יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

ארחץ בנקיון כפי - ה' חלקים

שם הסדרה: ארחץ בנקיון כפי - ה' חלקים.
מחבר: רבי שמואל פרץ.

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"א.
דפוס: תשס"ח.

במפתחות סימן סה - צ"ל וחי בהם.

בעמ' יד ד"ה והסברא – ועי' למהר"י פראנד נר"ו בס' אהלי יששכר (מו"ק סימן טז) שהביא דרך אחרת בזה מד' הפמ"ג בפתיחה כוללת (לאו"ח ח"ב סי' כח) והרב ביכורי יעקב (סי' תרמ אות יט). ע"ש.

בעמ' טו בסוף הדיבור הא' – ועי' למהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל (ח"ב עמ' כג) שהאריך בדין סומא אי פטור לרבי יהודה גם ממצוות ל"ת.

בעמ' יח ד"ה אמנם "והדברים מאירים" – ועי' בס' אהלי יששכר הנ"ל (סימן יט) שהאריך בביאור סברא זו.

בעמ' מח ד"ה וראיתי בשם הרב דברי אמת – עי' במש"כ על דבריו מהר"ש קמחי ז"ל בס' יקהיל שלמה (סימן קלז). ודבריו חזרו ונדפסו בס' מימי שלמה (סי' קלז). וע"ש שהאריך בכל ענין זה.

בעמ' רכב "וצל"ע מנין הראיה שמנהג העולם שאינם נוגעים במשקה" – ראיתי שכן כתב בשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם דף של ע"א) שכן נהגו, וכ' שמלבד מה שאין הידים נוגעות במשקה, והמשקה הוא מבושל, יש להוסיף גם שהחתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה הינה פחות מכזית. וציין להרב פקודת אלעזר (סימן קנח) שהביא סמוכות למנהג זה. וציין גם להרב שער אשר (או"ח סימן יב) שדן בענין אי בעי נטילה על פחות מכזית. ע"ש.
ובעיקר המנהג בזה, ראה עוד במש"כ בס"ד בגליון שו"ת חפץ נחמד וגנת ורדים (סימן יג).

בעמ' רלו ד"ה וכתב – צ"ל יהושע מאמאן.

בעמ' תיז ד"ה ודברי, שורה א - צ"ל הזכירום הב"י.

בעמ' תיח ד"ה והנה יש, שורה א - צ"ל מהר"ץ חיות.

בעמ' תיט ד"ה ועל, שורה ב 'קשה לי' - וכן הקשה בס' עבדא דמלכא (סימן עב אות ב ד"ה אבל). ע"ש.

בעמ' תכד, בענין אי בית האסורים הוא מקום סכנה בזה"ז - וכיו"ב דנו האחרונים בענין אם שייך דין מוסר בזה"ז, עי' בגליון ספר שערי גדולה (עמוד קלג).

בעמוד תכט, בענין המזלזל בנט"י נעקר מן העולם - ע"ע בזה בס' עבדא דמלכא (עמוד מט והלאה).

בעמ' תמח ד"ה והנה מה – צ"ל שהוא נוהג לומר.

בעמוד תקצב, בענין ניגוב הידים במיבש חשמלי - ע"ע בקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד שעא והלאה).

בתמונות עמ' מו כ' שמצוה מן המובחר לומר ברכות המצוות בלה"ק - עי' בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קפה).

שם בטקסט בספרדית – צ"ל BENDITO ERES TU

שם – צ"ל SANTIFICÓ

שם – צ"ל ORDENÓ

שם – צ"ל ELEVACIÓN

שם ד"ה וראיתי, שורה א - צ"ל שאול מאלח.

שם ד"ה ואפשר, שורה א - צ"ל בשפת התרגום.

שם עמ' נא ד"ה שאלוני – צ"ל בנט"י שאין.


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"ב.
דפוס: תשע"א.

בעמ' שעז דן בענין תקנת אושא - ויש לציין לדברי הרב מר וקציעה ז"ל (א"ח סי' תרנו) שהקשה על מה שאסרו לבזבז יותר מחומש ממונו למצוה, והרי אם אינו רוצה לעשות לולב מכין אותו עד שתצא נפשו (כדאיתא בכתובות פו ע"א), וכ"ש שיתן כל ממונו. ואף שדחה ראיה זו, מ"מ לבסוף קיים הדברים מראיות אחרות. ע"ש. ולדבריו יבואר מה שמברכים 'כשם שהכנסתו למילה' דהיינו אפי' עד כדי פיקוח נפש כדאיתא בגיטין (נז ע"ב) עה"פ (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה. ועי' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן רמה ד"ה הנה מ״ש) ובשו"ת להורות נתן (ח"ט דף ג רע"א) מש"כ בזה. וא"כ כ"ש שיש לו לבזבז בזה כל ממונו. 'כך תכניסהו לתורה' כמ"ש במדרש תנחומא (פר' צו סימן יד) שיש לו לבזבז כל הונו לת"ת. ובויקרא רבה (פ"ל סימן א) איתא שר' יוחנן לא השאיר לשיבתו כלום, כי בזבז הכל כדי למזכי באורייתא. וע"ע בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ד). 'ולחופה' שכן אמרו (בפסחים מט ע"א) שיתן אדם כל אשר לו וישא בת ת"ח. 'ולמע"ט' דגם בשאר מצוות דינא הכי לדברי הרב מור וקציעה ז"ל. הן אמנם שדעת הפוסקים אינו כן, אלא שיש איסור בדבר לבזבז יותר מחומש (עי' במה שהאריכו בזה בקובץ מבי מדרשא חלק כה עמ' לג והלאה ובקובץ תחומין חלק כב עמ' שנה והלאה), אולם כבר כתב הרב חיד"א ז"ל בס' בתי הנפש על הגדה של פסח (דף ד ע"ד) וז"ל: ארחות הדורשים שמראים פנים לכל צד, רק שיהיה סברה טובה או סברת פוסק אחד. ע"כ. וכ"כ עוד הוא ז"ל בכמה דוכתי. והביא דבריו מהרי"ח סופר נר"ו, מח"ס ברית יעקב ועוד, במאמרו שבקובץ מבקשי תורה (גליון טז סימן קפו ד"ה והנראה, דף שפא ע"ב). ע"ש. וע"ע להרב אור החיים ז"ל (ויגש מו ח בסופו). א"נ יש לבאר לד' הרב חזון איש ז"ל (קדושין סימן קמח) שהזכרת, דלעולם חייב להפריש חומש למצוות, וכל שלא הפריש ואכל את מה שהרוויח, כשבאת מצוה לידו חייב בה עד כדי מה שהיה חייב להפריש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סימן סד) ובקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מה). ולכן יש אופנים שצריך הוא לבזבז כל ממונו, דהיינו כשהרבה זמן לא הפריש חומש מרווחיו למצוות. ולדברי הרב חזון איש ז"ל יש ליישב מה שהקשה ידידי הרב לוי גרוסברד נר"ו במאמרו הנדפס בקובץ עומקא דפרשה (סוכות תשע"ב דף טז ע"א אות א) על מהר"ר אברהם אחי הגר"א ז"ל שמכר ביתו לצורך מצות אתרוג, והרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ע"ש. ולדברי הרב חזון איש ז"ל מיושב, שאולי לא הפריש חומש מרווחיו למצוות במשך איזה זמן, ולכן עתה היה צריך למכור ביתו להשלים חובו. א"נ י"ל כמ"ש בשו"ת חלקת יואב (דיני אונס ענף ז) שהבאת, שמה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא אם צריך לשלם על המצוה יותר ממחירה האמיתי, אבל אם זהו המחיר האמיתי, כל אשר לו יתן בעד המצוה. וע"ע בקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מב). ואולי באותו חג הסוכות המחיר האמיתי של האתרוג היה יקר מאוד מפני איזו סיבה, ולכן מכר את ביתו לצורך זה. ובזה גם אפשר לבאר ש'למעשים טובים' פעמים שצריך לבזבז כל ממונו. א"נ אפשר לבאר ע"פ דברי ש"ב מהר"ר אלחנן פרץ נר"ו בס' מעשה הצדקה (דף נט סע"א) בשם הרב אהבת חסד ז"ל על מה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש, שאם מבזבז לרווחת ביתו, יתן יותר מחומש. אולם המעיין בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ה בהערה) יראה שכתב כן דוקא לגבי המפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדומה, ושיזהר שלא לעשות כן, ואף זאת שכ' שלא שייך בהו תקנתא דאושא, כ' כן בלשון 'איני יודע'. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (גליון פר' נח תשע"ב, דף ו ע"ב).


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט.
דפוס: תשע"א.

בדף ג ע"א שורה אחרונה, צ"ל: אל כלי.

שם בע"ב שורה ב, צ"ל שכל מעשי.

בדף י ע"ב ד"ה ובמגן שורה ו', צ"ל אוכלין.

בדף יא ע"א אות ד ד"ה ובמגן שורה ג, צ"ל דחכמים.

שם בע"ב ד"ה כתב שורה ה, צ"ל להו.

בעמ' ס הביא ראיית האגרו"מ לענין כלים חד פעמיים מדברי התוס' - עי' בס' השקדן (ח"ב עמ' לח ד"ה מענין) שכ' בשם ס' אמרי מאיר בשם בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל שאמר לדחות דבריו, דשאני כשחלק מהכוס נשבר, ואין להשוותו לכוס חד-פעמי שאינו חסר כלום. אולם לא הסכים מהרי"ש אלישיב ז"ל להורות היתר בזה נגד דברי הרב אגרות משה ז"ל. וזה דלא כמו שכתב הרב המחבר נר"ו בשמו (לעיל בדף כח ע"ב ובדף סה ע"ב) להתיר בשופי.
ובעיקר דין כלים חד פעמיים, ע"ע בקו' כאיל תערוג (גליון ע דף ד ע"א), ובמש"כ בס"ד בחי' הש"ע (א"ח סימן תרע"ג).

בדף סא ע"א, בדיבור הא' שורה ב' מלמטה, צ"ל לאנשים.

בדף סט ע"ב ד"ה צ"ע שורה א', צ"ל התרנגולת.

בדף שמג ע"ב ד"ה וברבינו, צ"ל גרשום.

דברים אלו שלחתים להרב המחבר נר"ו, וחלק מהדברים תיקנם במהדורת תשע"ד, וע"ש (בדף סו ע"א).


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי חלק ד.
דפוס: תשע"ד.

בעמ' שסא ד"ה והנה, הקשה מדוע לא חששו בטלית שיקרעו החוטין - וי"ל שבזמנם היו טווים החוטים בביתם, ולכן הדבר נחשב להפסד מועט, ולא חיישינן שהבגד עצמו יקרע. ואולי החשש שהכלי העשוי מזכוכית ישבר הוא יותר שכיח משיקרע הבגד, וחיישינן ליה, שכן אם ישבר הוא הפסד מרובה.
   ועוי"ל שהחשש בספרים אינו משום הפסד ממון, אלא שמא יקרע ולא ישיג ספר אחר בקלות, ובינתיים לא יוכל ללמוד, וכמ"ש להלן (עמ' שסג ד"ה וראיתי) בשם הרב חתם סופר. וא"כ בכלי שרי, שאין בו אלא הפסד ממון, ובהא ניחא ליה דתיעביד מצוה בממוניה.

בריש עמ' שסג, בקושית הראשונים מפסחים לב"מ - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א פסקי פסח סימן ג), ודבריו חזרו ונדפסו בהגש"פ אהלי שם (עמוד ו).

בעמ' שסד ד"ה והנה והלאה, שללמוד מן ספר זה בדוקא אינו מצוה חיובית - לכאורה י"ל דאיפכא מסתברא, דבדיקת חמץ גבי מצות ת"ת היא כמצוה שאינה חיובית, שכן אם אין לו בית אינו חייב בבדיקה (ועי' בש"ע א"ח סימן תלו ס"ג ובמשנ"ב שם).
   ותו י"ל שגם בבדיקת חמץ מי יימר שאין לו בית אחר שיכול לקיים בו מצות בדיקה ואפילו הכי חשיב לה מצוה חיובית. וה"ה בת"ת שאף אם יוצא בק"ש שחרית וערבית, כל הוספה בזה מיקרי מצוה חיובית. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
  ויתירה מזו י"ל שכיון שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ (כדאיתא בע"ז יט ע"א), מכיון שעתה חפץ הוא ללמוד בספר זה, הרי מצוה רמיא עליה ללמוד בו דוקא. וכן ראיתי למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שכתב כן בביאור דברי הראשונים שאין לאבל חיוב ללמוד בדברים המותרים. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמוד סוף עמוד קמו).

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט מסעיף י' עד סעיף יג.
דפוס: תש"פ.

עמוד תרד ד"ה העוסקים - צ"ל שצירפו סברא.

עמוד תשסד, בדברי הרב חיי אדם שמצוות אין צריכות כוונה אם מעשיו מוכיחים - וראה עוד בדברי הרב המחבר להלן (עמודים תשסו, תשסח, תשעה, תשעז, תשעח). וראה עוד בס' עושה שלום - אהלי שם על הליכות עולם (ח"א מהדורה שניה פרשת תרומה אות ו הב') ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד תשסה ד"ה מש"כ, שורה א - צ"ל שייכת גם.

עמוד תשעו ד"ה בספר, שורה א - צ"ל להגר"ש קלוגר.

יום שני, 17 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - דברים

שם הספר: אוצר הפרשה - דברים.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בדף ד ע"א, 'אמר להם, זו משלי היא' וכו' - כ"כ ברש"י.

בדף כה סע"ב 'כולם' - צ"ל כלום.

בדף כו סע"ב 'ובס' אוצר פסקי הסידור הארכנו בזה' - ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן צ סעיף טז).

בדף כח ע"א סד"ה אלא - צריך להיות נקודה לאחר 'חנוכת התורה'.

שם סד"ה ושמא - י"ל שכיון שכפה עליהם הר כגיגית חשיבי כמכרוהו ב"ד.

שם סע"ב 'ושמא גם הכוונה שנענים לתפילה כזאת בחלקה ולא בשלמות' - צ"ע שכן תפילת משה נענתה בחלקה כמבואר לעיל (תולדות כה כא), וכן מצינו שנענתה לעת"ל שמשה יכניס מתי מדבר לארץ כדאיתא בבמדבר רבה (פי"ט סימן יג), וא"כ למה אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי, הרי כוונתו היתה להיענות לו חלקית.

שם אות ב 'הגר"א' - בס' דברי אליהו. וכתב שם שכן נאמר בזוה"ק גבי אל נא רפא נא לה.

בדף מד ע"א ד"ה איך 'ועוד הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - י"ל שבגלל שלא אמרו 'תן אתה' נענשו שמכאן ואילך אפילו אם יבקשו יראת שמים לא תינתן להם כי אם ע"י בחירתם.

שם סע"ב - צ"ל אין זה כי אם תוצאת.

בדף נז ע"ב ד"ה ונראה - ואפשר לבאר שהרב מנחת חינוך ימאן בזה עפ"ד הש"ס (ביצה לט ע"א) 'ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן' (ועי' בס' ידי קודש למהר"ר ישעיה דבאח דף פט ע"א דיליף לה מקרא דכי חרם הוא). ולכן אפילו כשאין הדבר לשם מצוה בדילי מיניה אינשי, וסתמו כפירושו שאינו מכוין ליהנות מע"ז, וא"כ אין חילוק בין מכוין לשם מצוה לנ"ד.

