ביום ו' - וכן מנהג סוריא, וכמ"ש בס' דרך אר"ץ (עמוד קסג). ע"ש.

שם - יש להוסיף מה שאמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן לומר ברכו בשחרית לפני קוה ולא לפני עלינו לשבח.

בעמוד קיח, שיש נוהגים לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - אולם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג) כ' בשם מצאתי כתוב: ולא יפה עושים עמי הארץ הנוהגים לומר אנשי אמונה ביום שני ותמהנו ביום חמישי. ע"ש.

בעמוד קיט - יש להוסיף מש"כ הרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' יסוד מערבי (תקוני החטא אות ב) שבערי המערב נהגו שלא לומר בשעת הקמת ספר תורה כי אם פסוק 'וזאת התורה' וגו' בלבד. ע"ש.

בעמוד קכ - אמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח) שלא נהגו לומר 'ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך' בנוסח 'בריך שמיה'. ועי' בזה בס' יסוד מערבי להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנה ז"ל (תקוני החטא אות ג, בהנד"מ סוף עמוד פא).

שם, בענין הפסוקים שאומרים בשעת הגבהת ס"ת - בס' יסוד מערבי להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל (בהנד"מ עמוד פ) כתב שבערי המערב אין אומרים כי אם פסוק וזאת התורה בלבד. ע"ש.

בעמוד קכו - יש להוסיף את מנהג מערב הפנימי להפסיק בשבת במנחה ובב' ובה' של פרשת וארא ללוי ב'מורשה אני ה'', שהובא באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 256). ע"ש. וכן ראיתי עוד מעידים על מנהג המערב הפנימי שכן הוא. גם בס' עטרת אבות (הלכות קריאת התורה הערה קי) הביא המקורות בזה.

בעמוד קפו - נהגו בטיטואן שלא להפוך פניהם למערב באמירת בואי בשלום בסוף הפיוט לכה דודי (כן אמר לי המו"ן חיים ן' דילאך נר"ו). ובביהכ"נ ע"ש רבי מרדכי הצרפתי במראכש יש שנהגו מפנים פניהם לעבר הפתח ורצים לקראת שבת מלכתא (אבני זכרון לקהילת מראקש עמוד ריב. ע"ש). ובמנהג אר"ץ בזה, עי' בשו"ת מגן שלמה.

בעמוד ר - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א הגמו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן שלא לומר ברכו לפני עלינו לשבח בערבית ליל שבת. וכן אמר לי אחיו הגמו"ן יוסף חיים ן' דילאך נר"ו (בכ"ה שבט תשפ"ד).

בעמוד רד - יש להוסיף המנהג לברך את הבנים לאחר קידוש ליל שבת. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ועוד.
והנה כתב מהרי"א הלוי דינר נר"ו בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. וכיו"ב כתב מהר"ר דב ליאור נר"ו בתשובה באתר ישיבה.
אולם להמבואר בקו' הפסקים ובאהלי שם (א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה) ובס' אהלי שם - עושה שלום ח"א שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא.

בעמוד רו הערה קצט שורה א - צ"ל מה שנתבאר.

בעמוד רטו, בענין קריאת 'ואברהם זקן' לחתן - עי' בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף א ע"ב) שכתב שמנהגם לקרוא מתוך הס"ת, והביא שכ"ה באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות).

בעמוד רטז, בענין עמידה בעשרת הדברות - עי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).

בעמוד ריט הערה רכא שורה ב' מלמטה - צ"ל לו יהונתן.

בעמוד רכ, בענין הפטרת פרשת שמות - ראיתי במכתב למהר"ר ברוך אביחצירא נר"ו בן מהר"ר ישראל ז"ל (הבבא סאלי) שהמנהג הוא להפטיר 'הבאים ישרש יעקב', ושכן נהגו אבותיו.

בעמוד רכא - יש להוסיף המנהג שאת הפסוק האחרון של ההפטרה קורין כל הקהל בקול רם, ושוב חוזר עליו המפטיר לבדו. ועי' בטעם המנהג בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף ב ע"ב).

בעמוד רכג - אמר לי המו"ן יצחק בנימין נר"ו בעי"ת טיטואן יע"א (בש"ק תצוה תשע"ח), שאף שלא נהגו לומר 'תכון תפילתי' וגו' במנחת שבת בטיטואן, בבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד אמרוהו, שכן הוא הביא עמו מנהג זה כשחזר מארץ ישראל.

בעמוד רלה, בענין ברכת ההלל בר"ח - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שאף שמנהג טיטואן הוא לברך על ההלל בר"ח, מ"מ בבית כנסת נהון (הנזכר בשו"ת ויאמר יצחק ח"א סימן טו) נהגו שלא לברך, ושכן היה גם מנהג בית הכנסת של יוצאי אריף בטיטואן. אולם בארבעת עשר בתי הכנסת הנותרים בירכו (שכן ט"ז בתי כנסת וז' ישיבות היו בטיטואן). ואמר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו אב"ד כאזאבלאנכא (במראכש כסלו תשע"ט) שכמדומה לו שגם בבהכ"נ של רבי ראובן אלמאליח בטיטואן לא בירכו על ההלל בר"ח. וע"ע בדין זה בס' דרך אר"ץ (עמוד ריח) ובגליון שם.

בעמוד רנה - יש להוסיף המנהג לאכול בליל הסדר מרק של גריסי פולים לחים, וכמ"ש גם במכ"ע שבע.
ונראה שהטעם הוא עפ"ד המדרש (בראשית רבה פצ"ד סימן ב) מהו טוב מצרים זה גריס של פול. והובא ברש"י (ויגש מה כג).
ואפשר לומר שהדבר בא לתיקון מה שאמרו אבותינו (בהעלותך יא ה) זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם, ולכן עתה אנו אוכלים גריס של פול לומר שיש לנו את טוב מצרים והננו מודים לה' על יציאתנו ממצרים ואיננו כפויי טוב לומר שבמצרים היה לנו מה שאין לנו עתה.
וראיתי גם למהר"מ בידרמן נר"ו בגליון באר הפרשה (פסח תש"פ עמוד כז) שביאר בשם מהר"ל מפראג (גור אריה ויגש מה כג, וגבורות ה' פ"י) שהטעם ששלח יוסף לאביו גריסין של פול הוא כדי לומר שכשם שהפול כשדכין אותו מתחלק לכמה גריסין, כמו כן עם ישראל כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וראה עוד מה שכתב בזה הרב משה פנחס ליפשיץ נר"ו.
והמו"ן אבי מקייס נר"ו כתב לי שבטיטואן נהגו לאכול דג מבושל עם פולים, והיו מליצים ע"ז מאה"כ 'הבה נתחכמה לו', שכן 'הבה' בספרדית היינו פול.

בעמוד רנח - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שבבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד בטיטואן ביום טוב ראשון של יום טוב בלבד אמרו את הנוסח הכתוב הסידורים של התפילות שלפני קריאת התורה, אולם ביום טוב שני אמרו 'בריך שמיה' בלבד.

בעמוד רנט, בענין מנהג קריאת פרקי אבות בימי העומר לאחר מוסף - ומנהג טיטואן לזמר בשבתות אלו את 'אין כאלוקינו' וכו', ולתרגמו בספרדית (ובדרום המדינה נהגו לתרגמו לערבית) ולהוסיף אחריו הפסוק 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'.
ובטעמי המנהג, עי' במדרש שמואל (בהקדמה), ובפתיחת מהר"י עייאש לספרו וזאת ליהודה על פרקי אבות, ובס' ענף עץ אבות על פרקי אבות (דף א ע"א).
ועי' באתר דרכי אבותינו מן המערב מש"כ בזה.
וכתב בילקוט מנהגים (פרק ג סעיף יז) שגם נהגו לומר בין פסח לעצרת ספר משלי. נוסף לכך גם קוראים, אחרי מנחה של שבתות אלה, ארבעה קטעים מן ה"אלפא ביתא" (תהילים קיט): בשבת ראשונה א - ד, בשניה ה - ח, וכן הלאה. ע"כ. וע"ע במה שכתבו בזה.

שם הערה רפז תחילת שורה ב - צ"ל בקיצוש"ע.

בדף רסג ע"ב שורה ג - צ"ל העם להסתפר.

בעמוד רסד, בענין שפיכת המים בשבועות - ע"ע בשו"ת דברות אליהו (ח"ח סימן כט) ובס' ברכת יהודה (סימן כה) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצג עמוד יב).

בעמוד רסד - המנהג הוא לקרוא בליל א' של חג השבועות את התיקון, וכשגומרים הולכים לישון עד תפילת שחרית. ודלא כמ"ש בספר חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שט) שכן המנהג בכל תפוצות ישראל להיות ערים כל הלילה. ועי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).

בעמוד עדר בענין אמירת נחם רק במנחה - עי' בזה בס' דרך אר"ץ (עמוד ק) ובמש"כ בגליון שם.

בעמוד רפד 'נהגו לקום באשמורת לומר סליחות' - וכן המנהג במערב הפנימי, וכמ"ש בסליחות אהלי שם מהדורת תשע"ו (עמוד צח אות ב). ועי' במש"כ בגליון שם.

שם - אולם בס' בית אל (דף סד ע"ב) כתב וידוי הגדול בסליחות. גם כתב שם 'רבונו של עולם אתודה' כו' לפני הוידוי.

בעמוד רפה הערה שנ שורה א - צ"ל ובמראכש נהגו.

בעמוד רצב יישב המנהג לאכול בליל ר"ה תפוח בדבש ואח"כ תמרים - וכ"כ ליישב המנהג בשו"ת מענה לשון (ח"א סימן מ).

בעמוד רצד הערה שסט שורה ב - צ"ל מקוה המים.

בעמוד שכה - יש להוסיף המנהג לדלג על מדורת הנותר מנרות חנוכה, ועי' בזה בס' מגן אבות יורה דעה (עמוד תלט).

בדף שלב ע"א ד"ה אמנם, שורה י 'שהחיינו רק בלילה' - וראה בס' חזון עובדיה על פורים (עמוד נ) בשם הכנה"ג.

שם שורה יא 'המצוה בלילה' - ועי' בס' אור לציון ח"ד (סימן נד אות יד).

בדף שלד ע"א בסוף הדיבור הא' - ובס' אור לציון (ח"ד סימן נד אות ג) כתב שיברכו רק אם בטוחות שישמעו.

בעמוד שלח, ד"ה יש - צ"ל יש שכתבו.

בעמוד שצג הערה א שורה א - צ"ל בהמברך לנשים.

בעמוד תכד בכותרת - צ"ל ממנהגי טיטואן.

בעמוד תכה אות כד - צ"ל על זרוען.

