שם הספר: כדי גאולתו
מחבר: רבי שמואל פרץ
דפוס: תשע"ב
בעמ' ה הביא את מה שכתבתי לו בענין לשון אפשר, ושם כתבתי שדברי הדרישה הובאו שלא בשם אומרם בס' באר שבע - ויש להוסיף בזה לעיין בשם הגדולים (מע' הי' סוף אות צד). וראה עוד במש"כ בס"ד בגליון שו"ת רבי דוד צבאח (עמוד תלה).
בעמ' ו, הביא מה שכתבתי להביא ראיה מדברי הריטב"א (ב"מ כג ע"ב) שיש לומר 'איני יודע' אף אם יודע בודאות שהדבר כן - וכתבתי בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד) ובעלון היא שיחתי (פר' תרומה תשס"ו) ובקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' משפטים תש"ע) שאפשר להביא ראיה לדברי הריטב"א ממה שגירסת הש"ס שלנו היא (ברכות ד' ע"א), "דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". אולם גירסת רבינו חננאל בפירושו לבבא מציעא (כ"ג ע"ב) היא, "לעולם למד לשונך לומר איני יודע". ולגירסתו, מאי אתא לעולם לאתויי [שכן מהר"ר שלמה בן שמעון נר"ו כתב ספר "אגב ריהטא", והוא קונטרס על "לעולם" דאיתא בש"ס, דס"ל שכל "לעולם" אתא לרבויי (ועל יסודו זה חלק מהר"ר גדעון שריון נר"ו, חבר ביה"ד הרבני בבאר שבע, במאמרו שבקובץ אור תורה תמוז תשנ"ג סימן קמח). ועלים מחיבור זה הדפיס בקובץ אור תורה (אייר תשנ"ג סימן קיג) ובקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' קלד)]. והנה בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) ביאר, ד"לעולם" אתא לאתויי אף בדבר שאתה יודע, כמ"ש הריטב"א הנ"ל, ודלא כהמאירי בברכות. אולם ק"ק על דבריו, דהרי המאירי גם כתב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". ואפשר לבאר דלדעת המאירי "לעולם" אתא לרבויי דלאו דוקא המלים "איני יודע", אלא כל לשון ספק, וכדכתב בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) הנ"ל, ע"ש. וחלק על הרב פת לחם (בביאורו לספר תורת חובות הלבבות ריש פ"ב משער היחוד) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע, כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל, וכאילו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך". ע"ש [ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר שגם אם לא אומר תיבות אלו דוקא, מ"מ יכול להרגיל דיבורו שיהיה תמיד בלשון ספק].
גם אפשר לומר עפמ"ש בס' פנס לדף (ברכות שם) דאף לדעת המאירי שרי לומר איני יודע משום חילול השם אף אם יודע בודאות, והוכיח כן מהסוגיא שם. ע"ש. ולפי"ז יש לומר דהיינו מאי דאתא לעולם לאתויי.
ויש להעיר דכדברי הריטב"א מבואר באלפא ביתא דבן סירא (הנדפס באוצר מדרשים ח"א עמ' 37) "לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם א' שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי א' ואמר לו, ראית בכאן חמור א' כלו לבן. אמר לו, ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות. אמר לו הגוי, באיזה דרך הלך. אמר לו, בדרך פלוני. הלך הגוי באותו הדרך, ובקש ולא מצא החמור. חזר הגוי אצלו ואמר לו, לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו. הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו, תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו. מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו, זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרים. גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור. ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון, טלית א' היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרים. גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ע"כ. ומשמע כדברי הריטב"א, דלמד לשונך לומר איני יודע אפי' אם הנך יודע בודאות, כיון שיכול לצאת מזה סכנה.
וכן נראית גם דעת הרא"ם (מצורע י"ד ל"ה) שכ' וז"ל: כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה וכו', אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני (כצ"ל) יודע. ונכון הוא. עכ"ל. (וה"ד בתוספות יום טוב נגעים פי"ב מ"ה). הא קמן דס"ל כהריטב"א דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. גם מוכח דס"ל כהרב ניב שפתים הנ"ל דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
ועי' למהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (אות לח) שכתב וז"ל: למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ורצונו לומר אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגילוי שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק, כי האדם עלול לטעות [כצ"ל], ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו. ע"ש.
והעירני הר' שאול שרוגו נר"ו, דעוד אפשר לבאר ד"לעולם" אתא לאתויי דלאו דוקא כשעונה לגוי יש לו לומר בלשון איני יודע, וכמעשה דאלפא ביתא דבן סירא דמיירי בגוי ואיכא סכנתא, וכן בסוגיין מיירי באיצטגניני פרעה דהוו נכרים ואיכא חילול השם, אלא אפילו כשעונה ליהודי, וליכא סכנתא ולא חילול השם, מ"מ דינא הוי דיענה בלשון איני יודע. וכדמוכח מדברי רבנו חננאל (שם) דמיירי ביהודי (דהרי התם שאלוהו אם למד אותה מסכת, ולא מסתברא שהשואל היה נכרי). וכן מוכח גם מדברי הרא"ם דמיירי ביהודי שבא לישאל על נגעו.
ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב עה"ת (מהדו"ב, מקץ מב יג), שכ' עה"פ ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, לכאורה אין כאן שום ספק דודאי משגה הוא, וכי יעלה על הדעת שבמתכוון השיבו כספיהם באמתחתיהם, אלא קיים כאן יעקב אבינו את דברי התנא דלעולם למד לשונך לומר איני יודע, ובא וראה דבאמת לא היה משגה. ודו"ק. ע"כ. וזה כדברי הר"ש שרוגו הנ"ל, דאף ביהודי שייכא האי מילתא. גם מוכח דס"ל כד' הריטב"א והרא"ם הנ"ל, דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. וכן מוכח דס"ל כד' הרב ניב שפתים הנ"ל, דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
אלא שדברי מהר"י קמנצקי תמוהים מדברי הפסוק (שם מב כח) לגבי השבת הכסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", ופרש"י: מה זאת עשה אלקים לנו להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו. ע"כ. הרי שידעו שהשבת הכסף לא היתה משגה אלא כדי להתעולל עליהם. ולפי"ז מה שאמר יעקב "אולי משגה הוא", הוא מקצת נחמה להאחים, שאולי בכל זאת רק משגה הוא, אבל בפשטות כולם הבינו שהיה הדבר כדי להתעולל עליהם [ומ"ש יונתן בן עוזיאל (שם מב לה), עי' במ"ש מהר"פ וולף בס' דיוקים (שם בפירוש הענינים) להשוות דבריו לפרש"י הנ"ל].
והאמת אומר, שלפי דברי הרב פנס לדף הנ"ל, אפשר לומר דרבינו המאירי ס"ל דאם האדם יודע בודאות, כל היכא דאין טעם נכון לומר איני יודע, יאמר שיודע. משא"כ אם האדם אינו יודע בודאות, א"נ אפילו יודע בודאות, כ"ז שיש טעם נכון לומר איני יודע, כגון מפני חילול השם בסוגיין, או מפני הסכנה בהאי דבן סירא, או מפני דרך ארץ בהאי דהרא"ם, יאמר איני יודע. וזה מאי דאתא לעולם לאתויי, דאפי' היכא דיודע, אי איכא טעם נכון לומר איני יודע, יאמר איני יודע.
ושוב אמר הר' שאול שרוגו נר"ו, דאפשר דלעולם אתא לאתויי דלא רק במילי דעלמא, אלא אפי' בדברי תורה, וכהאי דרבינו חננאל והרא"ם הנ"ל. וכ"כ הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות (כה טז), שבמושכלות אמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע. ע"ש.
בעמ' לח ד"ה ובשער תחילת שורה ב - צ"ל טלטול.