בדף סו סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסה).

בדף פב ע"ב, שהר הבית ביד הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז - וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי עבודה זרה (סימן כז) שאינם עובדי ע"ז. אולם ע"ש (בסימן לח) שהביא הצדדים להחשיבם עובדי ע"ז. וע"ע שם (בתשובות שבסוה"ס סימן ט וסימן לז).
וראיתי בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' תמח) שכתב בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) וז"ל: שלפי הדברים האיומים ששומעים באחרונה, ובפרט כאשר המתאבדים משלבים באימוניהם קטעי קוראן, הרי שכלל לא בטוח שהדברים הללו אינם בגדר ע"ז. ע"ש. ודבריו צ"ע, מהיכא תיתי למימר שבגלל קיצוניותם נחשיבם כעובדי ע"ז כל זמן שמאמינים ביחוד ה' ללא דופי. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. גם מהר"ר אליהו כהן נר"ו (מח"ס מעדני המלך) כ' להסכים להערתינו זאת, ונדפסו דבריו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קב דף ז ע"ב).
ובעיקר הענין, יש להעיר ממש"כ בשבחי מהרח"ו (עמוד ל ד"ה בשנה) שראה בחלומו שהנוצרים טימאו את בית המקדש בע"ז שלהם. וכבר מצינו (בתענית כ"ו ע"ב וכ"ח ע"ב ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שהועמדו צלמים בהיכל.

בדף צג סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסו).

בדף צז ע"א ד"ה וכתב, שורה ב' 'מדרכי האמורי היה שהיו מבשלים בשר בחלב ומשליכין בשרשי האילנות דרך ע"ז' - ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן ה אות ג) שדן במש"כ מר"ן בכסף משנה שאיסור בישול הוא משום שמא יבוא לאוכלו.

בדף קיג סע"ב - המשך הדברים להלן בעמ' קטז.

בדף קטז ע"א בסוף הדיבור הא' - וע"ע במש"כ בזה לעיל (עמ' קיב-קיג).

בעמוד קלו, בענין נידון ע"ש סופו - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).
בדף קלט סע"ב - צ"ל מיימוניות.

בעמוד קנט - לשמיעה כאן.

בדף קסא ע"א ד"ה וי"ל, שורה ג - צ"ל הפירות חושבים.

שם 'חושבים יותר מי ראוי לזכות בהם יותר ממנו' - וכיו"ב מצינו בקרא (פרשת שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.

בדף קסד סע"ב - דברים אלו נדפסו שוב להלן (עמ' קעט).

בדף קפ סע"ב - דברים אלו כבר נדפסו לעיל (עמ' קסד).

בדף קפה ע"ב שורה ד - צ"ל ותבאו אל המקום.

בדף קצ סע"ב - ואפשר לבאר בזה מאמר חז"ל שאין אדם חוטא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וע"ע להלן (עמ' קצח).

בדף קצח ע"א סד"ה גם - ואין לתרץ כמו שתירץ לעיל (עמ' קצ), שכן התם מדבר בגוף שלישי וכאן בגוף שני. אלא שאפשר לתרץ כמש"כ שם בסו"ד דמיירי באדם רגיל שיש לו זמני חולשה שבהם מתנהג באופן בלתי מובן.

בדף רד רע"א 'וצ"ע אם הטף אין להם לא שמיעה ולא לימוד, א"כ לשם מה ליתן שכר למביאיהם' - וכן הקשה עוד להלן (דף רה רע"א). ועי' בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד). ויש לבאר עפמ"ש בס' שפתי כהן עה"ת (פר' וילך דע"ח ע"ב) וז"ל: שמעתי, שהיה קשה לרבי יהושע, התינוקות שהם מתים קטנים, מה תועלת בביאתם לעולם אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר, ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים, אם כן למה הם באים. זה היה קשה לרבי יהושע. כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר, מרגלית טובה כו', אמר, בזה נתרצה הקושיא, כדי לתת שכר למביאיהם, שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה, ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה, זהו כדי לתת שכר למביאיהם, שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה. כך שמעתי. ע"כ.
והעיר עליו מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע), וז"ל: ויש לי להבין, חדא, דנעלם ממני איך מונח ביאור זה בדברי התלמוד: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ותו, מאי שאטיה הא בקרא דהקהל. ע"כ.
ונראה ליישב, דכוונת הרב שפתי כהן ז"ל היא, דרבי יהושע מאז ומתמיד מספקא ליה הא מילתא דאמאי באים לעולם הבנים המתים קטנים, וכששמע דרשת ראב"ע על פסוק דהקהל, אמר להם שבתירוצו של ראב"ע על קרא דהקהל מיושבת גם קושייתו שלו. ובאמת קושיתו ותירוצו של ראב"ע לא על שאלתו של רבי יהושע באו, אלא כדי ליישב קרא דהקהל, ורבי יהושע השתמש בתירוצו של ראב"ע ליישב את קושייתו שלו.
ואפשר להביא מקור לדבר זה, ממה שרבי יהושע אמר "מרגלית טובה" וכו' רק על דברים אלו שאמרו לו בשם ראב"ע, ולא אמר כן על שאר דברים שאמרו לו להלן בגמ' משמו, וזה משום דבזה התיישבה קושיא אחרת שהיתה לו מקדמת דנא [ואפשר לבאר עוד ע"פ מ"ש המהרש"ם בס' תכלת מרדכי (ח"א פר' וילך אות א) במעשה דידן, דענין המרגלית היינו שחורזים מרגליות הרבה על חוט אחד. ע"ש. ולכן אמר רבי יהושע "מרגלית טובה" כיון שע"י פירושו של ראב"ע נחרז ונתבאר ענין אחר].
ועוד אפשר לומר דבאמת הדברים מונחים בתוך דברי ראב"ע דקאתי אף הוא ליישב קושיית הבנים המתים כשהם קטנים, דהרי לכאורה קשה מאי קושיא דטף למה באים, והרי מקרא מלא הוא דכתיב בתר הכי ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' [ומה שתירץ המהרש"א בח"א דטף דקרא היינו שלא הגיעו לחינוך ואילו בניהם דקרא היינו שהגיעו לחינוך דאל"ה תרתי למה לי, אינו מוכרח, דהפסוק מבאר בראשונה שהגדולים באים למען ישמעו ולמדו, ושוב מבאר שהקטנים באים כדי שישמעו וילמדו וגו' "על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", דאע"ג דהשתא לא מיחייבי במצוות, מ"מ לעתיד כשיכנסו לא"י ויגדלו ויתחייבו, יועיל להם לימודם דהשתא. ובעיקר דבריו, עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם ובמנחת חינוך (מצוה תריב, בהנד"מ אות ד ד"ה וטף). ועי' בבית הבחירה להמאירי כאן ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה כאן ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון)]. אלא ודאי כונת קושית טף למה באים היא דמכיון שיש ילדים שלא יחיו עד זמן גדלותם בשנים, א"כ אמאי קמחייב קרא לאתויי ילדים, דלכאורה עדיף לחכות עד שיהיו גדולים ואז נדע בודאות על כדאיות בואם לשמוע. וע"ז מיישב, אם ימותו באבם מ"מ עדיין כדאי להביאם כדי לתת שכר למביאיהן. ודוחק [ובזה מיושב מה שהקשו בקובץ קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לז עמ' ג וגליון לח עמ' ג) ע"ד הש"ס וז"ל: קשה ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי אין צורך ליתן טעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, א"כ מה מקום יש לנתינת שכר למביאיהן. ע"ש].
[ולפי זה י"ל בדוחק דאף כונת הרמב"ן הנ"ל כן, דהנה זו לשון הרמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר דלדברי רבותינו אף יונקי שדים יש להביאם. וכ"כ לבאר בדעתו בפי' הרח"ד שעוועל (בפירוש הרמב"ן הוצאת מוה"ק) ובפי' טוב ירושלים. ודלא כמו שהעתיקו בהערות שבשולי המנחת חינוך הוצאת מכון ירושלם (מצוה תריב אות ה) מהרמב"ן רק את ראשית דבריו, והסיקו דס"ל דאין קטני קטנים במשמע. ויש מקום לדחוק דאין כונתו לומר דיש להביא אף קטני קטנים, ומביא דברי הש"ס בסו"ד כדי לומר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, ודלא כמו שכתב בראש דבריו. ומבאר דברי הש"ס לגבי קטנים כדברי הרב שפתי כהן הנ"ל (א"נ יבאר דברי הש"ס כדברי הרב גור אריה שם). ועי' בס' קרן פני משה על הרמב"ן שם].
ותו הקשה מהרי"ח סופר נר"ו (שם) דעצם יסוד דבריו צ"ע לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) שהקב"ה נפרע מן האדם על חטאיו בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. ע"כ. ואם כן חקירה מעיקרא מיושבת מה ענין ותועלת ביאתם לעולם כמובן. וצ"ע. עכת"ד מהרי"ח סופר נר"ו.
וי"ל דחקירת הרב שפתי כהן ז"ל קמ'ה וגם נצב'ה גם לפי דברי הרמב"ם, דהרי אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, וא"כ למה הם נולדים, וע"ז יישב, כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה.
ומהרי"ח סופר נר"ו (שם) כתב עוד וז"ל: עוד חידוש מתבאר בדברי הרב שפתי כהן ז"ל שמי שנולד לו בן ונפטר רח"ל, מקבל שכר על השתדלותו במצות פרו ורבו, אע"פ שלפי האמת לא קיים מצות פרו ורבו כשמתו בניו ככתוב בשו"ע אה"ע (סימן א). ועיין. ע"כ.
ואין הכרח לדבריו, שאפשר לבאר כונת הרב שפתי כהן ז"ל, שהוריו שהשתדלו בו לקיים פריה ורביה מקבלים שכר על מצות המילה שקיימו בו ושמחים במצוה ועושין לו סעודה, וכן בהבאתו לקיום מצות הקהל, ומקיים ביה נמי מצות צדקה כדאיתא בכתובות (נ ע"א), ואף בפחותים מגיל שש אע"ג דמצות צדקה ליתא ומחויב במזונותיהם, מ"מ ודאי מקיים בזה מצוה (ועי' בס' למודי ה' לימוד עז), וכן בבניו הזכרים אף מצות ושננתם לבניך איכא.
ובר מן דין, אין הדבר חידוש, שהרי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כדאיתא בש"ס (ברכות ו ע"א וש"נ), וה"ה הכא דאין לך גדול מאונס מיתה. וע"ע בקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לח עמ' ג).

שם סד"ה רושם - יש להגדיל את האותיות.

שם סד"ה רבי - יש למחוק את הנקודה לאחר 'יהושע'.

שם 'בגמ'' - חגיגה (ג ע"א).

בדף רכז ע"א - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (חיי שרה כד לב).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף רלג ע"ב ד"ה בזה, שורה ו - 'הגמרא' - חגיגה (ד ע"א).

בדף רלה ע"א ד"ה אמנם, שורה ד - צ"ל שהרוח לא נשבה.

שם שורה ו - צ"ל צפונית נשבה לשבט לוי, וכן בשאר העולם נשבה.

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - במדבר

שם הספר: אוצר הפרשה - במדבר
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

בדף ה ע"א הביא תירוץ הרב קול יהודה - וכ"כ בס' א חסידישער ווארט בשם מהר"ר לייב מסוכאטשוב.

בעמ' יח בדברי הרב חכמת שלמה אי 'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא לכל הענינים - בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ב סוף אות א ובאות ב סוד"ה ועינא) כתב בלשון 'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' שאינו כעשאה ממש. וכיו"ב כתב בספרו ענף עץ אבות (פ"א מי"ג סד"ה ודלא יליף הא'). וע"ע שם (פ"ב מ"ב ד"ה אתם) ובספרו חזון עובדיה (יום טוב דף רטז ע"ב).
   אולם מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה זה) כתב ש'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' היינו כעשאה ממש. וכן נראה דס"ל להרב יפה ללב ח"ב (בקונט' יפה תלמוד דל"א ע"ד) שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו לעונשו כאילו עשה מעשה ממש, אבל מ"מ עונש מיהא איכא. והו"ד בספר מאור ישראל ח"א (שבת סד ע"א ד"ה מידי). ע"ש. ומינה דמחשבה טובה דמצרפה למעשה, היינו כמעשה ממש [ויתירה מזו כתב בשו"ת דברי יואל (סימן כט אות א) דכיון שאמרו חז"ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ע"כ. וכ"כ בקובץ מצות אברהם (סוף עמוד רצט) בשם ספר מצותך שעשועי (עמוד פב) בשם מהרפ"מ אלתר ז"ל (מח"ס פני מנחם) בשם מהר"א מליזנסק (מח"ס נועם אלימלך). ע"ש. ודבריהם צ"ע. וע"ע בס' גנזי שערי ציון (עמ' קעה)].
   וכן משמע מהא דאיתא ביומא (ה ע"א וש"נ) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופרש"י, כאילו לא כיפר, מצוה מן המובחר. וכיפר, כדאמרינן בזבחים כיפר לגברא, דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. ע"כ. משמע דכל מקום דאיתא מעלה עליו הכתוב, היינו דכן הוא למעשה, דאל"ה אלא כל מעלה עליו הכתוב הוי רק כאילו הוי כן ולא שכן הוא ממש, וכהאי דיומא דהכוונה רק שלא קיים מצוה מן המובחר ולא שלא כיפר כלל, א"כ אמאי איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר", דהרי מעלה עליו הכתוב אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן, והיינו יודעים דרק מצוה מן המובחר לא קיים אבל מעיקר הדין כיפר. אע"כ דמעלה עליו הכתוב פירושו דכן הוא ממש, ולכן ביומא איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר" דמעיקר הדין כיפר ורק מצוה מן המובחר לא קיים.
   ויש לדחות, דשאני גבי לא כיפר וכיפר, דאיכא נפ"מ לדינא, ולכן בעי לדיוקי טובא בלישניה, ואמר "וכיפר", משא"כ בדברי אגדה, דליכא מכשול לרבים, לא האריך בלשונו לדיוקי כולי האי. ולעולם גם גבי נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן.
   ונראה להביא ראיה דלישנא ד"מעלה עליו הכתוב" אינו שכן הוא ממש, מהא דיבמות (עו ע"ב) דאיתא שם דשלמה לא נשא את בת פרעה, דאי בגיותה האיכא לאו דלא תתחתן בם, ואי בגירותה, הרי גר מצרי עד דור שלישי לא יבוא בקהל ה', אלא בזנות היה עמה. וכ' שם הש"ס, שמתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. ע"ש. ואי פירושא ד"מעלה עליו הכתוב" היינו שכן הוא ממש, א"כ הא קעבר על לאו דלא תתחתן בם. וי"ל, דאע"ג דהכתוב מעלה עליו כאילו נתחתן בה ממש, מ"מ הרי רק לזנות נתכוון, וכיון דרק לאישות אסרה תורה, מותר לו על אף האהבה יתירה שאהבה. ולא בגלל שהכתוב מחשיב את אהבתו כאילו שנתחתן בה ממש, עי"ז תאסר עליו.
   והנה בחכמת שלמה (אה"ע סימן א) הנז' בפנים כ' דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז (ר"ס רמב), דדעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו, אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו. והט"ז חולק דהוא שוה ממש וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"ג סימן לב) במ"ש בזה. אולם המעיין ישר יחזו פנימו דהפרישה והט"ז לא איירו כלל ב"כאילו", אלא לענין דכבוד ומורא רבו הוקשו לכבוד ומורא ה'.
   והנה לפי מש"כ לעיל בעניני הלכה יש להש"ס לדייק בלישניה, ולפי"ז יצא דמכיון דמהכא נפיק דינא לענין מצות פו"ר, א"כ דייק הש"ס וקאמר דקיים נמי מצות פו"ר מכיון דהוי כאילו ילדו ממש.
   והנה מהא דאיתא ביבמות (לב ע"ב) "אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים". מוכח דמעלה אני עליו היינו ממש, דהרי קוברים אותו בין רשעים גמורים כיון דחייב שתים.