בעמוד תכו, בענין הבימה שלא היתה באמצע דוקא -  וכן הוא לעיל (עמ' תב סימן קנ). והנה כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פי"א ה"ג) "ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כבושין, כדי שישמעו כולם".
וכתב מר"ן ז"ל בכסף משנה, הכל לפי המקום והזמן, שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד, היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים, וכל העם שומעין, יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע. ע"כ. ועל דברי מר"ן אלו סמך סמיכה בכל כחו בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן מ"א ומ"ב). ע"ש.  ובמערב הפנימי היו כל בתי הכנסת קטנים כבזמן מר"ן. ועי' למהר"ר ליפמאן אב"ד סרדיהל בקו' בענין השנות הבימה (עמוד יד) ובס' שדי חמד (אס"ד מע' בהכ"נ אות יג) ובס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרמ וסי' תרנו) ובשו"ת איש מצליח (ח"א חיו"ד סי' לד עמ' מ ד"ה ומה) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן יז) ובשו"ת בתל החכמה (ח"א סי' סט) ובס' שדה צופים (מנחות קי ע"א ד"ה גמ' שם הרמ"א) ובקובץ דעת כשרות (גליון יג עמ' קכ אות שפז).
וראיתי בספר ילקוט יוסף ח"ב (סימן קנ אות ה) שהביא בשם החתם סופר בתשובה (חאו"ח סימן כח) שכתב, שאף בבית כנסת קטן צריך לעשות הבימה באמצע. וזאת ממקור דברי הרמב"ם בגמ' סוכה (נא ע"ב) שאמרו שם, תניא רבי יהודה אומר, מי שלא ראה דיופלוסטון של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל וכו', ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכו'. ומה באלכסנדריה של מצרים שבכל זאת לא שמעו כל הקהל את התפלה, כמבואר שם, הצריכו להעמיד הבימה באמצע ולא בסוף, ק"ו לבית כנסת קטן. ע"כ. וכן הסכים לדינא מר בריה מהר"ש סופר ז"ל בס' מקדש מעט (עמ' כ-כב). ע"ש. גם בשו"ת שיח יצחק (סימן פז) נראה שהולך ומסכים כדברי החת"ס. ע"ש. וכן פסק בס' יסודי ישורון ח"א (מע' בהכ"נ אות לב). ע"ש. וס' שו"ת חתם סופר אמ"א.
וראיתי להגרי"ד גולדשטיין ז"ל בס' לקוטי הערות על שו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן כח אות ג) שכ', עי' בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן נט) מה שכ' ליישב לשון הרמב"ם שכ' הטעם כדי שישמעו כולם, וזה נסתר לכאורה מגמ' דסוכה הנ"ל וכמ"ש החתם סופר דאפילו אין שומעים צריך להיות באמצע. ע"ש. עכ"ד.
ונלע"ד ליישב דברי מרן מהשגת החת"ס, דגם באלכסנדריה היתה הבימה באמצע משום שביהכנ"ס היה גדול, ולכן אם היתה הבימה לצד אחד, היה קשה להקהל לראות את הסודרים המונפים, ולכן היתה הבימה באמצע, ומינה לבהכ"נ שבזמן הרמב"ם - שגדולים היו עד מאד וכמ"ש מרן ומ"מ היה אפשר לשמוע הש"צ כשעומד באמצע (ולא כ"כ גדולים כבאלכסנדריה שלא היה נשמע הש"צ) - שיש לשים הבימה באמצע, אך בבתי הכנסת הקטנים ששומעים גם אם התיבה לצד אחד, בודאי שמותר לשים הבימה בצד לשם נוי. וא"ש דברי מרן הכס"מ ז"ל.
ושוב הגיע לידי שו"ת חתם סופר, וראיתי שם (בד"ה תשובה) שרמז לזה, ודחה וז"ל, אע"ג שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, ואם לא די בסודר א' יעמידו שנים. עכ"ל.
והנה מה שכתב שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, מ"מ י"ל דנוח יותר לקהל שתהיה הבימה באמצע שיהיה יותר קל להם לראות הסודרים. גם מ"ש שאם לא די בסודר א' יעמידו שנים, הנה אע"ג שמצינו שמשיאין משואות בהמשך כל א"י כדתנן בר"ה (כב ע"ב) וא"כ לא דבר רחוק הוא, מ"מ י"ל שיותר קל להציבור לראות הסודרים כשהמניף עומד על הבימה ומניף, כיון שהבימה גבוהה היתה, משא"כ אם יעמידו ב' מניפים והמניף השני יעמוד בקרקעית בהכ"נ. גם זה יותר מכובד לבהכ"נ שרק אחד יניף ולא יהיו כמה מניפים. [והן אמת שאפשר לסייע דברי החת"ס מלשון התוס' בברכות (מז ע"א ד"ה אמן) שכ' ש"היו מניפים בסודרים" לשון רבים, אך בגמ' בסוכה איתא שרק חזן הכנסת היה מניף, ובודאי כוונת התוס' שכל חזני הכנסת בכל הדורות היו מניפים].
ועוד יש להעיר ע"ד החת"ס שם שכ' להעיר ע"ד מרן הכס"מ שלא הראה מקור דברי הרמב"ם שתעמוד הבימה באמצע, והו"ל לאתויי הגמ' בסוכה (נא ע"ב) באלכסנדריה של מצרים. ע"כ. וק"ק על דבריו, דמי יימר דאיכא למילף מאנשי אלכסנדריה, והרי לאו צדיקים נינהו דהרי איענשו כיון דעברו אלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כדאיתא התם בגמ', והיכי מייתי ראיה מהם.
ונראה דהחת"ס ראה דברי התוס' שם (נב ע"א ד"ה וכיון) שהקשו דאיך היו עונים אמן והרי אמן יתומה היא. ותירצו מה שתירצו. וכן הקשו רש"י והתוס' בברכות (מז ע"א). מוכח מדבריהם מדלא תירצו שלאו אנשים הגונים היו, דרק עבירה זו היתה בידם (דלא תוסיפון), ומ"מ בשאר מילי ילפינן מינייהו.
והטעם אפשר לבאר ע"פ מ"ש מרן הב"י (חו"מ סימן קט) וז"ל, דכל מנהג שהוא פשוט בעיר, מעמידין אותו בחזקתו "ותולין אותו שכן הסכימו ראשונים", וכן כתוב בתשובת הרי"ף. ע"כ. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל נה סימן י), שיש ללכת אחר המנהג כיון "דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן". ע"כ. (וה"ד בס' מנהגי החיד"א ח"א במבוא עמ' כח ועמ' לד). הרי דטעמא דאזלינן בתר המנהג היינו משום שלא מיחו באותו מנהג גדולי אותה העיר. וא"כ הכא נמי, שע"א קתדראות היו שם כנגד ע"א קתדראות של סנהדרי גדולה, ופרש"י שעשו להם סנהדרין, והם בודאי כיון דתלמידי חכמים היו, אפשר להביא ראיה ממה דלא מיחו דכן ראוי לעשות לשים הבימה באמצע. ואין להקשות דהרי גם חכמים אלו עברו על האיסור דלא תוסיפון לשוב, וא"כ גם עליהם אין לסמוך, ז"א דהרי כיון דת"ח היו בודאי לאו באיסור באו למצרים אלא בדרך היתר, וזה שייך לדברי רבינו אליעזר ממיץ (ה"ד בסמ"ג לאוין רכז ובמרדכי יבמות ס"פ הערל סימן עה ובהגהות מיימוניות פ"ה מהל' מלכים ה"ז) שרק מארץ ישראל למצרים אסור לשוב, אבל משאר ארצות מותר, ולשון הכתוב מסייעו לא תוסיפון ללכת "בדרך הזה" עוד. ועי' בשו"ת גדולי ציון (בהנד"מ סימן קנז) ובס' שערי הלכה ומנהג (ליובביטש, חחו"מ סימן כט דף ריח סע"ב) מ"ש בזה [ואפשר לבאר טעמו ע"פ מ"ש הגרש"ר הירש ז"ל בפירושו לתורה (דברים יז טז) ובשו"ת שמש מרפא (בחי' הש"ס סוכה נא ע"ב) שמשמעות הפסוק לא תוסיפון ללכת בדרך הזה עוד היא, אל תשובו ללכת למצרים כדרך שנהגתם בעבר (כאברהם אבינו שהלך למצרים מפני הרעב, והשבטים שירדו לשבור אוכל), כי התורה אינה רוצה שפרנסת ארץ ישראל תהיה תלויה במצרים וכו'. ע"ש], ואפשר דסנהדרין אלו משאר ארצות באו. ועי' בס' דברי שאול (ר"פ מסעי) שכ', שלא נאסר לשוב למצרים אלא רק באותו הדרך שנסעו ממצרים לא"י ע"פ סדר מסעות שהיו ע"פ ה'. ועי' בס' מאור ישראל (סוכה נא ע"ב ד"ה והמרדכי) ובשו"ת עטרת פז (ח"א סו"ס י בהערה) מ"ש בזה [ובזה אפשר ליישב מה שהקשה מהרי"ל פישמן ז"ל בס' חדר הורתי (דף כח ע"א אות יד) ע"ד הש"ס בגיטין (נז ע"א) דכפר סכניא של מצרים נחרב משום דלא איאבול על ירושלם. והקשה דאמאי לא אמר הש"ס הטעם שאמר בסוכה (נא ע"ב) על אנשי אלכסנדריה שנענשו משום שעברו על לא תוסיפון לשוב וגו'. עכ"ל. וי"ל דאנשי סכניא לא באו מא"י לשם, כי אם ממקום אחר].
ויותר אפשר לבאר לפי מ"ש בשו"ת די השב (חיו"ד סימן טו) ע"פ דברי רש"י בסוכה שם על המעשה דאנשי אלכסנדריה "שיוחנן בן קרח ושרי החיילים הלכו למצרים לאחר חרבן בית ראשון ונתיישבו שם, ואע"פ שאח"כ עלה נבוכדנצאר והחריב את מצרים כמו שנתנבא עליהם ירמיה, עלו שם בניהם לגדולה ועושר עד שהחריבם טרכינוס", שנענשו אנשי אלכסנדריה משום עון אבותיהם שהלכו לשם קודם שנתבלבלה מצרים, ובזה מיושבים דברי רבינו בחיי (פר' שופטים יז טז) שמבואר מדבריו שלאחר שבלבלה נבוכדנצאר מותר לחזור למצרים (וכ"כ עוד פוסקים, כנז' בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פא עמ' רעב ובספרו מאור ישראל שם. ועי' בשו"ת גדולי ציון שם ובס' מנחה חריבה (דף מג סע"ב וע"ד), ובמה שהאריך בזה בלקוטי שיחות חלק יט עמ' קעא, ונכפלו דבריו בספרו שערי הלכה ומנהג חחו"מ סימן כט), והקשו האחרונים והרי אנשי אלכסנדריה שנענשו בימי טרכינוס היו לאחר הבלבול וא"כ אמאי נענשו, אלא ודאי בעון אבותיהם נענשו. ע"כ.
והנה בשו"ת יחוה דעת שם כתב להקשות עליו שאיך נענשו בניהם בשביל מעשה אבותיהם, כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שהרי הם נתיישבו בהיתר. וצ"ע. עכ"ל.
ואפשר ליישב דכיון דישיבת אבותיהם באיסור היתה, איכא עלייהו חובה לצאת משם, משא"כ הנכנס להתיישב בהיתר דמותר לו להתיישב שם כיון שתחילת ישיבתו שם בהיתר. ונ"ל הטעם דהרי רבינו בחיי כתב דטעם הלאו דלא תוסיפון הוא, לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעותם בכל מעשה תועבה, כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, לפיכך צוה להם שלא להתיישב במצרים כדי שלא ילמדו מתועבותיהם. ע"כ (וכ"כ הרמב"ם ועוד ראשונים כמבואר בשו"ת יחוה דעת שם. ועי' בלקוטי שיחות ובס' שערי הלכה ומנהג שם). וא"כ בנים אלו שאבותיהם התיישבו במצרים קודם בלבול נבוכדנצאר, הרי אבותיהם למדו מתועבות מצרים וממנהגיהם (והפסוק מעיד שלא תוסיפון וכו' כדי שלא ילמדו, הא אם יתיישבו ילמדו), ומנהגים אלו שנשתרשו באבות הורישו הם לבניהם אחריהם, ובכלל הלאו דלא תוסיפון כלולה גם חובתם לעקור מנהגי תועבות מצרים מקרבם, וזה ע"י עקירה מארצם, שכיון שעוקרים ממקומם עוקרים הם גם ממנהגיהם, ולכן כיון שמוטלת היתה עליהם החובה לעזוב את מצרים משום לתא דלא תוסיפון ולא עזבו, ע"כ נענשו, דמעשה אבותיהם בידיהם. ואפי' אם נאמר דליכא לאו דלא תוסיפון בכה"ג, מ"מ אפשר דמיקרו אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם, אם הם עדיין אוחזים במנהגי מצרים, מכיון דטעם האיסור עדיין קיים אצלם [וכעת י"ל ספר מאור ישראל ח"ב, ואפשר דכוונתו במ"ש בחי' לסוכה (נא ע"ב ד"ה והמרדכי, בסוגריים) כמו שכתבנו]. ועוד י"ל עפמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנד ע"ב) שהבנים נענשים על עוון אבותם כשהיה במזיד. וכ"כ מהר"י אייבשיץ ז"ל בס' תפארת יהונתן (פר' קרח עה"פ וילונו כל עדת וגו') בשם האר"י. וכ"כ בס' מדרש פליאה – דמשק אליעזר (סימן כא) בשם ס' עמודיה שבעה בשם האר"י ז"ל. וכן הביא מהר"א פינסו ז"ל בס' כתית למאור (דף כא ע"א) מס' זרע ברך. עש"ב. וע"ע בס' חזון עובדיה על ברכות (עמ' תלא-תלב).
וע"פ הדברים הנ"ל יובן, דאע"ג דאנשי אלכסנדריה לא היו הגונים, דהרי היו עוברים על האיסור דלא תוסיפון, מ"מ אפשר דחכמיהם לאחר בלבול נבוכדנצאר באו, וכשרים היו, ועל כן מייתינן לראיה מינייהו דבימה צריכה להיות באמצע, דמדלא מיחו בידם ש"מ דהכי סבירא להו.
[ודרך אגב אעיר שלדברי הפוסקים שלאחר חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר מותר לדור שם, יבוארו יותר דברי הרדב"ז ומהר"י קורקוס בפירושיהם לרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל וכו', ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. ע"כ. וכ' הרדב"ז שם, ונביאים התקינו וכו', אע"ג דשנער רחוקה היא יותר מארץ מצרים, מ"מ לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל, ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער. וכ"כ מהר"י קורקוס בביאורו שם (בסוף ה"ח). ולדברי רבינו בחיי מדויק, דהרי הנביאים שתיקנו תרו"מ בשנער לפני עזרא היו וכדמשמע מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ידים פ"ד מ"ג), ואפשר דלפני חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר היו, ואז היה עדיין אסור ללכת למצרים, ועל כן לא תיקנו תרו"מ שם. משא"כ חכמים הראשונים דהיינו הזקנים שאחרי עזרא (וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש שם) שאז היה כבר מותר ללכת למצרים כדברי רבינו בחיי, לכן תיקנו שם תרו"מ.
ואין ליישב בזה קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שכן אנשי כפר סכניא לא התאבלו על חרבן ביהמ"ק בזמן שנחרב, וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בח"א. והיינו לפני שבלבל נבוכדנצר את מצרים].
ובר מן דין כבר כתב הרדב"ז על דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ח) שמותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטיא, ורק להשתקע אסור. וכ' הרדב"ז בביאורו שם, ואני גם כן נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, ובאופן כזה מותר, ושוב זכיתי ובאתי לירושלים. ע"כ. ועוד כתב הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה תקצב) וז"ל, וגם אני הכותב שכנתי שם [במצרים] שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת א"י קשה עד מאוד, ומי יוכל לעמוד בה ולא יצטרך לבריות. ע"כ. ואפשר דה"ה להנהו סנהדרין שבאו ללמד תורה למצרים, ולכן מותר היה להם לבוא לשם. ועי' בס' מאור ישראל (שם) שכ' בשם האחרונים להתיר, כל זמן שאין יורדים להשתקע, אלא לגור שם. וע"ע בס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרלב וסי' תרפא ד"ה וע"ד). והביא מדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד ר"ס יד) [וגם בזה אפשר ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שאולי אנשי כפר סכניא לא ירדו להשתקע שם].
גם ראיתי בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמ' מה הערה ד) שכתב שאיסור השיבה למצרים הוא רק לכלל ישראל או לקבוץ גדול, אבל ליחיד לא. ובזה יישב מה שמצינו שגדולי ישראל וכן הרבה יהודים גרו במצרים במשך הדורות. ע"ש. [וגם לפי"ז יש ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל, שאולי אנשי כפר סכניא ירדו למצרים אחד אחד ולא ציבור גדול ביחד].
גם ראיתי להרב חיד"א ז"ל בס' דבש לפי (מע' הב' אות י) שכ' וז"ל: בירור כל הגליות לברר ניצוצות הקדושה, ומשו"ה במצרים שביררו כל ניצוצות הקדושה נצטוו לא תוסיפו לראותם עוד, ומה שדרים במצרים קודם מזמן הרמב"ם ועד היום, שמעתי משם רבינו האר"י ז"ל דמה שחזרו בימי ירמיה ואח"כ בנא אמון שעברו על לא תוסיפו לראותם ולקו על זה כמ"ש פרק החליל, היה סיבה להטמיע שם ניצוצות הקדושה, ומשו"ה ישראל דרים במצרים לברר מה שנתפזר. ע"כ. ולפי"ז י"ל שהחכמים הגיעו למצרים לאחר שהחלו להטמע שם ניצוצות הקדושה ושרי.
אלא שמה שיש להעיר ע"ד החת"ס הוא, דמנ"ל דעשו הם את הבימה באמצע משום דס"ל דדינא הכי הוא דבעינן דוקא באמצע, אולי ס"ל דאין קפידא במקום הבימה אלא שיש להעמידה במקום הנאה ביותר, ובבהכ"נ שלהם המקום הנאה ביותר היה באמצע כיון דסטיו לפנים מסטיו היה כדאמר בגמ', ומינה כשבהכ"נ קטן, ורוצה הוא לשים הבימה לצד אחד מטעם נוי, יהא מותר, וכדברי מרן הכס"מ. [וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (סיון תשע"א עמ' סו)].