בעמ' קכה, בענין שחיקת בננות - הנה הרב חזון איש (סימן נז ד"ה לענין) ס"ל דשחיקת בננות אסורה משום טוחן. ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן עד מלאכת טוחן אות ב) כתב להקל, משום שאינו מפררה לחתיכות דקות, אלא רק עושה מגוף אחד קשה גוף אחד רך, ואינו מתחלק לכמה גופים. וכ"כ בס' פסקי תשובות (סימן שכא הערה כב) בשם ספר יסודי ישורון - מערכת לט מלאכות ח"א (עמ' סד). וכן הסכים מהר"ע יוסף ז"ל בלוית חן (סימן סד). ועי' במש"כ בזה בספרו חזון עובדיה (שבת ח"ד עמ' רסא-רסב). אולם במנוחת אהבה (פ"ח הערה מז) כ' להחמיר, וטעמו כי לולא הלחות היתה מתחלקת לכמה גופים. ע"ש. וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן שכא על המג"א אות יא).
בעמ' רמא והלאה בענין גדולי קרקע - יש להביא מה שכתב בכף החיים (סימן רד אות ב), דאם בירך על דבש ביצים וחלב, וכן על כל מה שברכתו שהכל חוץ ממים ומלח ודגים, בורא פרי האדמה, יצא. כיון דהכל בכלל גדולי קרקע. ע"ש. וה"ד אאמו"ר נר"ו בס' דיני ברכות (פ"א הערה לא ופ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אוצר הברכות ח"א מהדו"ב (בקיצור ההלכות שבסוה"ס פ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן רד על הכה"ח אות ד).
בעמ' רנז, בדברי הרב עולת שבת (סימן שכא אות ו) - הנה בגדולות אלישע (אות יט) הביא דברי העולת שבת, וכתב עליו וז"ל: נראה לפרש דבריו, דהיינו אם רוצה לאכול עכשיו, שידוך לצורך אותה סעודה. אבל אסור לדוך עכשיו דרך משל בבוקר כדי לאכול בערב, כיון שאינו רוצה לאכול עכשיו. ודייק לה מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב וז"ל, הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת וכו', ומדכתב ליתן לתוך המאכל משמע דהיינו שמזומן לפניו מאכל ורוצה ליתן בתוכו, אבל אם אין לו עכשיו מאכל, ורוצה להזמין לערב, אסור. ויש מחכמי הישיבה שרצו לפרש דברי העולת שבת, דכוונתו שצריך לדקדק כשידוך שלא ידוך יותר מן הצורך, דהיינו שישאר ממנו למחר, ולא תימא כיון שהוא דך לצורך שבת אין קפידא אם ידוך יותר וישאר ממנו למחר. וזה אינו, דפשיטא הוא, וזה א"צ ראיות, דודאי אסור להזמין למחר משום מכין משבת לחול, ובודאי פירוש העולת שבת כמו שכתבנו. ע"כ. ונראה דאי משום הא לא איריא, דהעולת שבת סבר דלשונו של השו"ע מטעה את הקורא שיבוא לחשוב ד"הרבה יחד" היינו אפילו לצורך חול דשרי, וטעמו משום דרק מרבה בשיעורין במעט ואיכא שינוי גמור או מכל טעם אחר, לכן אתא העולת שבת למימר דלא תימא הכי, אלא "הרבה יחד" אתא לאפוקי דעת רב יהודה בלבד. וזוהי גם כוונת הרמב"ם שכתב שההיתר הוא "ליתן לתוך המאכל בשבת", ואתא למימר דלא שרי לצורך חול.
והפרי מגדים (מש"ז אות ז) שהביא הרב המחבר כתב: עי' עולת שבת דמשמע מהרמב"ם ז"ל דווקא לצורך לאכול. יעו"ש. ומסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. עכ"ד הפמ"ג. מוכח דהבין בדברי העולת שבת כדעת הגדולות אלישע, ולא כביאור חכמי הישיבה. ומ"מ פליג ע"ד העולת שבת במ"ש שדעת מרן להחמיר בזה, אלא דעתו דדעת מרן להקל. והמשנ"ב (בשעה"צ אות כז) הסכים לדברי הפמ"ג, ופסק (במשנ"ב אות כד) כדעת מרן להקל.
והביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (אות לז) שהביא דברי הפרי מגדים, והעיר עליו דדעת העולת שבת בדעת מרן להחמיר, וסיים שכן היא דעת האחרונים. וכ"כ ב"יסודי ישרון - מערכת לט מלאכות" ח"א (עמוד סג ד"ה הזקוק).
בעמ' רצה והלאה, בדעת התוס' - עי' במנוחת אהרן (סימן נ אות א) שכ' שיש מחלוקת בין ב' דיבורי התוס' בזה. ובמש"כ לבאר דברי התוס' שדוקא סילקא שמחוסר הכשר אחר, כן ביאר גם באגלי טל (מלאכת טוחן סקי"ז). עש"ב. וכ"כ במאור ישראל (שבת עד ע"ב ד"ה בתוס'). וכ"כ במגילת ספר (לאוין סה, די"ג ע"ב מדפי הסמ"ג ד"ה שם פי', ד"י ע"ב מדפה"ס). ובמה שהביא הרב המחבר דברי התרוה"ד בביאור דברי התוס', עי' באגלי טל (מלאכת טוחן ריש סקי"ז) מש"כ בדבריו, ושם העתיק רק סוף דברי התרוה"ד, אולם הרואה יראה בדעת התרוה"ד דבעינן תרי טעמי להתיר טחינה באוכלין, שאין דרכו בטחינה [וכן אין דרך מינו בטחינה] ואפשר לאוכלו חי בלי הטחינה. ולא כדברי האגלי טל שהעתיר רק סוף דברי התרוה"ד. וע"ע באגלי טל שם (סקי"ז אות ו) שהעתיק אף שם רק סוף דברי התרוה"ד. ואולי ס"ל להאגלי טל דהתרוה"ד בסו"ד חזר בו ממ"ש בתחילה. ואולי גם דייק האגלי טל כן ממה שמר"ן בב"י (סימן שכא) לא העתיק אלא את סוף דברי התרוה"ד (וכמ"ש בד"מ שם אות ב בסופו שהב"י קיצר בתשובת מהרא"י). אולם מ"מ כל זה דוחק בהבנת התרוה"ד. והעיקר כמ"ש לעיל. ודלא כהאגלי טל.
בעמ' שה, בשם הילק"י בדעת הרמב"ם - כ"כ גם במאור ישראל (שבת עד ע"ב) בשם כמה אחרונים. ע"ש.
בעמ' שח הביא דברי הרא"ש בפסקיו (שבת פרק ז סימן ה): אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי, כעין נימין, שכשמפרק הנימין הללו, יוצא מביניהן כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן. ופירוש הגון הוא, דומיא דסלית סילתי. ומה שפירש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק, פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה. ע"כ. והו"ד בבית יוסף (סימן שכא). גם הביא מש"כ בשלטי הגבורים (דף לב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), וכתב: א"כ לדידיה, כל מידי שהוא אוכל, מותר לחתכו דק דק. ע"כ - וכ' מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כז ד"ה תשובה) ובס' מאור ישראל (שבת עד ע"ב), שמשמע מדברי הרא"ש, שאין טחינה באוכלין כלל [ומה שמשמע בשו"ת יחוה דעת שם, שדעת רבנו המאירי (שבת קיד ע"ב) כדעת הרא"ש, אין הדבר כן, כמבואר למעיין בדברי המאירי שם. ובאמת אף שבמאור ישראל שם העתיק מהר"ע יוסף ז"ל מדבריו בשו"ת יחוה דעת, מ"מ לא העתיק האי מילתא דהמאירי ס"ל כהרא"ש. ונכון]. וכ"כ בדרכי הלכה (סימן שכא סעיף ט אות ב) בדעת הרא"ש. והבאת שכן משמע מדברי התרומת הדשן, והוא בסימן נו. ע"ש.