בדף לז רע"א בקושית מהר״י סרנא ז״ל - יש ליישב עפ"ד התוס׳ (תענית ט ע"א) שיבולו יורד בהדרגה בהתאם למה שמוריד מהמעשר, ועי"ז יבין שמפסיד בגלל זה ויחזור בתשובה.
   וי״ל עוד שעדיף לכהן להפסיד במשך איזה זמן כדי שירויח לאורך ימים לאחר מכן, וכמו כן שאר העם ישמעו וייראו.
   ותירץ עוד בני חביבי הב' יעקב נר"ו שהקב״ה יזמן פרנסת הלוי ממקום אחר.
   ועוד י״ל שאשמת הכהן הוא שלא לימד התורה כראוי, שכן הכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכ"כ להלן (דף מז ע"ב). ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).
   ובעיקר דברי מהר"י סרנא, אפשר לבאר שאין כוונתו שיטול הכהן בזרוע, וגם לא שיסייע בבית הגרנות שאסור, אלא שישכנעו בלשון רכה שיתן המעשרות לו או לאחר כדי שיקיים המצוה.

שם ד"ה ותמוה שורה א - יש להוסיף מרכאות לפני תיבת 'ואיש'.

שם שורה ה 'אין זכות למתרים ללחוץ יתר על המדה' - וי"ל שהיה יכול לשכנעו בדברים רכים, ולאו דוקא ע"י לחץ. כאותו מעשה בעשיר קמצן שהיה נותן פרוטת נחושת חלודה לכל המתדפקים על דלתו, וכולם השליכו לו אותה בפניו, עד שבא הגר"ז בעל התניא וקיבל הפרוטה ממנו בסבר פנים יפות, וסופו שנתן לו ממון רב.
   א"נ י"ל שב"ד כופין ע"ז, וכמו שמצינו גבי צדקה (ש"ע י"ד סימן רמח ס"א).

שם בע"ב ד"ה לשיטתו שורה ג - יש למחוק את הקו שלאחר הסוגריים.

בדף לח ע"ב ד"ה אך, שורה ה - צ"ל שלא יהיו.

שם 'וכי מי שתעשה כן בכוונה תחלה להתייחד באיסור במטרה לזכות לבנים אכן תהא ראויה לברכה' - אולם עי' בברכות (לא ע"ב, וצויין לעיל) ובסוטה (כו ע"א, והובא להלן).

בדף מד ע"א כתב בשם הרב פנים שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - ואף דלא מיירי במידי דאכילה, הרבה ראשונים לא ס"ל לחלק, והובאו בקובץ חצי גבורים - פליטת סופרים (גליון ח עמ' תתמה).

בדף סה ע"ב, בענין ענוותנותו של אהרן - ולכן הוא היה מורה לעם על הענוה, עי' במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא עה"ת. ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

בדף סו סע"ב ד"ה ותמוה - שאלה זו תחול גם על תירוץ הרמב"ן המובא לעיל.

בדף עד ע"ב ד"ה בראש הב' 'וכן במסע המחנות יש שילוב של תקיעה ותרועה' - לא ביאר מה הצער שיש במסע המחנות, שלכאורה הוא שמחה בלבד בנוסעם לא"י. 
וי"ל שנזכרים בצער של ארבעים שנה שנענשו שיסובבו במדבר.
ועוי"ל שיש בזה צער משום הקנאה שהיה בין השבטים בענין מי יסע ראשונה.
ועוי"ל שלאחר חטא המרגלים יהיה צער המסעות ארבעים שנה במקום ימים מספר. ועדיין יש בזה גם שמחה כי על ידי צער המסעות תיקנו חטא אדם הראשון, וכמ"ש בס' זרע שמשון (פרשת בלק אות ו ד"ה וכתב) בשם הרב כלי יקר (יהושע ה).

בדף קמז ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל לעבודת המקדש.

בדף קעד ע״א שורה מלמטה - צ״ל כתוב ״וישא.

בדף קעז ע״ב - ואפשר לבאר עוד לדברי האומרים שדבש צרעה אסור (עי׳ בש״ע י״ד ס״ס פא ובפר״ח אות כח ובמנחת אשר אות לז), שכן דבר היוצא מן הטמא טמא, ואפילו הוא דבש.

בדף קעח ע״ב שורה ד - צ״ל אמרתי לו.

בדף קעט ע״א ד״ה הבדלים שורה ד - צ״ל כבד אכבדך מאד.

בדף קפ ע״א ד״ה כל - צ״ל עין טובה.

בדף קפב ע"א ד"ה תמהו 'תמהו רבים' - וכן תמה במשך חכמה. ע"ש.

שם ע"ב שורה ג' - צ"ל העצמי יעורער.

בדף קפג ע"ב שורה ב - צ"ל איבדו את האמונה.

בדף קצב ע"א שורה ב מלמטה - יש למחוק את הנקודה.

שם ע"ב ד"ה מדוע, 'מדוע דוקא ברכה זו נשארה' - ועי' במש"כ עוד לבאר בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון תשע) עפמ"ש בזרע שמשון (סימן ה) שהמזוזה מרחיקה המוות [וכדאיתא בקדושין (לד ע"א) גברי בעי חיי וכו'], ובתי כנסיות פטורים מן המזוזה, ולמה פטורים, מפני ששם אין מוות, אלא אדרבא שם יש החיים, ולכן אמר מ"ה טוב"ו שהם גימטריא ס"ח דהיינו חיי"ם. ע"ש (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ובזה מבואר שהקללה לא חלה על פסוק זה ששם מקור החיים והברכה.
ובזה יתורץ הקושיא אמאי קאמר קרא 'כי אהבך ה' אלהיך', והרי הכל נהפך לקללה ונותרה ברכה אחת בלבד, וכי לזה יקרא 'כי אהבך ה' אלהיך'. ולהנ"ל יבואר שמכיוון שברכה זו היא מקור החיים והברכה, כל הקללות היו כלא היו מול ברכה זו. ולכן איתא בברכות (ח ע"א) שהמקדים ומחשיך לבתי כנסיות מאריך ימים כאילו דר בארץ ישראל ולא יצא לגלות כלל.
ובזה יבואר גם מהיכא קדייק מקרא שזוהי הברכה שנותרה, והרי הרבה ברכות יש בנבואת בלעם, ומהיכא ידע שהכוונה היא ל'מה טובו' וגו'. ולהנ"ל יבואר שזו הברכה החשובה ביותר שמאפילה על כל הקללות, ודוקא ברכה זו אפשר לומר עליה 'כי אהבך ה' אלהיך'.

בדף רנט ע"ב שורה ד - צ"ל כאילו.

יום שני, 10 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - ויקרא

שם הספר: אוצר הפרשה - ויקרא.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בשנת תשע"ה יצאה לאור מהדורה שניה של ספר זה, ולהלן בסוף הדברים הגליונות של המהדורה השניה.

בדף ב ע"ב ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

בדף ג' רע"א, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' ע-עא). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בעמ' טז בראשו - צ"ל ויקרא ב ג.

בעמ' יז בראשו - צ"ל ויקרא ג. וכן בעמודים הבאים.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.
גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.
ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.
ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).
ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.
ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).
ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

גליונות מהדורת תשע"ה:

בכריכת הספר - צ"ל ותרגום אונקלוס.

בדף ב ע"א ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

שם ד"ה כי, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' סג). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.
גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.
ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.
ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).
 ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.
 ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).
ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - שמות

שם הספר: אוצר הפרשה - שמות
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

דף נ ע"א ד"ה לכל שורה ה לאחר תיבת 'חירותו' - צ"ל פסיק במקום נקודה.

דף נב ע"א ד"ה ואחרי שורה א - צ"ל ויעש משה.

דף סג סע״ב שורה ג׳ מלמטה - צ״ל ודפח״ח.

שם ׳אמנם צ״ע׳ - כבר ביאר לעיל בשם המלבי״ם שלפני מתן תורה אזלינן בתר האב, וגם משום שמצרי לא יבוא בקהל ה׳.

בדף פד ע"א 'וצ"ע הרי הקב"ה מריך לקיים הבטחתו כיון שהבטיח, ולא בגלל שלא יאמר אותו צדיק' - ענין זה נדפס לראשונה בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפד).
ובעיקר הקושיא, כן הקשה בעיון יעקב (ברכות ט ע"א) בשם המפרשים. ע"ש. ועי' במש"כ בזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנט ע"א) ובשדה יצחק למהר"י גואיטע ז"ל, ובענף יוסף, ובס' ביאורי החסידות לש"ס בשם ספר שפת אמת (פסח), ובקובץ המצפה (סיון תרע"א סוף עמ' יא), ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' ט) ובקו' המאזנים (גליון לא דף מ ע"ב) ובקו' דורות (גליון ג עמ' ה).
ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק (בא יב לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכתב רש"י, כדבר משה, שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו. וכבר הקשה הגר"א מוילנא ז"ל בס' קול אליהו (סימן כו), דזה כבר מפורש בפסוק וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ומה בא לחדש בזה. ע"ש.
והנה במכילתא (סוף פרשה יג, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יד) על הפסוק הנ"ל כ', "שאין ת"ל ושמלות, אלא הכסות היתה חביבה עליהן יותר מכסף וזהב" (והובא ברש"י לחומש שם בשינויי לשון). וכבר נתחבטו המפרשים בביאור קושיית המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", עיין להרא"ם ולהרב שבות יהודה נג'אר ולהרב מרכבת המשנה על המכילתא שם ובפי' הרי"ף לע"י.
והב' יוסף ברקוביץ נר"ו נתן טעם לזה שהכסות היתה חביבה להם יותר מן הכסף והזהב, דכן דרך העבדים שלא מתפעלים מכסף וזהב, כיון שבזמן עבדותם אפי' אם יהיה להם הרבה כסף וזהב לא ישוה להם כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ שמלותיהם לעורם שייכים להם, ולכן מחבבים הם את השמלות על פני הכסף והזהב. וכן היה עם בני ישראל שהתרגלו בעבדותם לחבב את הכסות על הכסף והזהב. ודפח"ח.
והנראה לבאר, דהנה כשצוה הקב"ה למשה על שאילת הרכוש הגדול (בא יא ב) נאמר שם רק "כלי כסף וכלי זהב", ולא נאמר "ושמלות", ומ"מ בודאי הכוונה גם על שמלות, וכמו שאמר הקב"ה למשה בסנה (שמות ג כב) "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", וכבר ראיתי להרב מרכבת המשנה הנ"ל, וכן להרב שבות יהודה הנ"ל בהשמטות (הנדפסות בספרו שמחת יהודה. וכן בס' קובץ ספרי המכילתא הנד"מ) שכתבו, דבסנה אמר הקב"ה למשה מעשה שיהיה כך יהיה, והציווי היה רק על כלי כסף וכלי זהב. ועי' בס' דרך שיחה (עמ' רלג). ודוחק לומר כדבריהם. ונראה דרש"י ז"ל הנ"ל אתא לאפוקי מדבריהם, באומרו "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", דהיינו שמה שעשו כאן הוא בדיוק כציווי משה, ולא גרעו ממנו ולא הוסיפו עליו, והרי משה לא נצטוה על השמלות, אע"כ דגם על השמלות נצטוו, ואע"ג דקיצר הפסוק בלשונו בציווי הקב"ה למשה, מ"מ דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה), וגילה הכתוב בסנה שגם על השמלות יצטוו.
והנה לאברהם אבינו ע"ה הקב"ה הבטיח שיצאו ברכוש גדול, דהיינו בכסף ובזהב ובצאן ובקר, כדאיתא במכילתא (בא פרשה יד, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה פרשה טו) "וצאן ובקר וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן בכסף וזהב". ע"כ. ומ"מ לא הבטיח הקב"ה לאברהם כלום על השמלות.
ובזה יבוארו דברי הגמ' דביקש מהם הקב"ה שיקחו כסף וזהב, דאילולא "שלא יאמר אותו צדיק" לא היו שואלים כסף וזהב, דהרי מוחלים היו על הבטחת השי"ת, ודעדיפא להו עבדי לקחת שמלות החביבות להם יותר מכסף וזהב, ולכן אמר להם הקב"ה שאע"ג שמצדם אין קפידא, מ"מ כדי שלא יאמר אותו צדיק עליהם לשאול גם כסף וזהב כהבטחתו יתברך לאאע"ה.
ויומתק יותר ע"פ מה שביאר הב' יוסף ברקוביץ נר"ו, והבאתי דבריו לעיל, דרק להם בתור עבדים שרק עתה השתחררו עדיף היה להם לקחת השמלות מאשר הכסף והזהב, אולם אאע"ה ידע האמת דכסף וזהב עדיף, ולכן אע"ג שמצדם היו לוקחים השמלות בלבד, מ"מ "שלא יאמר אותו צדיק" ציום הקב"ה לקחת גם כסף וזהב.
ולכן אפקיה רחמנא לציוויו בלשון בקשה, כיון שרק לצורך הבטחתו לאותו צדיק היה להם לקחת הכסף והזהב, ולא לצורכם היה הכסף והזהב, כיון שהם היו מעדיפים השמלות, ורק לצורך ההבטחה של הקב"ה לאברהם היו צריכים לקחת הכסף והזהב, וע"כ אמרה הקב"ה בלשון בקשה. ובזה מיושבת קושית מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב (ברכות ט ע"א) וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י.
גם מדויק בזה מה דאיתא בגמ' שהקב"ה ביקש שישאלו כלי כסף וכלי זהב, ואע"ג דגם שמלות כלולות בבקשה זו וכדכתיבנא, מ"מ נקטה הגמ' רק כלי כסף וכלי זהב, וה"ט כדאמרן, דדוקא בהם שייך בקשה משא"כ בשמלות.
ובזה יבוארו דברי המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", דהרי כמו שלעיל בציווי הקב"ה ליתנהו לשמלות, ומ"מ בודאי גם עליהם הצטוו וכבהבטחת הסנה, כמו כן כאן בסיפור מעשה השאלה לא היה לו להפסוק לכתוב "ושמלות", ומיותרת היא תיבה זו, כיון דממילא שמעינן לה כיון דכן כתוב בהבטחת הסנה. וע"ז כתב ש"כסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב", ולספר בשבח ישראל קאתי, דאע"ג דעדיפא להו השמלות, מ"מ לקחו כסף וזהב, ולא רק שלקחו מהכסף והזהב, אלא גם הקדימו בלקיחתם, כסדר הכתוב "כלי כסף וכלי זהב", ואח"כ "ושמלות".
גם מיושב בזה מה שהקשה בקונטרס מזמור לאסף עמ"ס ברכות (סימן יח), דאמאי קאמר הש"ס הכא "אותו צדיק", ולא קאמר "אברהם" [וקדמוהו בזה בעיון יעקב ובבן יהוידע (ברכות ט ע"א). ע"ש]. וע"פ הנ"ל מיושב, דטעמא הוי משום דלכאורה גם אברהם לא יכל לטעון כלום על הקב"ה אם היו יוצאים עם שמלות בלבד, שהרי הם בעצמם העדיפו זאת על הכסף והזהב. ורק בגלל צדקותו של אברהם וחביבותו כלפי הקב"ה נתן להם הקב"ה גם את הכסף והזהב.

