מגילת פלסתר

שם הספר: מגילת פלסתר
מחבר: רבי אברהם שמואל יהודה גישטיטנר
דפוס: תשע"ה (מהדורה שלישית)

יש להעיר שבעותק הנמצא בהיברו בוקס כתבו בטעות שם הספר במהדורה זו השלישית 'מגילת פלסטר'. וכבר רמזו זאת בפורום אוצר החכמה.

ועיין עוד בעיקר נושא זה במה שכתבתי בגליונות מגלת ספר. וע"ש באותו פורום מש"כ על ספר מגילת פלסתר.

בעמוד ח בהערה, שורה ב מלמטה - צ"ל ורשע ומנוול.

בעמוד טז פרק ו ענף א אות א - צ"ל הספר רווי.

בעמוד כד ד"ה ויען ריש שורה ב - צ"ל המטפלים. וכן להלן.

בעמוד כט אות ב שורה ג - נדצ"ל: פלוגתא דידן.

בעמוד ל אות ג שורה ה - צ"ל בעקיפין.

בעמוד לא ד"ה ובו, כתב שדבר מוזר הוא שהיתה לו תולעת בתוך מעיו בגודל ב' מטר - אולם הדבר גם קורה בזמנינו, כמו שנדפס במכתבי העתים.

שם שורה ד - צ"ל תועפות.

שם בענף ו בביאור הפסוק 'מצדיק רשע ומרשיע צדיק' - עי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא (פרשת שלח).

בעמוד לג אות ד שורה ג - צ"ל כהנה וכהנה.

בעמוד מז ד"ה יש, סוף שורה א - צ"ל היו שמים דגש.

בעמוד נג שורה א - צ"ל המאספים. וכ"ה במקור.

בעמוד נז ד"ה ואחר שורה א - צ"ל המשתרע.

בעמוד סו (ובעמוד קלא) הביא מאמר העולם 'על ראש הגנב בוער הכובע' - ומאמר זה הובא גם בס' מגלת ספר גופיה (מהדורת ורשא עמוד קעא). וע"ע שם (בעמוד קעד).

בעמוד עו אות ב, שהמו"ל ספר נחלת יעקב לא ידע שחדל 'המאסף' מלהופיע - המעיין בדברי המו"ל הנ"ל יראה שיכול להיות שידע, אלא שעדיין היה קשה לו מדוע לא קיימו המו"ל 'המאסף' את הבטחתם.

בעמוד עז ד"ה אבל, סוף שורה ג - צ"ל לרכוש.

שם ד"ה נמצינו שורה ג - צ"ל כבר רכש.

בדף פב ע"ב ד"ה ובספרו, בסוגריים - צ"ל שגדול המחטיאו יותר מההורגו.

בעמוד פד, בענין 'גם קב לא תקבנו' על ש"צ - עי' במש"כ בזה בקובץ המעין (גליון רב עמוד מט).
ומה שכתב הרב המחבר שדברי מהר"ח פאלאג'י בזה מזוייפים, יש להעיר ממש"כ בקובץ דעת כשרות (גליון יג עמ' צ) על זקני משפחת בכמוהר"ר שאף הם נהגו לומר על ש"צ 'גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו' כי ש"צ בירך א' מילדיהם אשר חלה במגפה. ע"ש.

בעמוד פו ד"ה וזה, שורה ג - צ"ל המאספים.

בעמוד צג ד"ה מבוכה שורה א - צ"ל כירסמה.

בעמוד צז סוף שורה ב - צ"ל (ענף.

שם שורה ה - צ"ל מתוך אצבעותיו.

בעמוד צט ד"ה דאם, סוף שורה א - צ"ל לרכוש.

בעמוד קד שורה ג 'אלא באקראי ובדרך עראי' - לפי"ז יש ליישב ששעותיו הפנויות של הרב חכם צבי היו דוקא בכה"ג. אולם עי' בדברי הרב המחבר להלן שהוכיח שמהר"י עמדן לא כתב דברים אלו. אלא שעדיין יש בדברים אלו לדחות גם מש"כ הרב המחבר, וכן הרב בומבאך, וה"ד להלן עמוד קכח, שאין שעות פנויות לאדם שמותר ללמוד בהן חכמות חיצוניות.

בעמוד קו ד"ה חכמות שורה א - צ"ל החכמה ההיא.

בריש עמוד קיב - גם מכאן יישוב למה שעסק בזה הרב חכם צבי, שראה בזה צורך לעבודת ה' ותורתו. וכיו"ב כתב גם הריב"ש שהובא לעיל.

בעמוד קיג ד"ה ואנכי - גם מכאן יישוב למה שעסק בזה הרב חכם צבי, שלעוצם קדושתו ברור שהיתה כל כוונתו לה'. ובזה מיושב מה שהקשה הרב המחבר לעיל שאיך אדם קדוש וטהור כהרב חכם צבי, שאת מעלותיו מנה בנו מהר"י עמדן אחת לאחת, יעסוק בדברים אלו. והיישוב לזה הוא שדווקא אדם קדוש וטהור כהרב חכם צבי יכול לעסוק בדברים אלו וכנ"ל. ודברים אלו תואמים לדעת מר"ן בש"ע שדוקא רבי מאיר, ואנשים גדולים כמותו, יכולים לקיים 'תוכו אכל קליפתו זרק'. ועי' במש"כ בזה בגליונות ספר שלמא בעלמא (בתשובה למכתב ה).

בעמוד קכ אות ו - צ"ל האפיקורסים.

שם ד"ה ואחרי, שורה ה - צ"ל הי ניהו.

בעמוד קכג ד"ה ומעתה שורה ב, 'וממוחשב' - צ"ל ומחושב.

שיגרא דלישנא

שם הספר: שיגרא דלישנא
מחבר: רבי אברהם מייזליש
דפוס: מונטריאל תשע"ב

בעמוד כד, במקור המאמר 'אזנים לכותל' - גם חקר בזה בשו"ת ויצבור יוסף (סימן ע).

בעמוד כו, במקור המאמר 'איזהו חכם המכיר את מקומו' - כמו כן העיר בזה בקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד פט). ע"ש.

בעמוד לו, במקור המאמר 'אין נביא בעירו' - עי' בפורום אוצר החכמה מש"כ בזה. ועוד שם.

בעמוד לז, במקור המאמר 'אין שוטה מרגיש' משבת (יג ע"ב) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד נט, במקור המאמר 'דברים היוצאים מן הלב נכנסין אל הלב' שהוא מברכות ו ע"ב - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב) ובס' ואביטה אורחותיך (בסוף המפתחות שבסוה"ס).

בעמוד צט, במקור המאמר 'תשועת ה' כהרף עין' - ע"ע בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קב - במקור המאמר 'כבדהו וחשדהו' - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קז, במקור המאמר 'כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו' - עי' גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב) שהביא חלק מהמקורות הנז' כאן. ועי' בספר רבינו חיים עוזר (עמוד רלב בדיבור הא').

בעמוד קט, כתב לבאר הגירסא כל מה שאומר לך בעה"ב עשה 'חוץ מצא' - ועי' בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ב עמוד שנה) מש"כ בזה. ולעד"נ לבאר דמכיון שמיסב בסעודתו הרי יש חשש חתנות כדמצינו גבי בישולי נכרים [עי' לאאמו"ר נר"ו בס' דיני בישולי נכרים (עמוד לא) שעיקר טעם איסור בישולי נכרים הוא משום חתנות, ולא משום שמא יאכילנו דבר טמא. ודבריו חזרו ונדפסו בספר דיני מאכלי נכרים (עמוד לא)], ואמרו ז"ל שאינו מחוייב לישא את בת בעה"ב אף אם בעה"ב מבקש זאת ממנו. ו'מצא' היינו כמאה"כ (משלי יח כב) מצא אשה מצא טוב, שבזמן חז"ל היה בשיגרת לשון העולם לומר פסוק זה לנושא אשה כדמצינו ביבמות (סג ע"ב).

בעמוד קלד, שמקור מה שאומרים 'ניתי ספר ונחזי' הוא מקדושין (ל ע"א) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב).

בעמוד קלו הביא המאמר 'סוף גנב לתליה' - הנה בספר שערי למוד (מהדורה רביעית עמ' תמד) כתב שלא ידוע מקור מאמר זה בדברי חז"ל, ובס' נתיבי השידוך (עמוד תקס) את מקורו האר'ה בדברי המדרש תנחומא (פרשת תצוה סימן יא): המשל אומר, מקום שהליסטם מקפח, שם נתלה. והוסיף ע"ז הרב נתיבי השידוך נר"ו (בעמ' תקנז) מדברי הכתוב (משלי כז כד) 'לא לעולם חוסן'. ובקובץ המאור (מנ"א תשי"ב דף יד ע"ב) כתב שמקורו מקהלת רבה (ז כ) 'לקיש לסטים, בכיר לצלובים', כלומר האחרון שבגנבים הוא הראשון לתליה. ומהר"י זילברשטיין נר"ו הביא ב' המקורות במאמרו שבקובץ פעמי יעקב (גליון מד עמ' קכ). ע"ש. ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' קכח) הוכיח כן ממעשה שהיה. ואחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו כתב לי בזה וז"ל: עי’ באוצר הידיעות השלם (שטרן, ח”ב עמ’ רנב) שגם לא הביא מקור לזה. וכן בספר נחלי בא גד עמ’ 992. וכן בספר פון אונזער אלטען אוצר (במדבר דברים עמ’ 332) נראה מדבריו שלא מצא מקור. ועי’ באור ישראל (סב, שנה טז ב, עמ’ שיט) שאחרי שהביא את קה”ר כת שבבן סירא פ"ב איתא הולך רכיל ולומד לשונו לדבר שקר בוז יבוזו יותר מהגנב וסוף שניהם לתלי’. ע"כ. וכן בספר נחלת אבות מנהגי יהדות לוב (עמ’ רסג) שגם הביא את המקור של בן סירא. ועי’ בספר דברי מנחם (פרידמן שנדפס בתרע"ג) שכבר ציין לקה”ר בעמ’ לח ובעמ’ 178. ועי’ בהיכל רש”י (ח"ד, עמ’ קלז) שכתב שדברי רש”י בסנהדרין ז, א, מזכירים את הפתגם. ועי’ במשנה הלכות (חי”ז, עמ’ שנ) שכתב גם מה שמבואר במדרשים המשל המפורסם סוף גנב לתליה. ובספר הפתגמים (הורוויץ עמ’ נט) כתב השווה לזה וכו’ סנהדרין ז, א. ועי’ בספר פתגמי חז”ל בחרוזים עמ’ 80 שכתב על זה אתרתי תלת גנבי וכו’ וציין סנהדרין ס וזה ט”ס וצ”ל ז. וע"ע בס’ שיגרא דלישנא עמ' 136 שציין את המקורות דלעיל. עכ"ד נר"ו. ורק אציין שספר שערי למוד וספר נחלי בא גד היינו הך, אלא ששינה הרב המחבר את שם הספר ממהדורה למהדורה.

בעמוד קלח, במקור המאמר 'סתם מקשן עם הארץ' משו"ת חוות יאיר (סימן ריט) - כ"כ גם בס' שערי למוד (מהדורה רביעית עמוד תמב), ויש ט"ס שם.

גם אעיר שלא ראיתי בספר זה את המאמר 'אין דבר טוב שלא יצא ממנו רע מאומה', שהביאו מהר"י עמדן בס' מגלת ספר (מהדורת ורשא עמוד קמח). ושם בהערה ציין המו"ל שבספר צרור המור (דף כד) כתב להיפך: 'אין רע שאין בו טוב'. וזה האחרון הביאו בספר זה בעמ' קלב.
ואולי יש להשוות דברים אלו למאמר 'אין חלום בלא דברים בטלים' שהביא בספר זה בעמוד לב.
וזה דלא כחידושו של מהר"ר מנשה מאיליא בענין סנהדרי שראו כולן לחובה פטור כדאיתא בסנהדרין (יז ע"א), שהטעם הוא משום שאין דבר טוב בעוה"ז שאין בו רע. ועי' בהגהות מהר"ת חיות שם ובס' הלנת הדין למהרש"ק מירסקי (עמוד ג). ומוכח מדברי מהר"מ מאיליא דלא כמ"ד אין רע שאין בו טוב.

גם אעיר שלא ראיתי שהביא המאמר הידוע בזמנינו 'על ראש הגנב בוער הכובע', שהזכיר בדומה לזה מהר"י עמדן בס' מגלת ספר (מהדורת ורשא עמוד קעא) 'זה הגנב בוער כובע שלו'. וע"ע שם (עמוד קעד). ומאמר זה עשה שימוש בו בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד סו ועמוד קלא).

__________________________
ספר זה שלחו לי למנה הרב המחבר נר"ו בצירוף המכתב כדלהלן:

השלום והברכה לכבוד הרה'ג מוה'ר ר' ... שליט'א

ראו ראיתי ספרו הנפלא והנה הוא כולו מחמדים ציצים ופרחים טוב ונעים, ולאות ומזכרת אני שולח לכבוד הודו העתקה של ספרי 'שיגרא דלישנא' כדי להגדיל תורה ולהאדירה .

בברכת כל הטוב

אברהם מייזעלס

ולאחר שקיבל חלק מההערות הנז', כתב לי בזה"ל:

תודה מרובה על תשובתו הרמה.

וכיהודא ועוד לקרא אשלח לכבודו מאמר נחמד שהערכתי בהגליונות.

בברכת כל הטוב

וז"ל המאמר:

הרב אברהם מייזעלס
מאנטריאל יצ"ו
בעמח"ס מטבע שטבעו חכמים ג"ח, שיגרא דלישנא, ועוד

מאמרים נבחרים, בלשון ששנו חכמים
ציצים ופרחים, בדברים נעלמים

אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה
שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, אר"א דם ניקוף מרצה כדם עולה. אר"י בגודל ימין ובניקוף שני (קודם שנתרפא הראשון), והוא דקאזיל לדבר מצוה (אז מרצה הניקוף כדם עולה), (גמ' חולין ז' ע"ב).
והנה בפי העולם שגור שהכוונה על אצבעות ידו, ואינו כן, אלא הכוונה לאצבע רגלו, וכן כתב ברבינו גרשום שם, ונוקף הוא כמו נוגף, פן תגוף באבן רגליך, וכ"ה הלשון בילקוט שמעוני, ואתחנן אין אדם נוקף רגלו מלמטה וכו', וזהו מכוון במה שנאמר, מה' מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, והבן.
ואפשר גם להוסיף בלשון ששנו חכמים "ולא כל האצבעות שוות", ודי למבין.

אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל
מקורו ברמב"ם ה' ברכות פ"ז ה"ה, ומובא בשו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ח, והרמ"א בהגהה הוסיף, ופרשה ציון בידיה, רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות.
והב"י בבד"ה ובכסף משנה למדרש איכה, ולא ציין המקור, ולפנינו ליתא, והרשב"א סי' רע"ח כתב מקום ידוע הי' לי בזה ושכחתיו.
ובנימוקי או"ח להרה"ק ממונקאטש זצ"ל כתב ע"ז שאין מקור לזה עפ"י נגלה, וגם בדברי האריז"ל לא הוזכר מאומה, ושמענו וראינו מגדולי וצדיקי הדורות שלא היו מקפידים בזה, גם הביא לראי' מהרה"ק מלובלין זי"ע שהי' מחלק בידיו שיריים מהחלה לכל חסידיו ולכן נשתקע הדבר ושוב אין בו משום קפידא.
ולפלא כמה גדול רב חילו באמיתה של תורה כי כנראה נתהוה טעות בלשון הרמב"ם, וכמו שנתברר בשנויי נוסחאות ממהדורת פרענקעל, כי בכמה כתבי ידות וכן בדפוסים הישנים הי' כתוב, אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אוכל הוא, וכ' שם שכן הי' הנוסח לפני רבינו מנוח ור"ש ב"ר מרדכי.
והחידוש ביותר כי הרמ"א בעצמו בדרכי משה מעתיק בתחילתו לשון הרמב"ם, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ הי' אוכל הוא, דהיינו שקודם שיתן לאחרים יאכל הוא בעצמו, ורק אח"כ כ' שמדברי ב"י ואבודרהם משמע שטעות נפל בספרים וכן ראוי להיות הגירסא האמיתית בדברי הרמב"ם, - אא"כ הי' אבל, ואולם למה שכתבנו מכתבי ידות נראה שנוסח הראשונה האמיתית, וכמ"ש בנימוקי או"ח הנ"ל, ועדיין צריך בירור!

 אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה
גמ' מו"ק כ"ד ע"א, ובערוך ערך סף כ' שהוא לשון פחד, עדה"כ (איוב לב, ו) על כן זחלתי ואירא, תרגום, איסתפיתי ודחילית, ביאור נאה ע"ז המאמר הובא בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד, כלומר מפני יראתו הייתי מעיין בשמועתי יפה ולא הייתי מקיל בה, ועתה ממי אירא אולי אשגה תמיד ואחטיא את הרבים ונמצא שהוא הי' מזכה אותי, ובשרשו, ספן הוא לשון חשיבות, כסוי, כמו ושפוני טמוני חול, חלקת מחוקק ספין, והוא לשון צפין, וכן ספינה שחלק גדול מכוסה בים, וזה גם הלשון לולא דמסתפינא, והבן.

אזנים לתורה
גמ' יבמות כ"א ע"א, אר"א קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, בס' דברי שאול, על אתר מביא ע"ז דבר נחמד ונעים בשם הגה"צ מוהר"ז מווילנא ז"ל שזה שאה"כ והאזנת למצותיו, דהיינו שנעשה אזנים למצות, ואז אמר הכתוב, כל המחלה וגו', לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, והיינו שהטבע שומרת שלא יבוא לידי חולי ע"כ.
ולהוסיף בזה כי ידוע שכל שרשי הגוף והאברים נמצא באזנים, כמ"ש בדב"ר פ"י, האוזן לגוף כקינקל לכלים וכו' כך רמ"ח אברים שבאדם הזה, ע"י האוזן כולן חיים. וכן מפרש הגר"א בספר יצירה ו'ה'. עמ"ש בגמ' ב"ק פ"ה ע"ב, חרשו נותן לו דמי כולו, כי כמו שהלב הוא עיקר כל הגוף כן האזנים. לפי"ז מובן קשר הלשון של והאזנת למצותיו להמשך הפסוק כי אני ה' רופאך, וכהיום אמרו הרופאים החוקרים כי צורת האוזן כולו הוא דוגמת העובר השוכב בקפילא במעי אמו, וגם יש להם דרך לעשות כמו ניתוח באזנים במקומות מיוחדים המכוונים כנגד אותה האברים שצריך תיקון ורפואה והוא מנפלאות תמים דעים.
ואף גם איתא בגמ' ע"ז כ"ח ע"ב, לא אברי כולייתא אלא לאודנא, ובהגהות וחידושים שם לרי"א חבר כתב בשם האריה"ק כי שורש שני הכליות התחלתן הם באזנים, ושורש הלב התחלתו בעינים, כמ"ש, "שוריינא דעינא בליבא תליא", גם בס' דעת קדושים (ראזלע) כתב שכל הרפואות התחלתן באזנים ששם מונח כל השרשים.
ועוד לקרא נמצא חידוש דבר באגרא דכלה פ' כי תצא עה"פ ויתד תהיה לך על אזנך, וזל"ק עוד אני מדבר המשכילים בחכמה היודעים סוד מוח קדוש, שישנו ג"כ במוח אדם על האזנים תי"ד נימין (כמנין ית"ד) וצריך לשעבדם להשי"ת, בין והתבונן, עכל"ק. ולא נמצא כדוגמתו בשום מקום ובמלוא הרועים מביא ברמז, ית"ד עה"כ בגמטריא קדוש"ה עיי"ש.
ובלשון אזנים לתורה, יש בזה רמז נאה בס' בן יהוידע ח"ב דף י' שכ' כי בריש מס' אבות פרט התנא שמות המקבלים את התורה שבע"פ, והם, מ'שה י'הושע ז'קנים נ'ביאים א'נשי כנה"ג, והוא ר"ת אזני"ם רמז לתורה שבעל פה.
ובאותו ענין כדאי לציין דבר נחמד ונעים במ"ש הגמ' חגיגה דף ג' ע"ב, "עשה אזניך כאפרכסת", ופירש"י טירמווייא שעל הרחיים, ובמתרגם, מיהל טראכטער, ואמר על זה הגאון ר' שאול בראך זצ"ל שהוא המשפך שהקול נקלט בו, וכמו הגראַמאַפאָן שקולט את קול המנגן בדיוק גדול, ור"ל בזה שלא רק שצריך לומר בלשון רבו אלא אף שלא לשנות מהניגון שלו שהוא לומד בו, ובזה מובן המימרא של הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכו', מטעם שאינו לומד בניגוניו של רבו (ב' ילקוט המאירי שם).

אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו
ויש מהן אומרים, אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא "ישוב" וימחול לו. דבר זה מובא בגמ' סוכה נ"ג ע"א. וכדאי לציין שבנוסח הירושלמי (סוכה פ"ה ה"ד) איתא, ומי שחטא יימחל לו, ולא נזכר ישוב וימחול, ואולי הכוונה דהיינו לומר דאחר שהזקנה כיפרה על ילדותו בוודאי בין כך ובין כך ימחול לו.

דם נעכר ונעשה חלב
גמ' בכורות ו' ע"א, נדה ט' ע"א, לגבי אשה מינקת ובבהמה, כאן המקום להעיר שבכל התנ"ך וגם בתלמוד לא נזכר "חלב פרה", ורק חלב עזים, חלב צאן, גדי, חלב אמו, גמולי מחלב, חלב אשה, וכיו"ב, וגם בפסוק (שמות יג, ה) זבת חלב ודבש, פרש"י חלב זב מן העזים. ודבר זה צריך עיון מתי התחילו ליקח חלב מהפרה. - ולהעיר מ"ש בגמ' בכורות דף ע"ב רוב בהמות אין חולבות אא"כ יולדת, ועיין תוס' ע"ז כ"ד ע"ב, ד"ה פרה, דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיו בדורות הראשונים, ומעשים בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדות, ועיין בנ"ך שמואל א' י"ז י"ח. - ויש להוסיף מגמ' ב"ק פ' ע"א, שחלב עזים טוב לכאב הלב. ובגמ' שבת ע"ז ע"ב שחלב הוא רפואה לכאב עינים. - ובשבילי אמונה לנכד הרא"ש כ' שחלב עזים הוא רפואה נגד המחלה הנוראה רח"ל ל"ע, וכמדומה שהוא הוא הראשון הקורא אותו בשם, השם ישמרנו.

 האב זוכה לבן, בנוי ובכוח ובעושר ובחכמה ובשנים
עדיות פרק ב' משנה ט', ובתוספתא שם (פ"א אות י') איתא, וחכמים אומרים עד הפרק זכה לו מיכן ואילך הוא זוכה לעצמו, אמר רבי עקיבא היכן מצינו שיהיו חוגרין עד הפרק וכשהגיע הפרק נתפשטו וכו' אמרו לו כי מצינו שהיו פשוטים עד הפרק וכשהגיע הפרק נתחגרו, וכו' הא אין זוכה לו אלא עד אותה השעה בלבד.
ולכאורה כאשר תדקדק בלשונם צריך עיון להבין וויכוח? כי ר"ע הקשה לו לחכמים היכן מצינו חיגר שנתפשט, וחכמים השיבו לו מצאנו פשוט שנתחגר, ומזה הלשון נראה שבהפיכא מודים לר"ע שדבריו נכונים, אבל זאת מצינו פשוט שנתחגר. ואולי כוונתם דהיינו אם הבן נולד במזל להיות חגר אבל עד הפרק ע"י זכות אבות זוכה לבנו להיות פשוט ובריא. ואחר הבר מצוה חוזר לסורו להיות חגר, וצע"ג.
והנה במשנה שם פי' הרמב"ם בדברי חכמים עד הפרק, שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות (דהיינו עד הבר מצוה), אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו ואם לאו אין אביו זוכה לו. ובפי' הראב"ד כ' עד הפרק היינו עד עשרים שנה, שאין אדם נתפס על עוונותיו. - היוצא לנו מזה חידוש נפלא לפי החכמים שיש בנמצא שאם האב הוא בעל מום כמו חיגר חרש סומא או טיפש הוא מורישו לבנו וידמה כמותו. אבל כל זה ימשיך רק עד שיגיע לעונת חיוב המצות, ומאז אם יזכה הבן לעצמו ישתנה כל גופו ומהותו לטובה ולברכה, ויהי' נעשה בריה חדשה, ואף גם בשנים יכול להאריך ימיו ושנותיו יותר מימי אבותיו, והכל יהי' זוכה לעצמו.
ובזה יתבאר חידושו של הש"ך עה"ת פ' לך, שכ' שאחר י"ג שנה הבן מברך ברוך שפטרני מעונשו של אבא, והבן. ואף גם עיין ברמ"ע מפאנו ח"ב, מאמר חקור דין ביאור הדברים בזו המאמר בשלימות. ובנודע ביהודא מה"ת בהקדמה מבן המחבר.

הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו
מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב, כ"ה בפתיחה דאיכה רבתי אות ב', ובמת"כ ויפה ענף הי' הגירסא, השאור שבה הי' מחזירן למוטב, וכך הוא הלשון בירושלמי חגיגה פ"א ה"ז "השאור שבה היה מקרבן אצלי" ובקה"ע שם וכ"ה ביפה ענף שם, כ' רמז לסודות החכמה הכללות בתורה שהן מרבין ומגדילין אותה לעיני האנשים כשאור המגדיל העיסה, ולפי שבהשגות החכמות והסודות יכירו נפלאות תמים דעים יהי' סיבה להתקרב לה' לאהבה וליראה אותו, ועוד פי' שהשאור הוא היצה"ר והיינו שלא לשמה, אבל חזרו למוטב, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"כ.
וכן נראה פירושו מלשון הפסיקתא, איכה אות מ', שכ' השאור שבה הי' מחזירן אצלו, ר"ה אמר למוד תורה אעפ"י שלא לשמה, שמתוך שאתה למד שלא לשמה, מכיון שאתה מתעסק בה את חוזר ועושה אותה לשמה. ועיין בהגהות הירושלמי לחגיגה מהרה"ק המנח"א ממונקאטש זי"ע ועיין בתולדות ריש שופטים ביאור ע"ד הלצה בשם הבעשטה"ק על המאמר אותי עזבו, וכן בס' אמרי פנחס, שער עבודת השם אות פ"ג-פ"ה, יש כמה פירושים על זה.
ועוד לקרא להעיר מגמ' ברכות י"ז ע"א, שאור שבעיסה מעכב, פרש"י יצה"ר שבלבבנו המחמיצינו.

 המלכת את חברך בנחת רוח
במסכת חיבוט הקבר ..פרק רביעי, המובא בר"ח שער היראה סוף י"ב.. איתא בשעה שאדם נפטר מן העולם שואל לו [מלאך המות] כלום עסקת בתורה ובגמ"ח, והמלכת לקונך שחרית וערבית. והמלכת את חברך בנחת רוח וכו'. והובא בשערי קדושה לרח"ו, ובאגרת הגר"א.
ובס' אמרי פנחס, סיפורים אות פ', מביא שהרה"ק ר"פ מקאריץ זי"ע הי' מדבר הרבה בזה ואמר "דער שמועה מאכער" שואל את האדם קודם פטירתו, עסקת בתורה, וכו', והי' מאריך בענין זה שצריך לעשת את חבירו על עצמו כמלך ובנחת רוח ולא בעל כרחו. [כלשון השאלה, המלכת את חברך עליך בנחת רוח].
ובס' אור ישראל, אבן ישראל, דף נ"ז, סאלאנט, כתב ע"ז דהעבודה הזאת להמליך את חבירו בנחת רוח הוא כבידה ביותר בשעה שאתה עוסק להמליך את קונך במלכות שמים ביחוד בימים הנוראים, שהאדם מלא פחד ודאגה מאימת יום הדין, וגם אז צריך להיות זהיר בדרכי ההנהגה ונימוס, שאתה חייב להתנהג עם חבירך.
וכמותו כתוב באגרת הרמב"ן, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם "ובכל עת".

הנשר הגדול
הנה רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, נקרא בספרים בכינוי "הנשר הגדול", והכוונה כנראה כי הלא הנשר הוא המלך שבעופות (חגיגה י"ג ע"ב). ובמתן תורה אמר הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכדרשת חכז"ל שאומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני, וגם הוא רחמני גדול ויותר נדיב מכל העופות. ובנוע"מ, ויקרא, כ' שלכן הוא משפיע על כל העופות.
גם בגמ' עירובין נ"ג ע"ב נמשלו תלמידי חכמים לנישריא, ובגמ' ברכות ה' ע"א, אין עוף אלא תורה, גם במדרש קה"ר ב' כ"ז איתא, נשר גדול היה לו לשלמה.
ועיקר הדבר בכינוי הנשר הגדול להעריץ בשבחו כמה גדול כוחו בתורה עוז שמעופף בעולם התורה בכל המקצועות, כמו דרך הנשר בשמים בכל ממשלתו, והוא מעלה מכולם.

הרואה עוברי עבירה מתחייב לראות, הרואה עושי מצוה זכה לראות
תוספתא דמס' שבועות פ"ג ה"ג, - הגאון הנצי"ב ז"ל הביא זה לסמוכין למאמר הבעשטה"ק זי"ע המובא במאור עינים פ' חוקת, ובתולדות סוף תרומה, ובדגמ"א סוף שלח, שכאשר אדם רואה שום רע בחבירו, בידוע שדוגמתה נמצא בו בעצמו, כמו מי שמסתכל במראה אם פניו מטונפין רואה ג"כ במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי, כמו שהוא כך רואה - ורמז לזה במשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ [זה בא] מנגעי עצמו, והבן, וסמך לזה כי לא אמרו "כהן רואה" ומזה יש ראי' שהוא מדה רעה בהרבה בני אדם, ומוסיפין בזה, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, וד"ל.

חברים כל ישראל
נוסח התפלה בברכת החודש, ומובא בסו"ס מורה נבוכים, וכעי"ז במדרש במ"ר ט' ז', כל ישראל אחים ורעים הם, ובגמ' חגיגה כ"ו ע"א, בשעת הרגל כל ישראל כאיש אחד חברים, וכ"ה בירושלמי חגיגה ג' ו', והחילוק בילפותא, כי בבבלי חגיגה למדו זאת מהפסוק ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים. וברש"י שם, ורגל שעת אסיפה הוא, ובירושלמי למדו זאת מהפסוק ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהוא עושה כל ישראל חברים, ופריך מעתה בשאר ימות השנה נמי, ומשני לבד בשעה שהם עלו שבטים הוא דכתיב, וד"ז מובא במהרש"א חגיגה שם, ומשמע מדבריו שלפי הבבלי גם בשאר ימות השנה בשעת אסיפה נקראו בני ישראל חברים, וכן משמע מדרש הפסוק כי שם לא הי' בזמן הרגל.
ואולי היינו טעמא שאומרים חברים כל ישראל בברכת החודש, כי הלא מצות קידוש החודש נעשה באסיפת כל העם ובפרסום, גם עשו סעודה גדולה כמובא בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג שלווין בריבית לחבורת מצוה, לקידוש החודש, שהוא סעודת מצוה, ולכן כעת הזאת נקראו כל ישראל חברים.

יותר משהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא
גמ' יבמות קי"ג ע"א, וכן בגמ' יבמות קי"ח ע"ב, טב למיתב טו דו מלמיתב ארמלא, וראיתי מקשים ממה שאחכז"ל בגמ' פסחים קי"ב, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, והכוונה שהמשפיע רצונו חזק ביותר להשפיע לאחרים מרצון המקבל לקבל מן המשפיע.
והנה כאן הלא האשה הוא המקבל ובגמרא נראה שרצונה חזק להנשא להיות מקבל יותר מרצון האיש לישא ולהיות המשפיע, ומתרצים שבאמת רצון המשפיע חזק מן המקבל והלא הוא אחד מיסודי הבריאה מהבורא ית"ש שדרך הטוב להטיב, וכאן עיקר רצון האשה להנשא ולהיות מקבל כדי שאחרי כן תלדי בנים והוא יהי' המינקת להשפיע לאחרים, ובכן היא מסכמת להיות מקבל היום כדי להיות משפיע לאחר זמן, והבן.
ועפי"ז אמרתי ליישב מה שהקשה האחיעזר על הגמ' דאיתא שאם האשה נותן ממון לאדם חשוב לשם קידושין בהאי הנאה שמקבל ממנה נתקדשת, ולכאורה מי יימר שהנאתה מרובה שתוכל להתקדש בה הלא הוא האיש שמתהנה ממנה ע"י שהאשה יהי' לעזר כנגדו ולשרתו באכילה ובגדים ובכ"ד. ואולם לפי הגמ' הנ"ל שהאשה רוצה להנשא יותר ממנו, ובכן הנאתה מרובה ובזו הדבר חל הקידושין והבן.
וע"ד אגב כדאי להוסיף חידוש דבר הכתוב באגד"פ סי' שס"ז, וזל"ק מי שנוסע ממקום למקום להמציא טרף לביתו ולקבץ ממון על יד, ואגב זה מוכיח את העם, כפי הנהוג ברבות המון, הלא דבריו לא יכנסו בלב השומעים, ודי בזה למבין, כיון שנוסע ובדעתו להיות מקבל אינו יכול להיות משפיע, והוא כעין אנדרוגינוס שלא הכריע חכמים והוא בריה בפני עצמו עכדה"ק.
ואני אמרתי בעניי אולי אפשר להמליץ טוב בעד המגידים שאפשר לקיים שניהם, לפימ"ש במדרש ויק"ר ל"ד י' יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב, נמצא לומר שזה המקבץ ממון להחיות נפשו ובני ביתו אינו "מקבל" אלא הוא האיש המשפיע להנדבנים עושר ואושר. ובכן יכול גם להמשיך בדרשתו להלהיב לב השומעים במוסר ותוכחה, ועפי"ז מפרשין הלשון בגמ' כיון שנצטרך אדם לבריות, ולא נקיט הלשון, שצריך לבריות, כי הבעה"ב הוא שצריך לעני ולא להיפך, ע"כ נקיט "נצטרך" והבן.