גם הביא הרב המחבר נר"ו מש"כ בס' טל תחיה שלפי זה קשה ממ"ש הרא"ש בתוספותיו כאן וז"ל: האי מאן דפרים סילקא חייב, דוקא בסילקא שייך טחינה, שכן דרכה בכך, אבל בשאר אוכלים שרי. ע"כ. הרי שכתב להדיא דיש טחינה באוכלין כל דאורחייהו בהכי. ולפי זה דבריו סתראי נינהו [וכבר הקשה כן בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ג (סימן קט אות ד ד"ה והנה). ויש להביא ראיה לתירוץ הרב המחבר נר"ו ממש"כ מהרי"ח סופר נר"ו שכ' בס' ברית יעקב (סימן יב הערה א) שאין להקשות סתירה בין דברי הרא"ש מפסקיו לתוספותיו, כי דרך הרא"ש בתוספותיו להעתיק דברי התוס' אף אי לא ס"ל הכי. ע"ש. וכ"כ עוד בספריו כנסת יעקב (עמוד פח אות ד) וזרע חיים (סימן ל אות י ד"ה ודע) ואור משה (סימן יז ד"ה איברא). ולפי דבריו מתורצת קושית הרב מצעדי גבר עמ"ס כתובות (סימן לג סוף אות א). ע"ש. וע"ע בכללי או"ה להפמ"ג (אות ט ד"ה הרא"ש) ובס' הליכות עולם ח"ד (פר' תצוה אות יג דקנ"ו רע"ב). ומהרי"ל פישמן ז"ל בס' הנותן בים דרך (דף כד ע"א) כתב שטעם הסתירות בין פסקי הרא"ש לתוספותיו, היינו משום שחזר בו].
גם הביא הרב המחבר מש"כ בקרבן נתנאל (פרק ז אות ח), שבר"ח לא מצאנו שביאר כמ"ש הרא"ש משמו, וז"ל הר"ח: אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין, וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק, לפי[כך] המנפץ [הני שיבי] חייב משום טוחן. ע"כ. הרי דביאר סלית סילתי כמו שביאר הרא"ש בשמו פרים סילקא. וכן העיר ביד אהרן (סימן שכא), שבודאי כונת הר"ח לבאר כן אסלית סילתי, דמעולם לא שמענו ולא ראינו דסלקא פי' עצי דקלים. והו"ד בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על שבת (מהדורת תשנ"ה חלק השיעורים פרק ז סימן יח אות ב). וכן הקשה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח סד"ה והרא"ש) ע"ד הרא"ש, דבכל דוכתי סילקא היינו מין ירק ולא עצי דקלים.
והביא הרב המחבר גם דברי השביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד) כתב, שלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי ר"ח. ושבדומה לזה העיר בקרבן נתנאל שם, שמ"ש הרא"ש לבאר בשם הר"ח לגבי פרים סילקא, כן ביארו הרי"ף (דף לב ע"א מדפי הרי"ף), והערוך (ערך סלת), על מימרא דרב מנשה האי דסלית סילתא [וכן הוא גם באוצר הגאונים בסוגיין (חלק הפירושים עמוד לב)]. ועל פרים סילקא, פירש כפירוש רש"י, עי' בערוך (ערך פרם). ופירוש זה שפירש הרא"ש על דפרים סילקא, לא מצינו בשום מחבר. ע"כ. ואילו היה בידו פירוש רבינו חננאל בסוגיין וכנ"ל, היה שש לקראתו. והפלא נפלאתי על דברי הרב המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה ו) שכתב, שכדברי הרא"ש בשם הר"ח כן הוא לפנינו בפירוש ר"ח. וזה אינו, כמבואר למעיין שם.
גם קשה, שהרי להלן בסמוך אמרו שתנא דידן סידורא דפת נקט, וא"כ מלאכת הטוחן בטוחן חטים איירי, ודלא כהרא"ש שאין טחינה באוכלין.
עוד הקשה הר' יצחק משען נר"ו, דהרי להלן בגמ' (קמא ע"א) אסרו טחינת פלפלין כי אם בשינוי דוקא. מוכח דאף במידי דאכילה חייב משום טוחן. מיהו אי משום הא לא איריא, דאפשר דמדרבנן אף הרא"ש מודה דיש טחינה באוכלין.
והבאת גם דברי הקרבן נתנאל (שם) שכתב וז"ל, ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, שטעות נפלה בספרים, וכצ"ל: האי מאן דסלית סילתא פר"ח עצי דקל כו', ופירוש הגון הוא דומיא דפרים סילקא (ר"ל בדומה שהוא דבר מאכל), ומה שפירש רש"י סלית סילתא דמחתך עצים דק דק פירוש תמוה הוא, דבר שאינו אוכל ומחתך דק דק אין שייך בו טחינה [ע"כ]. אמנם בפ"ד דביצה סימן ד כתב רבינו [הרא"ש] דהמבקע עצים דק דק חייב משום טוחן, וכן הוא במרדכי בפ"ב דביצה. עכ"ד הקרבן נתנאל. הרי שבסוף דבריו הסכים הרב קרבן נתנאל שאין להגיה בדברי הרא"ש כמו שחשב הוא בריש דבריו להגיה. וכן הסכים בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). ע"ש. גם בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו) הוכיח דלא כהגהת הק"נ מדברי רי"ו. ע"ש. וע"ע בס' טל תחיה (ח"א סימן מ סוף אות א וסוף אות ב).
ואפשר להגיה באופן אחר בדברי הרא"ש, וכצ"ל: האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים וכו'. ע"כ. וכל זה הוספתי מלשון רבינו חננאל בפירושו לשמעתין. ושו"ר שכן כתב להגיה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח ד"ה והנה עתה). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ז) [ובשו"ת דברי שלום (שם) כ' שבודאי שהעיקר כמו שכתוב בפי' הר"ח שלפנינו, ולפני הרא"ש נזדמן לו נוסח מוטעה. ע"ש]. ומ"ש הרא"ש אח"כ "ופירוש הגון הוא דומיא דסלית סילתי", כוונתו היא לומר דפירוש הגון פירש ר"ח גבי פרים סילקא דבעינן כעין כתישה דוקא ולא כעין חיתוך, כי היכי דליהוי דומיא דסלית סילתי, דחיובו משום הקמח הדק היוצא מבינתים [וזה דלא כמו שביאר הרב קרבן נתנאל (אות ט) דכונת הרא"ש במ"ש "דומיא דסלית סילתי" היינו דבתרוויהו מיירי בעצים]. ולפי זה צריך לומר שתמיהת הרא"ש על רש"י היא, שטחינה לא שייך בחתוך דק דק, כי אם כעין כתישה דוקא, וכמ"ש ר"ח. ולאחר זמן רב ראיתי שכן ביאר כדברינו בדברי הרא"ש מהר"ר יחיא קאפח ז"ל בתשובותיו שנדפסו בקובץ סיני (גליון עז עמ' רנא - רנג). וחזרו ונדפסו ב"כתבים" למהר"ר יוסף קאפח ז"ל (ח"א עמ' תקחט והלאה). ע"ש.
והקשה לי מהר"ש כרידי נר"ו, דאי כמ"ש בפירוש דברי הרא"ש, א"כ יקשה ממ"ש הרא"ש בסוף דבריו להקשות על פירוש רש"י בזה"ל: פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק, אין שייך ביה טחינה. עכ"ל. ולפי מ"ש לעיל יקשה, אמאי כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", הרי טעמו של הרא"ש להקשות על רש"י הוא מכיון דטחינה שייך דוקא ע"י כתישה, ואפילו במידי דלאו אוכלא.
ואפשר ליישב, ע"פ מ"ש בקרבן נתנאל (אות י) לבאר דברי הרא"ש בסו"ד: אין שייך ביה טחינה, כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות. ע"כ. ולכן כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", כי אין הרא"ש מקשה על דברי רש"י על פי ראיה מוכרחת, אלא רק מסברא, והסברא שייכת רק לגבי אוכל, אולם באמת דעת הרא"ש דבכל גווני חתוך דק דק לא שייך בו טחינה ואפילו במידי דלאו אוכל, וכדעת הר"ח. וכל זה דלא כמ"ש במנוחת אהרן (סימן נ אות ח ד"ה וכן) לדייק מדברי הרב קרבן נתנאל דדוקא באוכל אמר הרא"ש כן. והלום ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם (פ"ז מהלכות שבת ה"ה) שכ"כ בדעת הרא"ש. והו"ד בס' הליקוטים הוצאת פרנקל (שם).