שם בד"ה וי"ל שורה ז' - צ"ל דאפסדיה.

בדף פז ע"א 'מה הנס הגדול שכלב לא חרץ לשונו' - כן הקשה בס' אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש. וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה (ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל).
והנה יש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושית הרב אילת השחר הנ"ל. ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא).

בדף ק ע"א באהלי שם - י״ל שהתורה הזהירה בליל זה דוקא שבו יש לנהוג דרך חרות ושררה, זכר ליציאתנו מעבדות לחרות.

בדף קה ע"א ד"ה ונראה, בענין הסתירה בין ידיעה לבחירה - עי׳ במה שהאריך לבאר בזה ב׳ Will Freedom & Destiny.

שם ע"ב ד"ה נראה שורה א' - צ"ל באופן אחר בדרך הפשט.

בדף קו ע"א סד"ה ויש - ואפשר לבאר עוד עפ"ד חכמי המחקר שהאדם יכול להצטער יותר מהתעלמות זולתו מאשר כשמעליבו.
ועל פי הדברים האלה יש לבאר מאמר הכתוב (וילך לא טז-יח) וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו', ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הרי שהרעות הרבות והצרות באות כשהקב"ה מתעלם מהאדם לחלוטין, אבל אם עדיין הוא 'שבטך', שהקב"ה נמצא עמו אלא שמענישו, הרי זה 'ינחמוני'.
ובזה יש ליישב מה שהקשה בקונטרס באר הפרשה (בשלח תשפ"ג דף ה סע"א) בשם המפרשים, מדוע נקרא המקום בשם מרה, הרי לאחר הנס והפלא הגדול שנמתקו המים היה מן הנכון לכנות את המקום 'מתוקה'. ע"כ. ולהנ"ל י"ל שהמים לא נמתקו, וטעם נשאר מר כמקדם, שכן ע"ד הכתוב (בשלח טו כה) ויורהו ה' עץ אמרו במכילתא שעץ מר היה (וכן הוא בשמות רבה פ"נ סימן ג), וא"כ מסתבר שהעץ המר מירר יותר את המים, ולא נמתקו כלל. ומה שאמר הכתוב 'וימתקו המים' הוא על דרך 'שבטך וגו' המה ינחמוני', שכן כשהיו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חשבו שה' עזבם, וכשראו את המים חשבו שה' מושיעם ולכן הצער של שלשת הימים היה כלא היה, ושוב ראו שהמים מרים הם וחזרו ליגונם שה' עזבם, ואילו כשה' הורה להשליך עץ מר אל המים ראו שהוא שבט ה' שהמים יהיו מרים וה' אינו מסתיר פניו מהם, ושמחו שמחה רבה. ואף 'שירה' בגימטריא במספר קטן 'מרה'. ו'מרה' ר"ת ר'ק מ'את ה', שאם הוא מאת ה', אף השבט מנחם.
ומה שכתבנו שהגיעו למרה ולא ידעו עדיין שהמים מרים, צער שלשת הימים היה כלא היה, יבואר בזה מאמר הכתוב 'מרתה', וביאר רש"י, כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה. וכתב בס' עוז והדר למהר"ש ן' אלבאז (בא יב לז) שבכל מקום ששינה הכתוב ויש ה"א בסוף תיבה, יש סיבה לזה. וראה עוד שם (ר"פ בשלח) שביאר מאמר הכתוב 'ושבו מצרימה', להודיע כי בראותם מלחמה לא יקשה בעיניהם לחזור כאילו שכבר הם במצרים ללא יגיעה. ע"ש. וכיו"ב יש לבאר שמרוב השמחה כשהגיעו למרה שראו המים וחשבו שמתוקים הם, צער שלשת הימים היה כלא היה.
ומה שאמר הכתוב לאחר מכן 'אילימה' במקום 'לאילים', יש לבאר בהקדם מש"כ בס' פרח שושנה למהר"י קריספין (מסעי לג ט) שאילים היא עיר תאפילאלת שבמערב הפנימי. ע"ש. ושמעתי שואלים איך הגיעו עם ישראל ממצרים למרחק כה גדול. ופשוט הדבר שהיתה להם קפיצת הדרך. ובזה מבואר שנתן הכתוב הה"א בסוף התיבה להודיע שהגיעו ללא יגיעה ומהלך ימים רבים, אלא כהרף עין, וכמו שכתב בכיו"ב בס' עוז והדר (פרשת בא) הנ"ל. ע"ש.

שם ע"ב ד"ה והנה - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' סערת אליהו (עמוד לא) ובס' ואביטה אורחותיך (עמוד קפב ועמוד רצג).

בדף קז ע"א אהלי שם בדיבור הא', בדברי הש"ס בב"ב - וראה במש"כ בס"ד בחי' ב"ב שם.

שם בסוף העמוד שורה אחרונה 'בברכת המילה' - הכוונה היא להנאמר בברכת 'אשר קדש ידיד': להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו.

שם ע"ב, בסוף הדיבור הא' 'טז ט' - אינו שם, כי אם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט). ע"ש. וחלק עליו בס' מגדל עוז למהר"י עמדן (בריכה עליונה נחל א אות א). ע"ש. ועי' להרמ"ז בס' אלה מועדי ח"א (עמוד סא ועמוד קיד).

שם אות א, בדברי המכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות - וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).
ומה שהקשה שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן. ותירץ כמה תירוצים - כן הוא ביתר אריכות בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפד), וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).
גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. ע"כ. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.
ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.
ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ע בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט) ובמש"כ בס"ד בשלמא בעלמא (בשלח יג יט).

בדף קיב ע״א שורה ח - צ"ל והאמונה שהאמינו.

בדף קכג ע"ב ד"ה ויש, בדברי התוס' - והוא כדברי רב נסים גאון בהקדמה לספר המפתח שהנכרים מצווים על המצוות השכליות. והביא ראיה לדבריו מהראי"ל שטיינמן ז"ל (מח"ס אילת השחר ועוד), והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון קסח דף א רע"ב). ע"ש. ובעיקר הקושיא י"ל שיש מי שעבר ושנה ויש מי שעבר פעם א'. וכמו כן יש שנענש על המחשבה ויש שנענש על המעשה.

בדף קמו ע"א ד"ה ונראה - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמוד קנב).

שם בע"ב באהלי שם שורה ג - צ"ל בריך הוא.

בדף ריג ע"א אהלי שם ד"ה ויש - וכמו כן מצינו ששמחת חתן וכלה היא השמחה המושלמת, ובז' ברכות חוזרים על ענין השמחה כמה פעמים, ולכן גם אין לערב ז' ימי המשתה עם ז' ימי אבילות כדאיתא בכתובות (ג סע"ב). והושוותה שמחת חתן וכלה לשמחת מתן תורה כדתנן בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו זה מתן תורה.
ויש לבאר עוד שמכיון ששמחת התורה צריכה להיות מושלמת ללא דופי, לכן אבל השרוי בצער אין לו ללמוד תורה.
ויתירה מזו מצינו גבי דוד המלך שמלאך המות לא יכל לפגוע בו בלומדו תורה כדאיתא בשבת (ל רע"ב). ואפשר לומר שלכן מלאך המות לא יכל לפגוע בנדב ואביהוא בשמחת מתן תורה, ולכן גם כל אלו שפרחה נשמתם בשעת מתן תורה חזרו לתחיה כדאיתא בשבת (פח ע"ב), שאין שלטון למוות בשעת מתן תורה ולימודה. ולכן גם אפילו בשעת מיתתו של אדם יש לו ללמוד תורה כדאיתא בשבת (פג ע"ב), ולכאורה פטור באותה שעה מללמוד תורה, שכן יש לו לצוות את בניו כדרך כל הארץ, ויש לבאר הטעם כדי שיחיה ולא ימות, ומשום מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם יש לחייבו ללמוד תורה באותה שעה. 

בדף רכב ע"א ד"ה תמוה שורה ב - צ"ל רצה שיראו כשמדבר עם.

בדף ער סע"ב - צ"ל היה לפניו.

בדף רפא סע"ב - ואפשר לבאר הטעם, שמחצית השקל הוא לכפר על נפשותיכם כדאיתא בקרא בהדיא, ואין כפרה ללא התאמצות מצד האדם.
ובזה יש לבאר גם את המבואר להלן שחובה עלינו לעשות את השבת, והיינו להתאמץ ולטרוח בערב שבת כדי לאכול בשבת, וכן להוסיף מחול על הקודש, שכן מכיון שהשבת מכפרת (כדאיתא בשבת קיח ע"ב, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו), אין כפרה ללא התאמצות.

בדף רצ ע"א ד"ה ומהו שורה ו - צ"ל לשבת שהיא. וכ"ה במדרש.

בדף שכב ע"א באהלי שם שורה ג - יש למחוק את הפסיק לאחר 'מצוה'.

בדף שכג ע"ב ד"ה וצ"ע, סוף שורה ב - צ"ל נכנס.

בדף שמב ע"א באהלי שם שורה יא - צ"ל אלה, כלומר.

שם שורה יד - צ"ל של אלה.

בעמ' שנג, האדם מצוי במקום המחשבות והדיבורים שלו, וע"כ יש להתאמץ ולשוחח על דברים משמחים - ועפ"ז יבואר מש"כ בש"ע י"ד (סימן תב סי"ב) שמי שמספר על מישהו שנפטר, הרי הוא בכלל 'מוציא דיבה הוא כסיל', ולכאורה הטעם הוא משום שמצער לחבירו השומע על הבשורה הרעה. ולהנ"ל יש טעם נוסף, שהוא עצמו יהיה עצוב אם ידבר בדברים עצובים. והשמחה היא מצוה, או יותר ממצוה, כמבואר בדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) ובאוצר הפרשה להלן (ראה יב ז).

יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - בראשית

שם הספר: אוצר הפרשה - בראשית.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

שוב יצאה לאור מהדורה חדשה עם תיקונים.

בתחילת הספר בברכת הגומל - יש להעיר ממה שאמר לי אאמו"ר נר"ו שי"ל בסוף נוסח הברכה 'שגמלני כל טוב' הוא"ו בחול"ם.

בברכה שלפני ההפטרה - בסוף הברכה י"ל 'והצדק' הוא"ו בשב"א.

בדף ב ע"א ד"ה וירא, שורה ב 'במדרש' - רבה (פ"ב סימן ה).

שם שורה ו - צ"ל איני יודע. וכ"ה במדרש.

בדף כ ע"ב סוף הדיבור הא' - י"ל שגזירת המיתה היתה לטובתו כדי שיזכור יום המיתה ובזה ינצל מהיצה"ר (כמאמר הכתוב והחי יתן אל לבו, וכמאמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה), וזה לא נשאר כעונש אלא כסיוע למלחמה ביצה"ר.

שם, בסוד"ה דוגמא - י"ל דשאני חילול ה' שלא מתכפר עד יום המיתה, משא"כ שאר עבירות שמתכפרות מיד.

בדף כה סע"ב - ומובן בזה שקראו שמה נעמה מלשון נעימות, דהיינו שהיו שמחים שנולדה כי חזרו בתשובה. ובזה הביאור תתורץ קושיית רש"י שלא היה לו לבאר כל זה, שכן י"ל שבא ללמדנו הכתוב ערך התשובה. ומה שיישב רש"י, היינו דוקא למ"ד שלמך הרגו לקין, אולם לדעת המדרש (בראשית רבה) שקין נהרג במבול עדיין קשה. ולהנ"ל מיושב.

בדף לז ע"א ד"ה כאשר, שורה ה - צ"ל עושים דבר.

בדף נד ע"א ד"ה היאך - ועוד יש ליישב בהקדם מש"כ בספר חרדים (פס"ו אות עה) שנח לא היה כועס ולכן מצא חן בעיני ה', שכן היה נח בדיבורו ובמעשיו ובהילוכו. ובקונטרס באר הפרשה ( פרשת נח תשפ"ג דף יא ע"א) כתב שכיוצא בזה מצינו בפסחים (קיג ע"ב) שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד עצמו על מידותיו. ולכאורה קשה איך נח שהיה צדיק ואינו כועס ולכן הקב"ה אהבו, הגיע לדיוטא תחתונה שהשתכר להפסיד מעלה זו. וי"ל שמכיון שלא כעס, צבר בליבו את הצער וההתמרמרות עד שנצרך להשתכר להסיר צערו מלבו. וצריך להיזהר בדבר זה, לחפש אפיקים כדי להסיר הצער מהלב באופנים אחרים. וכיו"ב סיפרה דודתי הרבנית דינה אביעזרי שתחי' על אביה הרמ"ז מהר"ר יוסף פרץ ז"ל (מח"ס תהלתו בפי) שכך היתה מידתו שלא היה כועס, ולכן הצטרך ליסוע מידי פעם לבדו לכפר אינגינישנאי (שם קבור זקינו מהר"ר ימין צבאח ז"ל) ולשנות שם כמה ימים לנוח כדי להפיג צערו.
וכן ראיתי להרב המחבר יחשל"א במאמרו הנדפס בקובץ מעשה המשפט (גליון פא עמוד ב עה"פ ויהי ריב וגו') שכתב ענין זה של הצטברות ההתמרמרות וז"ל: ויש להבחין בין שומע חרפתו וסופג את החרפה, היא פוגעת בו ומכבידה עליו ומצערת אותו, אלא שהוא מתאפק ושותק, שאם הוא מסוג הזה לא יחלפו עליו מאה רעות, חרף זאת שהוא שותק, כיון ששתיקה שלו יש לה גבול, ועלול להגיע למצב של התפרצות, כי לא יהא מסוגל לסבול יותר. ברם [כצ"ל] אם הוא אדם שמקבל את זה באדישות, אינו מתפעל כלל מהחרפה שחרפוהו, כי אז מאה רעות שהיו באות עליו היו נעלמים. ע"ש. ואפשר שהדבר רמוז בקרא (חיי שרה כה יד) ומשמע ודומה ומשא. וביאר באמרי נועם למהר"י דילישקאש (שם), פי' כל השומע שחבירו מחרפו, ודומם שאינו עונהו, ומשא שסובל כל מה שאומר לו. וראה בהערת הרב המגיה שם (במהדורה החדשה), ובס' פרדס רימונים מכתב יד הנדפס בשנת תשפ"ב (שם). ולהנ"ל יבואר, שאם הוא שומע חרפתו ודומם, הוא נושא עליו משא כבד של צער וההתמרמרות. וראה בפורום אוצר החכמה (אות יג) שכ' בשם מהר"ג נדל ז"ל (מח"ס בתורתו של ר' גדליה ועוד) שאפשר לפרוק את ההתמרמרות ע"י נגינה.

בדף קמג ע"א 'אמרו חז"ל שמחמת בשורת העקידה פרחה נשמתה' - כ"כ ברש"י להלן (פסוק ב). ומקורו מפרקי דרבי אליעזר (פרק לא).