כל מי שאין לו אשה שרוי בלא דירה
כן הוא גירסת הטור אבעה"ז ריש סי' א', וכן הוא מביא בהקדמתו, וב"י כתב לא ידעתי טעמו, ובההקדמה מוסיף הטור דכתיב אעשה לו עזר כנגדו. והפרישה מפרש דלשון כנגדו משמע סביבו דהיינו דירה, וגם פי' ע"ד שאמר רבי יוסי מעולם קראתי לאשתי ביתי, שכל מעשה הבית נעשית על שמה, ובצידו ציין הפרישה שט"ס הוא בטור וצ"ל בלא עזרה.
ויש להמתיק הלשון עפי"מ דאיתא במס' ברכות נ"ז דירה נאה ואשה נאה מרחיבין דעתו של אדם ומזה נראה שכדי להרחיב דעתו של אדם ולשמחו צריך לשניהם. וידוע מה שהוסיף המהרש"א וציין בזה כמו שנאמר בבלעם ודעתו רחבה, ואולם כאן הכוונה לטובה אות בהרחבת הדעת דקדושה, והלא כך הוא הברכה בנישואין שיזכו לבנות בית נאמן בישראל בקדושה וטהרה.

לווין בריבית לצורך שבת
מג"א או"ח ה' שבת, סי' רמ"ב סק"ב, בשם ירושלמי, ומקורו כי בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג איתא לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש, וכ"ה בסנהדרין ר"פ בן סורר, ואולם בקרבן העדה שם כ' ויש גורסין לצורך סעודת מצוה, דהיינו סעודת שבת עיי"ש.
והנה בשו"ע הרב כ' דמותר ללות בריבית של דבריהם לצורך סעודת שבת ויו"ט, ובמשנה ברורה לא מתיר רק ללות מעכו"ם או מישראל בדרך היתר, ובשערי ציון מוסיף כדרכו בלשון, ודלא כמו שראיתי לאחד שהתיר בריבית דרבנן, ותמיהה רבה על המשנה ברורה שלא זכר את רבו ושכח מה שפסק הגר"א בביאורו ליו"ד סי' ק"ס ס"ק מ"ג, שמתיר ללוות בריבית דרבנן. וצ"ע. וזה הפליאה שמעתי להעיר מאת ידידי אהובי הרה"ג ר' יוסף שטראססער שליט"א, מגיד משרים בשיעוריו הנפלאים בבית מדרשינו קהל ייט"ל מאנטריאל, ותשואת חן חן לו.
ובחי' חת"ס ביצה ט"ו ע"ב על הגמ' לוו עלי ואני פורע כ' ע"ז חידוש נפלא, וזל"ק, שהקב"ה התיר לנו ללות ריבית דאורייתא לצורך שבת, כי אמר לוו עלי ואני פורע והלוה הוא רק השליח, ואין רבית אלא הבאה מיד הלוה ליד המלוה, וכאן מעיד הקב"ה על עצמו יתברך כי הוא הלוה והפורע, ואיש אשר לוה המעות הוא רק שלוחא דרחמנא, ומותר ללות אפילו בריבית קצוצה, עכדה"ק.
והנה לשון הגמרא כך הוא, אמר להם הקב"ה לישראל לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, על זה חשבתי לפרשו בדרך צחות, שעיקר ההלואה תעשה כדי לקדש היום דהיינו לקנות יין לקידוש, [והוא כעין מ"ש הרשב"ם פסחים צ"ט ע"ב, אפילו עני שבישראל ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר א"ע בשביל יין לארבע כוסות], והלא אין קידוש אלא במקום סעודה, ועל זה אמר הקב"ה והאמינו בי כי לא אעזבך, ויכין בעדך סעודתא רווחא לשבתא לשבוע נפשך, ואני פורע על הכל.
ומה מאוד מתוק לחיך לשון הזהב של רש"י הק' שכ' שם, חדות ה', שמחה שאתם עושים בשביל הקב"ה, הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה, עכל"ק. ולהוסיף בלשון ואני פורע, דהיינו שהשי"ת ישלח ברכתו ויפרע בישר למלוה עצמו.

מאן תנא קמא רבי יוסי
דבר זה מובא בש"ס חמשה פעמים, חולין ק"ד ע"ב, ברכות מ"ג ע"ב, שבת ק"ג ע"א, כריתות כ"ג ע"א, נדה י"ט ע"א, וכן כדוגמתה בברייתא חולין קל"ז ע"א, ופלא שלא מצינו כדוגמתה בכל הש"ס בשום תנא אחר, ועוד לתמי' בלשון רש"י חולין ק"ד, שכ' ע"ז והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו.
וראיתי תירוץ נפלא בס' הנותן אמרי שפר, פ' תצוה, ובקיצור הדברים, כי הנה רבי יוסי (שבת דף קי"ח ע"א) ביקש יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, וכן אירע שר"י נח נפשי' ונשפך דמו על יחוד השם כמבואר בגמ' מו"ק כ"ה ע"ב, ובגמ' ב"ק ס' ע"ב איתא כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, ולכן כשנשנו הלכותיו בביהמ"ד השכיחו את שמו ושנאה כסתם משנה. ואולם בגמ' הזכירו את שמו לאמר, מאן תנא קמא רבי יוסי, והטעם כמבואר בגמ' חולין ק"ד ע"ב, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ודפח"ח.

משה שפיר קאמרת
לשון זה מובא בגמרא ד' פעמים, שבת ק"א ע"ב, סוכה ל"ט ע"א, ביצה ל"ח ע"ב, ובחולין צ"ג ע"א, וחידוש הראשון שבכל מקום פירש רש"י, פירוש אחר, בשבת כ' רבינו בדורו כמשה בדורו, ובסוכה כ' גדול הדור, ובביצה כ' ביקרא דמשה קא משתבע, ובחולין פרש"י תלמיד חכם, ופליאה השניה, שבכולם נאמרו משה שפיר קאמרת בלשון שאלה, עייש"ה. וכן מצינו כדוגמתו בירושלמי נזיר פ"ה ה"א.
ומידי דברי בו במשה כדאי לציין לשון הגמ' סוטה י"ג ע"ב, משה ספרא רבה דישראל, וברמז ספר"א עה"ת עולה מש"ה, ואף גם ידוע בהלכה, בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ו, האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מקלין אותו משום בזיון, ובטו"ז מפרש שבזיון הוא למשה רבינו ע"ה, שהוא אומר אלו הי' אדם אחר כמותו, והוא בלתי אפשר שהרי כתיב לא קם כמשה.
ועוד לקרא, במשנה נדרים י' ע"א נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה. ופי' הר"ן דמוהי כינוי למשה, בשבועת משה כדכתיב ויואל משה, והכוונה כי בתיוב"ע עה"פ מן המים משיתהו, כ' מן "מוי" דנהרא שחילתיה, וכידוע מאמרי אמת מגור זצ"ל, שאמר דבר נחמד על מש"א בלעם, ותהי אחריתי כמוה דהיינו שרצה להיות כ'מוהי, דהיינו כמשה.
ובתיק"ז תיקון ס"ט (דף קי"ב ע"א) איתא אתפשטותיה [דמשה] בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא, ובספה"ק נועם אלימלך פ' דברים כ' שבכל דור ודור יתגלגל משה רבינו בנשמת צדיק, ויהי' בכל דור צדיקים כמותו, כדי שיהי' בכל דור צדיק שיוכל להמתיק הדינים, ובשביל זה נקרא הצדיק בשם משה, ע"ד שאמרו, משה שפיר קאמרת, עכל"ק.

נקבה תסובב גבר
משתמשים בניחותא, ובלשון הפסוק ירמי' ל"א כ"א הוא כדבר המתמי', וכן כתוב, עד מתי תתחמקין הבת השובבה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר.
ובחת"ס בראשית בהפטרת מחר חודש כ' דלעתיד לבוא נקבה תסובב גבר דפסק הקללה של ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, ובמילואים ותיקונים שם ציין ע"ז ממדרש תהילים סי' ע"ג, בעוה"ז הזכר מסבב אחר הנקיבה, אבל לעת"ל הנקיבה תסובב אחר הזכר. וכן ישיר משה החת"ס בשיר לשבת, ישני עפר ינובב, משיב שבות השובב, נקבה גבר תסובב, שפתי ישנים דובב, ודפח"ח.

ערבך ערבא צריך
מובא בגמ' סוכה כ"ו ע"א, גיטין כ"ח ע"ב, וכן במדרש שהש"ר פ"א, ערבך צריך ערב, ובסוטה ל"ז ע"ב איתא, ערבא וערבא דערבא, - ולהעיר כי הרמב"ם במורה נבוכים א' פרק ע"ד, כתב, ובזה יאמר באמת המשל המפורסם אצל הערביים, ערבך ערבא צריך, וצ"ע. וראיתי בזה בס' מחקרים ועיונים דף ר"ה, שלפי מקור הראשון של המו"נ בלשון ערבי, בתרגומו המדיוק נמצא כתוב שם, המשל המפורסם אצל הארמיים, ולא הערביים.
ובאותו ענין איתא בגמ' שבועות ל"ט ע"א, כל ישראל ערבין זה בזה. וראיתי בשם גדול א' לפרשו מלשון ערב ומתוק, היינו שישראל מתוקים כשהם מחזיקים זה בזה, ודפח"ח מתוק מדבש. וכן יש לפרש לשון הגמ' כתובות י"ז ע"א, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן כתיב במס' כלה רבתי פ"ג, צריך ת"ח להיות ערב לכל אדם, ולא יהי' כקדירה שאין בה מלח, וזהו ממולח טהור קודש.

עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות
זהו מימרא דרבי עקיבא בפסחים דף קי"ב ע"א, ותנא דבי אליהו אע"פ שאמר ר"ע וכו' אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו, מאי ניהו אר"פ כסא דהרסנא, כדתנן ר' יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים - והנה ידוע לשון הטור בה' שבת סי' רמ"ב שכ' וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפי אדוני אבי הרא"ש ז"ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואיני מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לא, ולא השיבני דבר ברור, וכידוע מה שאמר ע"ז הרה"ק מבעלזא זי"ע, שהסיבה שלא השיבו שלא רצה לפסוק עליו שיש לו דין עני הצריך לבריות, ואף גם נראה מזה שגם לאביו הרא"ש לא הי' סיפק בידו ליתן לו לצורך שבת, ולמדו תורה לשמה מתוך דחקות ועניות ל"ע.
ואולם אח"כ כתב הטור, אחר כך מצאתי בפרק"א לרש"י שפי' על ההיא משנה דרבי יהודא בן תימא שכ' וז"ל תיכף לאותה משנה של ר"ע שנוי' הוא דההוא בן תימא לאורויי דר"ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר ע"כ. על כן צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת, ועיין בדרישה שם.
הנה מכל זה אנו למידין לימוד גדול והדרכה ישרה במאמרו של יהודא בן תימא שאין הוא תובע מן האדם גדולות ונצורות לעשות הכל כנמר וכנשר וכארי והוא עבודה גדולה להתדמות למידתם, ורק עיקר הדבר להכניע לבו ולעשות עכ"פ דבר מועט לכבוד שמו יתברך לעשות רצון אביך שבשמים, כמו שאמר הגמ' אפילו כסא דהרסנא בכלל זה לעשותו לכבוד שבת, ובזה כבר יצא מכלל עשה שבתך חול, וכן הוא בכל המצות והמדות.
ובזה עולה יפה על מה שפתח הטור את ספרו במאמר רבי יהודא בן תימא כדי להורות ולהראות שאם תעשה דבר מועט לכבוד שמו ית' ותפסיע פסיעה קטנה כדי לעשות רצון אביו שבשמים, או אז תערב לכם מכאן ולהבא להמשיך בעבודת הקודש כדבעי.
ובאותו הענין כדי להוסיף מ"ש בתוס' ביצה דף ט"ו ע"ב על לוו עלי ואני פורע, שכ' והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ה"מ כשאין לו לפרוע. ובהגהות רש"ל כ' דהיינו כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה, אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך אמר לוו עלי, וכ"ה באשרי. אולם בהגהות הגר"א גורס בתוס' ה"מ כשאין לו ממי ללוות, ע"כ.

פזר הראשון שבתורה
הנה מתחילת בראשית לא מצוין בתיבת התורה, טעם פזר עד פרשתו של ישמעאל, על תיבת בבוק"ר בפסוק בראשית כ"א י"ד, וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים וגו', להורות כי פיזור של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ובכל פרשת לך לך שאברהם אבינו הלך מארצו וממולדתו ומבית אביו עם אשתו וכל רכושו לא נזכר בה פזר, כי זהו לא הי' פיזור ורק כינוס לצדיקים שהבטיחו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, ואודיע טבעך בעולם.
והנה ידוע מאמר החסיד המובא ברע"ב (אבות פ"ב מ"ח) שהי' מתפלל "המקום יצילנו מפיזור הנפש" ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לי נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה, וצריך לפזר נפשו לכאן ולכאן ע"כ ובזה מובא הלשון בתפילת האורח ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר. - ולהוסיף בברכה שע"י שיקיים פזר נתן לאביונים ויתן צדקה ביד רחבה ינצל מפיזור הנפש, וכלשון החת"ס בדרשות ח"א דל"ז, ויבוא פיזור ויכפר על פיזור, ועוד לקרא בסימן שנתנו חכמים בר"ה ד' ע"ב, פזר קש"ב, שע"י שיפזר צדקה לעניים יקשיב ה' לקול תפלתו, כ"כ בס' ילקוט המאירי שם.

שורק הראשון שבתורה
איתא במדרש מי השלוח (מובא בפני דוד להחיד"א אות ל"ז) אמר ר' שלמיא אוחי דר' נחמיא, כל הנקודות שבמקרא יש בפסוק ראשון חוץ משורק, רמז דכל מה שנברא במעשה בראשית במדת אמת נברא ואין שקר עומד בפניו וכל האומר אמת אינו נכשל לעולם.
ובס' תוספות השלם הוסיף וכן בפסוק אנכי ה' אלקיך יש בהן כל ההברות והנקודות חוץ משורק, וכן בשמות האבות אברהם יצחק יעקב, כי שורק יש בה אותיות שקר, והתורה אמת וכל העולם נברא באמת, ובפסוק נאמר (ירמי' כ' כ"א) ואנכי נטעתיך שור"ק כולה זרע אמת ע"כ.
והנה השורק הראשון מציון בפסוק (א' כ"ח) פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, על תיבת וכבשה, ופרש"י חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקיבה, וברמז כאן כי שורק יש בה אותיות קשר, ובזיווגו של אדם נעשה הקשר של קיימא.
ובדרך צחות יש בה גם אותיות שקר, שהלא הרבה שידוכים נעשה ונגמר ע"י קצת שקר שמעורב בהם, וטעמו מבואר בס' מאה שערים, באגרת מבעל התניא זי"ע.
ובזה מובן המנהג להתיר קודם החופה כל הקשרים של חתן וכלה, כדי לבטל כל הקשרים והשקרים מקדם, ולעשות מחדש קשר חזק ואמיץ ע"י חופה וקידושין בבנין עדי עד.