הערות על המהדורה השלישית של הספר שנד' בשנת תשע"ד (חלקם נדפסו בקובץ אבקת רוכל גליון יא עמוד רכז והלאה):

עמוד נט - וסיפר לי הגמו"ן יוסף חיים ן' דילאך נר"ו שבטיטואן היו מוחים בהבאים מחוץ לעיר במי שכיסה ראשו בטלית גדול בשעת התפילה שלא ברשות רבה של העיר, ואף מחו פעם ברבי יצחק שוקרון (הדיין של לראג'י) שכיסה ראשו בשעת התפילה שלא ברשות. וע"ז סיפר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו (אב"ד כאזאבלנכא) במראכש בכסלו תשע"ט שמהר"ר יצחק שוקרון נר"ו הגיע להתפלל בבית הכנסת שבו התפלל מהר"ר שמואל ישראל, וכיסה את ראשו בטלית, ואחד המתפללים מחה בו, ומהר"י הנז' הקפיד עליו, והמוחה נענש משמים ונחלה ב"מ. וע"ע בענין זה בספר מצבות מראכש (סוף עמוד תשיט) ובשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א).

שם - כן אמרו לי גם בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח)  שלא נהגו בטיטואן ללבוש טלית גדול כי אם טלית קטן בלבד, ואף מרבית החכמים לא לבשו טלית גדול. וראה בשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א).

שם ד"ה ובענין לבישת - עיין לעיל שבטיטואן נהגו ללבוש טלית קטן. וגם בשו"ת רחמים פשוטים (מהדורת מכון ירושלם א"ח סימן ו אות א) ובשו"ת עטרת שלמה (סימן א דף ד ע"ב) כתבו כן.

בדף סה ע"א, בענין תש"י אם הנחתו מיושב - ראה עוד בקובץ האוצר (גליון לו עמוד פד בהערה).

שם ע"ב שורה א - צ"ל השמים החדשים.

בדף עה ע"ב סוף הדיבור הא' - וראה עוד במש"כ הרב ויאמר יצחק במכתבו הנדפס בקובץ מן הגנזים (חלק טז עמוד מו).

בעמוד צה - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שנהגו לומר בטיטואן פסוקי ק"ש בלחש (כולל הש"צ), וכן בערבית, מלבד ביום הכיפורים.

בעמוד קט ד"ה שם - צ"ל המנהג הפשוט.

שם, בענין חתימת ברכת המינים - עי' בס' עושה שלום - אהלי שם (ש"א פרשת בשלח אות כ) שהעיר על דבריו. ועי' בס' דרך אר"ץ (עמוד יז) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בדף קיד ע"ב, שורה ט מלמטה - צ"ל במקצת מקומות.

בעמוד קטו, בענין לעמוד בחזרת הש"ץ - ע"ע בס' נר ציון על ימים נוראים (בתפילת מוסף דר"ה) ובס' ארחות מרן ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב). וכתב להוסיף בזה אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: מצאתי בשבלי הלקט בענין ויכולו, שכותב בשם אחיו רבי בנימין, שהטעם שנהגו לעמוד בויכולו, כיון שהיו עומדים בעמידה וצריכם לעמוד במעין שבע, לכן כבר נשארים מעומד. הרי שפשיטא ליה שצריך לעמוד בברכת מעין שבע, ובפשטות הטעם כיון דהוי כחזרת הש"ץ. עכ"ל.

בעמוד קכג, בדבר המנהג שהאב מניח ידו על ראש בניו בשעת ברכת כהנים - וכבר כתב שיש לעשות כן בס' בנאות דשא למהר"ש אדהאן (בהנד"מ עמוד כ), ויליף לה מקרא ותנחת עלי ידך ומברכתך יבורך בית עבדך. וראיתי בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף ה ע"ב) שכ' בשם מהר"א בקשי דורון ז"ל (מח"ס בנין אב) בשבח מנהג מערב הפנימי שהאב מניח ידו על ראש בנו בשעת ברכת כהנים. ובקו' כתר מלוכה (גליון ה עמ' לב) האריך בשבח המנהג, והעיר מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שם (גליון ו עמ' ה) שלא ראו דבריו בקובץ אור תורה (תשרי תשמ"ח עמ' יב ואלול תשמ"ח עמ' תתרס) שהביא שכן היה המנהג בבהכ"נ האיטלקי בירושלם, ושכן נהג מהרי"ט אלגאזי להכניס ראשו תחת ידי מהר"ר יוסף הכהן. והוסיף שגם מהר"ז בעל התניא היה לוקח את נכדו הרב צמח צדק תחת כנפי טליתו, כמובא בס' היום יום (ט"ו תשרי תש"ד). עכ"ל. גם עי' בס' זכור לאברהם על המועדים להרב תומר אברהם ונונו נר"ו (חנוכה ופורים, בתשובה סימן א) שהאריך בזה.
ושלחתי מקצת הדברים הנ"ל להרב המחבר נר"ו, והשיב לי ע"ז נר"ו: איישיר חייליה. עדיין יש לי הרהורי דברים אם אכן זה היה מנהג נפוץ או מחמת הרגל בא ואכ"מ. ע"כ.

בעמוד קכט - יש להוסיף המנהג שלא להוסיף התיבות 'תזכור היום לזרע ידידך' בנוסח אל ארך אפים. כ"כ בקובץ אור המערב (גליון ח עמוד מב בסופו) שכן נהגו במערב הפנימי, ואמרו תיבות אלו רק בסליחות לתעניות. עכ"ל. וכן מוכח מנוסח הסליחות לתעניות. ודלא כמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן יא אות כג) לומר תיבות אלו, ושכן הוא בסידורים מדוייקים. ועי' בסידור שער בנימין במנהג דמשק בזה.

בעמוד קלז, שנהגו באר"צ שלא לומר הושיענו ביום ו' - וכן מנהג כל סוריא, וכמ"ש בס' דרך אר"ץ (עמוד קסג). ע"ש.

שם - יש להוסיף מה שאמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן לומר ברכו בשחרית לפני קוה ולא לפני עלינו לשבח.

בדף קמא ע"א, שיש נוהגים לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - אולם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג) כ' בשם מצאתי כתוב: ולא יפה עושים עמי הארץ הנוהגים לומר אנשי אמונה ביום שני ותמהנו ביום חמישי. ע"ש.

שם ע"ב ד"ה וראיתי, שורה ד - צ"ל כהמנהג הקדום.

בעמוד קמב - יש להוסיף מש"כ הרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' יסוד מערבי (תקוני החטא אות ב) שבערי המערב נהגו שלא לומר בשעת הקמת ספר תורה כי אם פסוק 'וזאת התורה' וגו' בלבד. ע"ש.

בעמוד קמג - אמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח) שלא נהגו לומר 'ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך' בנוסח 'בריך שמיה'. ועי' בזה בס' יסוד מערבי להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנה ז"ל (תקוני החטא אות ג, בהנד"מ סוף עמוד פא).

שם, בענין הפסוקים שאומרים בשעת הגבהת ס"ת - בס' יסוד מערבי להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל (בהנד"מ עמוד פ) כתב שבערי המערב אין אומרים כי אם פסוק וזאת התורה בלבד. ע"ש.

בעמוד קנא - יש להוסיף את מנהג מערב הפנימי להפסיק בשבת במנחה ובב' ובה' של פרשת וארא ללוי ב'מורשה אני ה'', שהובא באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 256). ע"ש. וכן ראיתי עוד מעידים על מנהג המערב הפנימי שכן הוא. גם בס' עטרת אבות (הלכות קריאת התורה הערה קי) הביא המקורות בזה.

בעמוד רכב - נהגו בטיטואן שלא להפוך פניהם למערב באמירת בואי בשלום בסוף הפיוט לכה דודי (כן אמר לי המו"ן חיים ן' דילאך נר"ו). ובביהכ"נ ע"ש רבי מרדכי הצרפתי במראכש יש שנהגו להפנות פניהם לעבר הפתח ורצים לקראת שבת מלכתא (אבני זכרון לקהילת מראקש עמוד ריב. ע"ש). ובמנהג אר"ץ בזה, עי' בשו"ת מגן שלמה.

בעמוד רלו - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א הגמו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן שלא לומר ברכו לפני עלינו לשבח בערבית ליל שבת. וכן אמר לי אחיו הגמו"ן יוסף חיים ן' דילאך נר"ו (בכ"ה שבט תשפ"ד).


