שם הספר: עבדא דמלכא - חנוכה
מחבר: רבי עובדיה זוננא (מח"ס עבדא דמלכא על מסכת ברכות וספר בצאתי מירושלים)
דפוס: תשע"ו
בדף השער כתב שם משפחתו זוננא - אולם בשו"ת מהרש"ך (ר"ס י) כתב 'זונאנה'. וכן הוא בהקדמת בן המחבר לספר מחנה אפרים. ובהקדמת מהרר"מ בולה לס' חיי עולם, ועוד.
בדף עב ע"ב סד"ה ולפי"ז - והנה לכאורה קשה על המהדרין בהדלקת נרות חנוכה, מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב) שכל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"א) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ומזה יש קצת סיוע לדעות האומרים לברך גם באולמי שמחות וכיו"ב (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ובשו"ת שמש ומגן ח"ג סימן לג ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"א עמוד שלז וח"ג סימן סב). וע"ע בשו"ת שפתי דעת (ח"ג חאו"ח סימן נב).
גם יש לבאר על פי זה דעות הסוברים שאפשר לברך על נרות ההידור, עי' בס' חזון עבדיה על חנוכה (עמוד קלא והלאה) שהביא דברי הפוסקים בזה. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמ' שס).
ובזה יבואר נידון דידן, שאף שאין חיוב הזכרה, מ"מ אם מזכיר אין בו הפסק, שכן נכלל הוא במצוה. ובזה יבואר גם דעת האחרונים האומרים שהמזכיר בחנוכה מעין המאורע במעין שלש אין זה הפסק. והו"ד בס' חזון עובדיה על חנוכה (עמ' קצח-ר) ובס' אהלי שם (א"ח ר"ס תרפב). ע"ש. ושם הביאו גם דברי הרב יפה ללב שכתב שאין זה הפסק, וזה כמ"ש הרב המחבר לעיל.
בדף עג ע"א ד"ה והשתא, סוף שורה ב - או כהביאור הא' בצד הא' שבחקירה שם.
שם סד"ה אולם - ובראבי"ה (ח"א סימן קלא עמוד קכ) אף כתב שאם לא אמר על הנסים בברכת המזון מחזירין אותו. ועי' בס' חזון עובדיה על חנוכה (דף קצו ע"ב), ולמר בריה נר"ו בסק תורת המועדים על חנוכה (סימן ט הערה יב ד"ה ואם).
שם ד"ה והנה, שורה ג 'רק רשות' - הנה האריכו האחרונים בענין לישנא דצריך אם הוא לעיכובא, עי' ביעיר אזן (מע' הצ' כלל ו), ובהגהות תפארת שמואל על הטור (או"ח סימן ריט), ובס' שיחת דקלים (עמוד קכח), ובשדי חמד (מע' הצ' כלל ה), ובס' תו חיים קארין (בכללים סימן עג, ודבריו חזרו ונדפסו בשדי חמד הוצאת קה"ת כרך י עמוד ד'רכח), ובס' סתרי ומגיני – ישן וחדש (סימן ג אות ב ובהערה שם), ובס' שפע חיים – מכתבי תורה (ח"א סימן ח עמוד כה), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סימן כו אות א) וח"ט (חאו"ח סימן ו אות ו), ובס' חזון עובדיה על פורים (דף פה ע"ב), ובס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לא עמוד קמו), ובס' סנסן ליאיר השלם (דף תכד ע"א), ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 4159), ובספר וזאת ליהודה למהר"י דרעי נר"ו (עמוד פג), ובקובץ הערות וביאורים (פר' במדבר תשע"ב עמ' כו והלאה), ובמה שציין מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף שבסוה"ס סימן כה וח"ב סימן לב בבירור הלכה אות עח ד"ה אולם), ובמש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן צב).
בדף עד ע"ב ד"ה ובשאילתות - כד' השאילתות כ"כ גם בס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ט הערה יב) בשם בה"ג (הל' חנוכה) ואו"ז (ח"ב סימן שכז).
בדף עז ע"א - בענין שנות בית שני, ראה כאן.
בדף עח סע"ב, בענין אמינות ספר חשמונאים - ראה במה שציינתי לעיל בגליון (דף ע"ז ע"א).
בדף צג ע"א שורה טז - צ"ל וישישו במעשיו. וכ"ה ביוסיפון.
שם שורה אחרונה - צ"ל המכלים את. וכ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ד - צ"ל וירדפם יהודה. כ"ה ביוסיפון.
שם ד"ה וישמע עוד, שורה ד מלמטה - צ"ל וירדוף יהודה. וכ"ה ביוסיפון.
בדף צד ע"א שורה א - צ"ל כי פשע. כ"ה ביוסיפון.
שם שורה ז - צ"ל ארצי לעזר. כ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ד - צ"ל גוי מקדון. וכ"ה ביוסיפון.
בדף צה ע"א ד"ה ויעבור, שורה ב מלמטה - צ"ל הכירו יהודה. וכ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ה 'ואשיתה בתה' - הוא מלשון הכתוב בישעיה (ה ו), והוא מלשון שממה וחרבן.