קצה האחרון של הלחם, אכילתו קשה לשכחה
הנה רגיל בפי העולם שלא לאכול קצה האחרון של פת, ואומרים דקשה לשכחה, ונשאל ע"ז בשו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' ח' אות ז', וכתב דהגם כי לא מצא מקור לזה מ"מ אין לזלזל בה ומביא הירושלמי (תרומות פ"ח הל"ג) אמר ר' אמי צריכין למיחש למה דברייתא חוששין, ופי' הקה"ע צריכין אנחנו לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרים שיש לחוש.
והנה בטעמי המנהגים אות קע"ו מזכיר מנהג זה, והביא קצת טעם לזה כי כל ראשית יש בו אחיזה לחיצונים לצד היותו מוקדם לפרי, ורמז לזה, כל ערל לא יאכל בו, עיי"ש בפנים.
וגם אני שמעתי מת"ח גדול מורה הוראה מובהק סמך לזה המנהג מדברי הש"ך יו"ד סי' ע"ב סקי"ד שכ' בשם רקנטי פ' לך וז"ל ובעבור כי הברית הוא דוגמת הלב, לכך חותכים גם חידוד הלב בראשיתו להעביר משם כוחות הטומאה, וזהו ומלתם את ערלת לבבכם ע"ש. - ובזה אפשר להוסיף ברמז בלשון הפסוק, ולחם לבב אנוש יסעד, וכן בפסוק ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, פרש"י פתא סעדתא דלבא, ומזה נראה דדינא דלחם ולב שוין, ועיין בבן איש חי פ' תולדות אות א', - ובאמת להודיע כי אף לפי מנהג העולם הוא רק במה שקונין לחם שלם מן השוק ונתחתכו לחתיכות קטנות, אז מסירין החתיכות של הקצוות, אבל בשבת קודש שמברכין על לחם שלם ופורסין פרוסות אין בנ"א מקפידין לחתוך במיוחד הקצוות כדי שלא לאכלן ואוכלין ברווחא לשבתא עד קצה האחרון.

חסורי מחסרי והכי קתני
מובא הרבה פעמים בש"ס ודורשי רשומות נתנו סימן בפסוק חמוק"י ירכך. נוטריקין ח'סורי מ'חסרי ו'הכי קתני, ובמו"ק ט"ז ע"א דרש רבי מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, עיי"ש. ד"ז מובא בהקדמה לפאת השולחן בשם הגר"א, וכ"ה בס' מאה קשיטה להרמ"ע מפאנו, ח"ד פ"א, ועיין בשלה"ק, תושבע"פ כלל י' אות ט'. ולהעיר במדת הזכרון כי בספר אוצר אמרי אבות הולך ומונה כמ"פ שנאמרו בש"ס זה הלשון, ובא בחשבון צ"ט פעמים, ועוד אחד בב"ב י"ג ע"ב בלשון חסורי מחסרי, "והכי קאמר" וברמז כי אינו דומה מאה למאה ואחד. כי אז מגיע לזכרון ואינו עוד חסרון, והבן. ואמרו בסימן החילוק בין זכר לשכח, הוא במנין מאה ואחד.

שיגרא דלישנא
זה הלשון לביטוי ופתגם לא נמצא בש"ס ובמדרשים וגם לא בראשונים, ואחת מצאתי בחי' הרא"ש ב"ב פ"ג אות נ"ה בלשון כך הי' שגור בפי רוב העולם, וכדוגמתו מובא בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד, השגרת לשון הוא, וכן שם, אשגר חד ברכה, דהיינו שכח ודילג באשגרת לשונו במרוצה, וכן בירושלמי כלאים, אשגרת עיני בכל ספר תהלים.
ואולם האחרונים בחידושים ותשובות משתמשים בזה בהרבה מקומות, ובמקורו, לשון הפסוק שגר אלפיך, פרש"י שהנקבה משגרת ממעי', ובגמ' ברכות ל"ד ע"ב, אם תפלתי שגורה בפי, ובירושלמי שם הגירסא, אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו. ודרש מדכתיב בורא ניב שפתים, וכ"ה במדרש ויק"ר סו"פ ט"ז, אם הניבו שפתיו בתפילה, וכן במגילה ט"ז ע"ב, שיגר לו יין ישן, וכן שיגר לה כוס של ברכה, וכל זה ענין שילוח, סחיבה, ריצה, ונרדפת, עיין בערוך ערך שגר, ויש עוד בגמ' יומא כ"ט, שילהי קייטא קשיא מקייטא, וסימניך, תנורא שגירא. וזה הלשון נמצא גם בקידושין מ', ב"מ פ"ה, ועוד - ויש עוד בגמ' כתובות פ' "שגרא דתמרי" היינו כובס של תמרים ועיין בנועם אלימלך ריש פ' ויחי שמאריך נפלאות בדברי קדשו על מאמר של רבי חנינא בן דוסא, אם תפלתי שגורה בפי, ובתוה"ד אומר שרצ"ל התפלה הזאת שאני מתפלל עתה היא שגורה בפי, כמו דבר הרגיל שהורגל בה כבר משמי מעל בכוח אין סוף ברוך הוא, עיישה"ט.
ובאותו ענין כדאי לציין לשון המג"א או"ח סי' קצ"ו סק"א שכ' כל קשיא יש לה תירוץ, וכן מרגלא בפומא דאינשי.

תברא מי ששנה זו לא שנה זו
מובא כמ"פ בש"ס, ובתוס' כתובות ע"ה ע"ב, פר"ח לשון שבועה, ובערוך ערך תבר כ' שהוא לשון שובר זו את זו, ובדבש לפי להחיד"א אות ת' מביא בשם המדרש תלפיות שהי' אומר שהקושיות באות מחמת הקליפות כמ"ש האריה"ק כשהי' מעיין בהלכה הי' מקשה בכוח גדול עד שמזיע לשבר הקליפות הנאחזות בהלכה, ולכן כשהיו מקשים קושיא חזקה אמרו, תברא מי ששנה זו לא שנה זו, הגם שזה תירוץ דחוק ואין בו חכמה לומר מי ששנה זו לא שנה זו, אך הכוונה להכניע הקליפה לומר כי לא יש קושיא ובזה משתברת הקליפה, וזה תברא, שתשבר הקליפה כי לא יש קושיא, ואחר זה עפ"י רוב יבוא אמורא ויתרץ תירוץ טוב עכ"ד הרב הנז' בתוספות נופך.
ובאותו ענין כדאי לציין דבר נפלא הכתוב בס' זכרון אבות [הנדמ"ח] להרה"ק רבי אליעזר נחמן פואה ז"ל, תלמיד להרמ"ע מפאנו, פ"ו מ"ה, וזל"ק יש ג"כ סוד להתחמם בפלפול ולהכות ידיו על הספר כדרך המפלפלים, והוא לשבר קליפת השכחה כמ"ש במנהגי הרב [האריה"ק] זללה"ה, עכל"ק. ועיין בס' נגיד ומצוה בסדר הקריאות בכל יום שכ' ראיתי למורי ז"ל כשהי' קורא ההלכה בין החברים שהי' מקשה בכוח עד שהי' נלאה ומזיע זיעה גדולה, ונתן טעם כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות שהם סוד הקושיות, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כוחו ולהתישו ע"כ.

תתר"פ חלקים לשעה
הנה חלקו חכז"ל השעה לתתר"פ רגעים, ובנושאי כלים להרמב"ם כתבו כמה טעמים על זה, וראיתי בספרים טעם נכון ומתוק כי הנה הרף עין היינו "א אויגען בליק" והחוקרים עמדו למנין אשר אדם עושה בעיניו ח"י בליקען בכל רגע, ויש ששים רגעים לשעה, ונמצא בס"ה ח"י פעמים ששים עולים למנין תתר"פ, ועוד לפליאה ביותר מ"ש בר"ח שער היראה (פ"י כ"ו) שבשעה אחת מנשים אלף ושמונים נשימות, וכ"כ ברבינו בחיי פ' קדושים פי"ט ב', ונמצא לפי"ז שהראי' והנשימה באין כאחד למנין תתר"פ, וכן כתוב הרמ"ע מפאנו, בס' אלפסי זוטא פרק הישן, וז"ל שתין נשמי, ושיעור נשמי הוא אחד מתתר"פ בשעה עכ"ל וזהו המנין הכתוב בשע"ת או"ח סי' ד' סק"י, דשתין נשמין הם שהם בחשבון של לערך ג' מינוט ושליש ע"ש.
והן עתה תחזה דבר נפלא מ"ש במאמרי אדמו"ר הזקן, ספר תקס"ח, דף תקמ"ג, שמאריך בביאור שיעור תתר"פ נשימות, ובתוה"ד כתב לאמר, וזל"ק, ושיעור ס' נשימה בשעה שנזכר בזוהר על דוד המלך היינו נשימה שהוא גדולה וכלולה מח"י נשימות של רגעים דהיינו שיעור מספר תתר"ע לס' נשימות, והוא תתר"פ צרופים ובכל צירוף החיות רצוא ושוב, וזהו הנזכר בישעי', חי חי הוא יודוך וכו' שהן ח"י נשימות קטנות הכלולים בנשימה הגדולה שהוא ח"א' מס' בשעה כנ"ל וד"ל, עכל"ק ועיי"ש בפנים דברים עמוקים מתוקים מדבש ונופת צופים.
ובס' נפש החיים שער א' פ"ד כ' שיש תתר"פ צירופים של שם הוי' כנגד תתר"פ רגעים לשעה. וכל רגע משתנה צירוף אחד עיי"ש וכמ"ש ר"י בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא, וכן בוא יבוא הישועה מה' כהרף עין, כמ"ש בילקוט ריש פ' נצבים, כך הרשעים אובדין מן העולם כהרף עין, וישועת ה' כהרף עין.
ועוד לקרא מצאתי כתוב ברמז דבתפילת שחרית מתהלה לדוד עד ישתבח יש בס"ה תתר"פ תיבות כמנין החלקים והנשימות לשעה, ונרמז בפסוק כל הנשמה תהלל יה, על כל נשימה ונשימה, ואף גם זאת שבתפילת שחרית לשבת, אחר ברוך שאמר עד ישתבח, יש בס"ה תתר"פ תיבות ועוד תרי"ג תיבות, דוק ותשכח, והוא פלא.

מנין האותיות שיש בפסוקי התורה
הנה הכל יודעים המאמר "יש ששים רבוא אותיות לתורה" ר"ת ישרא"ל. וכידוע שכאשר הוא לפנינו יש בתורה רק שלשים רבוא וחצי בקרוב, ועל זה באו בכתובים בכל המפורשים וכל הספרים בתירוצים שונים, וכולם טרחו ויגעו למצוא החשבון למלאות החסרון מהנשארים.
והן עתה נשובה ונחקורה לאמר בואו חשבון במספר המדויק של האותיות אשר הם בס"ה 304,805 אותיות, מה זאת ומה טעם יש בה להבין ולהשכיל כוונתה במנינה.
ועתה תחזה בגילוי נפלאות מתורתך שהמנין והמספר קולע על השערה ולא יחטיא המטרה ומכוון הוא הדק היטב, וזהו ביאורו, כי הנה בס' מעשה רוקח פ' וילך, וכן הוא במדרש תלפיות כתבו דפסוקי התורה מכוון כנגד שנות העולם, ובשמים ממעל ישנו שש אלפים פסוקים כנגד שש אלפי שנין, והם כנגד חמשים שערי בינה, וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד. ולכן אין לנו בתורת משה כל הפסוקים והנשאר בשמים יתגלה לנו בביאת משיח בן דוד. והעיקר בזה שכל פסוק ופסוק מכוון כנגד שנה בשנה, וכידוע שהרבה מאורעות שבעולם הנעשה ונשמע בכל הדורות תמצא בפסוקים המכוין למנין זו השנה, ואין להאריך בזה כאן, וביתר ביאור לך נא ראה רמזים נחמדים בזו הענין בספרי מטבע של אברהם ותמ"נ. ואף גם כתב בשלה"ק מס' שבת (דף ק"א) שיש גם ששים רבוא שבתות הכולל אלף השביעי שיהי' יום שכולו שבת, ויש בזה אריכות בישמח משה פ' כי תשא, ובמהר"ל ורמח"ל וחת"ס, ועוד.
ונמצא לפי זה שמנין הפסוקים הם נגד מנין השנים פסוק לשנה, ומנין האותיות הם נגד השבתות, כל אות כנגד שבת אחת, ובכן לפימ"ש בילקוט שמעוני פ' עקב שסכום הפסוקים הם ה' אלפים ח' מאות מ"ב, וכן מנה רבי אליהו בחור בספרו מסורת המסורה [וזה המנין עולה יפה אם תספור מנין הפסוקים לפי טעם העליון בעשרת הדברות של פ' יתרו, ולא בפ' ואתחנן, ועיין מג"א ה' קרה"ת].
והן עתה כי תחשוב השנה בשנות החמה שהוא שס"ה ימים ורביע ותתקפלם שבעתים לידע מנין השבתות תמצאהו לפלא כי בשנים של ה' אלפים ח' מאות מ"ב, יש בהן מנין שבתות העולים כמעט שוה למנין של 304,805, ושם רמז והן מספר למנין שנות העולם ושבתות השנה, חקור בדבר ותבין בבינה יתירה לפליאה גדול, וע"ז אמר דהע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

רב הונא, בעל השם
בגמ' פסחים פ"ו ע"ב איתא, רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו לי' מה שמך, אמר להו רב הונא וכו' אמרו לי' מ"ט קרית לך רב הונא, אמר להו בעל השם אני, פרש"י מקטנותי כך קורין לי רב הונא, ועיי"ש במהרש"א.
ואפ"ל בדרך צחות על מה שקראו לו רב הונא, דהיינו בברכה שיהי' לו הון רב ועושר בביתו, ובמליצה משבחין לנגיד ונכבד, ר'ב הונ'א ור'ב חסדא, ובדומה מצינו ביבמות ל"ד ע"ב, אמר ליה הון בריה דר"נ, פירש"י, הון, שם חכם, והון הוא קיצור מהונא, ובגמ' גיטין ז' ע"א, חסדא שמך, וחסדאין מילך. והבן.
וע"ד אגב, איתא בגמ' ברכות נ"ז ע"א, הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, ובהגהות היעב"ץ כ' שזהו נוטריקון הדר כבוד ה'ודך ו'דברי 'נפלאותיך א'שיחה.

עכ"ד נר"ו.

וכתבתי לו על הדברים הנ"ל את ההערות דלהלן:

בדבר מש"כ על 'הנשר הגדול' - ע"ע בס' המבוא לספרי הרמב"ם (עמוד שפג) מש"כ בזה.

ובדבר אשר כתב אשר אותיות התורה הן ששים רבוא, הנה כ"כ בזוהר חדש סוף שיר השירים (דף עד ע"ד) ובמגלה עמוקות (אופן קפו). ועי' במה שביארו בזה מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ב סוף נהר יא), והרב חיד"א ז"ל בס' מדבר קדמות (מע' הי' אות ו), ובמדרש תלפיות (אות א ענף אותיות), ובהקדמת ס' שמע שלמה למהר"ש אלגאזי ז"ל, ובס' כף ונקי למהר"ר כליפא ן' מלכא ז"ל, ובפני יהושע (קדושין ל ע"א), ובלקוטי תורה לבעל התניא (פר' בהר דף מג ע"ד), ובשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן נב), ובמאור ושמש למהר"י קוריאט ז"ל (דף יג ע"ב), ובמעבר יבוק (שפתי צדק פרק כו), ובס' מסורת התורה למהר"פ הכהן פינפר ז"ל מו"צ בוילנא (עמ' כד), ובס' סייג לתורה לרבי אשר אנשל הרופא, ובמאמר הנפש להרמ"ע מפאנו (ח"ג פ"ה), ובחוות יאיר (סימן רלה), ובעטרת ראש על עין יעקב דפוס וילנא (קדושין ל ע"א), ובנחלת יעקב (פר' במדבר אבני שהם אות ב), ובצמח דוד (סוף ח"ב), ובחנוך לנער להמג"א (ח"ב), ובילקוט ראובני על הזוהר חדש (סוף שיר השירים), ובפתח הדביר על הזוהר חדש (סוף שיר השירים), ובידי משה על המד"ר (במדבר פ"ב סוף אות יב), ובמשנת חכמים על הל' סת"ם, ובמשנת אברהם (זיטאמיר תרכ"ח), ובמשכיל אל דל (חלק ד), ובתורת הרא"ם לר"א מרגליות (תשובה כ), ובס' אספקלריה המאירה על הזוה"ק לרצ"ה הורביץ, ובס' משנת ר' יעקב, ובטעמי המנהגים (עמ' קה ועמ' קו), ובאמת ליעקב למהר"י קמנצקי ז"ל עה"ת (בסופו), ובהמקרא והמסורה (נדפס שנת תשכ"ד, סימן יב), ובימי בראשית (עמ' שיב), ובס' נתיבות שלום למהרש"נ ברזובסקי ז"ל (ר"פ דברים ד"ה והב"י) ובקובץ מריח ניחוח (גליון ד עמ' א) ובקו' כתר מלוכה (גליון י עמ' ד-ה).