בדף רמג ע"ב - בענין שתית אשתו נדה מכוס הקידוש, הנה כתב הטור (י"ד סימן קצה), וכשם שאסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה, ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור. לא שנא כוס של ברכה, לא שנא כוס אחר, אם הוא מיוחד לה. ע"כ.
וכתב הפרישה (אות יא), לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה, פירוש לאפוקי היכא דקא שתה איהו ההוא כסא ושתיא איהי בתרה, לית לן בה. רשב"א. ומשמע שם דה"ה דמותרת לשתות ג"כ מיד אחר בעלה, ואפילו אין לו בני בית שישתו ג"כ מאותו כוס, ולא אסור אא"כ מיחד לה כוס, דאז נותן דעתו עליה. ע"כ. כוונתו, דאם אינו מוזג ושותה מהכוס בכוונה תחילה לשלוח לה לאחר שתייתו ממנו, אלא שותה ממנו סתם ומניחו, מותר לה לשתות מאותו הכוס, ולא צריכה לחוש דהוה שיור מה ששתה הוא (וכן דעת הרמ"א בהגה בסעיף ד), דדוקא כששתה הוא בכוונה תחילה לתתו לה לאחר שתייתו אסור, כיון דנתן דעתו עליה.
וזו לשון מרן השלחן ערוך (סעיף יג), כשם שאסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה, ולא עוד אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין אסור, לא שנא כוס של ברכה לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה, אבל אם שותים הם מאותו הכוס ושתית איהי אבתרייהו לית לן בה. ע"כ.
ובשעורי שבט הלוי כ' ע"ד השו"ע הנ"ל, וז"ל: מיוחד לה, פי' בפרישה בשם הרשב"א, לאפוקי היכא דקא שתה איהו ההוא כסא ושתיא איהי בתריה, לית לן בה. עכ"ל. והיינו דכל האיסור כשמייחד לה כוס שלם, דאז נותן דעתו עליה, אבל אם הוא שותה מהכוס ואח"כ נותן לה, שרי, אפילו אם לא שתה אחר בנתיים. אמנם לשון המחבר משמע דבעינן שאחרים שותים בנתיים, מדכתב ושתית איהי אבתרייהו, דמשמע דהיה עוד אחר ששתה בנתיים. ולדברי הפרישה עדיף להניח כוס קידוש ששתה מאשר שימזוג לכוס אחר. ועיין מקור חיים (ס"ק נב). ע"כ.
והנה מה דמשמע ליה להרב שבט הלוי דהפרישה פליג על דברי מרן, לא ידעתי מנין לו, דאפשר דכוונת הפרישה היא כדביארנו. ולעולם אם נותן דעתו עליה כששותה מהכוס ג"כ אסור, וכדברי מרן, ורק אם שתו אחרים בינתיים, אז אפי' אם דעתו כששתה היתה ג"כ עליה, מ"מ שרי כיון דאיכא הפסק בשתיה ביניהם.
ולדברינו מדויק תחילת לשון הפרישה "לא שנא כוס אחר אם הוא מיוחד לה", ולא נקט ג"כ כוס של ברכה, כיון דבכוס של ברכה בדרך כלל נותן הוא דעתו עליה מתחילה (כמ"ש בברכות נא ע"ב), ומיוחד לה מיקרי, ולכן לא שייך למימר ביה "אם" הוא מיוחד לה, משא"כ בכוס אחר, שייך יותר שלא יתן דעתו עליה מתחילה ויניחנו ואח"כ תשתה היא.
גם מלשון הראב"ד בבעלי הנפש (שער הפרישה עמוד כ), שהוא מקור דין זה, משמע כן, שכתב, דקא מייחד "ליה" כסא למשתי וקא משדר לה ניהלה, וא"כ איך אפשר לומר דכוונת הפרישה לומר דרק אם הכוס מיוחדת לה אסור, והרי הראב"ד כתב להדיא דקא מייחד "ליה", דהיינו לעצמו. אלא ע"כ כדביארנו, דכוונת הפרישה היא רק להתיר כששותה הוא סתם ללא כוונה לתתו לה לאחר שתייתו, והיא אח"כ מדעתה לקחה הכוס לשתותו, ואז שרי. ושוב יצא לאור ספריה דאאמו"ר נר"ו אוצר הטהרה, ושם (פרק יג סעיף יז בהערות) כתב כדברינו בביאור דעת הפרישה. ע"ש.
וראיתי בספר טהרת הבית (ח"ב סימן יב ס"ק לו) שג"כ הבין בדברי הפרישה שמתיר הוא לשלוח לה הכוס לאחר ששתה ממנו. והעיר על דבריו, שלפנינו ברשב"א איתא כלשון הראב"ד והטור והשלחן ערוך "ושתת איהי אבתרייהו". ונראה שהפרישה היתה לו נוסחא אחרת. ע"כ (ומה שכתב "הטור", פליטת הקולמוס היא, דהרי הטור לא כתב תיבות "ושתת איהי אבתרייהו"). וכן הסכים מהר"ז כהן נר"ו בס' הלכה כסדרה (אות סב). ע"ש. וע"ע בס' בינת אמת (אות יז).
ולי נראה, דאם כוונת הפרישה כדביארנו, הנה הדברים כתובים להדיא ברשב"א, ולא צריכינן לדחוקי נפשתנא ולמימר דנוסחא אחרת היתה לו. דהנה הרשב"א (בתורת הבית בית ז שער ב) כתב, וז"ל: כתב הרב ר"א ז"ל [בבעלי הנפש שם], מדברי רב אחא ז"ל, דנדה אסירא למישתי מכסא דגברא. וכתב הוא ז"ל, לא ידענא מאי טעמא, ואם איתא להא מילתא, בכה"ג בלחוד הוא דאיתא, דקא מייחד לה כסא וכו'. עכ"ד הרשב"א. וממאי דאוקים לדברי השאילתות דוקא כשייחד, מוכח דנדה מותר לה לשתות מכסא דגברא כשלא נתן דעתו עליה. ואין כוונת הפרישה דהלשון שהביא הוא לשון הרשב"א ממש, אלא כוונתו דכן מוכח להדיא בדברי הרשב"א.
ועוד ראיתי להרב טהרת הבית (שם) שכ', שכדברי הפרישה (לפי הבנתו שחולק הוא ע"ד מרן) כן מבואר במאירי (נדה עמ' רעח) שכ', אבל כל שאינו מיחדה לה, אלא שהוא שותה והיא אחריו, הן בברכה הן בכוס אחר, אין בזה כלום. ע"כ. מוכח דלא ס"ל כדעת מרן, דס"ל דאפילו אי ליכא הפסק בינייהו מותר לה לשתות אחריו. עכ"ד הרב טהרת הבית. ואין הכרח לביאורו בדברי המאירי, שאפשר שכוונתו ג"כ כדביארנו בדעת הפרישה, דכל שאינו מיחדה לה, דהיינו שלא נותן דעתו עליה בשעת השתיה (דזיל בתר טעמא, וטעם האיסור הוא שנותן דעתו עליה), שרי אפילו היא אחריו ללא הפסק, ומ"מ אם מיחדו לה והוא שותה ממנו בתחילה, אסור. ושו"ר בס' הלכה כסדרה (שם), שאף הוא דחה הוכחת הרב טהרת הבית מדברי רבינו המאירי כמו שכתבנו. ע"ש.
ונ"ל ג"כ דמדברי המאירי איפכא מוכח, דודאי ס"ל כדעת מרן, דאי תימא דס"ל כהבנת הרב טהרת הבית בדברי הפרישה, א"כ יקשה מה שכתב בראשית דבריו: ובשאילתות החמירו אף להיות שותה בכוס של בעל, וגדולי המפרשים מתמיהים בה, אלא שמפרשים אותה שהוא מיחדו לה וכו'. ע"כ. ואי כהבנת הרב טהרת הבית, דבעינן שיהא מיוחד רק לה, והוא לא ישתה מאותו כוס כלל, א"כ איך העמידו גדולי המפרשים (הראב"ד) את דברי השאילתות במיחדו לה, והרי בשאילתות כ' "בכוס של בעל", אלא ע"כ למימר כדאמרן, דאם מיחדו לה אתא לאפוקי אם שותה הוא ללא דעת לתתו לה לאחריו, וכדביארנו בדברי הפרישה (ודיוק זה מדברי המאירי, אפשר גם לדייקו מדברי הראב"ד הנ"ל).
וכנראה הבנת השבט הלוי וטהרת הבית בדברי הפרישה (וכן הבין גם בס' בדי השלחן ס"ק קסח), מקורה בדברי הרב המגיה בפרישה, שכ' בסוגריים וז"ל: ובכל מקום שהשוה אשתו עם בני ביתו לשתות מכוס של ברכה או מכוס אחר, מותר לשתות אחריו. עד כאן המגיה. ע"כ.
והאמת אומר דאין כוונת הרב המגיה לומר דזו כוונת הפרישה, אלא דעת עצמו היא, וכן גם דעת מהר"י יוזפא בס' יוסף אומץ (עמ' שמב) כדדייק בס' טהרת הבית שם. וקשה עליהם כדדייקנו מדברי המאירי (וכן מדויק מלשון הראב"ד), דבענין שמייחד הכוס לה, אף אם אחרים שותים אחריה לא מספיק בזה, ובעינן שתשתה היא אחריהם דוקא.
היוצא מכל הנ"ל, דלדעת הראשונים ז"ל אסור לשלוח כוס יין לאשתו נדה, אא"כ שותים אחרים לפניה, ודלא כדעת הרב יוסף אומץ יוזפא והרב המגיה בפרישה. וכן הסכים בס' הלכה כסדרה (שם). ע"ש.
ועינא דשפיר חזי בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סו"ס פג), שכ' וז"ל: ובדבר אם מותרת לשתות מכוס של קידוש ששתה בעלה המקדש, עיין בסימן קצ"ה ס"ד ברמ"א שרק הבעל אסור לשתות משיורי כוס ששתתה היא, אבל היא מותרת לשתות מכוס ששתה הוא. ולא ראיתי מי שיפלוג על זה. וא"כ מותרת לשתות מכוס של קידוש ששתה בעלה. אבל תצטרך לשתות כל מה ששייר בהכוס אם ליכא אחרים, כי אחר שהיא תשתה מהכוס, יהיה הבעל אסור לשתות הנשאר, אם לא שיריק הנשאר ממנה להצלוחית באופן שלא יפגום. ע"כ. והביאו בס' טהרת הבית (שם), וכ' עליו וז"ל: ולא העיר מלשון הטור והשלחן ערוך (סימן קצה סי"ג) שכתבו "ושתת איהי אבתרייהו", שמשמע לכאורה שהיא לא תשתה אחריו מיד, ונראה דפשיטא ליה שהוא לאו דוקא, וכמו שכתבו הפרישה וכו', ומ"מ היה לו (להרב אגרות משה) להעיר בזה. ע"כ (וגם פה פליטת הקולמוס היא מה שהביא בשם הטור, וכדלעיל).
ולע"ד נראה דהרב אגרות משה לא עלה על דעתו לומר דשתית איהי אבתרייהו לאו דוקא, ובודאי ס"ל דדוקא הוא, וכדברי הראשונים הנ"ל, אלא דס"ל להרב אגרות משה דדוקא במשלח כוס לאשתו או מושיט לה הוא דאסר מרן בסעיף י"ג, משא"כ אם מניחו לפניו והיא נוטלת, דלאו בכלל איסור שילוח הוא. ושו"ר שכ"כ בס' הלכה כסדרה (שם) להציל את הרב אגרות משה מהשגת הרב טהרת הבית. ע"ש.
ולכאורה יש לסייע דברי הרב אגרות משה מדברי המאירי הנ"ל שכ', "אבל כל שאינו מיחדה לה, אלא שהוא שותה והיא אחריו, הן בברכה הן בכוס אחר, אין בכך כלום". ואע"ג דביארנו דכוונתו היא כשמסיים הוא לשתות ולא היה בדעתו כלל שתשתה אחריו אשתו, ורק לאחר שהניח הכוס עלה בדעתה לשתות הימנו. מ"מ פירוש זה יכון רק בכוס אחר, אבל בכוס של ברכה מאי איכא למימר, הרי כו"ע ידעי דזוהי דעתו לתתו לה. אלא ע"כ דמיירי שמניחו לפניו, ובזה מותר. וי"ל. ואע"ג דמשמע גם כדברי האגרו"מ מלשון הראב"ד דנקיט לישנא דשילוח ("וקא משדר לה ניהלה"), מ"מ איכא למימר גם איפכא, דזיל בתר טעמא דאיסור שילוח, והוא משום "דקא יהיב דעתיה עילוה" (כלשון הראב"ד), והאי איכא גם כשמעמיד הכוס לפניו ודעתו עליה.
וחזי הוית בס' טהרת המשפחה (שער ההלכות סימן ה אות פ), שכתב וז"ל: בקידוש שבת ויו"ט, שכל בני הבית שותים מהיין משום חיבוב מצוה, יש להקל אפילו שהיא תשתה ישר אחרי בעלה, ואח"כ כל בני הבית. ע"כ. ובהערות שם כ' וז"ל: טהרת הבית סעיף לו, כיון שלדברי הפרישה ס"ק יא מותרת היא לשתות מיד אחרי בעלה, וגם אין זה מן הנימוס ודרך ארץ שבני הבית ישתו קודם האמא שהיא עקרת הבית. וכ"כ בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סו"ס פ"ג שרשאית לשתות מיד אחר בעלה, שהרי מותר לאשה לשתות משיירי בעלה. ע"כ. והנה מה שהשוה דברי הרב אגרות משה עם דברי הרב טהרת הבית, לא קרב זה אל זה, דהרי הרב אגרות משה מתיר אפילו שניהם נמצאים לבדם, ואין אחרים השותים אחריהם, דכיון דאינו שולח לה אלא היא לוקחת לעצמה שרי. משא"כ לדעת הרב טהרת הבית היינו דוקא כשאחרים שותים אחריה, הא לאו הכי אסור. ותו קשיא לי על דבריו, דמי יימר דלהרב אגרות משה מותר לשלוח הכוס לאשתו אם אחרים ישתו אחריה, ואולי מה שהתיר היינו דוקא אם לא שולח לה או מושיט לה הכוס, אבל לשלוח אולי ס"ל לאסור, דהרי הרב אגרות משה לאו בדיני שילוח הכוס קמיירי, אלא בדיני שיור. והיינו דוקא בלא שילוח. וכדלעיל.
והרב הלכה כסדרה (שם ד"ה ובטהרת), כ' להקל בקידוש, שהיא תשתה אחריו, ולאחריה ישתו שאר בני הבית, דמש"כ הראב"ד ומרן בשו"ע "ושתית איהי אבתרייהו" דמשמע דוקא אם שותים לפניה, היינו בסתם שיגור, אבל בקידוש שהמעמד מוכיח שעתידים הכל לשתות מכוס זו, אין זה חשיב מיוחד לה, ושרי אע"פ ששותים אחריה. עכת"ד. ודבריו צ"ע, דהרי הראב"ד דיבר גם בכוס של ברכה, דדמיא ממש לקידוש, ואף בכה"ג כתב דבעינן שתשתה איהי אבתרייהו. אלא אם נאמר דבזמנם לא נתנו מכוס של ברכה כי אם לאשת בעל הבית. וע"ע במש"כ בזה גיסי מהר"ר שמואל בטיש נר"ו במאמרו בקובץ קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ה עמ' ג).

בעמוד רמד - יש להוסיף המנהג לברך את הבנים לאחר קידוש ליל שבת. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ועוד.
והנה כתב מהרי"א הלוי דינר נר"ו בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. וכיו"ב כתב מהר"ר דב ליאור נר"ו בתשובה באתר ישיבה.
אולם להמבואר בקו' הפסקים ובאהלי שם (א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה) ובס' עושה שלום ח"א שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא.

בעמוד רנב, בענין קריאת 'ואברהם זקן' לחתן - עי' בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף א ע"ב) שכתב שמנהגם לקרוא מתוך הס"ת, והביא שכ"ה באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות).

שם, בענין עמידה בעשרת הדברות - עי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).

בעמוד רנו הערה רעג שורה ב' מלמטה - צ"ל לו יהונתן.

בעמוד רנז, בענין הפטרת פרשת שמות - ראיתי במכתב למהר"ר ברוך אביחצירא נר"ו בן מהר"ר ישראל ז"ל (הבבא סאלי) שהמנהג הוא להפטיר 'הבאים ישרש יעקב', ושכן נהגו אבותיו.

בעמוד רנח - יש להוסיף המנהג שאת הפסוק האחרון של ההפטרה קורין כל הקהל בקול רם, ושוב חוזר עליו המפטיר לבדו. ועי' בטעם המנהג בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף ב ע"ב).

בעמוד רס - גם מהר"ר יצחק קורייאט כתב רמז לנוסח 'למשה צוית', ודבריו נדפסו בקובץ מן הגנזים (חט"ו עמוד עה אות יג) וחזרו ונדפסו בסוף ספר בית אהרן למהר"א אזולאי (חידושי רבי יצחק קורייאט עמוד ז אות יג).
וראה גם בס' מדע לבינה למהר"צ רוטברג נר"ו (פרשת פנחס עמוד רד) שביאר הנוסח 'ותצונו ה' אלהינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי'.