בדף קמד ע"א, שאיך מתה שרה בגלל העקידה, והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין - עי' בשדי חמד (דברי חכמים סימן פב, ובמערכת הש' כלל נח) בענין אם הבטחה זו נאמרה גם בסכנה טבעית. וע"ע בפרישה (י"ד סימן רמז אות ח). ובעיקר התירוץ שהגיע זמנה של שרה למות, כן תירץ בס' טעמא דקרא.

בדף קמה ע"ב, שורה ג' מלמטה - צ"ל משיגים.

שם, בענין ענוותו של אאע"ה - מדברי המדרש מוכח שגם מה שלא בא בטרוניא עם הקב"ה הוא משום ענוותנותו. ובזה יבואר מה שמצינו שיש שכפרו בעיקר בגלל השואה ואחרים התחזקו באמונתם [וכ' בס' לחנך בשמחה (עמוד צא) שהאדמו"ר מקלויזנבורג בשהותו במחנה ההשמדה היה חוזר כל היום על הפסוק (תבוא כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'], ולהנ"ל מבואר שהכל תלוי במידת הענוה.

בעמ' קמח בראש העמוד - צ"ל פרק כג כד.

בעמ' קמט בראש העמוד - צ"ל פרק כד. וכן יש לתקן בעמודים הבאים.

בדף קנז ע"א - דברים אלו חזרו ונדפסו ברובם להלן (האזינו לב מז).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף קעג ע"א שורה ג 'ויש אומרים דוקא בלילה' - מחלוקת זו הובאה בס' אוצר פסקים ראש חודש וברכת הלבנה לאאמו"ר נר"ו (סימן כו).

שם באות ד שורה א - צ"ל מדרש רבה.

שם בע"ב ד"ה בילקוט - רמז קטו.

בדף קעד ע"ב ד"ה תמה - עיין עוד תירוץ להלן (דף קצז סע"א).

שם בד"ה ונ"ל 'דהעדיף יעקב ללמוד עם אפשרות בחירה' - ולכאורה קשה מהא דאמרו (ערובין יג ע"ב) שנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אמרו (אבות פ"ד מכ"ב) שעל כרחך אתה נולד. וי"ל כדברי התוס' (עירובין שם ד"ה נוח בתירוץ הב') שאצל צדיקים נוח להם שנבראו, ומכיון שבבטן אמו רואה הולד מסוף העולם ועד סופו (כדאיתא בנדה ל ע"ב), ידע יעקב שיהיה צדיק.

בדף קעו ע"ב ד"ה והשבתי 'גדלות של אדם לא נמדדת בעבירה מסוימת שעשה וחזר בתשובה ממנה, אלא בחיובי' - ונראה שזו כוונת התוס' (שבעין יעקב שבת נה ע"ב) שתירצו קושיא זו בזה"ל: י"ל דלא הוו חשיבי כוותייהו ומחטא נמי לא חטאו. ע"כ. ועי' בהרי"ף (שבעין יעקב ספ"ק דב"ב) ובחידושים (שבעין יעקב שם) ובס' אברהם את עיניו (ב"ב יז סע"א).

שם בד"ה וזהו מה שכתוב - בתהלים (כד ג).

שם בדף קפב ע"א ד"ה בשם הגר"א מוילנא הובא - בספר קול אליהו (סימן כו).

שם בסוגריים 'עיין שו"ת הרשב"א" - כבר ציינו לזה בס' קול אליהו (שם בהערה).

שם 'דבר זה גם נדרש יפה בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, עקב היינו במיוחד עירובי תחומין' - כ"כ בחת"ס עה"ת. והעירו בעלון קב ונקי (פר' תולדות תשע"ה) שבש"ס דריש לה מ'תורותי' ולא מ'עקב'.

בדף קפז ע"א ד"ה וצ"ע 'וי"ל שעינים כהות אלו הם שהובילו לידי אפשרות גניבת הברכות וכו', ובאמת שכר גדול הוא' - ובזה מיושב קושית הרי"ף שבעין יעקב (ב"ב יז ע"א) ע"ד רש"י (שם בריש העמוד) שיצחק לא חסר שום טובה, והרי כהו עיניו מראות. ע"ש. ולהמבואר מיושב, שמה שעיניו היו שכר גדול הוא לו.

שם בסע"ב - דבר זה כבר נכתב לעיל (בע"א).

בדף קפט סע"א 'והלא יש כאן מצות כיבוד אב ואם' - עי' בנזיר (סא ע"א), אלא במי שמוזהר בכיבוד אב ואם. וביארו המיוחס לרש"י והתוס', שגוי אינו מוזהר על מצות כיבוד אב ואם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קכז).
   ומהרי"ח סופר נר"ו בס' אור משה (סימן כד), כתב להקשות מדברי הש"ס בנזיר ועוד דוכתי, על דברי ר"נ גאון (בהקדמתו לס' המפתח) וסיעתיה, דס"ל שבן נח מצווה על מצוות שהשכל מחייבם. עש"ב. וכן הקשה מהר"ד קאהן בס' ואם תאמר ח"ד (סימן א'קד). ע"ש. וע"ע למהרי"ח סופר בספרו יחי יוסף (סימן טז אות יא ד"ה והרה"ג) שאף הוא דן בזה בקצרה. וע"ע בקובץ בית אהרן וישראל (גליון עט עמוד קמו) שדן בזה הרב הכותב שם. וכתב שם (בגליון פ עמוד קכח) מהרי"א קונשטט נר"ו להעיר מדברי הש"ס בנזיר [וראיתי בס' פניני תורה (בראשית עמ' מד ועמ' קב ועמ' קיט ועמ' קכג) שהוכיח גם מסנהדרין (נו ע"ב) "עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינים שבת וכיבוד אב ואם", הרי שבן נח אינו מצווה על כיבוד אב ואם. ע"ש. וכן הוכיח בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פה עמ' קכט). וע"ע בחידושי רעק"א (יו"ד סימן רמא ס"ט) בשם הרב אשל אברהם ז"ל [והוא באגרות הפמ"ג שבריש א"ח אגרת ג אות כ] ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קל ד"ה והנה מקור) ובקו' מריח ניחוח (גליון עב דף ה ע"א וגליון צה דף יד ע"ב). גם יש להוכיח כן ממה שענו השבטים ליעקב אבינו (מקץ מג ה) "ואם אינך משלח, לא נרד", ולא חשו לסתור את דבריו שאסור מדין מורא כדאיתא בקדושין (לא ע"ב). ועי' ביומני טאלנא (עמ' קצט) שהעיר כן כל דברי יוסף שאמר לאביו (ויחי מח יח) לא כן אבי. וע"ע בס' עיטורי חיים (עמ' עג) בשם הרב פני מנחם ז"ל. ועי' להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) שקיים יעקב אבינו מצות כיבוד אב ואם כדי להשלים לתרי"ג מצוות].
   ובס' אור משה (שם) כתב ליישב עפ"ד הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד, דבני נח חייבים מצד חובת שכל האנושי, ולא מצד חוקי התורה. ע"ש. אולם כ' הרב אור משה (שם), שעדיין יקשה מ"ש במדרש מאור האפלה (ויקרא כ ז, דף שסא): אמרו איש איש, להביא בני נח, שהם מצווים בכבוד אבותם. ע"כ. הרי שמפורש שבני נח מצווים על כיבוד אב ואם.
והנה מלבד מה שיש לומר דהמדרש פליג ע"ד הש"ס, יש ליישב שהמדרש מתכוון רק לרמוז על חיוב בני נח, ואסמכתא בעלמא הוי, ובאמת עיקר חיובם מצד חובת שכל האנושי, וכדברי הנצי"ב.
   וכן אפשר לבאר מש"כ הה"כ בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קטו) להביא ראיה מפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כג) שנכנס חם ומצא לערות אביו ולא שם על לבו מצות כיבוד אב יצא והגיד וכו'. ע"ש. ואע"ג דלישנא דמצוה נקט, מ"מ אפשר לבאר דבריו כדברי מדרש מאור האפלה הנ"ל.
   ונראה לבאר בעיקר הענין עפ"ד התוס' (ערובין יג ע"ב ד"ה נוח) בתירוצם הב', דמה שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק, אשריו ואשרי דורו. ע"כ. וכן מוכח מדברי רבנו חננאל בפירושו (שם). ע"ש. ולכן כיון דבני נח רובם ככולם אינם מקיימים ז' מצוות בני נח, ולכן גם אין להם חלק לעולם הבא, ולעת"ל יהיו עצמותיהם מאכל לאשים, בודאי שנוח להם שלא נבראו. ולכן מצד השכל אין לחייבם במצות כיבוד אב ואם, כיון שהוריהם גרמו להם רעה במה שהולידום, ולא יחייב השכל לגמול טובה תחת רעה [ויתירה מזו כ' בס' ואם תאמר ח"ב (סימן תשל) בשם מהר"ל מפראג להקשות ע"ד מתני' ב"מ (לג ע"א) דחייב אדם בכבוד אביו שהביאו לחיי העוה"ז ויש לו להכיר טובה. והרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועי' בחדושי אגדות למהר"ל מפראג (ב"מ לג ע"א). ושו"ר להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (פר' יתרו עה"פ כבד את אביך) שכ' להדיא שלרשע שנוח לו שלא נברא, א"כ לא היה לו לכבד אב ואם. ע"ש]. ועפ"ז ל"ק מדברי הש"ס ע"ד ר"נ גאון.
   אולם המדרש מאור האפלה הנ"ל אפשר דס"ל כמ"ד (בערובין שם) דנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא [ואפשר לומר כן אם נאמר כדברי הרב חתם סופר דבית הלל לא חזרו בהם אלא בית שמאי רבו עליהם, עי' בס' מגדים חדשים (ערובין יג ע"ב ד"ה נמנו הא')]. והיינו אפי' אם לא מקיים המצוות כלל (דכן מוכח ממה דלמ"ד נוח לו שלא נברא היינו כשאינו צדיק וכדלעיל). ולפי"ז השכל יחייב לכבד אב ואם [וכדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל שכיבוד אב ואם היא מצוה שכלית. וכ"כ בערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב). ע"ש. וכ"כ בס' בן חכם (בפתיחה ד"ה וביאר) בשם ס' רחמי האב (בהוספות מהרש"ז ערנרייך ז"ל). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה  (ואתחנן ה יב), והאריך בזה בספרו למען יאריכון ימיך (בהקדמה עמ' א). וע"ע בכתב סופר (פר' ואתחנן עה"פ כבד את אביך וגו') ולמהר"ג פלדר ז"ל בס' נחלת צבי (עמ' לז ד"ה יחס) ובשו"ת חזון עובדיה (סימן יט בהערה, בהנד"מ עמ' רפד). ובס' פריו יתן (סימן נה אות ב)]. א"נ י"ל דס"ל להמדרש דנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אינה מצוה שכלית, ומ"מ קא יליף מקרא על חיוב בני נח.
   וע"ע בזה בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קיד) ובקובץ מריח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב וגליון קפג דף יד ע"ב).
   ודרך אגב, במנחת חינוך (מצוה לג) הסתפק אי מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו. ע"ש. ומהר"מ גרוס נר"ו (מח"ס משפט האבידה ועוד) בתשובה העיר בזה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ריש פאה). ועי' בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צה עמ' טו וגליון קפב עמ' ה) מה שהביא בזה מדברי האחרונים. וע"ע בס' למען יאריכון ימיך (עמ' יד אות ג) ובילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סי' ס אות ו).

בדף קצז סע"א 'מדוע יעקב פירכס לצאת' - ע"ע במה שדן בזה לעיל (דף קעד ע"ב).

בדף רב ע"ב, הקשה אמאי דוקא גבי יעקב ונעמי נאמר שפנה זיוה פנה הדרה - יש לבאר עוד עפמ"ש בב"ר (פס"ח סימן ו): וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו, ואת אמר: ויצא יעקב? רבי (זעירא) עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: בזמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה. ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגו', ותצא, וכי לא יצא מן המקום אלא היא, והרי כמה חמרים כמה גמלים יצאו, ואומר ותצא? רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, ור' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר: כשהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה ניחא, דתמן לא היתה שם, אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק ורבקה? רבי עזריה בשם רבי סימון אמר: לא דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותו של שני צדיקים. ע"כ. וזהו החידוש בכאן, שלמרות שיש צדיקים אחרים בעיר, מורגשת פניית הזיו ההוד וההדר (ועי' להרב חתם סופר בספר תורת משה השלם עה"ת שכתב שכל באר שבע היתה מלאה צדיקים מתלמידי אברהם ויצחק). וגם גבי נעמי איכא חידושא דהו"א שאם כל העיר רשעים אין להם את עדינות הרגש לידע שפנה זיוה פנה הודה פנה הדרה, קמ"ל.
   ועוד אפשר לבאר שההוד הזיו וההדר של הצדיק הם התרוממותו מעל עניני העוה"ז ושנאתו לבצע. וזה מה שאירע ליעקב, וכמו ששמעתי לבאר מש"ב הר' יחזקאל מרקוביץ נר"ו, שלמרות שהיה גיבור ויכל להרוג לאליפז שבא להורגו, העדיף לסייע בעדו לקיים מצות כיבוד אב בנותנו לו את כל כספו [וכמ"ש רש"י להלן (כט יא). וכבר כתבו בפי' בעלי התוס' עה"ת (בשלח יז ח) שהזהירה אותו תמנע אמו שיעקב גיבור ממנו], והעדיף מצוה אחת שיקיים אליפז על פני כל ממונו. וכן גבי נעמי מצינו שביאר רש"י הפסוק (רות א כא) 'מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'' דהיינו שהפילה, ולמה לא ביארו שהכוונה היא שהלכה בעשירות וחזרה בעניות. ועי' בס' בנין אריאל (שם). ועל כרחך י"ל שידעו ז"ל גודל שנאתה ללבצע שלא שייך לומר שאמרה שהיא ריקנית על הממון.

בדף ריד ע״א ד״ה וצ״ע, שורה ב, ׳הוכח לחכם ויאהבך׳ - הוא במשלי (ט ח).

שם ד״ה ונראה - וע״ע להלן (עמוד רטז). ואפשר עוד ליישב דשאני אשה שחייבת במורא בעלה (עי׳ בשו״ת ויברך דוד א״ה סימן קלה שדן בגדר ענין זה), ולכן אין לה להוכיחו.
ועוד י״ל לפי מש״כ בשלמא בעלמא (ויצא לא מא) שאם אדם מוכיח שלא לשם שמים אלא להנאתו, אינו מקיים מצות תוכחה. ע"ש. והכא נמי הוכיחתו לטובת עצמה להשיב על טענתו.

שם שורה ד מלמטה - צ״ל לעשות כן.

שם ד״ה ויהי, שורה ה - צ״ל לי״.

שם, בקושיא שהיכן נתנסה יעקב - י״ל שחי עם עשו ועם לבן ולא למד ממעשיהם הרעים.  ועי׳ להלן (דף רלג ע״ב). ואפשר לבאר שלכן אמר יעקב לעשו שלא למד ממעשי לבן הרעים (כמ״ש רש״י להלן לב ה). ואמר כן לרמז לו שאף שהם אנשים אחים מ״מ נפיש זכותיה שלא למד ממעשיו הרעים של עשו כשם שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.

שם ע״ב ד״ה כי, שורה ג - צ״ל דאיתא (בפתיחה של מדרש איכה סימן כד) באותה.

בדף רטו ע״ב שורה אחרונה - צ״ל היית. זהו.

בדף רטז ע״ב - ע״ע לעיל (עמוד ריד).