עי' בפורום אוצר החכמה שהאריכו להביא מכמה ספרים במקור כמה פתגמים ומאמרים.

מגלת ספר

שם הספר: מגלת ספר.
מחבר: רבי יעקב ישראל עמדן.
דפוס: ווארשא תרנ"ז.

ספר זה יצא לאור שוב בירושלם בשנת תשע"ב ע"י רא"י בומבך. ועי' בפורום בחדרי חרדים מש"כ בזה.

בעמוד יד, שהרב חכם צבי בטל המנהג הרע שהיו הנשים שוהות מלטבול כמה חדשים אחר טהרתן מלידתן - גם על המנהג שלא לטבול עד ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקיבה יש שפקפקו בו, עי' בס' מגן אבות על יורה דעה (עמוד קלו). ולפי מש"כ שם בשם המהרי"ק שאם נעשה הדבר לגדר ולסייג שהיו פרוצים באיסור נדה, שפיר דמי. ואפשר דה"ה הכא.

בעמוד טז, הקצין רב"ך - היינו ר' בער כהן, עי' עליו להלן (עמוד כא).

בעמוד כ, שהרב חכם צבי שפך את היין בגלל מגע נכרי ולא רצה למוכרו - אף שלכ"ע אסור לעשות סחורה בסתם יינם כמ"ש הש"ך (י"ד סימן קיז אות עח), מ"מ לדעת מור"ם בהגה (ר"ס קכג) שסתם יינם מותר בהנאה, א"כ בכה"ג שרי דהוי כנזדמנו לצייד (כבש"ע ר"ס קיז). ועי' בכף החיים (סימן קיז אות עח). וכנראה כדעת מר"ן בש"ע (ר"ס קכג) שסתם יינם אסור בהנאה.

בעמוד כא בהערה - גם הזכירו לעיל בעמוד טז.

בעמוד כה, שהרב חכם צבי ביקש שיתנו לו שכרו משלם בק"ק אמשטרדאם כדי שלא יצטרך לדורונות מאנשי הקהל - כן מצינו גם למהרב"צ ליכטמן ז"ל כשנתעלה להיות אב"ד בירות, וחוזה התמנותו נדפס בקובץ זכור לאברהם.

בעמוד נ, שהרב חכם צבי ישן בין ג' לד' שעות מעת לעת - ולהלן דעות הפוסקים בזה:
- די לישון ח' שעות. הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות ה"ד).
- הישן פחות מח' שעות, ה"ז מתחייב בנפשו. רבינו המאירי ז"ל בבית הבחירה (אבות פ"ג מ"ה).
- אין לישון יותר מו' שעות. בן איש חי (ש"א פר' וישלח אות א). ע"ש. ומהר"מ לוי ז"ל (מח"ס מנוחת אהבה ועוד) אמר שיש להקפיד על ו' שעות שינה, כ"כ בקובץ כתר מלוכה (גליון יב דף פז ע"א ד"ה כשהוא).
- צריך לישון ד' שעות או יותר. שו"ת מהר"ם שיק ח"א (חאו"ח סי' א ד"ה ועל).
- י"א ח' שעות, והכל לפי מה שהוא אדם. באר היטב (או"ח סימן א אות ו).
- ז' שעות, ויש שיכולים לישון ו', ויש שצריכים ח'. קריינא דאיגרתא (ח"א סימן כח). צריך לישון ח' שעות ביממה, ואפשר שש שעות בלילה וב' שעות בצהרים. הליכות והנהגות מבעל הקהילות יעקב (סוף עמ' סח). ע"ש.
- יש לישון ח' שעות. יומני טאלנא (עמ' מ), שכן השיב הרב פני מנחם ז"ל לבחור ישיבה.
- הרב חתם סופר ז"ל ישן ד' שעות. שו"ת להורות נתן (ח"ח דף ז ע"א ד"ה והרמב"ם). ע"ש. ובשו"ת מהר"ם שיק ח"א (חאו"ח סי' א ד"ה ועל) כתב שצריך לישון ד' שעות או יותר. ובס' גנזי שלום למהר"ש זנדני (עמוד כב) שכתב ששעות השינה הם ח', אבל חסידים ואנשי מעשה אינם ישנים אלא ד'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד כו ועמוד רג) ובקובץ האוצר (גליון לז עמוד קמו).
- תישן 7.30 שעות ואם תראה שזה יספיק לך כשבועיים תפחית עוד חצי שעה ותנסה עד 6 שעות ולא פחות. מהר"ר רחמים מאזוז נר"ו באתר ישיבת כסא רחמים (מדור שאל את הרב מס' 5510). וכ"כ בקובץ בית נאמן לאחיו מהר"ר מאיר נר"ו (גליון קיג דף ו ע"א). ע"ש. ובתשובת מהר"ר מאיר מאזוז נר"ו הנד' בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד רל) כתב לא לישן פחות מו' שעות.
- לבחורים אמר מהראי"ל שטיינמן ז"ל שישנו בין ו' לז' שעות, ובחורף אולי יש לישון יותר, ואין לזלזל בזה. קובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לו רע"א).
- מהר"ר ישראל בעש"ט ישן ב' שעות (שבחי הבעש"ט מהדורת תשמ"ב עמוד קנב). ע"ש.
- תלוי בכל אחד ואחד לפי כוחו ובריאותו. הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סי' רלח ס"ג). ע"ש. ועי' בס' דבר סתר (מהדורה רביעית עמ' ט), ובס' פנינים משלחן הגר"א (עמוד שיח).

בעמוד נד בהערה - צ"ל ליוצאי.

בעמוד קו, שלא נשבע מימיו - אולם עיין להלן (עמוד קכ) שנשבע למהר"מ חאגיז.

בעמוד קכב-קכג, שדין אורח שבא לעיר שיבואו לדרוש בשלומו ולא איפכא - אולם עיין לעיל (עמוד נב) שכתב איפכא בשם אביו הרב חכם צבי.

בעמוד קכח בדיבור הא', שורה ג' מלמטה - צ"ל מעי מתחתכין. והוא מלשון בראשית רבה (פרשה פד סימן יג).

בעמוד קמח, 'אין דבר טוב שלא יצא ממנו רע מאומה'- עי' במה שכתבתי בזה בסוף גליונות ספר שיגרא דלישנא.

בעותק אשר נמצא בהיברו בוקס יש כמה הערות והשוואות לכתב-היד של הספר, ועי' בס' מגילת פלסתר (מהדורה שלישית עמוד לז) בדבר זהותו של המעיר. ושם בעמוד טז מעמודי המחשב יש הוספה מכתב היד בו כותב הרב המחבר על זקינו שחייבוהו חכמי ירושלם לישא אשה כשהתאלמן והוא בן בגיל מבוגר - תקנה זו הינה בספר התקנות של ירושלם (דף מא ע"א). וביטלוה מהר"ע יוסף ז"ל ובית דינו, עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן יד אות ג)

יצא לאור ספר בשם מגילת פלסתר [כצ"ל] שמאריך להוכיח שידי זדים שלטו בספר מגלת ספר. ועי' במה שכתבתי בגליונותיו. ויש ראיה לדבריו ממה שמצינו בגליון הספר הנמצא בהיברו בוקס הנ"ל וז"ל: כאן נשמר בכ"י מקום חלק ל-9 שורות. ע"כ. ומדוע יעשה זאת המעתיק. אלא ע"כ שהוא הוסיף וגרע בספר זה, ולכן אף רצה להוסיף שם עוד כמה דברים ולא הספיק.

ובפורום אוצר החכמה נו"נ בעניני ספר מגלת ספר וספר מגילת פלסתר.
וראיתי שם ששאלו שאם אמת היה שכתבו מהר"י עמדן, למה יודיע לכל את חולאיו המשונים - והנה יש מקום לומר שכתבם כדי להודות ולהלל לה' על אשר ריפא אות מהם, וכמו שמצינו בכמה מקומות בספר שמשבח ומהלל לה' על הטובה ואף על הרעה. גם לכאורה י"ל שספר זה כתבו לעצמו ולא לאחרים, דוגמת ספר מעגל טוב להרב חיד"א. ובזה יש ליישב מה שכתבו להקשות שם על דברים שבספר שלכאורה יש בהם משום לשון הרע. אלא שלפי זה יקשה לשונו של הרב המחבר שכתב (בעמוד לג) 'הצגתי לפניך קורא אהוב'. גם כתב בהדיא (בעמוד נד ועמוד קיח) שכתבו שיקראו בו יוצאי חלציו. ועי' בעמוד קלה שכתב 'חלילה לי להזכיר דבר רק המפורסם מאוד שא"א להכחישו' וכו'. ע"ש.
גם ראיתי שם שחקרו בדבר שנת כתיבתו של הספר - הנה בעמוד יא כתב 'בשנת תקי"ב הזאת'. ובעמוד קנג כתב 'משנה זו תקי"ז'. ובעמוד קעז כתב 'ובשנה זו שאנו עומדים תקי"ח'. ועי' בהקדמת העורך (עמוד ה) מש"כ בזה.

דברי חפץ - גליון ג - תשרי תשע"ה

שם הקובץ: דברי חפץ - גליון ג - תשרי תשע"ה
מו"ל: מוסדות יד מהרי"ץ - בני ברק
דפוס: תשע"ה

מופיע גם בהיברו בוקס.

- דנו הרבנים הכותבים בעניני הפסק. בעמוד מח בענין אמירת 'מזמור לדוד' בין הנטילה להמוציא, ובעמוד קכג בענין אמירת או"א קיים את הילד וכו' בין ברכת הגפן לשתיית היין, ושם בענין אמירת הא מכשטא לאחר ז' ברכות, ובעמוד קלב בענין הוידויים שבין התקיעות, ובעמוד קמ והלאה בענין הפסק בין סיום התורה לתחילתה בשמחת תורה, ובעמוד קמג בענין אמירת בסימנא טבא לפני בראשית.

ובכל זה יש לציין למש"כ אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים (ונדפס בהוספות בספרו אהלי שם א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה) להוכיח שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. עש"ב. ולפי זה מדוייקים דברי הריב"ש שהביא הרב הכותב בקובץ זה (עמוד קכה ועמוד קכח). ע"ש.

ובזה גם יבואר מה שיש נהגו שהעולה אומר 'חזק חזק ונתחזק' בסוף כל חומש לפני ברכה אחרונה. והובא המנהג בהוספות שבסוף ש"ע הגר"ז ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כב). וכתב בס' אורחות רבינו (ח"ב עמוד שיג) שכן נהג הקהילות יעקב. ובלוח ההלכות והמנהגים כתב שכן נהג הגרז"ר בנגיס. ובספר אשי ישראל (פרק לח הערה מט) בשם ספר זר התורה פקפק בזה משום הפסק. וכן העיר בלוח א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרשת ויחי). ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס"ס רב) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן צח וח"ד סימן פ). ולהנ"ל מבואר שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וכ"כ בס' שומר אמת (ס"פ ויחי) בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, דכיון שהוא מנהג, אין בו משום הפסק.

וכן הוא גבי ברכת הריח, שכתב בבן איש חי (ש"א פרשת ואתחנן אות ג) בשם ספר כ"מ כ"י שטוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא 'ריח ניחוח אשה לה'', מפני שבפסוק זה נרמזו כל כונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת. ע"כ. ובהגהות מאורות יוסף על הבן איש חי ציין בזה לדברי שער הכוונות (דף עב ע"ד [ובדפוס ירושלם תשמ"ח הוא בח"ב דף פז ע"א]). ושם האריך לבאר שכל כוונות הריח כלולות בפסוק זה. ובילקוט יוסף (א"ח סימן רטז אות א) כתב שצ"ל שהוא אחר שהתחיל להריח, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להרחה. ע"כ. ולדברינו אף אם היו נוהגים לומר הפסוק בין הברכה להרחה אין בזה הפסק, אלא שמלשון הבא"ח אין שום משמעות לומר שכן הוא.

וכ"כ מהר"ש בן הרוש ז"ל (מח"ס ילקוט שמואל ועוד) בתשובתו שנדפסה בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רכז דף ז ע"א סימן ג) לגבי 'למבצע על ריפתא' דלא הוי הפסק, 'דומיא למה שאמרו חכמים לסמוך גאולה לתפלה, ונהגו לומר לפני העמידה יראו עינינו וישמח לבנו, והתוס' במסכת ברכות (ד ע"ב ד"ה דאמר) אמרו אין זה הפסק, וכן אחרי ברכת נטילת לולב או לשמוע קול שופר מברכים אחר כך שהחיינו ולא הוי הפסק, בהבדלה מברכים בורא עצי בשמים ומאורי האש ולא הוי הפסק' וכו'. ע"ש. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף יט סע"ב).

והנה כתב בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד שעז אות תיא): בענין נר חנוכה, מדוע אין מדליקין תיכף אחר הברכה הראשונה 'להדליק', קודם 'שעשה נסים', דלכאורה זה הפסק. והראיה, דמי שלא יכול להדליק, אז בזמן שרואה נר חנוכה מברך 'שעשה'? ומנהג הרש"ש להדליק לאחר הברכה הראשונה, וכן מנהג המקובלים ב'בית אל'. ע"כ.
והאמת היא שכדברי הרש"ש כתבו כמה ראשונים, עי' בשו"ת וישב הים (ח"א סימן יא) ובס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ו אות ח). ויש להוסיף על קושיית הרב ויכתוב מרדכי, ממה שהביא בס' תורת המועדים (שם אות ט) בשם האחרונים שאם לא בירך שעשה נסים ושהחיינו לפני ההדלקה, יברך לאחר מכן. ע"ש.
ובשו"ת ויכתוב מרדכי (שם) הביא מה שהשיב לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א וז"ל: אינו הפסק שהוא מענינא. ע"כ. ולכאורה עדיין יקשה, שאם אם הוא מענינא אין להפסיק לכתחילה. ולהנ"ל מובן, שכל דבר שהוא נוסח קבוע אין בו משום הפסק, וכמ"ש הגר"ח קניבסקי גופיה, וה"ד לעיל.

וכמו כן יש שנהגו לסיים ברכת אשר ברא בתיבת 'ומצליח', ועי' בשו"ת יפה שעה (סימן קי) ובס' בית חתנים (פ"ה סק"ז). וע"ע במה שכתב בזה בס' אוצר ברכת חתנים (סימן לא) [ודבריו נדפסו לראשונה בספר אוצר פסקי הסדור (עמוד רי)]. ומה שהביא שם מדברי הרב יביע אומר ז"ל שלכאורה יש בזה משום הפסק, יש ליישב כנ"ל שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כא ע"ב).
ויש להעיר עוד בדברי הרב יביע אומר ז"ל שהביא שם שתוספת בברכה אינה הפסק, ע"ע בשו"ת הר"ש כהן מקושטא (סימן ד אות נג והלאה), שהביא דברי הראשונים והאחרונים בזה.

וכמו כן דעת הרמב"ם (פרק יד מהלכות תפילה הלכה יב) שהכהן יברך אשר קדשנו בקדושתו וכו' לפני שיחזיר פניו כלפי העם. ודעת רבינו המאירי (סוטה לט ע"א) שקודם יחזיר פניו כלפי העם ואח"כ יברך. והביא דעות הראשונים בזה בס' ילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד סימן קכח אות מט). וכתב בספר אהלי שם על השלחן ערוך (סימן קכח סעיף יא) שנראה שטעמו של רבינו המאירי הוא משום דחשיב את מעשה חזרת הפנים כהפסק בין הברכה למצוה. ולפי מה שכתבנו לעיל, מכיון שהוא דבר קבוע אין בזה משום הפסק. ומיושב בזה דעת הרמב"ם וסיעתיה.
והנה כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ה) שהמדקדקין מתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל, ומחזירין פניהם כלפי העם וגומרים הברכה, ואולי רצו לצאת ידי חובת שני הסברות. ועי' בזה בילקוט יוסף (שם). ולכאורה קשה, שאם טעמו של רבינו המאירי הוא משום הפסק, א"כ מה הרויחו המדקדקים שמפסיקים עתה באמצע הברכה (כן כתב בס' אהלי שם הנ"ל). ולכן נראה שאין טעמו של רבינו המאירי משום הפסק, שגם הוא ס"ל שכל דבר קבוע אין בו משום הפסק, וצריך לומר שטעמו הוא כמ"ש בבית יוסף דהוא משום אימת צבור כדאיתא בסוטה (מ ע"א).