[ואין להקשות מדברי רבנו חננאל (להלן עה ע"ב) גבי מאן דעבד חלתא, דכתב דדקדק הקנים חייב משום טוחן. וכ"כ הערוך (ערך חלתא). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ד). הא ל"ק, דהתם נמי י"ל דחייב משום הקמח הדק היוצא מביניהן, וכמ"ש ר"ח גבי הרי מאן דסלית סילתי. ועוד י"ל כמ"ש בשביתת השבת (כללי טוחן אות ב ד"ה ואפ"ל), דדוקא גבי קנים לעשות סל חייב דלא חזו למילתייהו כלל בלא ביקוע. ע"ש. ועי' בהערות המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה טו). וראיתי בס' בני ציון (סימן שכא סוף אות טו) שכ' ליישב דברי הר"ח, דכל דבר לפי הכשרו ותיקונו, ובקנים הדרך היא שלא לכותשם, משא"כ בירק אינו חייב אלא דרך כתישה, שכן הוא הכשרו ותיקונו. ע"ש. ודבריו צ"ע, דהרי בירק הכשרו ותיקונו לפעמים הוא שלא ע"י כתישה כי אם ע"י חיתוך, וא"כ הו"ל להר"ח לחייב אף בחיתוך ולאו דוקא בכתישה. אלא אם נאמר דס"ל להרב בני ציון דבכל דבר אזלינן לפי הכשרו ותיקונו באופן הדק ביותר, שאם שייך בו כתישה, א"כ בעינן שיכתוש כדי שיתחייב, אע"ג דגם דרכו ע"י חיתוך. משא"כ בדבר שלא שייך בו כתישה כי אם חיתוך, מיחייב אפילו ע"י חיתוך. ויותר יש לומר דבחיתוך לא שייך כלל לומר דאית ביה משום טוחן, כי אם בכתישה וכדומה שמפריד הדבר לחלקים דקים].
אולם ראיתי לרבנו הטור בקצור פסקי הרא"ש (פרק ז אות ה) שהזכרת בדבריך, שכ' וז"ל: מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן. ופרש"י, מחתך ירק דק דק. ור"ח פי', עצי דקלים העומדים שיבי שיבי, המפרקן, יוצא מביניהן כמין קמח. ע"כ. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש כהגירסא שלפנינו, ולא כמ"ש בפירוש הר"ח. גם הבאת דברי רבנו ירוחם (ני"ב ח"ח, דע"ז רע"א) כתב וז"ל: מחתך ירקות דק דק, אסור. כך פשוט בשבת. וזהו לפרש"י דפריש סילקא מחתך ירקות, כי ר"ח פירש בו פירוש אחר, כמו שכתבתי בחלק ארבעה עשר (דפ"ו רע"ב), שפי' מחתך דק דק עצי דקלים, ונראה לפי פירושו, דמחתך ירקות מותר. ע"כ. וידוע שכל דברי רי"ו בנויים ע"פ הרא"ש [וכמ"ש האחרונים והו"ד במבוא לרבנו ירוחם שצולם מחדש בא"י (באות ג). ע"ש. וכן מוכח במג"א (סימן קעט אות ב וסימן תקנט אות ח) ובפמ"ג (א"א סימן קעט אות ב). וכ"כ בס' דרכי שלום להמהרש"ם (כללי הרמב"ם אות כח) ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקיא (סימן פא). והו"ד בס' טהרת יו"ט ח"ח (עמוד ר סוף אות יא). וכ"כ מהר"פ זביחי נר"ו בס' מזהב ומפז (עמוד שיב). ע"ש. וכ"כ מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בקו' אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן ט סוד"ה נימוקים). ע"ש. וכ"כ בנ"ד בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). וע"ע להרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים (מע' הי' אות כד) ובס' האיש משה ח"ב (עמ' רמ בכת"י המצולם שם בסופו)]. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש דלא כהגהתינו [ובשו"ת דברי שלום (שם ד"ה עכ"פ) הביא דברי רי"ו, וכתב: הנה רי"ו נמשך אחרי דברי הרא"ש בפסקיו, ואילו הוה שמיע ליה מ"ש הרא"ש בתוספותיו שכתב כדברי התוס' לא היה כותב כן. ע"כ. ולפי דברי מהרי"ח סופר שהבאתי לעיל, אין דבריו צודקים]. וכן בשלטי הגבורים (דל"ב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), ומהר"י אבוהב בפי' לטור (סימן שכא), ומרן הבית יוסף (סימן שכא), כולם הביאו דברי הרא"ש כמו שהם לפנינו.
ולפי"ז אפשר לבאר דברי הרא"ש דמסקנתו לדינא דדבר שהוא אוכל דוקא, ומחתכו דק דק, כל זמן דלא הוי ככתישה ממש, לית ביה משום טוחן. אבל בדבר שאינו אוכל, יש בו טחינה אפילו כשמחתכו לחתיכות קטנות ללא טחינה לאבק. כן ביאר מהר"ש כרידי נר"ו [וכ"כ במנוחת אהרן (סימן נ אות ח' וט'). וביאור הדברים אפשר ע"פ מ"ש במנחת שלמה (סימן צא אות יג). ע"ש. ולדבריו צ"ל כמ"ש השביתת השבת הנ"ל דלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי הר"ח]. ונומיתי לו, דאי הכי קשיא אמאי נקט הש"ס את הדוגמא דעצי דקלים, שהנטחן שם נטחן עד לאבק, ולא נקט דוגמא אחרת שרק חותך העצים לחלקים קטנים שלא כעין כתישה. והשיב לי, דלדעת הרא"ש נקיט הש"ס האי דוגמא, לאפוקי מדברי רבנו המאירי בבית הבחירה בסוגיין שכתב, שיש מפרשים בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן. ואין הדברים נראים, שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ, ואין הוא טוחנו, אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמח והקמח יוצא. ועוד, שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה, וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח. עכ"ד המאירי. וכדחייתו השניה כ"כ גם רש"י בשמעתין (ד"ה ואי חייטיה). ולהכי אתא הש"ס לאשמועינן לדעת הרא"ש דאפ"ה חייב משום טוחן.
בעמ' של-שלא הביא דברי מהר"ע יוסף ז"ל ביחו"ד ובחזו"ע בענין טחינה לאלתר - ע"ע במה שכתב בספריו לוית חן (סימן סב), ומאור ישראל (שבת עד ע"ב).
מחבר: רבי שמואל פרץ
דפוס: תשע"ב
בעמ' ה הביא את מה שכתבתי לו בענין לשון אפשר, ושם כתבתי שדברי הדרישה הובאו שלא בשם אומרם בס' באר שבע - ויש להוסיף בזה לעיין בשם הגדולים (מע' הי' סוף אות צד). וראה עוד במש"כ בס"ד בגליון שו"ת רבי דוד צבאח (עמוד תלה).
בעמ' ו, הביא מה שכתבתי להביא ראיה מדברי הריטב"א (ב"מ כג ע"ב) שיש לומר 'איני יודע' אף אם יודע בודאות שהדבר כן - וכתבתי בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד) ובעלון היא שיחתי (פר' תרומה תשס"ו) ובקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' משפטים תש"ע) שאפשר להביא ראיה לדברי הריטב"א ממה שגירסת הש"ס שלנו היא (ברכות ד' ע"א), "דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". אולם גירסת רבינו חננאל בפירושו לבבא מציעא (כ"ג ע"ב) היא, "לעולם למד לשונך לומר איני יודע". ולגירסתו, מאי אתא לעולם לאתויי [שכן מהר"ר שלמה בן שמעון נר"ו כתב ספר "אגב ריהטא", והוא קונטרס על "לעולם" דאיתא בש"ס, דס"ל שכל "לעולם" אתא לרבויי (ועל יסודו זה חלק מהר"ר גדעון שריון נר"ו, חבר ביה"ד הרבני בבאר שבע, במאמרו שבקובץ אור תורה תמוז תשנ"ג סימן קמח). ועלים מחיבור זה הדפיס בקובץ אור תורה (אייר תשנ"ג סימן קיג) ובקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' קלד)]. והנה בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) ביאר, ד"לעולם" אתא לאתויי אף בדבר שאתה יודע, כמ"ש הריטב"א הנ"ל, ודלא כהמאירי בברכות. אולם ק"ק על דבריו, דהרי המאירי גם כתב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". ואפשר לבאר דלדעת המאירי "לעולם" אתא לרבויי דלאו דוקא המלים "איני יודע", אלא כל לשון ספק, וכדכתב בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) הנ"ל, ע"ש. וחלק על הרב פת לחם (בביאורו לספר תורת חובות הלבבות ריש פ"ב משער היחוד) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע, כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל, וכאילו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך". ע"ש [ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר שגם אם לא אומר תיבות אלו דוקא, מ"מ יכול להרגיל דיבורו שיהיה תמיד בלשון ספק].