בדף ריח ע״א ד״ה והנה, שורה ג מלמטה ׳ממנו יצאו מלכות והמשיח׳ - תא״מ.

שם ע״ב שורה ט - צ״ל בנה השלישי.

שם שורה יג - צ״ל חשוב לאשה.

בדף ריט ע"א 'יש שתירצו' - כ"כ בס' עלי זבח (בהקדמה עמ' ג) בשם הרב דפרשבורג.

שם ד״ה ונראה - כבר נכתבו דברים אלו בעמ׳ הקודם.

בדף רכט ע״א ד״ה אמר, שורה אחרונה ׳הגמ׳׳ - ביבמות (קג ע״ב) ובנזיר (כג ע״ב).

שם ע״ב ד״ה ונראה - כן יישב בתורה שלמה (הערה נד) בשם הרב נזר הקודש. ע״ש.

בדף רלו ע"ב ד"ה הטענות שורה ג' 'הרופסת' - נדצ"ל המתרפסת.

בדף רלז ע"ב סד"ה ועל כן - אלא שלפי זה עדיין יקשה מש"כ בדעת זקנים הנ"ל, שכן יעקב עשה כהוגן שקראו אדון לאחר שכבר היה מולו. וי"ל שמכיון שכל זה בא כתוצאה מהאחיזה באוזני הכלב, לכן נענש ע"ז, ואה"נ שלאחר שכבר היה מול עשו כן היה לו להתנהג.

בדף רלט ע"ב באהלי שם שורה ד' 'ואז' - צ"ל וכן.

בדף רמח ע"א ד"ה והמדרש - צ"ל רבה.

בדף רנד ע"ב ד"ה וזהו שורה ב' - צ"ל להתחיל.

בדף ער סע"ב - לשמיעה בשפה הספרדית ראה כאן.

בדף רעט סע"א 'ומזלו יעלה' - כ"כ באריכות לעיל (עמ' רלח).

בדף ש ע"ב ביאר שהמצער את חבירו נענש אף אם כוונתו לטובה, ולכן פנינה נענשה - וכ"כ בספרו ואביטה אורחותיך (עמ' רלה) בביאור דברי הש"ס בחולין (ס ע"ב) שהקב"ה ביקש שיביאו עליו כפרה שמיעט את הירח, למרות שתרעומת הירח לא היתה מוצדקת.
   ומצינו בדומה לזה בספר הערוך (ערך ערב הא') שמאה קולות השופר שבראש השנה הם כנגד מאה פעיות שבכתה אם סיסרא (והו"ד בתוס' ר"ה לג ע"ב ובעוד ראשונים, ה"ד בשו"ת יחוה דעת ח"ו ר"ס לז. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על ימים נוראים סימן ה הערה ג). וביאר בס' שיחות לוי (פר' שמות עמ' נד) בשם מהרנ"צ פינקל הסבא מסלבודקא ז"ל (מח"ס אור הצפון), דהיינו טעמא לכפר על המאה פעיות שבכתה, ואע"ג דמיתת סיסרא היתה לצורך הצלת עם ישראל, מ"מ בכית אמו בעיא כפרה. וע"ע בזה בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' קצב. ושם כתב בטעות שבגמ' ר"ה לג ע"ב איתא שאנו תוקעים ק' קולות בר"ה כנגד ק' פעיות דאם סיסרא, ואינו בגמ' כי אם בתוס' שם וכנ"ל).
   והרב אברהם קטאן נר"ו (ר"מ בישיבת כתר תורה במיקסיקו) אמר עוד בדומה לזה ע"פ דברי המדרש [אסת"ר פ"ח סימן א] זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, והיכן נפרע לו, בשושן הבירה, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד [וכ"ה בילקוט שמעוני (רמז קטו עה"פ ויחרד יצחק חרדה וגו')]. הרי דאף שצדק יעקב בקחתו את הברכות בגלל שקנה את הבכורה, מ"מ קיבלנו עונש על צערו של עשו. עכ"ד.
   ועי' בשיחות מוסר למהר"ח שמואלביץ (שנת תשל"א מאמר כד ושנת תשל"ב מאמר ב) שהביא עוד ראיות לזה, וביאר הטעם לזה, שהפגיעה שבין אדם לחבירו היא אש אוכלת, וכל השולח יד נכוה באש, ולא בתור עונש כלל, אלא כחוק טבעי ומציאותי. ע"ש. וה"ד בקצרה מהר"ח פרידלנדר ז"ל בקונ' וידעת כי שלום אהלך (פ"ה אות ה). וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג עמ' מ). וכ"כ באורך בס' בית ומנוחה (עמ' רלז והלאה). ועי' בזה בס' קול חוצב (עמ' תקלד) ובס' ניחוחה של תורה (עמ' קא-קב).
   ובזה אפשר גם ליישב קושיית הרב כלי יקר (וישלח לב ח) עה"פ ויירא יעקב מאוד וייצר לו, ואמרו חז"ל (ברכות ד ע"א) שמא יגרום החטא. והקשה הרב כלי יקר ז"ל שלפני שמונה ימים הבטיח לו הקב"ה שישמרהו, ומדוע חשש שבמשך זמן כ"כ קצר כבר גרם החטא לבטל ההבטחה. ע"ש. ועי' בזה לעיל (לב ח). וע"פ הנ"ל י"ל שחשש למה שציער את לבן בבורחו ממנו. ובפסוקים מבואר שלבן הצטער מאוד, ולכן טען על יעקב (ויצא לא כו) מה עשית ותגנוב את לבבי וגו'.
   ועי' בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עד) שה' נמלך בבית דינו כמה פעמים גם בנוגע למעשה חיובי אם הדבר שה' עומד לתת לאחד יגרום צער או הפסד לאחר.
   ובזה יבואר הטעם שעשרת הדברות מתחילות בא', שכן קראה תגר אות האל"ף על שהתורה מתחילה באות בי"ת, והקב"ה רצה להתחיל בב' דברוך ולא בא' דארור, ופייסה הקב"ה ע"י שהתחיל בה את עשרת הדברות, וכמבואר כל זה בראשית רבה (פ"א). ולכאורה קשה אמאי לא חשש הקב"ה להתחיל את עשרת הדברות בא' דארור. וכבר העיר בזה בס' מעשה זית (פר' כי תשא דף מו ע"ב ד"ה והיינו). ע"ש. וי"ל שהקפדת האל"ף וצערה מזיקים יותר מאשר הרמז שיש בה ל'ארור'. ועי' בס' קדושת לוי (בליקוטים שבסוה"ס דף קט ע"ד ד"ה הכלל) שכ' דמ'אנכי' דעשרת הדברות נמלאים כל טוב.

בדף שו ע"א הקשה איך נשא יוסף מצרית האסורה לבוא בקהל ה' - וי"ל עפ"ד המהר"ל מפראג בגור אריה (ויגש מו י) על הקושיא שאיך יעקב נשא ב' אחיות, שעשה זאת ע"פ רוה"ק. עש"ב. וביאר המו"ל (בהוצאת מכון ירושלם) דהיינו שעשה כן לפי רוחב דעתו. ונראה הביאור בזה, שמכיון שקיום המצוות אצל האבות לא היה בדרך חיוב, לכן כשראו שהדבר חשוב ביותר, עשוהו למרות היותו כנגד חוקי התורה. ושו"ר שכן כתב באור החיים (ויקרא א ט). ועי' לאאמו"ר נר"ו בביאורו על אוה"ח שם. וכן מוכח מדברי דעת זקנים לבעלי התוס' (וישב לז לה). ע"ש. והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות א).
   ובזה יש ליישב גם מה שהקשה בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב), כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה.
ובני חיים עמרם נר"ו אמר ליישב שלפני מתן תורה גם דין זה לא היה קיים. אולם יש לדחות, שאם קיימו כל מה שכתוב בתורה ואפי' עירובי תבשילין, א"כ ודאי גם דין זה קיימו. אלא אם נאמר כדברי המהר"ל מפראג הנ"ל, והכא נמי י"ל ששיערו שחשוב יותר קיום כל המצוות מאשר מה שיקראו הדיוטות. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"א (סוד ישרים סי' יב ד"ה ועוד אני אומר), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סימן כז אות ו) בשם רבינו המאירי (ב"ק פו ע"ב).
   ועוי"ל לפי מש"כ בס' שער שמעון (פר' דברים אות ה) בשם הרב קרית ארבע משם המפרשים, שהאבות לא קיימו את התורה אלא לכתחילה, אך לא החמירו בזה בדיעבד. ע"ש. והנה שעת הדחק כדיעבד דמי [עי' בשו"ת עמק יהושע ח"ה (בקו' שער יהושע שבסוה"ס דף כג ע"א אות יד ודף מז ע"ב ד"ה דיעבד) ובשו"ת במראה הבזק (ח"ה סימן ג הערה ו) ובס' זרע ישראל (עמ' שטז)], ואין לך שעת הדחק גדול מאשר לא לקיים התורה, ולכן קיימוה אף שהיו פטורים ממנה. ובחשיבות קיום המצוות אף שאינו חייב, יש לבאר עפמ"ש בס' משלי המגיד מדובנא (ס"פ קדושים) לבאר דברי רבי חנניא בן עקשיא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שתועלת ריבוי המצוות הוא כדי שלא יהא לאדם רגע פנוי ללכת אחר עצת יצה"ר. עש"ב. וה"ד בס' ענף עץ אבות למהר"ע יוסף ז"ל (ספ"ק דאבות), וע"ש שהוסיף ביאור בזה עפ"ד ספר החינוך (מצוה טז).

ומה שכתב עוד שם שגם השבטים קיימו כל התורה - עי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סוף סימן תרצו) שהקשה איך נשא עמרם את דודתו, ותירץ שדוקא האבות קיימו כל התורה כולה. ובשו"ת הרמ"א (סימן י) כתב שאף יצחק ויעקב לא קיימו כל התורה. ובתפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרק יט) שאברהם קיים אפילו לאוין, ואילו יצחק ויעקב קיימו את העשין בלבד.

ומה שכתב שם בשם המהרש"א להקשות איך נשא אברהם את הגר המצרית - כבר הקשו כן בס' הדר זקנים לבעלי התוס' (חיי שרה כה ה). ע"ש.

בדף שכט ע"ב אהלי שם שורה ג - וכיו"ב כתב בס' פרשת רא"ה (דף לה ע"ב ד"ה ידבר) בשם הרב כנפי נשרים (פרשת ויגש) שיהודה הרגיש כי עבד א' מעבדי יוסף שם הגביע באמתחת בנימין. ע"ש.

בדף שלג ע"ב שורה אחרונה - צ"ל יוסף קטנן.

בדף שלו ע"ב ד"ה והרי 'שהרבה מפעולותינו אילו היו עם כוונות רוחניות היו נהפכות לפעולות רוחניות, למצוות' - וכן ראיתי בס' קול חוצב (עמ' עו) בשם מהרי"א שר ז"ל (מח"ס עמק ההבנה בתורה וחז"ל ועוד) שהמטפל בילדיו יש לו לכוין לקיים מצות גמ"ח, וכך אפשר לנצל את העזרה בבית ולהופכה למצוות ומע"ט. ושכן אמר מהר"א לופיאן ז"ל לגבי מי שעבודתו לתקן כבישים בא"י, שאם יכוין לקיים מצות ישוב א"י הרי מקיים מצוה זו [וכן הוא בספרו לב אליהו על בראשית (בתולדות שבראש הספר, עמ' לו). וכ"כ בס' הגדת ר' שלום (עמ' כה)]. ושכ"כ בס' אור יהל (פר' במדבר) לגבי שומרי העיר. ע"ש. ואמר לי מהר"ר משה הלל הירש נר"ו (ראש ישיבת סלבודקא) שענין זה ביארו מהרנ"צ פינקל ז"ל, ושנדמה לו שכ"כ בספרו אור הצפון. וכ"כ בהגש"פ שרפי קודש (עמ' רד) בשם ס' גדולת הצדיקים (אות נא). ע"ש. וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' כף החיים (סומן א סוף אות ג).
ובזה אפשר לבאר גם מאמר רבי חנניא בן עקשיא במכות (כג ע"ב) שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שכן כמעט בכל מעשי האדם יוכל לקיים מצוות אם מכוין לכך. וכשהצעתי הדברים בפני מהרמ"ה הירש נר"ו הנ"ל, אמר לי בשם הרב חפץ חיים ז"ל שהאדם יכול לקיים מצוות כמעט בכל מעשיו.
ובזה אפשר ליישב קושיית מהר"י ן' חביב ע"ד הש"ס (ברכות ט ע"א), דבר נא באזני העם וגו', אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והקשה מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י. ולהנ"ל מבואר, שהקב"ה ביקש מעם ישראל שישאלו ממצרים לשם מצוה, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ולא יעשו כן רק להנאת עצמם, וכך ירויחו בזה שמקיימים מצוה. ודוקא באותה שעה הוצרכו לעוד מצוות, שכן איתא בזוה"ק (פר' תרומה דף קע ע"ב) שבשעת קריעת ים סוף היה קטרוג לפני הקב"ה שעם ישראל עברו אותם עבירות כמו המצרים. ע"ש. ולכן רצה הקב"ה להרבות להם זכויות ע"י ביזת מצרים לשם שמים בכוונת שלא יאמר אותו צדיק [ובזה יבואר מה שראיתי למהר"ב שמרלר בהסכמתו לס' ברכת אליהו שהביא בשם המדרש שהים נקרע בזכות הביזה].

בדף שמב ע"ב ד"ה ובבעלי - צ"ל התוס'.

שם ד"ה בזה שורה ה' 'ויחי' - צ"ל ותחי.

דף שסא ע"א אהלי שם שורה י 'מהלכות מלכים' - ה"ז, בהנד"מ עמ' רפד ד"ה שוב. וע"ע בס' המפתח שם. וע"ע בענין בל יחל בבני נח, בס' פרשת דרכים (דרוש ג, בהנד"מ עמוד נב), ולהרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' ויחי, בהנד"מ דף לח ע"ב), ובס' שערי ישר (ש"ה פכ"ג סוף אות ה) ובהגהות משפט השער שם (אות תיז), ובמש"כ בס"ד בדיני בני נח כ"י (אות יז).

דף שסו ע"א שורה אחרונה - ומעשה היה בזמן שהרמ"ז מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל היה דר בשיקאגו והיה מלמד ומדריך את בחורי הישיבה מפרס שלמדו בישיבת סקוקי, ולאחר שהשיא את בתו ולא כיבד בברכה בחופה את מנהל הישיבה, פיטרו מעבודתו, באומרו לו שביישו ברבים במעשה זה (והאמת היא שדעת הרמ"ז ז"ל מתחילה היתה לכבדו בברכה, אלא שרב אחד חשוב משם שיכנעו שאין צורך בדבר).

דף שצב ע"ב - וכ"כ בס' אוצר ההפטרה.