- בעמוד קלז הובאו דברי מהר"י בדיחי בטעם מצות השמיטה - כיו"ב כתב בס' לב אליהו למהר"א לופיאן ז"ל (בקו' זכרון צבי לבנו שבסוף חלק שמות עמ' רעג ד"ה ושבתה) שכ' וז"ל: אל תחשוב ששנת השמיטה היא למנוחתך הגופנית, או לטובת הארץ שתחליף כחה, אלא שבת לה', כל השנה השביעית שנה של עבודת השם, שנה שלימה שתוכל להקדיש כל ימיך ולילותיך לתורה ולתעודה ולעליה ביראת שמים ובמדות טובות, שבת שבתון שנה של תשובה כמו יום הכפורים דכתיב ביה שבת שבתון, וכמו שיש לך יום השביעי בשבוע שבת יום אחד קודש לה', כן יהיה לך כל שנה שביעית קודש לה'. ע"כ.

ויש להעיר שבש"ס (סנהדרין לט ע"א) איתא טעם אחר מצות השמיטה "כדי שתדעו שהארץ שלי היא". ועי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא עה"ת (ר"פ בהר).

____________________________________
וזו תשובת המערכת:

לכבוד הרב ... שליט"א

...
כמו"כ ייש"כ על מכתבך הנפלא לגליון ג' [ואגב, מתוך כך אני למד שאת גליון ד' ניסן ה'תשע"ה ב'שכ"ו, לא ראית והנני לצרפו לך בהוקרה רבה].

בברכת התורה
מערכת דברי חפץ

נשמח להתכבד מפרי תורתכם
דברי חפץ הראויים לעלות על שולחן מלכים

שו"ת פני אריה

שם הספר: שו"ת פני אריה
מחבר: רבי אריה ליב בריסלא
דפוס: ירושלם תש"ע

ראה בשו"ת ושב ורפא (ח"ד סימן מד) בדבר בנין שרצו להקים מעל בית החיים שבו קבור הרב המחבר. וראה עוד על בית החיים זה באתר מורשת יהודי רוטרדם.

בדף קלט ע"א בסימן מח - בפתחי תשובה (י"ד סימן צה אות א) הובאו דברי הרב פני אריה כאן שכ' דנ"ט בר נ"ט דהיתרא שרי אף באוכל ולא רק בבלוע בכלי, ואפ"ה בתבשיל שעורים המעורב בו חמאה א' מארבעים, ותחב לתוכו כף, ושוב תחבה לתוך הבשר, צריך ששים כנגד החמאה, לא מיבעיא בתבשיל של שעורים גוש, שבדרך כלל נשארת קצת חמאה בעין ובלעה הכף ממנה, אלא אפילו אם התבשיל כולו רוטב אסור, דלא מיקרי בליעה אלא תערובת. והשיגו הרב פתחי תשובה שם מדברי הט"ז (סימן צב אות כד) דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולכן בעינן ששים כנגד א' מארבעים מהכף, וזה פשוט. עכת"ד. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צה אות ו) ובכף החיים (סימן צה אות י).
ולעד"נ דאף לדברי הט"ז יש להחמיר בתבשיל שעורים גוש, דהרי נשארת בו חמאה בעין, וכמ"ש הפ"ת בשם הרב פני אריה, ויש לחוש שנגעה הכף באותה חמאה שנשארה בעין, וא"כ יש לשער כנגד כל הכף.
ובעיקר דין חמאה אם יש לה דין חלב, עי' בדברי רבינו המרדכי שהובאו בב"י (סימן פז בהנד"מ אות ט), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג ס"ס עד), ובס' הליכות עולם ח"ז (דף טו ע"ב). ובדין נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אי אמרינן רק בכלי או גם באוכל, עי' בכף החיים (סימן צה אות י-יא) ובס' הליכות עולם ח"ז (עמוד עט) שהביאו דברי הפוסקים בזה. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רמט דף יז ע"ב וגליון רנ דף יד ע"ב), ובאתר ישיבת קרני שומרון.

בדף קמ ע"א ד"ה ואל, שורה ה - צ"ל ק' ע"א. וטעות זו מופיעה גם במהדורה הא' הנד' באמשטרדם תק"נ.

שם ע"ב בדיבור הא' שורה אחרונה - צ"ל ולא בן של נ"ט. ושו"ר שכ"ה במהדורה הא'.

שם ד"ה ומה שורה ו - במהדורה הא' הגירסא: נוסחא אחת. ועי' בשערי דורא הוצאת מכון המאור שהביאו הנוסחאות השונות בזה.

שלמא בעלמא

שם הספר: שלמא בעלמא - אורח חיים.
דפוס: תשע"ה.

אפשר גם לראותו באתר היברו בוקס.
תמונת הכריכה כאן.

סקירת הספר כאן וכן בעלון אוהב ספרים (גליון יא עמוד י).

בקובץ אור תורה (אב רחמן תשע"ה דף תתשמט ע"ב) כתבו עוד סקירה על הספר כדלהלן:

בעמוד פד בהערה, שבילקוט יוסף הביא הדברים שלא בשם אומרו - עי' בפורום אוצר החכמה שדנו אם יש בזה משום לשון הרע. וע"ע בדף לא ע"א.

_____________

מכתב א (מיום י' סיון תשע"ה):

לכבוד אח'י ורא'ש הגאון כמוהר"ר משה נר"ו מח"ס 'שלמא בעלמא'.

אחדשה"ט

רוב ברכות ומזל טוב לרגל הוצאת הספר החשוב 'שלמא בעלמא' שהגיענו אתמול וכבר למדו ושמחו ופלפלו בו רבים.

ודרך אגב בענין מה שכ' בענין קו התאריך באלסקא וכ' לדחות הראיה של מהרש"י וינברג ז"ל וכן דברי הכוזרי שהרי היו עמים שהיה להם ישבועות של מספר שונה של ימים ע"כ, הנה בספרי מגילת המלך הבאתי ראיה לזה גם מדברי חז"ל שהיתה מונה בהם ימי שבת בז' הנערות ולכאו' אם היה שבוע של ז' ימים מה צריך למנות אלא על כרחך שבפרס העתיקה לא היו שבועות של ז' ימים, ועיין שם מה שהבאתי שם שכ' בזה מהר"י אייבשיץ ומה שכ' לדחות דבריו ע"ש.

בברכה רבה ובכל הכבוד הראוי
אחיך אהרן
__________________

תשובת המחבר (מיום י' סיון תשע"ה):

לכבוד אחי ידידי כמוהר"ר אהרן יחשל"א,

אחדשה"ט כיאות,

רב תודות על ברכותיך לרגל יציאת הספר החדש לאור עולם.

בדבר אלסקא, כדבריך כתב בס' סנסן ליאיר השלם (דף רמג ע"א). ולא מצאתי בספרך מגילת המלך שכתבת בזה כי אם בעמוד יז, אולם לא ראיתי שם את הראיה לענין מספר ימי השבוע.

בתודה מראש ובאה"ר

[מכתב זה ותשובתו נדפסו בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה עמוד כ)].
____________________

מכתב ב (מיום יד סיון תשע"ה):

יש"כ לכבוד הרה"ג שליט"א ספר נפלא ביותר.

כמה הא\ערות:

דף טו ע"ב למעלה, ומהרי"י נויברט נר"ו - צ"ל: זצ"ל.

סימן ז' - מחמכ"ת אבל הדברים כן מבוארים במג"א, השו"ע כתב שצריך לנקות ידיו קודם שמזכיר את השם והמג"א כתב: בצרורות ובכל מידי דמנקי וכו', משמע שאחרי כן יכול לברך.
אבל אכן תמוה שהמשנ"ב לא הזכיר את דברי מרן בסעיף כ"ב.

עמ' קמ"ו ד"ה ודבריו צ"ע - נראה שצריך לכתוב ולכאורה צ"ע על דבריו שהרי בסוף יש תשובה.

בברכה
מ. ב.
יו"ר
מכון "נהר שלום"

_______________

תשובת המחבר (מיום טז סיון תשע"ה):

שלום רב, ורב תודות על ברכותיו!

ובענין מה שהעיר על שהזכרתי את מהרי"י נויברט ז"ל בברכת החיים, להוי ידיע למר שספרי זה היה מוכן לדפוס לפני פטירתו של הרב ז"ל, ומשנה לא זזה ממקומה. ולכן ימצא כב' עוד רבנים הנזכרים בספר בברכת החיים, ואינם פ'ה עמנ'ו.

ומה שהעיר על מה שכתבתי בסימן ז מדברי המג"א (סימן ה אות כח), עי' במחצית השקל (סימן ד אות יז) דשאני נוגע בגופו דקיל טפי. ועי' בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ד בירור הלכה אות כז, וסימן ז שער הציון אות יב). ועדיין צ"ע.

ומה שהעיר על שלא הוספתי בעמוד קמז [כצ"ל] תיבת 'לכאורה', הנה התירוץ שלאחר מכן הוא לבאר דברי מר"ן, ודברי מהר"ע יוסף ז"ל נשארים בצ"ע.

והנה גם בספר חזון עובדיה על יום טוב (עמוד ח והלאה) האריך בענין זה, וגם שם כתב לבאר ענין הגיבון ע"פ דברי רבינו המכתם ורבינו המאירי. ושם (דף יב ע"ב) כתב לבאר שמר"ן בש"ע החמיר גבי שאור מכיון שהדרך לעשותו לימים הרבה. וכ"כ עוד (בדף יג ע"א) גבי מרקחת.

בברכה והוקרה רבה

______________

מכתב ג (מיום טו סיון תשע"ה):

ברכות ואיחולים לרגל הוצאות הספר
השי"ת יעזור שתזכה להפיץ תורה והלרבות פעלים למענה

סתם מעניין אותי מה הר"ת של יחש"ל שראיתי שכתבת מספר פעמים

שלמה בלייברג

_______________

תשובת המחבר (מיום טו סיון תשע"ה):

שלום רב!

רב תודה על ברכותיך הלבביות!


ר"ת יחי שמו לעד. עי' לדוגמא בראש הסכמת דו"ז מהר"ר משה מאיר חי אליקים ז"ל לשו"ת לך שלמה, ובראש שאר ההסכמות שם, ובשו"ת תבואות שמש (ח"ג ר"ס א), ובשו"ת ויען אברהם למהרא"ד ריוח (חי"ד סימן ג ד"ה ואנן). ויש מוסיפים אות אל"ף בסופו להורות תיבת 'אמן'. והוא כמו שהרבה נהגו בזמנינו לכתוב 'שליט"'א'. והעדיפו זאת על פני ברכות אחרות לאריכות ימים, כגון 'עד מאה שנה' או 'עד מאה ועשרים שנה', שיש מי שפקפק בהם , עי' כאן.

____________________

מכתב ד (מיום י סיון תשע"ה):

בס"ד

לכבוד הרב הגאון הרב משה פרץ הי"ו בעהמ"ח שלמא בעלמא.

שמחנו מאוד לראות ולעיין בספרכם החשוב.

וראינו לנכון להאיר את עיני הרב על מה שכתב כבודו בסימן נ"ג בעניין טבילה בע"ש.
כבודו הביא את דברי הילקוט יוסף שמקור המנהג הוא בזוה"ק "רב המנונא סבא כד הוה סליק מנהרא מעלי שבתא."
והעיר על זה כבודו שאין הכרח לומר שטבל שם, והביא ראיה מדברי רש"י, וכנראה כוונתכם שכתב בד"ה שהניח: "כשהיה רוחץ משום צניעות".
ולפי רש"י משמע שירד לרחוץ ולא לטבול בנהר.
ורצינו להאיר את עיני קודשו בפרוש רבינו חננאל על הדף שכתב ד"ה "א"ר זירא וכו'' פירוש ר' אבהו היה יורד בנהר לטבול.
משמע מדבריו שירד לטבול ורואים שסתם ירידה לנהר היא לטבול.
יש לציין כי כן פירש בדברי הזוהר הרב מתוק מדבש "אחר שירד לטבול לכבוד השבת כדי לקבל את הנשמה היתרה בטהרה" עכ"ל.

בברכה ותודה.
יחיאל דוידי כולל "אור האמת אלעד"
____________________

תשובת המחבר (מיום יד סיון תשע"ה):

לכבוד כמוהר"ר יחיאל דוידי נר"ו, שלום רב!

בשמחה קיבלתי מכתבו, ובו כתב שעיין במש"כ בעניותי בס' שלמא בעלמא. תשו"ח לו.

ובמה שהעיר מדברי רבינו חננאל, יש להעיר שאף שבלשון המשנה לטבול היינו טבילה לשם טהרה דוקא (עי' בתוס' נזיר סג ע"א ד"ה ליטהר וברע"ב נזיר פ"ט מ"ב), אולם בלשון הראשונים מצינו לישנא דלטבול גבי להקר (עי' בדברי רבינו המאירי ביצה יז ע"ב). וכבר העירו באנציקלופדיה תלמודית (ריש ערך טבילה) ובס' טהרת יו"ט (חי"ב עמוד מא) שגם לשון מקרא אינו כלשון משנה בזה.
ומה שהביא מדברי הרב מתוק מדבש, עי' בחמדת ימים ח"א (דף כא ע"ג) שכ' וז"ל: כי מתחילת שעה ה' מחלת קדושת שבת להתגלות, וטבל במים איש טהור בעת ההיא. וכן היה מנהג רב המנונא סבא לטבול בכל ערב שבת כמ"ש בזוהר תרומה דף קל"ו ז"ל כדין בעי לאסתחאה משימוש' דחול וכו' ושם נאמר רב המנונא כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא וכו'. ע"כ. ולא מצאתי בדברי הזוהר שם הלשון 'כדין בעי לאסתחאה משימוש' דחול'.
וראיתי בס' סנסן ליאיר השלם (דף מח סע"ב) שכתב עה"פ (בא יב טז) וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי, וז"ל: 'מקרא ק'דש ו'ביום ה'שביעי ר"ת מקוה, רמז למאז"ל (ר"ה טז ע"ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שיטבול במקוה בערב פסח ובערב שביעי של פסח. ע"ש. ואפשר להוסיף שיש גם רמז לטבילת ערב שבת, שכן שבת הוא היום השביעי, והוא תחילה למקראי קודש, כדאיתא בנוסח הקידוש.

בברכה והוקרה רבה

_____________________

מכתב ה (מיום יד סיון תשע"ה):

יום שני י"ד בסיון

לכבוד כמוהר"ר משה פרץ שליט"א
רב ומ"ץ מכסיקו יע"א
שלום רב

מאד נהנתי מהספר הנפלא ומהסגנון המחודש שיש בו פנים חדשות ממש, מהמשא ומתן וכן שילוב מתורת רבני המערב.
כל הבוקר ישבתי ונהנתי מזיו התורה, התפלאתי שהספר נגמר מאד מהר, בלי ספק יש באוצרותיך מני ים.

רק אעיר לדעתי, מה שהבאתם לענין שו"ת בנין אב מיותר לחלוטין.

כמו כן כתבי כמה נקודות אך הספר נלקח ממני על ידי אחד מהמוצ"ם לעיון.

נ"ב יש לכם מקור למנהג למה שנהגו בפרשת נשא שהכהן עולה לתורה עד סוף רביעי שמסימת בברכת כהנים.

בידידות והערכה
אברהם אסולין

_____________________

תשובת המחבר (מיום יד סיון תשע"ה):


לכבוד ידידי כמוהר"ר אברהם אסולין נר"ו

רב תודות על ברכותיו על הספר החדש, ואשמח לקבל את הערותיו שכתב בגליון הספר.

ומה שהעיר בענין שו"ת בנין אב - כנראה כוונתו למה שכתבתי בסימן כה בענין שו"ת בית אב שפקפקו על הרב המחבר. וע"ע בזה בס' שערי גדולה (סוף עמוד שעא). אולם לענ"ד יש צורך במה שכתבתי, שכן דעת הרב יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן יט) דלא אמרינן תוכו אכל קליפתו זרק בזה"ז. ואף שיש שחלקו עליו [עי' בס' חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף נג ע"א) ובפי' מהר"י קאפח ז"ל על הרמב"ם (פ"ד מהלכות תלמוד תורה ה"א). ועוד יש להוסיף בזה. וע"ע במש"כ בזה בגליונות ספר מגילת פלסתר (עמוד קיג)], מ"מ יש לציין זאת מדין עצה שאינה הוגנת, שלדעת הרב מנ"ח (מצוה רלב) הוא מדאורייתא [ועי' בזה בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן י ד"ה וכעת)].