בעמוד רסב - אמר לי המו"ן יצחק בנימין נר"ו בעי"ת טיטואן יע"א (בש"ק תצוה תשע"ח), שאף שלא נהגו לומר 'תכון תפילתי' וגו' במנחת שבת בטיטואן, בבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד אמרוהו, שכן הוא הביא עמו מנהג זה כשחזר מארץ ישראל.

בעמוד רעז, בענין ברכת ההלל בר"ח - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שאף שמנהג טיטואן הוא לברך על ההלל בר"ח, מ"מ בבית כנסת נהון (הנזכר בשו"ת ויאמר יצחק ח"א סימן טו) נהגו שלא לברך, ושכן היה גם מנהג בית הכנסת של יוצאי אריף בטיטואן. אולם בארבעת עשר בתי הכנסת הנותרים בירכו (שכן ט"ז בתי כנסת וז' ישיבות היו בטיטואן). ואמר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו אב"ד כאזאבלאנכא (במראכש כסלו תשע"ט) שכמדומה לו שגם בבהכ"נ של רבי ראובן אלמאליח בטיטואן לא בירכו על ההלל בר"ח. וע"ע בדין זה בס' דרך אר"ץ (עמוד ריח) ובגליון שם.

בעמוד שה - יש להוסיף המנהג לאכול בליל הסדר מרק של גריסי פולים לחים, וכמ"ש גם במכ"ע שבע.
ונראה שהטעם הוא עפ"ד המדרש (בראשית רבה פצ"ד סימן ב) מהו טוב מצרים זה גריס של פול. והובא ברש"י (ויגש מה כג).
ואפשר לומר שהדבר בא לתיקון מה שאמרו אבותינו (בהעלותך יא ה) זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חנם, ולכן עתה אנו אוכלים גריס של פול לומר שיש לנו את טוב מצרים והננו מודים לה' על יציאתנו ממצרים ואיננו כפויי טוב לומר שבמצרים היה לנו מה שאין לנו עתה.
וראיתי גם למהר"מ בידרמן נר"ו בגליון באר הפרשה (פסח תש"פ עמוד כז) שביאר בשם מהר"ל מפראג (גור אריה ויגש מה כג, וגבורות ה' פ"י) שהטעם ששלח יוסף לאביו גריסין של פול הוא כדי לומר שכשם שהפול כשדכין אותו מתחלק לכמה גריסין, כמו כן עם ישראל כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וראה עוד מה שכתב בזה הרב משה פנחס ליפשיץ נר"ו.
והמו"ן אבי מקייס נר"ו כתב לי שבטיטואן נהגו לאכול דג מבושל עם פולים, והיו מליצים ע"ז מאה"כ 'הבה נתחכמה לו', שכן 'הבה' בספרדית היינו פול.

בעמוד שי - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך ז"ל (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שבבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד בטיטואן ביום טוב ראשון של יום טוב בלבד אמרו את הנוסח הכתוב הסידורים של התפילות שלפני קריאת התורה, אולם ביום טוב שני אמרו 'בריך שמיה' בלבד.

בעמוד שיא, בענין מנהג קריאת פרקי אבות בימי העומר לאחר מוסף - ומנהג טיטואן לזמר בשבתות אלו את 'אין כאלוקינו' וכו', ולתרגמו בספרדית (ובדרום המדינה נהגו לתרגמו לערבית) ולהוסיף אחריו הפסוק 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'.
ובטעמי המנהג, עי' במדרש שמואל (בהקדמה), ובפתיחת מהר"י עייאש לספרו וזאת ליהודה על פרקי אבות, ובס' ענף עץ אבות על פרקי אבות (דף א ע"א).
ועי' באתר דרכי אבותינו מן המערב מש"כ בזה.
וכתב בילקוט מנהגים (פרק ג סעיף יז) שגם נהגו לומר בין פסח לעצרת ספר משלי. נוסף לכך גם קוראים, אחרי מנחה של שבתות אלה, ארבעה קטעים מן ה"אלפא ביתא" (תהילים קיט): בשבת ראשונה א - ד, בשניה ה - ח, וכן הלאה. ע"כ. וע"ע במה שכתבו בזה.

שם הערה שנח תחילת שורה ב - צ"ל בקיצוש"ע.

בדף שטז ע"א הערה שסב שורה ב - צ"ל לא להסתפר.

בעמוד שיח, בענין שפיכת המים בשבועות - ע"ע בשו"ת דברות אליהו (ח"ח סימן כט) ובס' ברכת יהודה (סימן כה) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצג עמוד יב).

שם - המנהג הוא לקרוא בליל א' של חג השבועות את התיקון, וכשגומרים הולכים לישון עד תפילת שחרית. ודלא כמ"ש בספר חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שט) שכן המנהג בכל תפוצות ישראל להיות ערים כל הלילה. ובקונטרס בית נאמן (גליון שנט דף ג ע"א) כתב שכן נהגו כל הספרדים. ועי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).
ודרך אגב אעיר במש"כ בקונטרס בית נאמן (שם הערה ח) שמשה מונטיפיורי גר ברוסיה. ואינו כן, כי אם באנגליה. גם כתב שדמשק היתה תחת ממשלת אנגליה ושאחר כך התברר שהנוצרי היה חי. ואינו כן, ראה פרטי המעשה בס' אהל ישרים למהר"א ענתבי (שער הנס ד"ה עוד, מהדורת ירושלם תשכ"א דף סו ע"א) ובאתר שער בנימין. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז י"ד סימן לט אות א).

שם - מנהג טיטואן שביום טוב ראשון של שבועות החכם הגדול ביותר בבית הכנסת היה מי שעלה למפטיר. כן אמר לי הגמו"ן יוסף חיים ן' דילאך נר"ו (בשבט תשפ"ד לפ"ק).

בעמוד שיט - כתב בקונטרס בית נאמן (גליון שנט הערה ז) בשם מהר"ש עמאר נר"ו (מח"ס שמע שלמה ועוד) שהמנהג להעיר 'עויד' למי ששוגה בקריאת האזהרות. 

בעמוד שכ הערה שע, שבמערב הפנימי לא היה נפוץ לאכול מאכלי חלב בכל ימות השנה - אפשר לומר הטעם כדי למנוע מכשול בעירבוב בשר בחלב, וכהיום הזה שמבשלים בשר וחלב באותו מטבח, הרבה מכשולות שמענו שיש.

בעמוד שלא, בענין אכילת בשר בר"ח אב רחמ'ן - גם בשו"ת דרכי דוד (דף קיג סע"ב) כתב שמנהגם להקל. ע"ש.

בעמוד שלו, בענין אמירת נחם רק במנחה - עי' בזה בס' דרך אר"ץ (עמוד ק) ובמש"כ בגליון שם.

בעמוד שמז 'נהגו לקום באשמורת לומר סליחות' - וכן המנהג במערב הפנימי, וכמ"ש בסליחות אהלי שם מהדורת תשע"ו (עמוד צח אות ב). ועי' במש"כ בגליון שם.

שם, בענין אמירת סליחות ב[תחילת] הלילה - והנה בסליחות לחודש אלול הנוסח "רבונו של עולם אתודה וכו', בלילה לסוף אשמורות". וכ' מהר"מ מאזוז נר"ו בהערות וביאורים בסליחות (הנד' בקו' אור תורה גליון תפא סימן יד אות כ) וז"ל: במקור היה כתוב בלילה לראש אשמורות, מלשון הפסוק באיכה (ב יט). ועיקר הפיוט נתקן לליל יוהכ"פ ומשם העתיקוהו לסליחות. וק"ק מה שאומר להלן לילה אקום להודות (מלה"כ תהלים קיט סב) שאינו מתאים לערבית של ליל יוה"כ. וצ"י. ע"כ.
וי"ל שכונת הפייטן היא שיש לומר הוידוי מעומד [כמ"ש מר"ן בש"ע (סימן תרז ס"ג). ועי' בס' בית אל (דס"ב ע"א אות ה) ובס' חזון עובדיה על ימים נוראים (עמוד רנ)], ולכן אקום בבואי להודות. ובעיקר מה שהכריח מהר"מ מאזוז נר"ו שהכונה היא לליל יוה"כ, אפשר גם לומר שהפייטן שייסדו היה מאלו שנוהגים לומר הסליחות (של חודש אלול ועשי"ת) בתחילת הלילה, כמו שהביא מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת ח"א (סימן מו) בשם שו"ת הרמ"ז (סימן ל) וס' מחשבות בעצה (בקו' פרפראות לחכמה סימן ח, דע"ד ע"ב) ושו"ת חסד יהושע תליתאה (סימן יב) שיש שנהגו כן. ע"ש. וכן ראיתי שכ' בסידור בית תפילה (הנד' בקושטאנדינא בשנת תצ"ה, דף קנג ע"ב) "סדר סליחות, מר"ח אלול עד יה"ך לראש אשמורות אומרים". והוא פלא, שכן בדף השער של אותו סידור כתבו שהוא "מסודר בסדר הרמ"ז מפי כתבי האר"י לוריא זלה"ה", ואילו האר"י ז"ל בשער הכוונות (דרוש א' של ערבית, דנ"ב ע"ד) והרמ"ז בתשו' (סימן ל) כתבו שאין לומר סליחות כלל לפני חצות לילה.
והנה דברים אלו היה למראה עיני מהר"מ מאזוז נר"ו הנ"ל בחודש תמוז תש"ע, וכתב ע"ז (באתר ישיבת כסא רחמים, במדור שאל את הרב מס' 2328) בזה"ל: בזמן הקדמונים לא אמרו סליחות בתחלת הלילה. מלבד זה אקום להודות זה לא להתוודות. ובמקור בתהלים הכוונה אקום מן המיטה. לכן תירוצך לא מספיק. ע"כ.
ונלע"ד לקיים דברי, שכן יש שאמרו הסליחות בתחילת הלילה, כמו שהבאתי המקורות לעיל, ואנחנו לא נדע אם הרב מחבר הפיוט ז"ל היה מהם. גם מה שהעיר שלהודות אינו כלהתוודות, גם אנכי ידעתי דבר זה, אולם נלע"ד שכוונת הפייטן היא בלשון מושאל לוידוי, שכן פיוט זה נאמר לפני הוידוי, ומה שיאטיה דלהודות הכא אי כוונתו להודאה כבמודים אנחנו לך. גם על הערתו שהכוונה היא ב"אקום", מן המיטה, גם כאן נאמר שהוא בלשון מושאל.
ובעיקר הענין, אמר לי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו (ר"מ כולל שובה ישראל במיקסיקו) לבאר שבראש אשמורות היינו בראש א' האשמורות, והיא האשמורה הג', שכן נהגו מקדם להאריך בסליחות כשעתיים וכל זה לפני תפילת שחרית כותיקין. עכ"ד נר"ו. ויש להביא בזה דברי מהר"ש ן' גבירול בכתר מלכות (ד"ה ה' מי יעמיק למחשבותיך) על המלאכים, 'נחלקים למשמרות ביום ובלילה לראש אשמורות'. וכדבריו נראה מד' הרב חמדת ימים (ח"ג פ"ב אות יא) שהזהיר שלא לומר סליחות בתחילת הלילה, ושאם יצרם תוקפם ולא יוכלו לעמוד על נפשם לקום לראש אשמורות כי עזה כמות אהבת שינתם ולא יעורו משינתם, ההעדר טוב ממציאות הרע. ע"ש. הרי שקרא 'ראש אשמורות' לאחר חצות לילה. [וע"ע בסוף סליחות אהלי שם (מהדורת תשע"ו), שכתבנו שם בזה בקצרה].

שם - אולם בס' בית אל (דף סד ע"ב) כתב וידוי הגדול בסליחות. גם כתב שם 'רבונו של עולם אתודה' כו' לפני הוידוי.

שם, כתב לומר 'אלהא דמאיר עננו' - אולם כתב הרב חיד"א ז"ל בס' כף אחת (סימן ג אות ג): אם נראה שנתעברה, כל מ' יום יתן פרוטה לצדקה לעילוי נשמתו של רבי מאיר, כדי שיהיה בן זכר, אלהא דרבי מאיר ענני. ע"כ. ונראה שכוונתו בסוף דבריו היא שתאמר בשעת נתינת הפרוטה לצדקה 'אלהא דרבי מאיר ענני'. וחזינן שהרב חיד"א ז"ל שם כתב 'אלהא דרבי מאיר ענני'. וכ"כ עוד שם (סימן ג אות א וסימן לב), ובספרו פתח עינים (ע"ז סוף דף יח). מ"מ דעת רוב האחרונים לומר 'אלהא דמאיר ענני' דוקא, עי' בס' טובת מראה להרמ"ז ז"ל (סימן מג) ובס' בית אל למהר"א חמוי ז"ל (דף צא ע"ב) ובשו"ת ויצבור יוסף (סו"ס עג) ובס' דרך אר"ץ (עמ' קז ובמילואים עמ' קפג) ובהליכות עולם (ח"ח עמ' נב) ובילקוט יוסף א"ח (מהדורת תשס"ד, בקו' נוסחאות התפילה שלאחר סימן קלד, אות קס) ובס' תשית לראשו (עמ' תכט והלאה) ובהערות מהר"ע מנצור נר"ו לספר עתרת החיים שבהוצאתו (ר"ס נב) ובס' אור מרדכי (עמוד קע). ובמיוחד בחודש טבת כמבואר למעיין בילקוט ראובני (שם) שהגימ' שרמז בזה היא דוקא בלא תיבת 'דרבי'. ועי' למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) במערכותיו הנד' בקובץ כתר מלוכה (גליון א דף ח ע"ב) וז"ל: וידוע שזו סגולה לכל צרה שלא תבא לפרט ולכלל, לומר: אלהא דמאיר ענני. ונ"ל לרמוז זה בתורה בפרשת חיי שרה (כד יד) "ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני". אדע ר"ת אלהא דמאיר ענני. וסמיך ליה: "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" וגו'. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אסף המזכיר (דף כה ע"ב). וגם רמז זה הוא דוקא בלא תיבת 'דרבי'.