דף שצג סע"ב - וכיו"ב כתב בהגהות מהר"ץ חיות (שבת סו ע"א) ששמע לבאר מאמר הש"ס שת"ח יש לו ליקום וליטור כנחש, כנחש דוקא שכל מה שטועם הוא לו כעפר ואין לו הנאה הימנו, כמו כן הנקמה היא משובחת כשהיא ללא נגיעות. וכ"כ בפתח עינים להרב חיד"א (יומא כג ע"א), ובס' דברי ירמיהו על הרמב"ם (פ"ז מהל' תלמוד תורה הי"ג). וראה עוד בפורטל הדף היומי (יומא כג ע"א). ובזה מובן מדוע השמיט בש"ע (י"ד סימן רמג ס"ט) דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תלמוד תורה הי"ג) ורבינו הטור שאם הת"ח מחל נענש [וראה בזה במש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן רמג)], שכן אם מוחל מכיון שחושש שאולי יש לו נגיעה עצמית כלשהי, אין מקום לעונש, ובזמנינו מי יוכל לומר שאין לו נגיעות כלל ועיקר.
ודוד המלך הרגיש בזקנותו לפני מותו שאין לו יותר נגיעות של כבוד, ולכן ציוה אז את שלמה בנו על הנקמה. ויתירה מזו מצינו שאמר דוד (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, דהיינו שהרגו ליצר הרע (ראה בתניא פ"א דף ה ע"ב, ובאגרת התשובה פ"ז דף צז ע"א, ובקובץ הערות וביאורים ג' תמוז תש"ע), וא"כ לא היה בו חשש נגיעה עצמית כלל.
ואפשר לומר שזו כוונת מר"ן הב"י (וה"ד לעיל עמוד שי) שיוסף דיבר קשות לאחיו ואין בזה איסור נקמה כי כל מעשיו לשם שמים.
ומקום יש בראש ליישב בזה קושיית המדרש (וה"ד לעיל דף שסה רע"ב) מה ראו אחי יוסף לומר השב ישיב לנו את כל הרעה, שאין הכוונה שחשדוהו שיעבור על לא תקום, שכן אם חשדו בכשרים, כשענה להם שחשדוהו לשווא היו צריכים לבקש ממנו מחילה ולברכו על שחשדוהו, ובמקום שהם יפרשו ויבכו על שחשדוהו (כדמצינו ביומא יח ע"ב) יוסף הוא שבכה כדאיתא בקרא [ומה שמצינו ביומא שם שהכהן גדול גם בוכה, הוא כדי שלא יטעו בו שהוא צדוקי, ראה במש"כ בס"ד בחי' ברכות לא ע"ב]. אלא על כרחנו לומר שהם הבינו שכוונתו לשם שמים ואין בזה איסור, וכשאביו היה חי לא הותר לו להענישם כי יצטער בזה אביו, ולאחר מותו יענישם, שכן מה שהענישם לפני ירידת יעקב למצרים לא היה מספיק לגודל עוונם. ועל זה השיב להם יוסף שמכיון שאלהים חשבה לטובה ותוצאות מעשיהם היו לטובה א"כ אין צורך להענישם כל כך, ומספיק במה שהענישם מקדם.

יום שני, 7 ביולי 2014

קול התורה

שם הקובץ: קול התורה
מו"ל: כולל אבי עזרי
דפוס: מיקסיקו תשע"א

כתב הר' יעקב אלפייה נר"ו (בגליון פר' ויצא עמ' ב) בשם הרב חיד"א ז"ל שד' שנכנסו לפרדס כדאיתא בחגיגה (יד ע"ב), לא בירכו הגומל בצאתם בשלום. וה"ה כל הנכנס מדעתו בסכנה. והעיר הר"י אלפייה נר"ו, שלפי התוס' (חגיגה שם) שהם לא נכנסו ממש, אלא כגון ע"י שם, אלא היה נראה להם כמו שעלו. וכן פי' בערוך. ע"כ. ולפי"ז אין ראיה למש"כ החיד"א.
ויש להעיר שמדברי הרב חיד"א ז"ל בברכי יוסף (א"ח סי' ריט אות ד) שכ' לדייק מדברי מהר"י ן' מיגאש ז"ל שאף מי שחבשוהו ואם רצה לא היה נחבש, מברך הגומל. ושכן המנהג. ע"ש. מוכח שאף המכניס עצמו לסכנה מברך. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פכ"ג) שהזכיר הר"י אלפייה, מש"כ בביאור דעת הרב חיד"א ז"ל בזה.
וענין ד' שנכנסו לפרדס מבואר במחזיק ברכה (א"ח סי' ריט אות ב), שם כתב הרב חיד"א ז"ל בשם מר אביו ז"ל שאין לברך עפ"ד התוס' וסיעתיה שנכנסו במחשבה. וכמו שהעיר הר"י אלפייה נר"ו. אולם בא רעהו וחקרו מהר"א נחום ז"ל (מח"ס חזון נחום), וז"ל (שם אות ג): ומ"ש מעכ"ת באותם ד' שנכנסו לפרדס שאינו כפשוטו, מי לא ידע בכל אלה שלא היה פרדס רמונים וכמ"ש הרמב"ם בספר הי"ד, אמנם כיון שהיו שולחים מחשבתם אל מקום סכנה, פשיטא שחייבין לברך כשניצול, ולא גרע ממשז"ל שהשינה א' מהס' במיתה ולכן תקנו לברך בכל בוקר המחזיר נשמות וכו'.

יום ראשון, 6 ביולי 2014

המבוא לספרי הרמב"ם

שם הספר: המבוא לספרי הרמב"ם
מחבר: רבי דוד משה מוסקוביץ
דפוס: תשע"ד

במפתח אישים ומושגים שבראש הספר, לעמ' 448 - צ"ל יוסף קולון.

בתוכן הענינים שבראש הספר, פרק יא 'נפסח' - צ"ל נספח.

שם, לעמ' 466 - צ"ל מדווינסק.

בעמ' 36 הערה 5 - הדבר מפליא, שכן הרמב"ם כותב שא' מעיקרי האמונה הוא שמרע"ה הוא בחיר המין האנושי ולא יהיה כמוהו, וא"כ איך כתבו עליו כן?

בעמ' 37 הערה 9 הביא דברי הרב חיד"א בשם הגדולים שצריך להיות הר"י מיגאש - ולפי זה צריך לתקן את גילו של הרמב"ם שהיה בן ג' שנים, שכן נולד בשנת תתצ"ח (כמבואר לעיל עמ' 36), והר"י מיגאש נפטר בשנת תתק"א (כמבואר להלן בעמ' 38). אלא אם נאמר כדברי ספר יוחסין המובא לעיל (בהערה 2) שהרמב"ם נולד בשנת תתצ"ה. ובדבר תאריך לידת הרמב"ם, ע"ע להרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף פז ע"ב).

בעמ' 39 הערה 18, יחוה דעת - למהר"ר עובדיה יוסף ז"ל.

שם הערה 20 שורה ד', 'בפירושו' - תז"מ.

בעמ' 40 הערה 24, 'ולמצוא אשה הוגנת לו' - עי' למהרי"מ טולידאנו ז"ל בקו' מאורות (בתחילתו) שכבר נשא אשה מקודם.

בעמ' 41 הערה 30 סוף שורה ג' - צ"ל האלעירקיין.

שם ד"ה וכך, הביא דברי רבינו אברהם בן הרמב"ם, שאביו היה מגנה מנהג בני מערבא שקראו התורה בג' השנים - וזה דלא כמ"ש בשו"ת בית דינו של שלמה (א"ח סימן יב ד"ה אמנם) שלדעת הרמב"ם במנהגא תליא מילתא. ע"ש. וכדבריו כתב בס' תקון יששכר (דפוס ויניציאה של"ט דף לג ע"א).
והנה הרב המחבר נר"ו הביא שהרמב"ם בחיבורו הביא מנהג בני מערבא ולא כתב לבטלו, ולכאורה הוא דלא כדברי רבינו אברהם בנו. וי"ל שגינה המנהג בסוף ימיו כשלמד תורת הקבלה [כמ"ש במגדל עוז (פ"א מהלכות יסודי התורה ה"י) ובנחלת אבות למהר"י אברבנאל (סוף פרק ג), והו"ד באתר ויקישיבה. ע"ש. וראה עוד בבלוג עם הספר], ולפי הזוה"ק הפרשיות מתחלקות לשבתות השנה לשנה אחת דוקא, וכמ"ש בשו"ת בית דינו של שלמה (א"ח סימן יב). וע"ע בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות א), ובמש"כ בס"ד בגליון ספר ילקוט יוסף על פורים (דף קפג ע"א). וכיו"ב ראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) בקונטרס בין השמשות הנדפס בסו"ס משנה ברורה איש מצליח (מהדורה שניה עמוד עט) שאם נפרש דברי הרמב"ם דלא כדברי רבינו אברהם בנו, י"ל דהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו. ע"ש. וראה בפורום אוצר החכמה.

בעמ' 42 הערה 35 שורה ב', 'התאריך' - צ"ל תאריך כתיבת האיגרת.

בעמ' 45 ד"ה ביום, בענין הרמז בפסוק על פטירת הרמב"ם - בס' טובת מראה להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל (דף פז ע"ב) קדמו בזה. ע"ש.

בעמ' 45 הערה 50, בענין אם הרמב"ם קבור בטבריא - ע"ע להרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף פז ע"א), ובקובץ סיני (כרך לז עמ' רטו - ריט), ובס' מצבות קודש בארץ ישראל (עמ' תיד והלאה), ובס' יהודי המזרח בא"י (ח"ב עמוד רסח).

בעמ' 47 הערה 56 - מהרי"מ טולידאנו ז"ל בקו' מאורות (עמ' לב ובהערה שם) דן בד' הרב שלשלת הקבלה שמתנגדי הרמב"ם תיקנו את מה שקלקלו במצבתו.

בסוף עמ' 47 - ובשנת תשט"ז יצא לאור קובץ 'מאורות' למלאות תש"ע שנה לפטירת הרמב"ם, ורוב המאמרים הם מפרי עטו. ע"ע מתולדותיו בויקיפדיה (בערכו). גם היה במשך איזה זמן דיין בטאנג'יר, עי' בשער ספר התמיד שבהוצאתו. ראה תמונותיו כאן, כאן וכאן.

בעמ' 48 שורה ג' מלמטה - צ"ל איסרלש. וכן הוא להלן (עמ' 418).

בסוף העמוד - הוסיף בזה ידידי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו דברי הגהות מנחם ציון על שם הגדולים (מערכת ספרים מע' הז' אות כב) שהרי"א ממודינא כתב על מהר"ר ישראל נג'ארה בראש ספר זמירות ישראל: 'לא קם בישראל כישראל'.

בעמ' 50 הערה 5 שורה א - צ"ל ד'תתקנ"ד.

בעמ' 51 שורה ג' - יש להעיר שתקנת הרמב"ם היא הנקראת 'תפילה אחת'.

בעמ' 52 ד"ה הרדב"ז חיבר, בענין היתר מגוריו במצרים - ועוד כתב הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה תקצב) וז"ל, וגם אני הכותב שכנתי שם [במצרים] שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת א"י קשה עד מאוד, ומי יוכל לעמוד בה ולא יצטרך לבריות. ע"כ. וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (סיון תשע"א עמ' סו והלאה)

בעמ' 53 כתב שיש מיוצאי תימן שמחזיקים עדיין בתקנת הרמב"ם שלא לומר חזרת הש"צ - וכן היה המנהג בצפון מארוקו בימות החול ובתפילת מוסף, ויש מיוצאי אותן המקומות הנוהגים כן עד עצם היום הזה.

בעמ' 56 ד"ה וכך - צ"ל: ומפורסם פסק דינו.

בעמ' 57 ד"ה עדות "רבי מנחם בן זרח בהקדמתו לפירושו על התורה צידה לדרך" - ספר צדה לדרך למהר"מ בר זרח אינו על התורה.

בעמ' 59 הערה 35 - הערה זו שייכת לעמוד הקודם.

בעמ' 62 הערה 52 שורה ה - נדצ"ל של חתנו.

בעמ' 69 שורה ג - מס' 15 צ"ל בפורמט קטן.

בעמ' 69, בענין גיל נשואי הרמב"ם - עי' במה שהערתי לעיל בעמ' 40 הערה 24.

בעמ' 69 הערה 16 בענין אם רבינו מיימון קבור בטבריא - ע"ע לעיל (עמ' 40 הערה 25) ובס' מצבות קודש בארץ ישראל (עמ' קמט ועמ' תכ-תכא ועמ' תכד ועמ' תכז).

בעמ' 139 סד"ה כך - צ"ל שבפיה"מ.

בעמ' 149 ד"ה כמובן - אין להלין בזה ע"ד הרב באר שבע שכן בדפוסים הראשונים הדפיסו פירוש פרק זה ע"ש הרמב"ם. וע"ע בש"ס דפוס וילנא בסוף פ"ה של פיה"מ.

בעמ' 359 ד"ה טעמי - צ"ל "קב.

בעמ' 407 שורה ב - צ"ל תשובת הרמב"ם.

יום שלישי, 20 במאי 2014

דרך אר"ץ

שם הספר: דרך אר"ץ - מנהגי ארם צובה - אורח חיים.
מחבר: רבי אברהם עדס.
דפוס: תש"נ.

בחודש תמוז תשע"ח יצא לאור הגליון הראשון של קובץ מעגלי אר"ץ ובו מנהגי אר"צ לבין המצרים, זכר לחרבן ובעניני אבילות. עש"ב. והוא חלק מספר מעגלי אר"ץ - מנהגי אר"צ במעגל השנה, עדיין בכת"י.

במבוא עמ' יח שורה ח - צ"ל טוב ידיד.

שם עמ' כב כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב) - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל ז"ל (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). וכ"כ בס' תהילת שלמה (בנספח שבסוה"ס סוף עמוד ה) שבמערב הפנימי נהגו ללמוד חק לישראל. ומהר"א פאלאג'י בצוואתו הנד' בראש ספרו פדה את אברהם (בהנד"מ דף ט ע"א אות ג) הזהיר שילמדו  יום חק לישראל. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע א"ח סימן קנה). ואף אצל האשכנזים מצינו מי שלמד חק לישראל, ראה בס' מפי דודי (עמוד ה ד"ה אביו).

בגוף הספר בעמ' יא כתב שלא נהגו לומר תיקון רחל בשנת השמיטה - עי' במש"כ במנהג אר"צ בזה בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצו).

בעמוד יב בענין עטיפת הטלית - רוב העם היו עוטפים במשך התפילה את הפלג העליון של גופם בטלית ומעבירים את הקצוות לפניהם ומשאירים אותם בין הידים והגוף, ואילו הת"ח הקפידו שיהיו ב' לפניהם וב' לאחריהם וכמו שנהוג אצל החרדים לדבר ה' בזמנינו בכל המקומות. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ומנהג הת"ח הוא כד' מר"ן בש"ע (א"ח סימן ח ס"ד): מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (שעה"צ אות לט). ושם הביא מש"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן לט) שאפשר כי הם קבלה ממשה רבינו. אולם מהר"ר יעקב חיים בתשובה שבסוף ספר ידי חיים (סימן לה) כתב שבכל אופן שילבש הציצית, אפילו ד' כנפות לפני או לאחריו שפיר דמי. ודייק לה מד' החס"ל. ע"ש. ותשובתו זו נדפסה גם בסוף שו"ת הוד יוסף (סימן לז). ועי' בהערה שם.

בעמוד יג - יש להוסיף שמנהג אר"ץ שאבל לא מניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה, ודלא כמהריט"ץ (בחי' פרק איזהו נשך דף יב ע"ב). כ"כ בס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לה ד"ה ושמעתי) בשם מהר"ר יעקב עטייה ז"ל מעיה"ק בת ים ת"ו. ומהר"ע יוסף ז"ל האריך בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חי"ד סימן כז), ומסקנתו שאף שמי שלא מניח יש לו על מי לסמוך, מ"מ עדיף להניח בלא ברכה. וכן פסק בס' ילקוט יוסף ח"ז (סימן ג אות ט וסימן טו אות א). ובס' מאור ישראל (מ"ק כא רע"א) כתב שיש להניחן בלי ברכה [ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם]. וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן מג אות ד). ע"ש.