ובענין מה שיש נהגו לקרוא לכהן בפר' נשא עד סוף ברכת כהנים - מילתא דמסתברא היא, שהכהן יקרא עד הברכה שניתנה לו. וכתב בס' דרך אר"ץ (עמ' ריז) שכן מנהגם. וכתב באתר מורשת יהודי בבל בשם מהר"ר יעקב מוצפי ז"ל שכן הוא מנהג בגדאד. וכבר כתב מהר"ר עזרא בצרי נר"ו שמנהגי אר"צ ובגדאד דומים. ונראה שהטעם הוא כי עמדה תורה להשתכח מבגדאד עד שהגיע מהר"ר צדקה חוצין מאר"צ והעמידה, וכנראה שהביא איתו ממנהגי עירו. וכמ"ש הרמ"ז רפאל אוחנא ז"ל בספר יסוד מערבי (בהנד"מ עמוד קכח) בטעם הדבר שמנהגי בוכארה דומים למנהגי המערב הפנימי. וה"ד מהרמ"מ מאמאן בס' זכרון משה (ח"ב דף צד ע"ב).

בברכה והוקרה רבה

________________________

מכתב ו (מיום יז סיון תשע"ה):

בס"ד

לכבוד אחי וראש השקוע בתורה בכל מצב כשרונותיו הברוכים עם הזכרון המופלג משתלבים יחד בצורה מזהירה, המשלב בקיאות נדירה עם עומק הסברא [כ"כ האאמו"ר שליט"א בהסכמה], הרה"ג שדבריו מלאים וגדושים בחידושים וביאורים בחריפות [כ"כ הרב אליעזר בן דוד], החכם איש תבונות נעים הליכות ומדות מחכמי ובקיאי הדור [כ"כ הרב יעקב פרץ], החה"ש כמוהר"ר משה פרץ שליט"א מחבר ספר שלמא בעלמא, וספר על ברכות בכת"י [כ"כ בספר שלמא בעלמא עמ' לט ועמ' סד] ועל כתובות בכת"י [כ"כ בס' שלמא בעלמא איני זוכר העמוד].

תודה רבה על ששלח לי ספרו החשוב שלמא בעלמא.

הספר מאוד מענין, לא יכלתי לעזוב אותו, ואכתוב כמה הערות קצרות.

בעמ' ז. כתוב, הרב ערבי נחל [ר"פ צו]. צריך להיות עם סוגריים עגולים. [כסגנון הספר שכתוב כך המקורות].

בעמ' ז. כתוב, במסכת מגילה [כא ע"א]. צריך להיות עם סוגריים עגולים.

בעמ' ח. כתוב, ללימוד התורה בשון עמידה. צ"ל בלשון עמידה.

בעמ' י. אין את חתימת המסכים.

בסימן ב, הקשה איך הפכו הצדיקים את מלבושיהם. עי' בפסקי תשובות (הערה 23) שהקשה כן [על האומרים שהפיכת הכיפה סגולה לכאב ראש] ותירץ וז"ל: ואפשר עפ"י דברי אשל אברהם בוטשאטש המובא בדעת תורה הכא ובאור"ח שאם בדעתו ללבוש כן בהיפוכו תמיד או שדעתו ללבשו פעם כך ופעם כך אין חשש. עכ"ל.

בסימן ג. תירץ קושיית הארצות החיים, ע"פ הגירסא שבבית הכסא אפילו מלובש. וצ"ע הרי בכל זאת למה איתא ברמב"ם שאסור לראותו ערום, הרי כל אדם אסור לראותו ערום. וכן הבין הקושיא הרב יעקב פרץ כמו שכתוב בסוף הסימן.

בסימן נו. (עמוד כה). זוכרני שבאור תורה א' העיר אחד הכותבים במכתבים הקצרים שבסוף, נגד היושבים מיד. אולם אני חושב שלא כתב סברות.

בעמ' כו. זוכרני שפעם האאמו"ר אמר לי שבכל הקדישים צריך לפסוע.

בסימן צג. עי' גם בסוף בן איש חי איש מצליח שהזכירו את ההערה הזאת. [וכבר שלחתי לך צילום].

בעמ' לה, ד"ה 6ויש להקשות. צריך להשמיט ה6. [וכן ראיתי בעוד מקום].

בסימן קלא. זוכרני שלפני כמה שנים אמרת לי את האדני פז הזה. והערתי לרב יוני שהוא צועק תמיד נגד שזה דין לאילנות, מהאדני פז. [ואני חושב שאמר שהוא גם יוצא נגדו].

בעמ' עז והלאה. עי' בספר ארחץ בניקיון כפי ח"א שהאריך אם המלח והשלג יש להם דין מים. [וכן דן באריכות בתשובה של הנודע ביהודה, וזוכרני שלמדתי קצת איתו את הנודע ביהודה ולקח כמה ימים וכל שורה ושורה דן בה].

בעמ' פג. צריך להשמיט את ה6.

עוד ראיתי דכמה פעמים מביא רבנים שכבר זצ"ל בתואר נר"ו, ואפילו שכתב ספרו מקודם, אולי צריך לשנות. וכן הנהגת האאמו"ר שליט"א שאפילו אם כתב בספריו מזמן רב שינה [ואמר לי לשנות].

בברכת מזל טוב על הספר החדש

אחיו הקטן
יואל פרץ

_______________________________

תשובת המחבר (מיום כג סיון תשע"ה):

לכבוד אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו

רב תודות על ברכותיך לרגל הוצאת הספר, וכן על ההערות ותיקוני הטעויות. תזכה למצוות!

ובמה שהערת על הסוגריים בדברי הרב ערבי נחל - נמשכתי בזה אחר מהדירי הספרים בזמנינו שכשמוסיפים דבר בתוך דברי אחרים, מקיפים אותו בסוגריים מרובעות. ולכן בנ"ד שהרב יוסף חן לא כתב את מקור דברי הרב ערבי נחל] שמתים בסוגריים מרובעות. וזהו ג"כ היישוב למה ששמתי סוגריים מרובעות בתוך דברי הרב ששים אלף שלא הזכיר הדף והעמוד.

ומה שהערת על שאין חתימת אאמו"ר נר"ו על הסכמתו, כן הוא בטופס ההסכמה המקורי, שהוא בכתב ידו, אבל ללא חתימתו.

ומה שהערת בסימן ב - יש להעיר בדברי הרב אשל אברהם דאם נראות התפירות המגונות ומתגנה בעיני הבריות, איך אפשר להתיר, והרי זהו הטעם המקורי של האיסור.

ומה שהערת בסימן ג - יש פעמים שמותר להיות ערום, כגון היורד לנהר (בשבת מא ע"א), וכהן גדול כהאי גוונא אסור לראותו ערום. ולא זה מה שהקשה הרב ארצות החיים, אלא על בית הכסא שבכל אדם אסור.

ומה שהערת בעמוד כו - דברי אאמו"ר נר"ו בזה הובאו בס' פריו יתן שהזכרתי בפנים מספרו אוצר פסקי הסידור. ודבריו חזרו ונדפסו בספר אהלי שם על הש"ע (סימן קכג).

ומה שהערת בעמוד עז בענין מש"כ בספר ארחץ בנקיון כפי - עי' שם (בסימן קנח סעיף ד עמוד ק) שהביא את דברינו אלה שנדפסו לראשונה בספר שארית יוסף ללא שם אומרם, כמו שרמזתי בגליון הספר שם.

ובדבר מה שהערת שהזכרתי כמה מהרבנים נ"ע בברכת החיים - הנה זה זמן זמנים טובא שהספר נשלח לסידורו ועימודו, ואז היו בין החיים, ומשנה לא זזה ממקומה. ועי' במש"כ בפורום אוצר החכמה שאין לשנות את ברכת החיים שכבר נכתבה לאחר פטירת החכם.

בברכה ואה"ר
משה
________________________

מכתב ז (מיום כה תמוז תשע"ה):

אל מעכת"ר ידיד נפשי הגאון הגדול כמוהר"ם יחש"ל כיר"א!

התמלאה כל הבית כולו אורה, זו תורה מפוארה בכלי מפואר, שלמ"א טבא מכל טבין, בהאי עלמ"א הדין, וממש ראיתי חריפותו ובקיאותו יחד, והנאני, ובליבי צפון חשק גדול להשתעשע בדברי קדשו, ולא ח"ו להתהדר כו', אלא ליהנות עוד מזיו תורתו ולקשט את הכלה, כלשונו הטהור, אך אין לי פנאי כלל, וצורכי רבים הם גדולים, וכדברי התנא באבות כו'. ויישר כוחו וחילו לאורייתא!!

ושם ראיתי שזכר עשה בסי' תקי"ח מכל מה ששלח אלי בזמנו בענין הוצאת יו"ט, ושהעיקר לדינא שלא להוציא ללא צורך כלל. וכך הורנו למעשה השתא הכא בשיעורינו ברבים לפני החג וחיזקנו בתים רבים של בני תורה שיזהרו בזה, ולזה אנו משתדלים כאן לחזק בעיקר הציבור בני תורה בשיעורי הלכה כדי שידקדקו קלה כבחמורא, וב"ה נוצר מזה פירות ופירי פירות. כ"י וכ"י.

אך זאת רציתי מאוד לבקש, למען הכלל והפרט, אם יוכל כת"ר לבוא לעזרת גיבורים עושה חיל, שבעה"י יש לנו תוכנית על פתיחת כולל יו"ד כאמור במייל הקודם, ומוכן אצלינו מרא"מ מדברי הפוסקים על סדר הל' בב"ח ותערובות מסימן פ"ז ועד סימן ק"ט, וכבר ידוע שאין בית מדרש בלא חידוש, ואם יש לכם מרא"מ ג"כ על סדר הסימנים וסעיפים הנ"ל, ועל ידם נוכל עוד לחדש חידושים ופנינים יקרים לקשט את הכלה וכדרכה ש"ת, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ונוכל לשלב דברי קדשו בבית מדרשנו, ונזכה בזה לקדש שמו ית' בעה"ז כיר"א!

המצפה להיות מבעלי תשובה, מכבדו כרו"ם, יעק"ב!
[ה"ה כמוהר"ר יעקב ממרות נר"ו, מעי"ת בואנוס איירס יע"א].

_______________________________

תשובת המחבר (מיום כח תמוז תשע"ה):


לכבוד ידידי הדגול כמוהר"ר יעקב ממרות נר"ו, שלום רב!

רב תודות על ברכותיו לרגל הוצאת הספר החדש.

ובדבר מה שביקש מראי מקומות לדברי הפוסקים על הלכות בב"ח ותערובות, יש לציין לספריו של אאמו"ר נר"ו בזה, ספר קדש עצמך וספר אוצר יורה דעה. ואצרף למע"כ בזה מעט ממה שכתבתי בסימנים אלו, יש מהם בקצרה, ואפילו זכרונות בעלמא, ויש מהם בארוכה.

ואוסיף לו בזה מה שכתבתי בדברי הרב פרי מגדים (סימן פז שפתי דעת אות טו) וז"ל: עיין ש"ך דהמחבר כרמב"ם דאין לוקין משום בשר בחלב, הא משום דם לוקה, דאמה דסמיך ליה קאי, ועוד המחבר השמיט בשר מתה, וחלב מתה כתבנו דאין בו מלקות אלא איסור מן התורה, עי' ב"ח (סעיף ד) ופרישה כאן (ומיהו י"ל לדעת התוס' בכל הבשר (קיב ע"ב ד"ה ורוטבן) ובכורות (ו ע"ב ד"ה רוטב) לוקה אחלב מתה), ומיהו אנן קי"ל דם בעין שבישלו דרבנן, וכ"ש מה שיוצא ע"י מליחה כו'. ע"כ.
והנה מש"כ שהדיוק הוא דאמה דסמיך ליה קאי, כבר קדמו בביאור זה בדרישה (אות ו).
ומה שכתב עוד דהשמיט מר"ן בשר מתה, הנה בדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' מאכלות אסורות ה"ו) ורבינו הטור שהביאו, שהם מקור דין זה, לא נזכר בדבריהם בשר מתה. וכנראה בא לו זה להרב פרי מגדים ממש"כ כן בבית יוסף כשהקשה ע"ד רבינו הטור על שהחליף סדרן של דברים. אולם כבר תיקנו בהוצאת מכון ירושלם שיש לומר חלב מתה במקום בשר מתה. וכן הגיה בפר"ח. ובזה יש לדחות ג"כ המשך דברי הרב פרי מגדים שאין לוקין על חלב מתה משום נבילה, שכן מש"כ מר"ן בבית יוסף שעל בשר מתה בחלב לוקין משום נבילה ט"ס הוא וצ"ל חלב מתה, וכמו שכתב כן גם בגליון מהרש"א (אות יג) וז"ל: וכן בחלב מתה לוקין משום נבילה, עי' בב"י. ע"ש.
ומש"כ עוד הפמ"ג "ומיהו אנן קי"ל" וכו', כוונתו היא למה שביאר בנקודות הכסף לחלק בדעת הרמב"ם בין דם בעין בחלב שעובר עליו לדם שיצא ע"י מליחה או בישול שאיסורו מדרבנן, וע"ז כתב הפמ"ג שאע"ג שלהרמב"ם יש לחלק כנ"ל, להלכה בכל גווני איסורו מדרבנן. וזה דלא כהרב נקודות הכסף שכתב בסו"ד דהא דקיי"ל להפוסקים דדם שבישלו דרבנן היינו דוקא כשאינו בעין.
והנה בכף החיים (סימן סט אות א) הביא מדברי מר"ן בב"י (סימן סט) שכ' גבי גוי מסל"ת ומלח לפני הצליה, דדם שבישלו איסורו מדרבנן. וראיתי בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סימן ה אות ד ד"ה והנה) שכתב ליישב סתירת דברי מר"ן בב"י וש"ע לענין דם שבישלו, עפמ"ש בשו"ת הרי"מ (סו"ס ז) לחלק בדעת הרמב"ם בין דם בעין לדם שיצא ע"י בישול, וכן אפשר לבאר דעת מר"ן. ע"ש. והביא דבריו מר בריה מהר"י נר"ו בס' איסור והיתר (עמ' כה). והאמת היא שכבר ביאר כן הרב נקודות הכסף בדעת הרמב"ם, וכנ"ל. אולם אין לבאר כן בדעת מר"ן, שכן כתב בב"י שלדעת הרמב"ם אתיא הא דזעירי דלא כהלכתא, ולהחילוק הנ"ל הלכתא כזעירי וכמו שכתב הרב נקודות הכסף בסו"ד. וע"ע בשו"ת עמק יהושע (ח"ד חיו"ד סימן יא והלאה, וח"ה חיו"ד סימן א) מה שהאריך בדעת מר"ן בענין דם שבישלו אי הוי דרבנן.
ולגבי הראיות מדברי מר"ן בב"י (סימן סט), עי' פמ"ג (בפתיחה להלכות מליחה עיקר א בהנד"מ ד"ה והנה דעת) בדבר הראיה מדין גוי מסל"ת. ובענין הראיה ממלח לפני הצליה, עי' בב"י (סימן עו) שכתב יישוב אחר לקו' הרב מגיד משנה, ולפי"ז אין ראיה שדם שבישלו מדרבנן [ושו"ר שקדמני בהערה זו בס' ילקוט יוסף י"ד (סימן סט אות ב עמ' רלח) בשם מר אביו מהר"ע יוסף ז"ל. ע"ש]. גם בש"ע (סימן עו ס"ב) לא פסק כן בסתם.

בברכה והוקרה רבה

________________________

מכתב ח:

כה לחודש תמוז שנת התשע"ה לפ"ג פאנאמא יע"א

לכבוד אח'י ורא'ש הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי טובא כמוהר"ר משה פרץ יחש"ל

אחדשה"ט באה"ר

תודה רבה על ספרו החשוב שלמא בעלמא, התמלא כל הבית כולו אורה ולמדתי בו זמן רב. ולחיבת הקודש אשלח קצת ממה שנתעוררתי בעייני בו.

עמ' יג טור א שורה 16- (מד ע"ב). צ"ל (פד ע"ב).

שם שורה 17 – זילא. צ"ל זילו.

שם שורה אחרונה – יושן. צ"ל ישן.

שם טור ב ד"ה גם מה. ושם הוסיף להביא דברי הגמ' ברכות יז ע"א ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן, ע"ש. נ"ב אפשר לדחות ראיה זו דכתב רש"י בברכות ונטרן לגברייהו ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת. וכן פירש בסוטה כא. באופן שלא איירי על לימוד בלילה.

שם ד"ה ואין דבריהם. ועוד יש ליישב שכיון שהבעל קם היא קמה עמו להכין לו ט"י וכמנהג שנהגו במערב.

עמ' יד ד"ה והנה בפסחים. נ"ב לפי הראב"ד המובא בר"ן ריש פסחים שזמן הבדיקה הוא בין השמשות אם כן עדיין לא הגיע זמן ק"ש של ערבית ולהכי היה קובע שם זמן ללמוד. שעדיין אי אפשר ללכת לישן.