גם אפשר לומר עפמ"ש בס' פנס לדף (ברכות שם) דאף לדעת המאירי שרי לומר איני יודע משום חילול השם אף אם יודע בודאות, והוכיח כן מהסוגיא שם. ע"ש. ולפי"ז יש לומר דהיינו מאי דאתא לעולם לאתויי.
ויש להעיר דכדברי הריטב"א מבואר באלפא ביתא דבן סירא (הנדפס באוצר מדרשים ח"א עמ' 37) "לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם א' שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי א' ואמר לו, ראית בכאן חמור א' כלו לבן. אמר לו, ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות. אמר לו הגוי, באיזה דרך הלך. אמר לו, בדרך פלוני. הלך הגוי באותו הדרך, ובקש ולא מצא החמור. חזר הגוי אצלו ואמר לו, לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו. הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו, תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו. מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו, זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרים. גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור. ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון, טלית א' היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרים. גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ע"כ. ומשמע כדברי הריטב"א, דלמד לשונך לומר איני יודע אפי' אם הנך יודע בודאות, כיון שיכול לצאת מזה סכנה.
וכן נראית גם דעת הרא"ם (מצורע י"ד ל"ה) שכ' וז"ל: כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה וכו', אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני (כצ"ל) יודע. ונכון הוא. עכ"ל. (וה"ד בתוספות יום טוב נגעים פי"ב מ"ה). הא קמן דס"ל כהריטב"א דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. גם מוכח דס"ל כהרב ניב שפתים הנ"ל דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
ועי' למהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (אות לח) שכתב וז"ל: למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ורצונו לומר אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגילוי שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק, כי האדם עלול לטעות [כצ"ל], ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו. ע"ש.
והעירני הר' שאול שרוגו נר"ו, דעוד אפשר לבאר ד"לעולם" אתא לאתויי דלאו דוקא כשעונה לגוי יש לו לומר בלשון איני יודע, וכמעשה דאלפא ביתא דבן סירא דמיירי בגוי ואיכא סכנתא, וכן בסוגיין מיירי באיצטגניני פרעה דהוו נכרים ואיכא חילול השם, אלא אפילו כשעונה ליהודי, וליכא סכנתא ולא חילול השם, מ"מ דינא הוי דיענה בלשון איני יודע. וכדמוכח מדברי רבנו חננאל (שם) דמיירי ביהודי (דהרי התם שאלוהו אם למד אותה מסכת, ולא מסתברא שהשואל היה נכרי). וכן מוכח גם מדברי הרא"ם דמיירי ביהודי שבא לישאל על נגעו.
ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב עה"ת (מהדו"ב, מקץ מב יג), שכ' עה"פ ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, לכאורה אין כאן שום ספק דודאי משגה הוא, וכי יעלה על הדעת שבמתכוון השיבו כספיהם באמתחתיהם, אלא קיים כאן יעקב אבינו את דברי התנא דלעולם למד לשונך לומר איני יודע, ובא וראה דבאמת לא היה משגה. ודו"ק. ע"כ. וזה כדברי הר"ש שרוגו הנ"ל, דאף ביהודי שייכא האי מילתא. גם מוכח דס"ל כד' הריטב"א והרא"ם הנ"ל, דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. וכן מוכח דס"ל כד' הרב ניב שפתים הנ"ל, דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
אלא שדברי מהר"י קמנצקי תמוהים מדברי הפסוק (שם מב כח) לגבי השבת הכסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", ופרש"י: מה זאת עשה אלקים לנו להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו. ע"כ. הרי שידעו שהשבת הכסף לא היתה משגה אלא כדי להתעולל עליהם. ולפי"ז מה שאמר יעקב "אולי משגה הוא", הוא מקצת נחמה להאחים, שאולי בכל זאת רק משגה הוא, אבל בפשטות כולם הבינו שהיה הדבר כדי להתעולל עליהם [ומ"ש יונתן בן עוזיאל (שם מב לה), עי' במ"ש מהר"פ וולף בס' דיוקים (שם בפירוש הענינים) להשוות דבריו לפרש"י הנ"ל].
והאמת אומר, שלפי דברי הרב פנס לדף הנ"ל, אפשר לומר דרבינו המאירי ס"ל דאם האדם יודע בודאות, כל היכא דאין טעם נכון לומר איני יודע, יאמר שיודע. משא"כ אם האדם אינו יודע בודאות, א"נ אפילו יודע בודאות, כ"ז שיש טעם נכון לומר איני יודע, כגון מפני חילול השם בסוגיין, או מפני הסכנה בהאי דבן סירא, או מפני דרך ארץ בהאי דהרא"ם, יאמר איני יודע. וזה מאי דאתא לעולם לאתויי, דאפי' היכא דיודע, אי איכא טעם נכון לומר איני יודע, יאמר איני יודע.
ושוב אמר הר' שאול שרוגו נר"ו, דאפשר דלעולם אתא לאתויי דלא רק במילי דעלמא, אלא אפי' בדברי תורה, וכהאי דרבינו חננאל והרא"ם הנ"ל. וכ"כ הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות (כה טז), שבמושכלות אמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע. ע"ש.
בעמ' לח ד"ה ובשער תחילת שורה ב - צ"ל טלטול.
בעמ' קכה, בענין שחיקת בננות - הנה הרב חזון איש (סימן נז ד"ה לענין) ס"ל דשחיקת בננות אסורה משום טוחן. ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן עד מלאכת טוחן אות ב) כתב להקל, משום שאינו מפררה לחתיכות דקות, אלא רק עושה מגוף אחד קשה גוף אחד רך, ואינו מתחלק לכמה גופים. וכ"כ בס' פסקי תשובות (סימן שכא הערה כב) בשם ספר יסודי ישורון - מערכת לט מלאכות ח"א (עמ' סד). וכן הסכים מהר"ע יוסף ז"ל בלוית חן (סימן סד). ועי' במש"כ בזה בספרו חזון עובדיה (שבת ח"ד עמ' רסא-רסב). אולם במנוחת אהבה (פ"ח הערה מז) כ' להחמיר, וטעמו כי לולא הלחות היתה מתחלקת לכמה גופים. ע"ש. וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן שכא על המג"א אות יא).
בעמ' רמא והלאה בענין גדולי קרקע - יש להביא מה שכתב בכף החיים (סימן רד אות ב), דאם בירך על דבש ביצים וחלב, וכן על כל מה שברכתו שהכל חוץ ממים ומלח ודגים, בורא פרי האדמה, יצא. כיון דהכל בכלל גדולי קרקע. ע"ש. וה"ד אאמו"ר נר"ו בס' דיני ברכות (פ"א הערה לא ופ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אוצר הברכות ח"א מהדו"ב (בקיצור ההלכות שבסוה"ס פ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן רד על הכה"ח אות ד).
והפרי מגדים (מש"ז אות ז) שהביא הרב המחבר כתב: עי' עולת שבת דמשמע מהרמב"ם ז"ל דווקא לצורך לאכול. יעו"ש. ומסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. עכ"ד הפמ"ג. מוכח דהבין בדברי העולת שבת כדעת הגדולות אלישע, ולא כביאור חכמי הישיבה. ומ"מ פליג ע"ד העולת שבת במ"ש שדעת מרן להחמיר בזה, אלא דעתו דדעת מרן להקל. והמשנ"ב (בשעה"צ אות כז) הסכים לדברי הפמ"ג, ופסק (במשנ"ב אות כד) כדעת מרן להקל.
והביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (אות לז) שהביא דברי הפרי מגדים, והעיר עליו דדעת העולת שבת בדעת מרן להחמיר, וסיים שכן היא דעת האחרונים. וכ"כ ב"יסודי ישרון - מערכת לט מלאכות" ח"א (עמוד סג ד"ה הזקוק).