בעמוד שנג ד"ה המנהג, שורה ב 'ולא סיים תפילת שמו"ע' - תיבות אלו אינם בדברי מור"ם.

בדף שנז ע"א ע"א הערה תע שורה ב - צ"ל מנהג מיורקא. וכ"ה ברשב"ץ. ואינו מרוקו, אלא מיורקא הוא אי השייך לספרד.

שם ע"ב הערה תעא שורה ב - צ"ל פתיחת ההיכל.

בעמוד שנט יישב המנהג לאכול בליל ר"ה תפוח בדבש ואח"כ תמרים - וכ"כ ליישב המנהג בשו"ת מענה לשון (ח"א סימן מ).

בעמוד שסא הערה תעז שורה ב - צ"ל מקוה המים.

בעמוד תח - יש להוסיף המנהג לדלג על מדורת הנותר מנרות חנוכה, ועי' בזה בס' מגן אבות יורה דעה (עמוד תלט).

בדף תיז ע"א, בענין המנהג שהנשים אינן שומעות המגילה ביום - ראה במה שהעיר עליו בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקנה בהערה).

שם בדיבור הא' שורה ו 'שהחיינו רק בלילה' - וראה בס' חזון עובדיה על פורים (עמוד נ) בשם הכנה"ג.

שם שורה ז 'המצוה בלילה' - ועי' בס' אור לציון ח"ד (סימן נד אות יד).

שם סע"ב, בענין ברכות המגילה לנשים - ועי' בס' עושה שלום על הליכות עולם (ח"א מהדורה שניה עמוד רמח), ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בדף תיט ע"א בדיבור הא', ה"ד הרב אור לציון - ובס' אור לציון (ח"ד סימן נד אות ג) כתב לגבי נשים שיברכו רק אם בטוחות שישמעו.

בעמוד תקעא הערה א שורה א - צ"ל בהמברך לנשים.

בעמוד תרד, בענין הבימה שלא היתה באמצע דוקא -  וכן הוא לעיל (עמ' תב סימן קנ). והנה כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פי"א ה"ג) "ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כבושין, כדי שישמעו כולם".
וכתב מר"ן ז"ל בכסף משנה, הכל לפי המקום והזמן, שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד, היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים, וכל העם שומעין, יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע. ע"כ. ועל דברי מר"ן אלו סמך סמיכה בכל כחו בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן מ"א ומ"ב). ע"ש.  ובמערב הפנימי היו כל בתי הכנסת קטנים כבזמן מר"ן. ועי' למהר"ר ליפמאן אב"ד סרדיהל בקו' בענין השנות הבימה (עמוד יד) ובס' שדי חמד (אס"ד מע' בהכ"נ אות יג) ובס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרמ וסי' תרנו) ובשו"ת איש מצליח (ח"א חיו"ד סי' לד עמ' מ ד"ה ומה) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן יז) ובשו"ת בתל החכמה (ח"א סי' סט) ובס' שדה צופים (מנחות קי ע"א ד"ה גמ' שם הרמ"א) ובקובץ דעת כשרות (גליון יג עמ' קכ אות שפז).
וראיתי בספר ילקוט יוסף ח"ב (סימן קנ אות ה) שהביא בשם החתם סופר בתשובה (חאו"ח סימן כח) שכתב, שאף בבית כנסת קטן צריך לעשות הבימה באמצע. וזאת ממקור דברי הרמב"ם בגמ' סוכה (נא ע"ב) שאמרו שם, תניא רבי יהודה אומר, מי שלא ראה דיופלוסטון של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל וכו', ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכו'. ומה באלכסנדריה של מצרים שבכל זאת לא שמעו כל הקהל את התפלה, כמבואר שם, הצריכו להעמיד הבימה באמצע ולא בסוף, ק"ו לבית כנסת קטן. ע"כ. וכן הסכים לדינא מר בריה מהר"ש סופר ז"ל בס' מקדש מעט (עמ' כ-כב). ע"ש. גם בשו"ת שיח יצחק (סימן פז) נראה שהולך ומסכים כדברי החת"ס. ע"ש. וכן פסק בס' יסודי ישורון ח"א (מע' בהכ"נ אות לב). ע"ש. וס' שו"ת חתם סופר אמ"א.
וראיתי להגרי"ד גולדשטיין ז"ל בס' לקוטי הערות על שו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן כח אות ג) שכ', עי' בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן נט) מה שכ' ליישב לשון הרמב"ם שכ' הטעם כדי שישמעו כולם, וזה נסתר לכאורה מגמ' דסוכה הנ"ל וכמ"ש החתם סופר דאפילו אין שומעים צריך להיות באמצע. ע"ש. עכ"ד.
ונלע"ד ליישב דברי מרן מהשגת החת"ס, דגם באלכסנדריה היתה הבימה באמצע משום שביהכנ"ס היה גדול, ולכן אם היתה הבימה לצד אחד, היה קשה להקהל לראות את הסודרים המונפים, ולכן היתה הבימה באמצע, ומינה לבהכ"נ שבזמן הרמב"ם - שגדולים היו עד מאד וכמ"ש מרן ומ"מ היה אפשר לשמוע הש"צ כשעומד באמצע (ולא כ"כ גדולים כבאלכסנדריה שלא היה נשמע הש"צ) - שיש לשים הבימה באמצע, אך בבתי הכנסת הקטנים ששומעים גם אם התיבה לצד אחד, בודאי שמותר לשים הבימה בצד לשם נוי. וא"ש דברי מרן הכס"מ ז"ל.
ושוב הגיע לידי שו"ת חתם סופר, וראיתי שם (בד"ה תשובה) שרמז לזה, ודחה וז"ל, אע"ג שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, ואם לא די בסודר א' יעמידו שנים. עכ"ל.
והנה מה שכתב שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, מ"מ י"ל דנוח יותר לקהל שתהיה הבימה באמצע שיהיה יותר קל להם לראות הסודרים. גם מ"ש שאם לא די בסודר א' יעמידו שנים, הנה אע"ג שמצינו שמשיאין משואות בהמשך כל א"י כדתנן בר"ה (כב ע"ב) וא"כ לא דבר רחוק הוא, מ"מ י"ל שיותר קל להציבור לראות הסודרים כשהמניף עומד על הבימה ומניף, כיון שהבימה גבוהה היתה, משא"כ אם יעמידו ב' מניפים והמניף השני יעמוד בקרקעית בהכ"נ. גם זה יותר מכובד לבהכ"נ שרק אחד יניף ולא יהיו כמה מניפים. [והן אמת שאפשר לסייע דברי החת"ס מלשון התוס' בברכות (מז ע"א ד"ה אמן) שכ' ש"היו מניפים בסודרים" לשון רבים, אך בגמ' בסוכה איתא שרק חזן הכנסת היה מניף, ובודאי כוונת התוס' שכל חזני הכנסת בכל הדורות היו מניפים].
ועוד יש להעיר ע"ד החת"ס שם שכ' להעיר ע"ד מרן הכס"מ שלא הראה מקור דברי הרמב"ם שתעמוד הבימה באמצע, והו"ל לאתויי הגמ' בסוכה (נא ע"ב) באלכסנדריה של מצרים. ע"כ. וק"ק על דבריו, דמי יימר דאיכא למילף מאנשי אלכסנדריה, והרי לאו צדיקים נינהו דהרי איענשו כיון דעברו אלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כדאיתא התם בגמ', והיכי מייתי ראיה מהם.
ונראה דהחת"ס ראה דברי התוס' שם (נב ע"א ד"ה וכיון) שהקשו דאיך היו עונים אמן והרי אמן יתומה היא. ותירצו מה שתירצו. וכן הקשו רש"י והתוס' בברכות (מז ע"א). מוכח מדבריהם מדלא תירצו שלאו אנשים הגונים היו, דרק עבירה זו היתה בידם (דלא תוסיפון), ומ"מ בשאר מילי ילפינן מינייהו.
והטעם אפשר לבאר ע"פ מ"ש מרן הב"י (חו"מ סימן קט) וז"ל, דכל מנהג שהוא פשוט בעיר, מעמידין אותו בחזקתו "ותולין אותו שכן הסכימו ראשונים", וכן כתוב בתשובת הרי"ף. ע"כ. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל נה סימן י), שיש ללכת אחר המנהג כיון "דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן". ע"כ. (וה"ד בס' מנהגי החיד"א ח"א במבוא עמ' כח ועמ' לד). הרי דטעמא דאזלינן בתר המנהג היינו משום שלא מיחו באותו מנהג גדולי אותה העיר. וא"כ הכא נמי, שע"א קתדראות היו שם כנגד ע"א קתדראות של סנהדרי גדולה, ופרש"י שעשו להם סנהדרין, והם בודאי כיון דתלמידי חכמים היו, אפשר להביא ראיה ממה דלא מיחו דכן ראוי לעשות לשים הבימה באמצע. ואין להקשות דהרי גם חכמים אלו עברו על האיסור דלא תוסיפון לשוב, וא"כ גם עליהם אין לסמוך, ז"א דהרי כיון דת"ח היו בודאי לאו באיסור באו למצרים אלא בדרך היתר, וזה שייך לדברי רבינו אליעזר ממיץ (ה"ד בסמ"ג לאוין רכז ובמרדכי יבמות ס"פ הערל סימן עה ובהגהות מיימוניות פ"ה מהל' מלכים ה"ז) שרק מארץ ישראל למצרים אסור לשוב, אבל משאר ארצות מותר, ולשון הכתוב מסייעו לא תוסיפון ללכת "בדרך הזה" עוד. ועי' בשו"ת גדולי ציון (בהנד"מ סימן קנז) ובס' שערי הלכה ומנהג (ליובביטש, חחו"מ סימן כט דף ריח סע"ב) מ"ש בזה [ואפשר לבאר טעמו ע"פ מ"ש הגרש"ר הירש ז"ל בפירושו לתורה (דברים יז טז) ובשו"ת שמש מרפא (בחי' הש"ס סוכה נא ע"ב) שמשמעות הפסוק לא תוסיפון ללכת בדרך הזה עוד היא, אל תשובו ללכת למצרים כדרך שנהגתם בעבר (כאברהם אבינו שהלך למצרים מפני הרעב, והשבטים שירדו לשבור אוכל), כי התורה אינה רוצה שפרנסת ארץ ישראל תהיה תלויה במצרים וכו'. ע"ש], ואפשר דסנהדרין אלו משאר ארצות באו. ועי' בס' דברי שאול (ר"פ מסעי) שכ', שלא נאסר לשוב למצרים אלא רק באותו הדרך שנסעו ממצרים לא"י ע"פ סדר מסעות שהיו ע"פ ה'. ועי' בס' מאור ישראל (סוכה נא ע"ב ד"ה והמרדכי) ובשו"ת עטרת פז (ח"א סו"ס י בהערה) מ"ש בזה [ובזה אפשר ליישב מה שהקשה מהרי"ל פישמן ז"ל בס' חדר הורתי (דף כח ע"א אות יד) ע"ד הש"ס בגיטין (נז ע"א) דכפר סכניא של מצרים נחרב משום דלא איאבול על ירושלם. והקשה דאמאי לא אמר הש"ס הטעם שאמר בסוכה (נא ע"ב) על אנשי אלכסנדריה שנענשו משום שעברו על לא תוסיפון לשוב וגו'. עכ"ל. וי"ל דאנשי סכניא לא באו מא"י לשם, כי אם ממקום אחר].
ויותר אפשר לבאר לפי מ"ש בשו"ת די השב (חיו"ד סימן טו) ע"פ דברי רש"י בסוכה שם על המעשה דאנשי אלכסנדריה "שיוחנן בן קרח ושרי החיילים הלכו למצרים לאחר חרבן בית ראשון ונתיישבו שם, ואע"פ שאח"כ עלה נבוכדנצאר והחריב את מצרים כמו שנתנבא עליהם ירמיה, עלו שם בניהם לגדולה ועושר עד שהחריבם טרכינוס", שנענשו אנשי אלכסנדריה משום עון אבותיהם שהלכו לשם קודם שנתבלבלה מצרים, ובזה מיושבים דברי רבינו בחיי (פר' שופטים יז טז) שמבואר מדבריו שלאחר שבלבלה נבוכדנצאר מותר לחזור למצרים (וכ"כ עוד פוסקים, כנז' בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פא עמ' רעב ובספרו מאור ישראל שם. ועי' בשו"ת גדולי ציון שם ובס' מנחה חריבה (דף מג סע"ב וע"ד), ובמה שהאריך בזה בלקוטי שיחות חלק יט עמ' קעא, ונכפלו דבריו בספרו שערי הלכה ומנהג חחו"מ סימן כט), והקשו האחרונים והרי אנשי אלכסנדריה שנענשו בימי טרכינוס היו לאחר הבלבול וא"כ אמאי נענשו, אלא ודאי בעון אבותיהם נענשו. ע"כ.
והנה בשו"ת יחוה דעת שם כתב להקשות עליו שאיך נענשו בניהם בשביל מעשה אבותיהם, כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שהרי הם נתיישבו בהיתר. וצ"ע. עכ"ל.
ואפשר ליישב דכיון דישיבת אבותיהם באיסור היתה, איכא עלייהו חובה לצאת משם, משא"כ הנכנס להתיישב בהיתר דמותר לו להתיישב שם כיון שתחילת ישיבתו שם בהיתר. ונ"ל הטעם דהרי רבינו בחיי כתב דטעם הלאו דלא תוסיפון הוא, לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעותם בכל מעשה תועבה, כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, לפיכך צוה להם שלא להתיישב במצרים כדי שלא ילמדו מתועבותיהם. ע"כ (וכ"כ הרמב"ם ועוד ראשונים כמבואר בשו"ת יחוה דעת שם. ועי' בלקוטי שיחות ובס' שערי הלכה ומנהג שם). וא"כ בנים אלו שאבותיהם התיישבו במצרים קודם בלבול נבוכדנצאר, הרי אבותיהם למדו מתועבות מצרים וממנהגיהם (והפסוק מעיד שלא תוסיפון וכו' כדי שלא ילמדו, הא אם יתיישבו ילמדו), ומנהגים אלו שנשתרשו באבות הורישו הם לבניהם אחריהם, ובכלל הלאו דלא תוסיפון כלולה גם חובתם לעקור מנהגי תועבות מצרים מקרבם, וזה ע"י עקירה מארצם, שכיון שעוקרים ממקומם עוקרים הם גם ממנהגיהם, ולכן כיון שמוטלת היתה עליהם החובה לעזוב את מצרים משום לתא דלא תוסיפון ולא עזבו, ע"כ נענשו, דמעשה אבותיהם בידיהם. ואפי' אם נאמר דליכא לאו דלא תוסיפון בכה"ג, מ"מ אפשר דמיקרו אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם, אם הם עדיין אוחזים במנהגי מצרים, מכיון דטעם האיסור עדיין קיים אצלם [וכעת י"ל ספר מאור ישראל ח"ב, ואפשר דכוונתו במ"ש בחי' לסוכה (נא ע"ב ד"ה והמרדכי, בסוגריים) כמו שכתבנו]. ועוד י"ל עפמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנד ע"ב) שהבנים נענשים על עוון אבותם כשהיה במזיד. וכ"כ מהר"י אייבשיץ ז"ל בס' תפארת יהונתן (פר' קרח עה"פ וילונו כל עדת וגו') בשם האר"י. וכ"כ בס' מדרש פליאה – דמשק אליעזר (סימן כא) בשם ס' עמודיה שבעה בשם האר"י ז"ל. וכן הביא מהר"א פינסו ז"ל בס' כתית למאור (דף כא ע"א) מס' זרע ברך. עש"ב. וע"ע בס' חזון עובדיה על ברכות (עמ' תלא-תלב).
וע"פ הדברים הנ"ל יובן, דאע"ג דאנשי אלכסנדריה לא היו הגונים, דהרי היו עוברים על האיסור דלא תוסיפון, מ"מ אפשר דחכמיהם לאחר בלבול נבוכדנצאר באו, וכשרים היו, ועל כן מייתינן לראיה מינייהו דבימה צריכה להיות באמצע, דמדלא מיחו בידם ש"מ דהכי סבירא להו.
[ודרך אגב אעיר שלדברי הפוסקים שלאחר חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר מותר לדור שם, יבוארו יותר דברי הרדב"ז ומהר"י קורקוס בפירושיהם לרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל וכו', ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. ע"כ. וכ' הרדב"ז שם, ונביאים התקינו וכו', אע"ג דשנער רחוקה היא יותר מארץ מצרים, מ"מ לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל, ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער. וכ"כ מהר"י קורקוס בביאורו שם (בסוף ה"ח). ולדברי רבינו בחיי מדויק, דהרי הנביאים שתיקנו תרו"מ בשנער לפני עזרא היו וכדמשמע מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ידים פ"ד מ"ג), ואפשר דלפני חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר היו, ואז היה עדיין אסור ללכת למצרים, ועל כן לא תיקנו תרו"מ שם. משא"כ חכמים הראשונים דהיינו הזקנים שאחרי עזרא (וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש שם) שאז היה כבר מותר ללכת למצרים כדברי רבינו בחיי, לכן תיקנו שם תרו"מ.
ואין ליישב בזה קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שכן אנשי כפר סכניא לא התאבלו על חרבן ביהמ"ק בזמן שנחרב, וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בח"א. והיינו לפני שבלבל נבוכדנצר את מצרים].
ובר מן דין כבר כתב הרדב"ז על דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ח) שמותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטיא, ורק להשתקע אסור. וכ' הרדב"ז בביאורו שם, ואני גם כן נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, ובאופן כזה מותר, ושוב זכיתי ובאתי לירושלים. ע"כ. ועוד כתב הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה תקצב) וז"ל, וגם אני הכותב שכנתי שם [במצרים] שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת א"י קשה עד מאוד, ומי יוכל לעמוד בה ולא יצטרך לבריות. ע"כ. ואפשר דה"ה להנהו סנהדרין שבאו ללמד תורה למצרים, ולכן מותר היה להם לבוא לשם. ועי' בס' מאור ישראל (שם) שכ' בשם האחרונים להתיר, כל זמן שאין יורדים להשתקע, אלא לגור שם. וע"ע בס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרלב וסי' תרפא ד"ה וע"ד). והביא מדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד ר"ס יד) [וגם בזה אפשר ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שאולי אנשי כפר סכניא לא ירדו להשתקע שם].
גם ראיתי בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמ' מה הערה ד) שכתב שאיסור השיבה למצרים הוא רק לכלל ישראל או לקבוץ גדול, אבל ליחיד לא. ובזה יישב מה שמצינו שגדולי ישראל וכן הרבה יהודים גרו במצרים במשך הדורות. ע"ש. [וגם לפי"ז יש ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל, שאולי אנשי כפר סכניא ירדו למצרים אחד אחד ולא ציבור גדול ביחד].
גם ראיתי להרב חיד"א ז"ל בס' דבש לפי (מע' הב' אות י) שכ' וז"ל: בירור כל הגליות לברר ניצוצות הקדושה, ומשו"ה במצרים שביררו כל ניצוצות הקדושה נצטוו לא תוסיפו לראותם עוד, ומה שדרים במצרים קודם מזמן הרמב"ם ועד היום, שמעתי משם רבינו האר"י ז"ל דמה שחזרו בימי ירמיה ואח"כ בנא אמון שעברו על לא תוסיפו לראותם ולקו על זה כמ"ש פרק החליל, היה סיבה להטמיע שם ניצוצות הקדושה, ומשו"ה ישראל דרים במצרים לברר מה שנתפזר. ע"כ. ולפי"ז י"ל שהחכמים הגיעו למצרים לאחר שהחלו להטמע שם ניצוצות הקדושה ושרי.
אלא שמה שיש להעיר ע"ד החת"ס הוא, דמנ"ל דעשו הם את הבימה באמצע משום דס"ל דדינא הכי הוא דבעינן דוקא באמצע, אולי ס"ל דאין קפידא במקום הבימה אלא שיש להעמידה במקום הנאה ביותר, ובבהכ"נ שלהם המקום הנאה ביותר היה באמצע כיון דסטיו לפנים מסטיו היה כדאמר בגמ', ומינה כשבהכ"נ קטן, ורוצה הוא לשים הבימה לצד אחד מטעם נוי, יהא מותר, וכדברי מרן הכס"מ. [וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (סיון תשע"א עמ' סו)].