שם ד"ה ועתה ראיתי. נ"ב אלא שגדולי מקובלים ספרד לא נהגו כן. ועיין למ"ז מהר"ד צבאח בספר משכיל לדוד בדרוש לנפטרת עמוד ר"י "ותדד שנתה מעיניה בחורף בלילי טבת הארוכים להעיר אותנו ללמוד תורת משה". ע"כ. ודבריו גם כן צ"ב שאם כדבריו שגם חצי הלילה הראשון צריך תיקון למה לא כתוב בזוהר שטוב ללמוד באיזה משני חלקי הלילה שהרי שניהם צריכים תיקון.

עמוד י"ז טור א – ד"ה וכתב. נ"ב צ"ב ומה יעשה כהן גדול שצריך עזרה.

שם טור ב ד"ה ואפשר. נ"ב עוד אפשר לדחות ששם דיבר על אוכל כיון דאזיל על דברי הגמר' שאיירי בזה.

עמוד י"ט בסופו. נ"ב עיין פרי מגדים בא"א סקכ"ה שביאר זה לנכון.

עמוד כד טור ב ד"ה ולענ"ד. נ"ב וכן נראה מתענית יג ע"א סוכרים את הנהרות. ובמיוחד שידוע דיון הראשונים אם מהני לטבול הנהרות ואינו פשוט כלל.

בברכה ובידידות
יוס"ף
_____________________________

תשובת המחבר (מיום כח תמוז תשע"ה):

לכבוד אחי ידידי הרה"ג כמוהר"ר יוסף נר"ו

אחדשה"ט,

ששתי לקבל מכתבך ובו הערות בספרי הקטן. ורב תודות גם על תיקוני הטעויות. ואציין שב' הטעויות הראשונות כבר תוקנו בגליון הספר המצוי אתי.

ומה שכתבת על הכתוב בעמוד יד מדברי הראשונים שזמן בדיקת חמץ בבין השמשות - עיקר הראיה מדברי רש"י שהבאתי שם שכתב אם קבע עת לתורה בלילות וכו'.
והאמת אומר שיש מקום לומר דהאי צורבא מרבנן נהג כמנהג מהר"ר יעקב אביחצירא (מח"ס יורו משפטיך ליעקב ועוד) שהיה לומד אחרי ערבית ושוב ישן, והיה קם לפני חצות הלילה ללמוד עד תפילת שחרית, וכמ"ש בס' סידנא בבא חאקי (עמוד כז). וא"כ עדיין עיקר לימודו בחצי הלילה השני.

ומה שהקשית עוד שם על דברי מהר"א מסטרליסק - נראה ליישב, שמכיון שעדיף ללמוד בחצי הלילה השני, לכן כל זמן שיש מה לתקן בו, הוא עדיף.

ומה שהקשית על הכתוב בעמוד יז - אולי יש להורידו מגדולתו כל זמן שאי אפשר לקיים בו את האיסור לראותו ערום.

ומה שכתבת בסוף דבריך בענין הטבילה בנהרות - ע"ע במה שכתבתי בזה לעיל במכתב ד.

בברכה ואה"ר
משה

בענין עשיית עירוב בפולנקו (ב' חלקים)

שם הקונטרס: בענין עשיית עירוב בפולנקו (ב' חלקים)
מחבר: רבי דוד שוויקה
דפוס: מקסיקו תשע"ה

לקריאת הקונטרסים:
חלק א' בלשה"ק
חלק ב' בלשה"ק
חלק א' בספרדית
חלק ב' בספרדית

ראה כאן מו"מ בדברי קונטרסים אלו. וראה גם בשו"ת מגן שלמה (סימן יד) מש"כ בזה.

בח"א עמוד ב הביא דעת רש"י שעיר שמצויין בה ששים רבוא הויא רה"ר - יש להוסיף שמר"ן בב"י (סימן שמה אות ז) הביא זאת ללא חולק.

שם בהערה הביא מכתב מהר"מ רוזנר נר"ו - ע"ע בשיעורו של מהר"מ רוזנר נר"ו בענין העירוב במנצ'סטר. ובדעת מהר"נ קרליץ ז"ל, ע"ע בספרו חוט שני על מזוזה (עמוד תב) שיש לתקן עירוב אם אין חשש לס״ר, ובני תורה יחמירו.

שם בעמוד ג כתב שתלמידי הגר"מ פיינשטיין ז"ל התנגדו בכל תוקף לעירובין שבפלאטבוש ובורו פארק - יש להוסיף שהוא עצמו התנגד לזה בכל תוקף, עי' בשו"ת אגרות משה (חי"ד ח"ג לאחר סימן קסא). וכ"כ הרב המחבר נר"ו בח"ב (בחלק הלועזי עמוד א) שהגר"מ פיינשטיין ז"ל בעצמו התנגד לזה. ופה המקום להביא מה שאמר לי ר' יצחק פוקס נר"ו שמהר"ר אפרים פישל הרשקאוויטש ז"ל טלטל בעצמו חומש בבורו פארק בשבת הראשונה לאחר שנעשה העירוב.

שם בעמוד ד, דלא בעינן ששים רבוא יהודים דוקא - וכ"כ בס' לקוטי שיחות (חלק לא עמוד רמח ועמוד רנ), ובאהלי שם (סימן שמה ס"ז). ובהגהות איש מצליח על המשנ"ב (סימן שמה ס"ק כג אות א) הביאו דברי האחרונים שכתבו כן.

שם בעמוד ט, שהחזו"א אסר לטלטל ע"י עירוב אפילו בעיירות הקטנות - מצאתי כתוב שמהרד"צ אורדנטליך מר"ו (רב קהילת האשכנזים בביתר עילית) אמר שאילו ראה החזו"א את העירוב בביתר עילית, היה מסכים להקל שם.
ועי' ביומני טאלנא (בתחילתו) שהרב פני מנחם רצה להחמיר בירושלם כד' החזו"א, ואחיו הרב בית ישראל אמר לו לטלטל.
ועי' בקו' גאון יעקב (גליון קה דף ב סע"ב) שהחזו"א אמר ליהודי פ"ת שאם הם יקפידו שלא לטלטל ע"י העירוב, הרחוקים יותר לא יחללו שבת בפרהסיא.

שם, בענין לטלטל ע"י גוי נראית דעתו להקל (וכ"כ עוד בחלק הלועזי עמוד ח) - אולם בח"ב (עמוד א והלאה) כתב להחמיר בזה.

שם בסוף העמוד, שעדיף לשמור על שומרי השבת שלא יטלטלו בעירוב המסופק, מאשר לעשות העירוב להציל את מחללי השבת מעבירה - וכ"כ בס' לקוטי שיחות (חלק לא סוף עמוד רנא).

שם בעמוד יב, בדעת מהר"ע יוסף ז"ל לגבי העירוב - וע"ע בספרו חזון עובדיה על ימים נוראים (עמוד קפט) מש"כ בזה. והעירני אחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו ממה שאמר מהר"ר יצחק יוסף נר"ו בשיעורו במוצ"ש פר' בהעלותך תשע"ה, שמהר"ע יוסף ז"ל הסכימה דעתו להתקין העירוב בפלאטבוש, ודלא כדעת מהר"ר יוסף רפול נר"ו, אלא שכתב להם שיראי ה' יש להם להחמיר ולא לטלטל. ע"ש. והובאו הדברים בקובץ בית מרן (גליון ל עמוד ב).

בח"ב עמוד א בענין אמירה לגוי בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים - עי' באהלי שם על הש"ע (ח"ד עמוד קמז).
ובעיקר הענין היה לו להביא מה שצירפו הפוסקים שיטות הראשונים שמרה"י לרה"י דרך רה"ר הוי דרבנן (עי' באהלי שם על הש"ע ח"ו דף יח ע"ב, ובס' שלמא בעלמא ס"ס שכה ובמש"כ בס"ד בגליון שם). ושוב הזכיר כן אאמו"ר נר"ו במכתבו המובא להלן.
וגם היה לו להזכיר הקולות שיש בענין עגלת תינוק, עי' בס' אהלי שם על הש"ע ח"ג (עמוד רה) וח"ו (דף יב ע"ב). והרב המחבר נר"ו הזכיר עגלת תינוק להחמיר בח"א עמוד ט.

שם בעמוד ב, בדעת הש"ע אם יש רה"ר בזה"ז - ע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן שכה) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

שם בעמוד ג בהערה כתב שהרב חזון איש מיאן לאכול מדבר שהביאוהו ע"י עירוב - וכתב עוד בזה הרב המחבר נר"ו להלן (עמוד י). ולכאורה קשה מהמבואר בב"י (א"ה סימן קנט ס"ד) בשם תשובת מהר"י וייל שבדרבנן שרי בדיעבד כל דבר שיש פוסקים שמתירים לעשותו לכתחילה. והו"ד בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סימן מז) ובס' חזון עובדיה על יו"ט (דף נא ע"ב). ומעשה שבת הוי דרבנן. והכא איכא לצרף מש"כ המשנ"ב בבאה"ל (סימן שיח ד"ה אחת) שלא פשוט הדבר שאין ליהנות ממה שטלטל היהודי בשבת, שכן לא היה שינוי בגוף המאכל. וה"ד להלכה בשו"ת אור יצחק (דף קלב ע"א). ועי' בס' אהלי שם על הש"ע ח"ו מש"כ בזה.
וכבר כתב בספר חוט שני על הלכות מזוזה (עמוד תלג) שאין לסמוך על הנדפס מהנהגות הגדולים לענין מעשה. ע"ש. ועי' בשו"ת אז נדברו (ח"ג עמוד סא ועמוד קנו) ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן יט) ובילקוט יוסף על פורים (דף תתה ע"ב) שאין לסמוך על הנאמר בשם החזו"א אם לא נתברר לנו אמיתותו.
גם לכאורה יש להעיר ממש"כ הפוסקים שאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך על היחיד, וכ' הש"ך דה"ה לכבוד שבת ויו"ט. ועי' בזה באריכות למהר"א וייס נר"ו בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן נ) ובמש"כ בגליון שם. וא"כ בנ"ד יש להקל אפי' לכתחילה לטלטל דבר מאכל לכבוד שבת ולסמוך על המקילים בדין העירוב. ואפי' לדעות האומרים דהיינו דוקא בדרבנן (עי' בשו"ת מנחת אשר שם), לכאורה הכא גם יש לומר כן, שכן יש כמה ספיקות וספיקי ספיקות להקל. וכ"ש לדעות האומרים דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן (עי' בשו"ת מנחת אשר שם). והוסברו הדברים בהרחבה כאן. ובמיוחד גבי עירוב שהלכה כדברי המיקל בו אפי' יחיד נגד רבים, ועי' בשדי חמד (מע' הה' כלל ד) שאף במחלוקת הפוסקים אמרינן הכי.
ובעיקר הדין אם מסקנת ההלכה היא דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן - עי' בס' יסוד האמונה למהר"י קצין ז"ל (קונטרס משמרת הקדושין סימן כג, עמוד רלז) [ודבריו חזרו ונדפסו בשו"ת קציני אר"ץ (סימן לג אות כג)], ובשו"ת יביע אומר (ח"ז חא"ה סימן טו אות ב, דשנ"ט ע"א), ובס' תפארת יצחק (המחובר לספר הזכרון להרב ערך השלחן, עמוד קמד-קמה), ובקונטרס כללי ההוראה למהר"י יוסף נר"ו שבסוף שו"ת יחוה דעת ח"א (עמוד יט-כ).

שם בעמוד ה כתב שבעיר מיקסיקו הולכים בה ס' רבוא הולכי רגל כל יום, ולכן אין להביא בזה מש"כ כמה אחרונים שלא מחשיבים את הנוסעים במכוניות, כי מחשיבים את המכוניות לרשות היחיד - ולא הביא דעות האחרונים שמכיון שהולכי הרגל אינם יכולים לפסוע בתוך הכביש, א"כ אין לרה"ר ט"ז אמה, עי' בס' שערי גדולה (עמוד שפא אות יז-יח) ובס' אהלי שם על הש"ע ח"ו (דף יב ע"א).

שם כתב דלא בעינן שיהיו פתחי רה"ר מפולשים - עיין בס' אהלי שם על הש"ע ח"ו (עמוד יג). וע"ע בס' לקוטי שיחות (חלק לא עמוד רמח ד"ה ע"ב).

שם בעמוד ו, בקולת החזו"א שהרחובות הינן עומד מרובה על הפרוץ - עיין בס' אהלי שם על הש"ע ח"ו (דף יג ע"ב) ובהגהות דרשו על המשנ"ב (אות כה).

שם בעמוד ח, אם המתנגדים לעירוב אינם משתתפים בו - ע"ע כאן ובשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן קנא) ובשו"ת אור יצחק (דף קלב רע"ב).

כיומיים לאחר הדפסת ח"ב של קונטרס זה, יצאה לאור מודעה שחתום בה גם הרב המחבר נר"ו (בה חתמו הרבנים שבעד ונגד העירוב על ב' דברים: א. שכל צד יכבד את דעת הצד השני. ב. שלא יהיה מחלוקת, וישרור השלום בעיר), וכדלהלן:

ומאוחר יותר באותו יום הוציא הרב המחבר נר"ו עוד מודעת הבהרה (בה כותב שאינו חוזר בו מאיסורו, וחוזר על הענין שיש למנוע מחלוקת בקהילה), וכדלהלן:

ובחודש חשון תשע"ו פרסם הרב המחבר נר"ו את המודעה הבאה (בה הוא מודיע: א. שהעירוב בפולנקו אינו תקף ע"פ ההלכה, והמטלטל על ידו הינו מחלל שבת בפרהסיא. ב. אין לטלטל אפילו ע"י נכרי. ג. יש לשמור על השלום ולמנוע מחלוקת וזלזול באנשים אחרים):

וע"ע במה שכתב חתנו של הרב המחבר מהר"ר משה שוואט נר"ו.
ואעתיק בזה מה שכתבתי שם בגליון להעיר על מה שהביא משו"ת אגרות משה שהמכוניות אינן מצטרפות לששים רבוא - הנה שם הביא ראיה מכוורת. ע"ש. ולכאורה ראייתו צ"ע, שכן מסקנתו שם שדווקא מה שהיה במשכן מחייב, ובמשכן לא היה האדם בתוך המזבח אלא מצדו מתחתיו.

וע"ע בענין המכוניות בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן עה וסימן פא).
ומה שהקשה ע"ד הרב יביע אומר ז"ל שרוב הראשונים שהביא לא הזכירו הא שבעינן שיעברו ס"ר בכל יום - לעד"נ שמכיון שלא כתבו שיעור, יש להשוות דבריהם להאומרים דהיינו בכל יום. ומש"כ בערוך השלחן דהיינו בכל שבוע, צ"ע מה מקורו. אלא אם נאמר כדברי הרב אגרות משה דהיינו בכל רחובות העיר באותו יום, ובעי"ת מיקסיקו יע"א יש ס' רבוא בכל רחובות העיר כל יום.

וע"ע במה שכתב בזה מהר"ר נסים בטיש נר"ו (רב בק"ק הר סיני יכב"ץ במיקסיקו).

גם עי' במה שדיבר בזה מהר"ר בן ציון ואזנר נר"ו, שהוא זה שתיקן את העירוב המדובר.
ויש להעיר במה שאמר שם בפירוש 'מלאכה גרועה' - הראשונים ביארו דהיינו שיש בה חידוש. אמנם נחלקו הראשונים מהו החידוש בה: התוס' ביארו שהחידוש הוא שיש חילוק בין מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים לבין מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד (תוס' שבת ב. ד"ה פשט. והרמב"ן הוסיף שברשות היחיד מותר לישא אפילו משא גדול, ולרשות הרבים אסור להוציא אפילו כגרוגרת (הרמב"ן הראשון במסכת, וכן כתב הרשב"א)). והאור זרוע (ח"ב סימן פב בשם ר"ת) כתב שיש בה חידוש משום שלא נעשה שינוי בחפץ, שהרי החפץ לא השתנה ע"י ההוצאה מרשות לרשות. וע"ע בזה במשנה ברורה עם איש מצליח (במבוא לחלק ד דף ה ע"ב ד"ה כתבו) ובקובץ מבית מדרשנו (שנת תשעא).
ובמה שאמר שם שמהר"ר נתן פליקילס מח"ס תשובה מאהבה היה תלמידו של הרב נודע ביהודה - שמו היה מהר"ר אלעזר פליקילס, עי' עליו בויקיפדיה.
וע"ע במה שהעיר עליו הרב גם זו לטובה נר"ו בפורום אוצר החכמה.

גם עי' במש"כ בזה אאמו"ר נר"ו בלה"ק ובספרדית.

ושמעתי שמתנגדי העירוב ביקשו ממהראי"ל שטיינמן ז"ל שיחתום על מכתב נגד העירוב ולא הסכים.