בעמ' רצה והלאה, בדעת התוס' - עי' במנוחת אהרן (סימן נ אות א) שכ' שיש מחלוקת בין ב' דיבורי התוס' בזה. ובמש"כ לבאר דברי התוס' שדוקא סילקא שמחוסר הכשר אחר, כן ביאר גם באגלי טל (מלאכת טוחן סקי"ז). עש"ב. וכ"כ במאור ישראל (שבת עד ע"ב ד"ה בתוס'). וכ"כ במגילת ספר (לאוין סה, די"ג ע"ב מדפי הסמ"ג ד"ה שם פי', ד"י ע"ב מדפה"ס). ובמה שהביא הרב המחבר דברי התרוה"ד בביאור דברי התוס', עי' באגלי טל (מלאכת טוחן ריש סקי"ז) מש"כ בדבריו, ושם העתיק רק סוף דברי התרוה"ד, אולם הרואה יראה בדעת התרוה"ד דבעינן תרי טעמי להתיר טחינה באוכלין, שאין דרכו בטחינה [וכן אין דרך מינו בטחינה] ואפשר לאוכלו חי בלי הטחינה. ולא כדברי האגלי טל שהעתיר רק סוף דברי התרוה"ד. וע"ע באגלי טל שם (סקי"ז אות ו) שהעתיק אף שם רק סוף דברי התרוה"ד. ואולי ס"ל להאגלי טל דהתרוה"ד בסו"ד חזר בו ממ"ש בתחילה. ואולי גם דייק האגלי טל כן ממה שמר"ן בב"י (סימן שכא) לא העתיק אלא את סוף דברי התרוה"ד (וכמ"ש בד"מ שם אות ב בסופו שהב"י קיצר בתשובת מהרא"י). אולם מ"מ כל זה דוחק בהבנת התרוה"ד. והעיקר כמ"ש לעיל. ודלא כהאגלי טל.
בעמ' שה, בשם הילק"י בדעת הרמב"ם - כ"כ גם במאור ישראל (שבת עד ע"ב) בשם כמה אחרונים. ע"ש.
גם הביא הרב המחבר נר"ו מש"כ בס' טל תחיה שלפי זה קשה ממ"ש הרא"ש בתוספותיו כאן וז"ל: האי מאן דפרים סילקא חייב, דוקא בסילקא שייך טחינה, שכן דרכה בכך, אבל בשאר אוכלים שרי. ע"כ. הרי שכתב להדיא דיש טחינה באוכלין כל דאורחייהו בהכי. ולפי זה דבריו סתראי נינהו [וכבר הקשה כן בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ג (סימן קט אות ד ד"ה והנה). ויש להביא ראיה לתירוץ הרב המחבר נר"ו ממש"כ מהרי"ח סופר נר"ו שכ' בס' ברית יעקב (סימן יב הערה א) שאין להקשות סתירה בין דברי הרא"ש מפסקיו לתוספותיו, כי דרך הרא"ש בתוספותיו להעתיק דברי התוס' אף אי לא ס"ל הכי. ע"ש. וכ"כ עוד בספריו כנסת יעקב (עמוד פח אות ד) וזרע חיים (סימן ל אות י ד"ה ודע) ואור משה (סימן יז ד"ה איברא). ולפי דבריו מתורצת קושית הרב מצעדי גבר עמ"ס כתובות (סימן לג סוף אות א). ע"ש. וע"ע בכללי או"ה להפמ"ג (אות ט ד"ה הרא"ש) ובס' הליכות עולם ח"ד (פר' תצוה אות יג דקנ"ו רע"ב). ומהרי"ל פישמן ז"ל בס' הנותן בים דרך (דף כד ע"א) כתב שטעם הסתירות בין פסקי הרא"ש לתוספותיו, היינו משום שחזר בו].
גם הביא הרב המחבר מש"כ בקרבן נתנאל (פרק ז אות ח), שבר"ח לא מצאנו שביאר כמ"ש הרא"ש משמו, וז"ל הר"ח: אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין, וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק, לפי[כך] המנפץ [הני שיבי] חייב משום טוחן. ע"כ. הרי דביאר סלית סילתי כמו שביאר הרא"ש בשמו פרים סילקא. וכן העיר ביד אהרן (סימן שכא), שבודאי כונת הר"ח לבאר כן אסלית סילתי, דמעולם לא שמענו ולא ראינו דסלקא פי' עצי דקלים. והו"ד בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על שבת (מהדורת תשנ"ה חלק השיעורים פרק ז סימן יח אות ב). וכן הקשה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח סד"ה והרא"ש) ע"ד הרא"ש, דבכל דוכתי סילקא היינו מין ירק ולא עצי דקלים.
והביא הרב המחבר גם דברי השביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד) כתב, שלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי ר"ח. ושבדומה לזה העיר בקרבן נתנאל שם, שמ"ש הרא"ש לבאר בשם הר"ח לגבי פרים סילקא, כן ביארו הרי"ף (דף לב ע"א מדפי הרי"ף), והערוך (ערך סלת), על מימרא דרב מנשה האי דסלית סילתא [וכן הוא גם באוצר הגאונים בסוגיין (חלק הפירושים עמוד לב)]. ועל פרים סילקא, פירש כפירוש רש"י, עי' בערוך (ערך פרם). ופירוש זה שפירש הרא"ש על דפרים סילקא, לא מצינו בשום מחבר. ע"כ. ואילו היה בידו פירוש רבינו חננאל בסוגיין וכנ"ל, היה שש לקראתו. והפלא נפלאתי על דברי הרב המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה ו) שכתב, שכדברי הרא"ש בשם הר"ח כן הוא לפנינו בפירוש ר"ח. וזה אינו, כמבואר למעיין שם.
גם קשה, שהרי להלן בסמוך אמרו שתנא דידן סידורא דפת נקט, וא"כ מלאכת הטוחן בטוחן חטים איירי, ודלא כהרא"ש שאין טחינה באוכלין.
עוד הקשה הר' יצחק משען נר"ו, דהרי להלן בגמ' (קמא ע"א) אסרו טחינת פלפלין כי אם בשינוי דוקא. מוכח דאף במידי דאכילה חייב משום טוחן. מיהו אי משום הא לא איריא, דאפשר דמדרבנן אף הרא"ש מודה דיש טחינה באוכלין.
והבאת גם דברי הקרבן נתנאל (שם) שכתב וז"ל, ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, שטעות נפלה בספרים, וכצ"ל: האי מאן דסלית סילתא פר"ח עצי דקל כו', ופירוש הגון הוא דומיא דפרים סילקא (ר"ל בדומה שהוא דבר מאכל), ומה שפירש רש"י סלית סילתא דמחתך עצים דק דק פירוש תמוה הוא, דבר שאינו אוכל ומחתך דק דק אין שייך בו טחינה [ע"כ]. אמנם בפ"ד דביצה סימן ד כתב רבינו [הרא"ש] דהמבקע עצים דק דק חייב משום טוחן, וכן הוא במרדכי בפ"ב דביצה. עכ"ד הקרבן נתנאל. הרי שבסוף דבריו הסכים הרב קרבן נתנאל שאין להגיה בדברי הרא"ש כמו שחשב הוא בריש דבריו להגיה. וכן הסכים בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). ע"ש. גם בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו) הוכיח דלא כהגהת הק"נ מדברי רי"ו. ע"ש. וע"ע בס' טל תחיה (ח"א סימן מ סוף אות א וסוף אות ב).