מחבר: רבי עובדיה זוננא (מח"ס עבדא דמלכא על מסכת ברכות וספר בצאתי מירושלים)
דפוס: תשע"ו
בדף השער כתב שם משפחתו זוננא - אולם בשו"ת מהרש"ך (ר"ס י) כתב 'זונאנה'. וכן הוא בהקדמת בן המחבר לספר מחנה אפרים. ובהקדמת מהרר"מ בולה לס' חיי עולם, ועוד.
בדף עב ע"ב סד"ה ולפי"ז - והנה לכאורה קשה על המהדרין בהדלקת נרות חנוכה, מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב) שכל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"א) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ומזה יש קצת סיוע לדעות האומרים לברך גם באולמי שמחות וכיו"ב (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ובשו"ת שמש ומגן ח"ג סימן לג ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"א עמוד שלז וח"ג סימן סב). וע"ע בשו"ת שפתי דעת (ח"ג חאו"ח סימן נב).
גם יש לבאר על פי זה דעות הסוברים שאפשר לברך על נרות ההידור, עי' בס' חזון עבדיה על חנוכה (עמוד קלא והלאה) שהביא דברי הפוסקים בזה. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמ' שס).
ובזה יבואר נידון דידן, שאף שאין חיוב הזכרה, מ"מ אם מזכיר אין בו הפסק, שכן נכלל הוא במצוה. ובזה יבואר גם דעת האחרונים האומרים שהמזכיר בחנוכה מעין המאורע במעין שלש אין זה הפסק. והו"ד בס' חזון עובדיה על חנוכה (עמ' קצח-ר) ובס' אהלי שם (א"ח ר"ס תרפב). ע"ש. ושם הביאו גם דברי הרב יפה ללב שכתב שאין זה הפסק, וזה כמ"ש הרב המחבר לעיל.
שם סד"ה אולם - ובראבי"ה (ח"א סימן קלא עמוד קכ) אף כתב שאם לא אמר על הנסים בברכת המזון מחזירין אותו. ועי' בס' חזון עובדיה על חנוכה (דף קצו ע"ב), ולמר בריה נר"ו בסק תורת המועדים על חנוכה (סימן ט הערה יב ד"ה ואם).
שם ד"ה והנה, שורה ג 'רק רשות' - הנה האריכו האחרונים בענין לישנא דצריך אם הוא לעיכובא, עי' ביעיר אזן (מע' הצ' כלל ו), ובהגהות תפארת שמואל על הטור (או"ח סימן ריט), ובס' שיחת דקלים (עמוד קכח), ובשדי חמד (מע' הצ' כלל ה), ובס' תו חיים קארין (בכללים סימן עג, ודבריו חזרו ונדפסו בשדי חמד הוצאת קה"ת כרך י עמוד ד'רכח), ובס' סתרי ומגיני – ישן וחדש (סימן ג אות ב ובהערה שם), ובס' שפע חיים – מכתבי תורה (ח"א סימן ח עמוד כה), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סימן כו אות א) וח"ט (חאו"ח סימן ו אות ו), ובס' חזון עובדיה על פורים (דף פה ע"ב), ובס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לא עמוד קמו), ובס' סנסן ליאיר השלם (דף תכד ע"א), ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 4159), ובספר וזאת ליהודה למהר"י דרעי נר"ו (עמוד פג), ובקובץ הערות וביאורים (פר' במדבר תשע"ב עמ' כו והלאה), ובמה שציין מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף שבסוה"ס סימן כה וח"ב סימן לב בבירור הלכה אות עח ד"ה אולם), ובמש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן צב).
בדף עד ע"ב ד"ה ובשאילתות - כד' השאילתות כ"כ גם בס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ט הערה יב) בשם בה"ג (הל' חנוכה) ואו"ז (ח"ב סימן שכז).
בדף עז ע"א - בענין שנות בית שני, ראה כאן.
בדף עח סע"ב, בענין אמינות ספר חשמונאים - ראה במה שציינתי לעיל בגליון (דף ע"ז ע"א).
בדף צג ע"א שורה טז - צ"ל וישישו במעשיו. וכ"ה ביוסיפון.
שם שורה אחרונה - צ"ל המכלים את. וכ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ד - צ"ל וירדפם יהודה. כ"ה ביוסיפון.
שם ד"ה וישמע עוד, שורה ד מלמטה - צ"ל וירדוף יהודה. וכ"ה ביוסיפון.
בדף צד ע"א שורה א - צ"ל כי פשע. כ"ה ביוסיפון.
שם שורה ז - צ"ל ארצי לעזר. כ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ד - צ"ל גוי מקדון. וכ"ה ביוסיפון.
בדף צה ע"א ד"ה ויעבור, שורה ב מלמטה - צ"ל הכירו יהודה. וכ"ה ביוסיפון.
שם ע"ב שורה ה 'ואשיתה בתה' - הוא מלשון הכתוב בישעיה (ה ו), והוא מלשון שממה וחרבן.