עמוד תרמו אות ג שורה ד - צ"ל נר המערב.

שם אות ה שורה ו מלמטה - צ"ל דמה שנהגו.

יש לציין שהרב המחבר נר"ו הדפיס בספרו מגן אבות - אבן העזר הוספות לחלק אורח חיים. ועוד לו בכתובים.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

שערי ישר - ב' כרכים

שם הספר: שערי ישר - ב' כרכים
מחבר: רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ

כרך א'
דפוס: ירושלם תשע"ו

בהקדמה עמוד ז ד"ה לכן - ובזה יבואר דברי הכתוב (ראה יד א-ב) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולכאורה לדברי הרמב"ן (שהזכיר הרב המחבר) שקדושה היינו פרישה מהמותרות, מה ענין זה ללא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ולדברי הרב המחבר ניחא, שכן כדי להיטיב לאחרים ברוחניות, צריך שתהיה לו השפעה עליהם, וצריך שיראוהו כבן מלך שאינו מתנוול בהתגודדו ובשורטו את בשרו (וכמו שביאר רש"י שם). ואם יקשה בעיניך כדברי הרמב"ן (ע"ד רש"י הנ"ל) דאי הכי הוה ליה למיסר נמי בלא מת. ע"ש. עדיין יש לבאר עפ"ד הראשונים שאיסור זה בא כדי ללמדנו השארת הנפש ושיש לנו את אבינו שבשמים ועוד מעניני אמונה (והו"ד בשערי אהרן. ע"ש). ואיך ישפיע ברוחניות על אחרים והם יראוהו שמתנהג כקטני אמנה במיתת קרוביו.

שם עמוד ח ד"ה ועוד שורה ג מלמטה - צ"ל שיתוסף יראה.

שם ד"ה ועל - ובזה יבואר גם הלשון 'במתנת חלקו' דוקא, ולא 'לקח טוב', שכן משה בענוותנותו הרגיש שהתורה קיבלה כמתנה בלבד ולא בגלל ידיעתו, ואינה קב שלו כי אם מתנת הקב"ה.

שם עמוד ט ד"ה ולראשית - ואפשר לבאר עוד שבחטא אדם הראשון ראה הקב"ה שהוא בגלל שלא יגעו והתאמצו, ולכן גזר עליהם 'בזעת אפיך תאכל לחם', כדי שבגלל התאמצותם לא יהיה להם זמן וכח לחטוא, ושוב נתקן חטא אדה"ר בלוחות ראשונות, וכשראה הקב"ה שחטאו במעשה העגל (וחזרה בהם זוהמת הנחש), גזר שתשתכח תורה ושיצטרכו לעמול בה הרבה כדי שלא יהיה להם זמן וכח לחטוא.
ועי' בשל"ה (בית חכמה דף כד ע"ב) שכ' שכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, רק שנתחשך השכל אחר חטא אדה"ר לסיבת הסתלקות אור כתנות אור, ולכן תורה שבכתב אינה מובנת כי אם אחר היגיעה הגדולה, ואילו לא חטא אדה"ר והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ וכו'. ע"ש. אמנם לא אמנע מלהעיר דלא משמע כדברי השל"ה מדברי הזוהר חדש (ג', הביאו בתורה שלמה עה"פ נעשה אדם וכו'), ר' חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקומה ליה בר נש בעלמא, הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ע"כ. מוכח דתורה שבע"פ קדמה לחטא אדה"ר, ודלא כדברי השל"ה דבגלל החטא הוצרכנו לתורה שבע"פ. ואולי כוונת השל"ה שלפני החטא היתה התורה שבע"פ נקנית בלא יגיעה משא"כ לאחר החטא. אמנם לא משמע כן ממ"ש שלא היה צריך לתורה שבע"פ וכו'. גם מה שמשמע מדבריו שהוספת התורה שבע"פ על התורה שבכתב עונש הוא, יש להעיר מסוף מכות (כג ע"ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. משמע שזכות הוא לישראל. ועי' בס' שיחות לוי (פר' תזו"מ עמ' קיא) שהקשה על הא דנדרים (כב ע"ב) אמר רב אדא ברבי חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. ופרש"י, ולפי שבעטו וחטאו נוסף עליהם שאר הספרים להטריחן יותר. והקשה הרב שיחות לוי ז"ל מהא דמכות (כג ע"ב) הנ"ל, דמשמע דזכות הוא לישראל בריבוי התורה. ולא תירץ. וי"ל דאחר החטא ראה הקב"ה צורך להעסיק את ישראל ולהטריחם יותר, והוא לטובתם כדי שלא יהיה להם זמן מיותר המביא לידי חטא, וכנ"ל [ולכן לאחר חטא אדה"ר אמר לו הקב"ה (בראשית ג יט) בזעת אפיך תאכל לחם. וכמו כן לאחר המבול האיט הקב"ה את קצב ההתפתחות של האדם כמבואר בב"ר. וכבר ידע פרעה דבר זה באומרו (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. וכן איתא במתני' כתובות (נט ע"ב) שהבטלה מביאה לידי זימה ושיעמום. ועי' בבראשית רבה (פל"ו סימן א) ובפי' מהרז"ו שם (ד"ה מי בא וחייבן) ומהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) כ' כי אם כל חטאת היא הבטלה. והו"ד בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"ב עמ' 1192). ושו"ר שכ"כ בס' מדרגת האדם ח"א (דרכי הבטחון פ"ט סד"ה אמנם מצינו) בשם הרב חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד) שא' הסיבות שצוה הקב"ה על האדם לחזר על מזונו ולטרוח היא דאל"ה היה בועט ורודף אחר העבירות. וע"ע ביומני טאלנא (עמ' קלט) בשם האדמו"ר מקאצק ז"ל].

בגוף הספר דף מא ע"א, בענין ספירת העומר ב' ימים מספק - עי' בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן תפט אות ה) מש"כ ע"ד הרב המחבר.

שם בהערה, שורה ה מלמטה - צ"ל הביאו דברי הרז"ה.

בדף נז ע"א הערה קד, בשם חדושי רבי ראובן - ועי' בס' בית ישי (דרשות ח"א סימן טו דף קי רע"א) שכתב שגוף הדבר לבדות הלכה למשה מסיני בזה תמוה מאוד.

שם ע"ב הערה קה סוף שורה ג - אולם בס' בית ישי (דרשות ח"א סימן טו דף קט סע"א) כ' שדברי מהר"ש שקאפ בזה הם דברים שאסור לשמען. ע"ש.

בדף נח רע"א, בענין סברא אי הוי מדאורייתא - ראה עוד במש"כ בזה בס"ד בגליון ספר ידי חיים (עמוד רה).

שם ע"ב שורה יג 'אכתי צ"ע מה מחייב את הבן' - לכאורה יש ליישב שבאמת אין חיוב על הבן, שכן מצות חינוך היא על האב בלבד.