ואפשר להגיה באופן אחר בדברי הרא"ש, וכצ"ל: האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים וכו'. ע"כ. וכל זה הוספתי מלשון רבינו חננאל בפירושו לשמעתין. ושו"ר שכן כתב להגיה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח ד"ה והנה עתה). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ז) [ובשו"ת דברי שלום (שם) כ' שבודאי שהעיקר כמו שכתוב בפי' הר"ח שלפנינו, ולפני הרא"ש נזדמן לו נוסח מוטעה. ע"ש]. ומ"ש הרא"ש אח"כ "ופירוש הגון הוא דומיא דסלית סילתי", כוונתו היא לומר דפירוש הגון פירש ר"ח גבי פרים סילקא דבעינן כעין כתישה דוקא ולא כעין חיתוך, כי היכי דליהוי דומיא דסלית סילתי, דחיובו משום הקמח הדק היוצא מבינתים [וזה דלא כמו שביאר הרב קרבן נתנאל (אות ט) דכונת הרא"ש במ"ש "דומיא דסלית סילתי" היינו דבתרוויהו מיירי בעצים]. ולפי זה צריך לומר שתמיהת הרא"ש על רש"י היא, שטחינה לא שייך בחתוך דק דק, כי אם כעין כתישה דוקא, וכמ"ש ר"ח. ולאחר זמן רב ראיתי שכן ביאר כדברינו בדברי הרא"ש מהר"ר יחיא קאפח ז"ל בתשובותיו שנדפסו בקובץ סיני (גליון עז עמ' רנא - רנג). וחזרו ונדפסו ב"כתבים" למהר"ר יוסף קאפח ז"ל (ח"א עמ' תקחט והלאה). ע"ש.
והקשה לי מהר"ש כרידי נר"ו, דאי כמ"ש בפירוש דברי הרא"ש, א"כ יקשה ממ"ש הרא"ש בסוף דבריו להקשות על פירוש רש"י בזה"ל: פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק, אין שייך ביה טחינה. עכ"ל. ולפי מ"ש לעיל יקשה, אמאי כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", הרי טעמו של הרא"ש להקשות על רש"י הוא מכיון דטחינה שייך דוקא ע"י כתישה, ואפילו במידי דלאו אוכלא.
ואפשר ליישב, ע"פ מ"ש בקרבן נתנאל (אות י) לבאר דברי הרא"ש בסו"ד: אין שייך ביה טחינה, כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות. ע"כ. ולכן כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", כי אין הרא"ש מקשה על דברי רש"י על פי ראיה מוכרחת, אלא רק מסברא, והסברא שייכת רק לגבי אוכל, אולם באמת דעת הרא"ש דבכל גווני חתוך דק דק לא שייך בו טחינה ואפילו במידי דלאו אוכל, וכדעת הר"ח. וכל זה דלא כמ"ש במנוחת אהרן (סימן נ אות ח ד"ה וכן) לדייק מדברי הרב קרבן נתנאל דדוקא באוכל אמר הרא"ש כן. והלום ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם (פ"ז מהלכות שבת ה"ה) שכ"כ בדעת הרא"ש. והו"ד בס' הליקוטים הוצאת פרנקל (שם).
[ואין להקשות מדברי רבנו חננאל (להלן עה ע"ב) גבי מאן דעבד חלתא, דכתב דדקדק הקנים חייב משום טוחן. וכ"כ הערוך (ערך חלתא). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ד). הא ל"ק, דהתם נמי י"ל דחייב משום הקמח הדק היוצא מביניהן, וכמ"ש ר"ח גבי הרי מאן דסלית סילתי. ועוד י"ל כמ"ש בשביתת השבת (כללי טוחן אות ב ד"ה ואפ"ל), דדוקא גבי קנים לעשות סל חייב דלא חזו למילתייהו כלל בלא ביקוע. ע"ש. ועי' בהערות המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה טו). וראיתי בס' בני ציון (סימן שכא סוף אות טו) שכ' ליישב דברי הר"ח, דכל דבר לפי הכשרו ותיקונו, ובקנים הדרך היא שלא לכותשם, משא"כ בירק אינו חייב אלא דרך כתישה, שכן הוא הכשרו ותיקונו. ע"ש. ודבריו צ"ע, דהרי בירק הכשרו ותיקונו לפעמים הוא שלא ע"י כתישה כי אם ע"י חיתוך, וא"כ הו"ל להר"ח לחייב אף בחיתוך ולאו דוקא בכתישה. אלא אם נאמר דס"ל להרב בני ציון דבכל דבר אזלינן לפי הכשרו ותיקונו באופן הדק ביותר, שאם שייך בו כתישה, א"כ בעינן שיכתוש כדי שיתחייב, אע"ג דגם דרכו ע"י חיתוך. משא"כ בדבר שלא שייך בו כתישה כי אם חיתוך, מיחייב אפילו ע"י חיתוך. ויותר יש לומר דבחיתוך לא שייך כלל לומר דאית ביה משום טוחן, כי אם בכתישה וכדומה שמפריד הדבר לחלקים דקים].
אולם ראיתי לרבנו הטור בקצור פסקי הרא"ש (פרק ז אות ה) שהזכרת בדבריך, שכ' וז"ל: מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן. ופרש"י, מחתך ירק דק דק. ור"ח פי', עצי דקלים העומדים שיבי שיבי, המפרקן, יוצא מביניהן כמין קמח. ע"כ. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש כהגירסא שלפנינו, ולא כמ"ש בפירוש הר"ח. גם הבאת דברי רבנו ירוחם (ני"ב ח"ח, דע"ז רע"א) כתב וז"ל: מחתך ירקות דק דק, אסור. כך פשוט בשבת. וזהו לפרש"י דפריש סילקא מחתך ירקות, כי ר"ח פירש בו פירוש אחר, כמו שכתבתי בחלק ארבעה עשר (דפ"ו רע"ב), שפי' מחתך דק דק עצי דקלים, ונראה לפי פירושו, דמחתך ירקות מותר. ע"כ. וידוע שכל דברי רי"ו בנויים ע"פ הרא"ש [וכמ"ש האחרונים והו"ד במבוא לרבנו ירוחם שצולם מחדש בא"י (באות ג). ע"ש. וכן מוכח במג"א (סימן קעט אות ב וסימן תקנט אות ח) ובפמ"ג (א"א סימן קעט אות ב). וכ"כ בס' דרכי שלום להמהרש"ם (כללי הרמב"ם אות כח) ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקיא (סימן פא). והו"ד בס' טהרת יו"ט ח"ח (עמוד ר סוף אות יא). וכ"כ מהר"פ זביחי נר"ו בס' מזהב ומפז (עמוד שיב). ע"ש. וכ"כ מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בקו' אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן ט סוד"ה נימוקים). ע"ש. וכ"כ בנ"ד בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). וע"ע להרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים (מע' הי' אות כד) ובס' האיש משה ח"ב (עמ' רמ בכת"י המצולם שם בסופו)]. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש דלא כהגהתינו [ובשו"ת דברי שלום (שם ד"ה עכ"פ) הביא דברי רי"ו, וכתב: הנה רי"ו נמשך אחרי דברי הרא"ש בפסקיו, ואילו הוה שמיע ליה מ"ש הרא"ש בתוספותיו שכתב כדברי התוס' לא היה כותב כן. ע"כ. ולפי דברי מהרי"ח סופר שהבאתי לעיל, אין דבריו צודקים]. וכן בשלטי הגבורים (דל"ב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), ומהר"י אבוהב בפי' לטור (סימן שכא), ומרן הבית יוסף (סימן שכא), כולם הביאו דברי הרא"ש כמו שהם לפנינו.
ולפי"ז אפשר לבאר דברי הרא"ש דמסקנתו לדינא דדבר שהוא אוכל דוקא, ומחתכו דק דק, כל זמן דלא הוי ככתישה ממש, לית ביה משום טוחן. אבל בדבר שאינו אוכל, יש בו טחינה אפילו כשמחתכו לחתיכות קטנות ללא טחינה לאבק. כן ביאר מהר"ש כרידי נר"ו [וכ"כ במנוחת אהרן (סימן נ אות ח' וט'). וביאור הדברים אפשר ע"פ מ"ש במנחת שלמה (סימן צא אות יג). ע"ש. ולדבריו צ"ל כמ"ש השביתת השבת הנ"ל דלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי הר"ח]. ונומיתי לו, דאי הכי קשיא אמאי נקט הש"ס את הדוגמא דעצי דקלים, שהנטחן שם נטחן עד לאבק, ולא נקט דוגמא אחרת שרק חותך העצים לחלקים קטנים שלא כעין כתישה. והשיב לי, דלדעת הרא"ש נקיט הש"ס האי דוגמא, לאפוקי מדברי רבנו המאירי בבית הבחירה בסוגיין שכתב, שיש מפרשים בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן. ואין הדברים נראים, שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ, ואין הוא טוחנו, אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמח והקמח יוצא. ועוד, שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה, וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח. עכ"ד המאירי. וכדחייתו השניה כ"כ גם רש"י בשמעתין (ד"ה ואי חייטיה). ולהכי אתא הש"ס לאשמועינן לדעת הרא"ש דאפ"ה חייב משום טוחן.