בדף עו ע"א הערה קלה, בדין היזק שאינו ניכר בשומר - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קיט).

בדף צ ע"ב הערה קנח - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קמג).

בדף רלח ע"א משפט השער שורה ז מלמטה 'אין לזה שום נפ"מ לדינא' - לכאורה י"ל שנידון הגרע"א הוא בחלץ ברגל ימין, ועדיין יש לנו דיון נוסף מה הדין אם חלץ ברגל שמאל, ששם גם אפשר לומר את הס"ס ואז נחשיבו כאיטר.

שם שורה ד מלמטה 'נפ"מ לדינא' - לכאורה דין הפסיעות הוא דרבנן, ואין זה מספיק להחשיבו לענין חזקה דאורייתא. אלא אם נאמר שחליצה בשמאל פסולה מדרבנן, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"ב א"ה סימן כ אות ב).
וגבי כהן אם הוא איטר רגל יש נפ"מ דחשיב בעל מום כדאיתא בבכורות (מה ע"ב). ועי' בס' מקדש דוד (קדשים סימן טו דף מב ע"ג). ואולי נפ"מ גם לישיבה בסנהדרין (עי' שו"ת חתם סופר אה"ע תניינא סי' צג) ולמומי אשה (עי' להרב עזריאל ברגר נר"ו).

בדף שמב ע"א הערה ז - ראה במש"כ בס"ד בגליון חידושי רבי רפאל חיים בן עטר (דף קע ע"א).

שם ע"ב הערה ח שורה ח - צ"ל בלפלגות ראובן.

שם שורה אחרונה - צ"ל ובאשר לשלמה.

בדף תסא ע"א בענין תערובת מיני דגן עם שאר מינים לענין מצות מצה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קעב) מש"כ לחדש בזה. והעירני הרב המו"ל נר"ו שכבר כתב כן בשערי ישר להלן (עמ' תצח-תצט).

בדף תצט ע"א בהערה - עיין במה שכתבתי לעיל (בדף תסא ע"א).

בדף תקנד ע"א הערה שלד, בענין זכויות יוצרים - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמ' לא ועמ' תנה).

בדף תקס ע"א, בדין ספק פס"ר, ובדברי מור"ם בענין לחתות תחת קדירה של נכרי - ע"ע בהליכות עולם ח"ז (עמוד ו). גם עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי שבת (סימן נז-נח). ועי' במש"כ בגליון שם. גם עי' במש"כ בס"ד בס' שלמא בעלמא כ"י (י"ד סימן צב ס"ב ע"ד רעק"א שם).  ומה שכתב אאמו"ר נר"ו שם (בעמ' רלב ד"ה וי"ל) שדבר שאינו מתכוין היינו כשאינו אותו מעשה ממש, יש להעיר מזה על מש"כ בהליכות עולם ח"ח (דף שעט סע"ב). ומה שכתב שם בענין פס"ר אי איסורו מדאורייתא – ע"ע במאור ישראל ח"א (דף קנב ע"ב).
ומה שכתב הרעק"א דדבר שאינו מתכוין הוא - לכאורה יש לדון בזה, שאולי היהודי חותה הגחלים לצורך התבשיל, שכן נוהג כל פעם שעובר שם ורואה שהגחלים עוממות. והביא לזה ראיה הר' בנימין מאלח נר"ו מדברי מור"ם בהגה (סימן קיג ס"ד) שכתב שנוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. עכ"ל. הרי שכן היה מנהגם לחתות כשרואים שיש תבשיל על האש.
ולא הבנתי סו"ד רעק"א אמאי כולה חדא ספיקא היא. ושוב בינותי שצ"ל 'ליכא אלא חדא ספיקא', וכ"ה בש"ך (סימן קכב אות ד), והיינו משום שאסור לבשל בכלי אסור אפילו אינו בן יומו.  ועי' בחידושי רעק"א ובחידושי בית מאיר שבגליון הש"ע שם.
ואפשר להוסיף בנידון זה גם ספיקו של מהר"א ששון (סו"ס א) שאולי לא נתן טעם בכלי. והו"ד בשו"ת נתן דויד (דף לז ע"א). ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חי"ד סימן ד אות ב) הביא כמה אחרונים שכתבו כן דכל בליעה היא בגדר ספק. גם מהט"ז (י"ד סימן צב אות כד) בשם האו"ה (כלל לא דין ג) מוכח דס"ל דאינו ודאי שבולע ופולט. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צד אות ו) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד ס"ס ו).
ובמסקנת ההלכה - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמ' פט-צ) ובס' אוצר יורה דעה (עמ' שיח).
ועי' במה שהאריך בדין זה בקובץ תפארת (חלק יב עמוד קמו והלאה). וע"ע בס' הליכות עולם ח"ז (עמוד טז).

בדף תקסד ע"א בהערה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד עג הערה ו).

בדף תרטו ע"ב, בקושיא ע"ד הגר"א - ראה עוד בקובץ האוצר (גליון לו עמוד קיב בהערה).

בדף תרמט ע"ב משפט השער בסופו - וע"ע בס' מראה המקום (קדושין סד ע"א במתני' הא') שהביא דברי האחרונים בזה.

בדף תרצד ע"א בהערה - וראה בשערי ישר להלן (פרק יא אות א).

שם ע"ב בהערה - וראה עוד בכף החיים (י"ד סימן קי אות סט).

בדף תרצט ע"ב ד"ה ובפמ"ג - ועי' לעיל (דף תרצד ע"א בהערה).

כרך ב'
דפוס: ירושלם תשע"ח

עמוד עח והלאה, בענין קנין דרבנן אי מהני לשל תורה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד רו).
ובעיקר הדין, איתא במתני' סוכה (מב ע"ב), יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן, וסודרין אותן על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם, והן מחטפין ומכין איש את חבירו. ע"כ.
והקשה הרב מטה אהרן (דף צ ע"ד), דלדעת הרמב"ן (הו"ד בחי' הריטב"א ב"מ מז ע"ב ד"ה דבר תורה ובשיטה מקובצת שם) דאף במתנה לא מהני משיכה כי אם מדרבנן. והרמב"ן גופיה (בחי' לב"ב עז ע"ב) ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לשל תורה, א"כ איך יצאו חוטפי ארבעת המינים בהר הבית ידי חובתם. ע"ש. והקדימו בקושיא זו הרב ברכי יוסף (או"ח סימן תרנח אות ה סד"ה לפי).
וכתב הרב החרי"ף בשו"ת שערי רחמים (ח"ב חאו"ח סימן לג ד"ה בהורמנותיה) ליישב, דאפשר לומר דס"ל דקנו מדין חצר, שהרי כל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהר הבית וכמ"ש הטור (יו"ד סימן רכד) שאם אמר א' לחבירו הריני עליך חרם ואתה עלי, שניהם אסורים ליהנות זה מזה, ומותרים בדבר שהוא בשותפות לכל ישראל, כמו הר הבית והעזרות. וכן פסק מרן בשו"ע (שם ס"א) [ומקור דבריהם בנדרים (מז סע"ב)]. והגם דחצר השותפין אינם קונים בו זה מזה, מ"מ אם גילה דעתו השותף שהשאיל לו מקומו כדי שיקנה בו, קנה בו. ע"ש. והביא דבריו מהר"ע יוסף ז"ל בתשו' הארוכה בדין קנין דרבנן אי מהני לשל תורה, ולו נדפסה בקובץ זכור לאברהם (תשנ"ב, אות ח, דף של ע"א) ובקובץ אורייתא (שי"ל ע"י אב"ת בשנת תשנ"ג, באות ח) ובספרו מאור ישראל (סוכה מו ע"ב אות ח, דף רכב ע"א). עש"ב. וכדברים האלה כתב גם בס' ידות נדרים (סימן רכד סוף אות ג). ע"ש.
ולכאורה קשה בהקדם דברי הטוש"ע (שם) שכ' שאסורים בדבר שהוא בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת וכו'. והוא מהמשנה שם. ולטעמם דהתירו בהר הבית וכו' משום שהם בשותפות לכל ישראל, מאי שנא בית הכנסת וכו' שאסרו משום שהם בשותפות לבני אותה העיר. ומאי שנא הא מהא.
וכתב הר"ן (נדרים שם ד"ה מותרין) דטעמא דמותר בהר הבית והעזרות וכו', משום שהפקירום עולי בבל לכל ישראל. וכ"כ בפירוש הרא"ש (שם ד"ה שניהם) דהפקר הוי ולא דשותפין. וכ"כ הרע"ב (פ"ה מ"ד) דהוי כהפקר ולא כדבר של שותפין. ולפי"ז נפל תירוצם של הר' שערי רחמים וידות נדרים, דמכיון דהוי דהפקר ולא דשותפין, א"כ איך שייך שיקנו בו מדין חצר.
אולם התוס' בנדרים (שם ד"ה ומותרים) כ' שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו. וביאר מהרמ"מ כשר בס' תורה שלמה (כרך כה במלואים שבסוה"ס סימן ג סוף אות יא), שהתוס' (כצ"ל) שכ' דרק לענין לאסור אין להם חלק שותפות, י"ל דהיינו משום לב ב"ד מתנה [ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שו"ת דברי מנחם (ח"ב סימן כג) ובחדושי הגרמ"ז (סימן לח)]. ולפי זה יש ליישב דברי הר' שע"ר ויד"נ ז"ל, דמכיון דלשאר מילי הוו שותפין, א"כ שפיר מצי קני ביה מדין חצר.
אלא שלדברי הטור ומרן השו"ע (שם) עדיין יקשה מאי שנא דבר שהוא בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת וכו' דשרי, לדבר שהוא בשותפות לכל ישראל דשרי.
וכ' ליישב מהרמ"מ כשר ז"ל (שם אות יב) ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"ה מ"ג) דאע"פ שממון כל ישראל הן, ולכל אחד מהן יש לו זכות, אין זה כי אם זכות מועט מאוד, שאין לאחד מהן שום רשות. עכ"ל. וכ"כ רבינו המאירי (נדרים מח ע"א). וביאר דבריהם ע"פ מש"כ רש"י בסוכה (כז ע"ב ד"ה כל האזרח) דפחות מפרוטה לא מיקרי שלו. ולפי דבריו אזלא לה ראיית הר' שע"ר ויד"נ, דכיון דכל א' יש לו בהר הבית פחות משוה פרוטה, א"כ לא מצו לקנות, וכמ"ש בשערי תשובה (או"ח סימן תפא אות א) דשותפות בעי שוה פרוטה. וכ' מהר"ם אריק בס' טל תורה (סוכה שם) שכן כתב הריטב"א (ע"ז נט ע"א). וכ"כ מהר"ם זמבא בהערותיו לס' פסקי תשובה ח"א (בסוה"ס, בהערה לסימן סא סד"ה ותמהני) [ודבריו חזרו ונדפסו בס' חדושי הגרמ"ז (סימן יד ד"ה ועוד הרי כתב)] שיש מקור לדברי הרב שערי תשובה מדברי הריטב"א. ויש עוד להאריך בזה. ועי' במה שכתבנו בזה בקובץ ושמחת בחגך (עמוד כב והלאה) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף יז סע"ב והלאה). וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון שפח דף כז רע"ב).

דף קצז ע"א הערה שמט שורה ז - צ"ל ולכך לא מהניא.

שם ע"ב אות ב שורה ג מלמטה 'דמה ענין קדושין לנדרים' - ראה בשו"ת גנת ורדים (י"ד כלל ב סימן ב) שהביא מש"כ לבאר בזה מהר"ש סיריליאו הנז' בפנים.

דף קצט ע"א 'ומפ"ב דנזיר מוכח להדיא' - אולם ראה בשו"ת גנת ורדים (שם) שדחה הראיה.

שם הערה שנב שורה ה - צ"ל לבד יש להסתפק אי מהני, כגון באוסר נכסיו לאחר ל', ומכרם בתוך ל' יום, האם חל עליהם הנדר ונאסר החפץ לאחר ל' או לא, דאפשר דכיון דרוצה לאסור רק לכשיצאו מרשותו אינו יכול לאסור, ולכן כיון דהנדר יחול לאחר ל'.

דף רא ע"א משפט השער שורה ב - צ"ל להוציא מפיו.

שם ע"ב הערה שנו - ועי' באהלי שם על הש"ס (נדרים פ"א סימן כ).

דף רג ע"א הערה שנז - ועי' באהלי שם על הש"ס (גיטין פרק המביא גט בענין ביטול שליחות, עמוד תמח).

דף רלד ע"ב אות תיז, בענין בל יחל בגוי - ואאמו"ר נר"ו כתב לי בזה (במכתבו מיום ז חשון תשס"ד) בזה"ל: המשנה למלך פ"י ממלכים ה"ז נשא ונתן בזה, והביא ראיות לכאן ולכאן. כיון שהוא ספק של תורה נראה שיש לאסור לב"נ נדרים ושבועות. והראיות ממה שהשביעו את אבימלך ולבן, ור' אבהו פתח בנולד לאותה נכרית וכו'. וכמובן עד שנוכל לברר מה האחרונים דנו בזה, או שנשב על ספר על נושא זה. ועיין אנציקלופדיה תלמודית עמוד שנז, שמא שבועה נכללת בברכת השם, ובנדרים ספק. ע"כ. וע"ע להרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' ויחי, בהנד"מ דף לח ע"ב), ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (ויחי מז לא) ובמש"כ בס"ד בגליון שם, ובס' המפתח (פ"י מהל' מלכים ה"ז). 

עמוד רצ הערה ו - וראה באהלי שם על הש"ס (כרך ה יבמות סימן ז) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

במפתחות דף כז ע"א על הקצה"ח סימן קצד אות ג 'ש"ז פכ"ג ג' - אינו שם.