בעמ' של-שלא הביא דברי מהר"ע יוסף ז"ל ביחו"ד ובחזו"ע בענין טחינה לאלתר - ע"ע במה שכתב בספריו לוית חן (סימן סב), ומאור ישראל (שבת עד ע"ב).
בעמ' שעט הביא דברי המהרי"ל מספר דעת תורה בענין שיעור כדי אכילת פרס - ודברי מהרי״ל הם בהלכות עירובי חצרות (בהנד״מ עמ׳ רכח אות ד). וכ׳ בהערות המו״ל שם שדבריו הובאו בשיירי כנה״ג (סימן שסח הגב״י אות ב) ובא״ר (אות ב).
ויש להביא דברי מהרי"ל בהלכות יום כפור (אות ד, בהנד״מ עמ׳ שלה) שכתב וז"ל: ואל יאכילוהו [את החולה] כ״א מעט מעט לכל פעם כדי שלא יאכל שיעור וכו׳ בכדי אכילת פרס, דהיינו מזון חצי סעודה והם ב׳ ביצים וכו׳. הרי דס״ל שמזון סעודה הוא ד׳ ביצים כרש״י. והנה דבריו צ״ע, שכן כדי אכילת פרס היינו מזון סעודה א׳ ולא חצי סעודה. ובהערות המו״ל כ׳ שב׳ ביצים הוא ט״ס, ויש כת״י שגרסו ג׳, ובכת״י אחרים הגירסא ד׳.
בעמוד שצד שורה אחרונה - צ"ל ישהה באכילת.
ובשיטת מהר"ע יוסף ז"ל בענין שיעור בכא"פ, ע"ע בס' חזון עובדיה על סוכות (עמוד קיג).
בעמוד תב ד"ה ולענ"ד כתב שפפ"א בשפה הספרדית היינו תפוח אדמה - לענ"ד לא פתר נכונה, שכן דברים אלו כתובים במג"א בשם הגהות סמ"ק, והגהות סמ"ק הם לרבינו פרץ (כמ"ש הט"ז א"ח סימן קעח אות ו), ובזמנו ובמקומו לא היו תפו"א כמ"ש בויקיפדיה שהספרדים הביאו את תפוחי האדמה מאמיריקה לאירופה לאחר גירוש ספרד. ומש"כ במנהגי מהרי"ל (בהנד"מ עמוד שיט) שאכלו רבותיו ערד עפי"ל בערב יום הכיפורים כדי להתקרר. ותרגום ערד עפי"ל היינו תפוח אדמה. הנה כתבו בהערות שם שכנראה הם קישואין שלנו. ואמר לי ידידי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שראה בספר אחד (ונדמה לו שהוא ספר הליכות שלמה) שהכריח שהמהרי"ל לא התכוון לתפוח אדמה, ממה שמצינו שהתפוח אדמה מקרר ולא מחמם. וע"ע בזה בפורום בחדרי חרדים, ובפורום אוצר החכמה, ובילקוט יוסף (ס"ס רג בהערות). שוב מצאתי בספר חוקת עולם למהר"ש דבליצקי נר"ו (עמוד טו) שכתב כעין דברי מהר"א אדמוני נר"ו, ושם גם העיר שהתפו"א לא הגיעו עדיין לאירופה בזמנו של המהרי"ל. ע"ש.
בעמוד תג ד"ה בספר אורה, שורה ב מלמטה - צ"ל תורתו בידו.
שם, שורה אחרונה - צ"ל כשיעור הבינונית.
שם ד"ה וראיתי - מצאתי שדן בזה מהר"ם שיק בסוף התשובה הנז', אלא שמסקנתו היא דמשערינן במאכלים בינונים. ודלא כמ"ש בשמו הרב חזון עובדיה ז"ל.
בעמוד תד ד"ה ועי', כתב שנראה מדברי הרב חזון עובדיה ז"ל דס"ל ששיעור אכילת פרס תלוי תמיד בפת חיטין ולא כל מאכל לפי זמנו - אולם בס' חזון עובדיה על סוכות (עמוד קיג) כתב איפכא.
בעמוד תי ד"ה ושו"ר, בדברי הרב חזון עובדיה ז"ל בספיקו של הרב מוצל מאש אי אמרינן שיעורא דבכא"פ גם במ"ע - ע"ע במש"כ בחזון עובדיה על סוכות (דף קיב ע"ב).
ויש להביא דברי מהרי"ל בהלכות יום כפור (אות ד, בהנד״מ עמ׳ שלה) שכתב וז"ל: ואל יאכילוהו [את החולה] כ״א מעט מעט לכל פעם כדי שלא יאכל שיעור וכו׳ בכדי אכילת פרס, דהיינו מזון חצי סעודה והם ב׳ ביצים וכו׳. הרי דס״ל שמזון סעודה הוא ד׳ ביצים כרש״י. והנה דבריו צ״ע, שכן כדי אכילת פרס היינו מזון סעודה א׳ ולא חצי סעודה. ובהערות המו״ל כ׳ שב׳ ביצים הוא ט״ס, ויש כת״י שגרסו ג׳, ובכת״י אחרים הגירסא ד׳.
בעמוד שצד שורה אחרונה - צ"ל ישהה באכילת.
ובשיטת מהר"ע יוסף ז"ל בענין שיעור בכא"פ, ע"ע בס' חזון עובדיה על סוכות (עמוד קיג).
בעמוד תב ד"ה ולענ"ד כתב שפפ"א בשפה הספרדית היינו תפוח אדמה - לענ"ד לא פתר נכונה, שכן דברים אלו כתובים במג"א בשם הגהות סמ"ק, והגהות סמ"ק הם לרבינו פרץ (כמ"ש הט"ז א"ח סימן קעח אות ו), ובזמנו ובמקומו לא היו תפו"א כמ"ש בויקיפדיה שהספרדים הביאו את תפוחי האדמה מאמיריקה לאירופה לאחר גירוש ספרד. ומש"כ במנהגי מהרי"ל (בהנד"מ עמוד שיט) שאכלו רבותיו ערד עפי"ל בערב יום הכיפורים כדי להתקרר. ותרגום ערד עפי"ל היינו תפוח אדמה. הנה כתבו בהערות שם שכנראה הם קישואין שלנו. ואמר לי ידידי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שראה בספר אחד (ונדמה לו שהוא ספר הליכות שלמה) שהכריח שהמהרי"ל לא התכוון לתפוח אדמה, ממה שמצינו שהתפוח אדמה מקרר ולא מחמם. וע"ע בזה בפורום בחדרי חרדים, ובפורום אוצר החכמה, ובילקוט יוסף (ס"ס רג בהערות). שוב מצאתי בספר חוקת עולם למהר"ש דבליצקי נר"ו (עמוד טו) שכתב כעין דברי מהר"א אדמוני נר"ו, ושם גם העיר שהתפו"א לא הגיעו עדיין לאירופה בזמנו של המהרי"ל. ע"ש.
בעמוד תג ד"ה בספר אורה, שורה ב מלמטה - צ"ל תורתו בידו.
שם, שורה אחרונה - צ"ל כשיעור הבינונית.
שם ד"ה וראיתי - מצאתי שדן בזה מהר"ם שיק בסוף התשובה הנז', אלא שמסקנתו היא דמשערינן במאכלים בינונים. ודלא כמ"ש בשמו הרב חזון עובדיה ז"ל.
בעמוד תד ד"ה ועי', כתב שנראה מדברי הרב חזון עובדיה ז"ל דס"ל ששיעור אכילת פרס תלוי תמיד בפת חיטין ולא כל מאכל לפי זמנו - אולם בס' חזון עובדיה על סוכות (עמוד קיג) כתב איפכא.
בעמוד תי ד"ה ושו"ר, בדברי הרב חזון עובדיה ז"ל בספיקו של הרב מוצל מאש אי אמרינן שיעורא דבכא"פ גם במ"ע - ע"ע במש"כ בחזון עובדיה על סוכות (דף קיב ע"ב).