בעמוד טז - בענין זמן תפילת שחרית, נהגו להתחיל 'ותתפלל חנה' בעמוד השחר, והתפללו שמונה עשרה לפני שתעלה השמש. וגם ביום א' דשבועות ובהושענא רבה התחילו בעמוד השחר. ושאף נטלו הלולב לפני הנץ החמה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושמע ממהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"צ) שכן עושים בהושענא רבה מפני טורח ציבור. ומהרי"ט ידיד ז"ל התפלל עמהם גם בימות החול. ואולי ס"ל כשיטת הרב בית דוד (סימן לו) שזמן הנץ החמה הוא שיעור שעה אחת לפני שתעלה השמש. וכן היה מנהג בגדאד בזמן האחרון, וכמו שכתב בבן איש חי (פרשת וישלח אות ד). ועי' בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א, דף מט ע"א ודף נא סע"א) ובספר עושה שלום - אהלי שם ח"א מהדורה שניה סוף עמוד סג). וכתבתי עוד בזה בתשובה.
    ושוב חקרתי את הענין והתברר לי שעמוד השחר שעליו דיברו, היינו קריאת המוסלמים הראשונה לתפילתם, ובדקתי ומצאתי שבאר"צ בימות הקיץ הוא כ-45 דקות לפני הנץ החמה. ואם מתחילים 'ותתפלל חנה' באותה שעה, בימות החול מגיעים לתפילת העמידה כמה דקות לפני הנץ החמה (ואולי הוא עישור שעה שכתב הרמב"ם, עי' בילקוט יוסף שם), וביום השבת מתפללים לאחר הנץ החמה. שו"ר שכבר כתב בזה הרב המחבר להלן במילואים (עמוד קנה).

בעמ' יז ובעמ' רכד כתב שהמנהג לומר 'ומכניע זדים' - וזה דלא כמ"ש מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (סימן טז), והעיר עליו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצח). ע"ש (הערת מ"פ נר"ו). והנה כדברי מהר״י שחיבר ז"ל שכ' שנהגו לומר ׳ומכניע מינים׳, כן אמר לי גם גיסו מהר"ר צדקה הרארי ז״ל (רב בק"ק מגן דוד יכב"ץ במיקסיקו) ביום ט' בטבת תשנ"ז שכן נהגו באר"צ. וכשהערתי לו ממה שכתב בספר דרך אר"ץ שהמנהג לומר 'זדים', השיבני שאולי היה איזה חזן בחאלב שאמר 'זדים', אך לא כן היה המנהג. ואף כשאמרתי לו מה ששמעתי מאחי מהר״ר יוסף נר״ו שזקן א׳ העיד שהיו מנהגים שונים בזה בבתי הכנסת בחאלב, החזיק בדעתו שבכל המקומות בחאלב אמרו 'מינים', ואולי איזה חזן נהג לומר 'זדים', כמו שיש איזה חזנים בביהכ"נ מגן דוד פה העירה שאומרים 'זדים'. עכ"ד ז"ל. ושו"ר גם בכתב יד חכם אבהו עבוד ז"ל (אשר דר בענתב הסמוכה לאר"ץ ולאחר מכן במיקסיקו) שכתב 'מינים'.
ובעיקר הדין, ע"ע בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ו ד"ה בענין למלשינים) ובס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רסט) ובס' אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס אות לז) ובס' עושה שלום - אהלי שם (ש"א פרשת בשלח אות כ) ובמש"כ בס"ד בגליון שם. ובס' תנא דבי רבי אלעזר (דף סה רע"א) כתב בשם ספר לבי ער (סימן ו אות יב) בשם מהר"ר אלעזר אביחצירא שהמנהג משנים קדמוניות לומר 'מינים'. ע"ש. ועתה י"ל ספר מערכי לב למהרמ"נ חדיד נר"ו, והאריך ליישב (בסימן ט) מנהג האומרים 'מינים'. ואמר לי מהרמ"נ חדיד נר"ו שכשהגיע מהר"ע יוסף ז"ל לבואינוס אייריס בשנת תשל"ז אמר למהר"י שחיבר ז"ל שישנו את מנהגם ויאמרו 'זדים', וענה לו שיעשה כן בביתו, אבל בבואינוס איירס ימשיכו במנהגם לומר 'מינים'. ועי' בס' ילקוט טהרה (עמוד תתסח אות קכא).
ושוב כתב לי אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: בענין מה שכתבת בשמי בגליונות דרך ארץ שהיו בחאלב שאמרו זדים. כעת התברר הדבר לאשורו. דהנה הרב שלמה עבאדי מחאלב הדפיס בשאלוניקי בשנת תק"א סידור רבי חיים הכהן מאר"ץ עם הוספות מחמדת ימים ועוד. וקרא שמו דברי רחמים ושערי רחמים. והדפיס שם מינים על פי חמדת ימים. שכידוע בסידור רבי חיים הכהן כת"י כתוב זדים (וכמו שכבר העיר במאמר בעץ חיים שציינת, וגם הגיעו לידי כמה כתבי יד עתיקים של סידור זה ובכולם זדים. אמנם הרבה חשבו אז שנוסחו של מהרח"כ הוא מינים, וכמו שקרה למר"ן החיד"א זיע"א. ומסתבר שבחאלב נמשכו אחר זה. אמנם לפני כמאה וחמישים שנה היה בחאלב רבי ישעיה דיין מחבר ספר זה כתב ידי והוא ערך בירור וגילה שהנוסח הקדום הוא זדים, דבריו נדפסו על ידי רבי רחמים משה שעיו נר"ו בס' מגנזי אר"ץ. והוא היה לו בית דפוס והדפיס שם סידור עם הגירסא זדים כמו שכתוב בסוף ספר דרך ארץ (עמוד רכד). וכנראה היו שנמשכו אחריו והרוב המשיכו כפי שהתקבל על פי חמדת ימים בפוסט. ע"כ. ועיין מש"כ בזה עוד אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"א הערה לד) ובס' עושה שלום על הליכות עולם ח"א (שם) [וראה במש"כ בס"ד בגליון שם].

בסוף עמוד יז כתב שנהגו לומר 'ועל זקניהם' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.

בעמוד יח כתב שנהגו לומר 'קוינו וצפינו כל היום' ו'חיים חן וחסד צדקה ורחמים' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"ץ לומר 'וצפינו'.

בעמוד יח - נהגו רוב ככל החכמים והעם באר"ץ לשבת בחזרת הש"ץ. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וזה דלא כמ"ש מור"ם בהגה (סימן קכד ס"ד) בשם הגהות מנהגים, שכל העם יעמודו כשחוזר הש"צ התפילה. וכתבו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב א"ח סימן ב) ובשו"ת בית אבי (ח"ג סימן קטו אות ו) שלכאורה היה צריך להביא מור"ם מקור לדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) שכתב 'והכל עומדים ושומעים חזרת הש"צ'. וי"ל שאין עמידה אלא שתיקה כדרך שאמרו בש"ס. ע"ש. ויש להביא ראיה שלא כדבריהם ממש"כ בשו"ת השמים החדשים (סימן ט ד"ה וכן) בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם שכתב שהרמב"ם 'ראה שכשיחזור הש"צ התפילה בקו"ר אחר שהתפלל בלחש, לא יתנו אוזן להקשיב ולשמוע ממנו כל העם באימה ויראה ולעמוד כעמידתם בתפילה (כצ"ל), אלא יעמדו כעומד בע"כ ויתעסקו להשיח זע"ז שיחה בטילה' וכו'. ע"ש. ודברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובאו גם בילקוט יוסף (א"ח מהדורת תשס"ד סימן קכד הערה א ד"ה אמנם) מספר מעשה רוקח בתחילתו. הרי שכתב שעומדים ומשיחים, וא"כ עמידה זו אינה שתיקה אלא עמידה ממש. ושו"ר בילקוט יוסף (שם הערה יב ד"ה א"ה) שהביא ראיה מתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם כדברינו. ע"ש.. וכ"כ בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קכד בירור הלכה אות יא). ע"ש. ועי' בס' עושה שלום על הליכות עולם (ש"א פרשת תרומה אות י הב') שפשט דברי הרמב"ם הוא שעומדים ממש.
והמנהג היה לעמוד מתחילת החזרה ועד סיום ברכת האל הקדוש, וכן ממודים ועד סוף החזרה. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. ועי' בילקוט יוסף (שם דף קסח ע"א).

בעמ' כ כתב שהיו אומרים תחנון ביום הבר-מצוה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא כל מנהגי בר מצוה שבאר"צ.

שם כתב שנהגו לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - וה"ד בס' מגן אבות על א"ח (עמוד קיח). ועי' במש"כ בגליון שם.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי שכן מנהג אר"ץ. ואמר לי שאף שבבית הכנסת מגן דוד נהגו מתחילה לומר שניהם גם בשני וגם בחמישי, מ"מ מקרוב שינו כמקדם מאהבת הקיצור.

בעמוד כו, שאין נכנסים לחדר של ארון הקודש אלא בחליצת מנעל - וכשהרחיבו את כולל מאור אברהם ליוצאי אר"ץ במיקסיקו, ובנו בו ארון בצורת חדר נסתפקנו אם גם יכנסו בחליצת מנעל, ופשטנו הדבר ע"פ מה שסיפר מהר"ר יצחק זעפראני ז"ל שלא היתה פרוכת מכסה את ספרי התורה בתוך הארון באר"צ, ומזה גמרנו אומר להקל במיקסיקו כי שם יש פרוכת המכסה את הספרים. והוא נר"ו סיפר שהשמש היה נכנס בחליצת מנעל ומוסר את ספר התורה לזוכה בפתיחת ההיכל.

בעמוד כז - אפשר להוסיף המנהג באר"ץ שלא לטלטל ס"ת לקרוא בו בבית האבל. כן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע שאין לטלטל ס"ת למי שנמצא בבית האסורים. וכן בזוה"ק החמירו בזה. והטעם הוא בגלל החיוב לנהוג כבוד גדול בס"ת ואף שיש כמה קולות בדבר, מ"מ המנהג הקדמון ברוב המקומות להחמיר בזה, וכמה מהטעמים להקל נאמרו כדי לבאר את המנהג להקל שנתפשט אצלם, אולם פשיטות הדין היא להחמיר. וכן פסקו כמה מחכמי זמנינו. וראיתי למי שכתב שלא נהגו לטלטל מקדמת דנא ברוב המקומות כי לא היה להם ס"ת מיותרים, אולם אין כן הדבר לגבי מנהג אר"צ, שם היו הרבה ס"ת בביהכ"נ שלא השתמשו בהם כי אם לכל נדרי, ואפילו לאחר שנשרפו ספרי התורה בביהכ"נ הישן בפרעות שנת תש"ח, עדיין היו יותר מעשרה ס"ת בביהכ"נ בשכונת ג'מילייא (כן העיד גם הנ"ל). ומקורות דין זה עי' בס' חזון עובדיה על אבילות (ח"ב עמוד שי), ובספר הזכרון אעלה בתמר (בסוף הספר עמוד קלט), ובשו"ת עטרת שלמה למהר"ש דיין נר"ו (עמ' שו-שז) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלה), ובקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רל), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד עמוד ז), ובאתר מכון אריאל, ובתשובת מהר"ר נהוראי יהב נר"ו, ובמש"כ מהר"מ צוריאל נר"ו בקובץ שנה בשנה (שנת תשס"א), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו, ובתשובת מהר"ר רצון ערוסי נר"ו, ובאתר ישיבה יוניברסיטי. ובליקוט הלכות חנוכה למהר"ד שוויקה נר"ו (סמוך לסופו, ובמהדורת תשע"ח הוא בדף לח ע"ב) כתב דשרי להביא ס"ת לבית האבל אם אין מנהג ברור בעיר להחמיר.

בעמוד כח - היו מכניסים המת להספידו בבית הכנסת אפילו אם אינו מגדולי העיר וחכמיה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ואמר שרבים ראו כן תמהו על המנהג הנ"ל [שכן הוא דלא כמ"ש מר"ן בש"ע (א"ח סימן קנא ס"א וי"ד סימן שדמ סעיף יט). ועי' במה שהעיר אאמו"ר נר"ו בכיו"ב בס' אהלי שם על הל' אבילות שם. וה"ד בסוף ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד לו). ובס' עיוני הלכות הביא דעת מהר"ש ואזנר ז"ל (מח"ס שבט הלוי) להחמיר בזה. ע"ש. וראיתי בתשובת הרב נהוראי יהב נר"ו שהביא ראיה מלשון הרמב"ם שתליא מילתא במספידים, שאם הם מגדולי העיר שרי. ע"ש. וכן הביא סברא זו בשו"ת רב פעלים (ח"ד א"ח ס"ס לט) בשם הרב מעשה רקח, וכתב שיש לדחות הוכחתו בנקל. ע"ש. ובדרך כלל גדול העיר הוא המספיד, כמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת ויגש עה"פ אחי וראש). ועי' בשו"ת רב פעלים (שם) שכתב שענינים אלו תלויים במנהג המקום].

בעמוד כח, בדברים הנוהגים בסעודה - בילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ג עמוד שט ד"ה ודרך, ומשם הועתק לילקוט יוסף הלכות נט"י מהדורת תשס"ד עמ' תשטז ד"ה ודרך) הביא דברי מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (עמוד מג) שבחאלב עיר מוצאו לא נהגו להסיר הסכינים מעל השלחן בעת אמירת בהמ"ז. וכ' לפלפל בדבריו. ע"ש. ויש להעיר מזה על מה שכ' בס' תולדותיו UN GRAN VISIONARIO -RABBI ITZJAK CHEHEBAR  (עמ' קסח) שמנהגם להסיר הסכינים מעל השלחן לפני בהמ"ז. ע"ש. ואמר לי מהר"א שחיבר נר"ו [ראש ישיבת בית דוד בבואנוס איירס] שמר אביו מהר"י הנז' לא נהג להסירם מעל שולחנו לפני בהמ"ז.

בעמ' כט הביא המנהג להוסיף אחר ברכת המזון 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' - והנה כתב רבינו הטור א"ח (ס"ס קפ"ט) וז"ל, ואחי הר' יחיאל כתב, נהגו להאריך בסוף ברכת הטוב והמטיב לומר הרחמן בכמה ענינים, ולא ידעתי מאין בא להם להרבות בבקשות ולהפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן וכו'. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפלל על הילד אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין הברכה לשתיה. ע"כ. מבואר שסומך על בעל העיטור למעשה. דכל כי האי גוונא לא הוי הפסק. וכ"כ רבי דוד אבודרהם בסדר בהמ"ז (דף פ"ח ע"ד).
וכתב בכף החיים (אות יד) על דברי רבינו הטור, וז"ל: והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק, כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המש"ז אות א' דוקא הרחמן לא הוי הפסק בין בהמ"ז לפה"ג יעו"ש. וע"כ כשמברכין על הכוס ואחד מבני חבורה גמר בהמ"ז קודם שגמר ברכתו המברך על הכוס, צריך ליזהר שלא ידבר שום דבור עד שיברך המברך על הכוס וישתה. עכ"ד הרב כה"ח.
ולפי מה שכתב אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים אין בזה משום הפסק כי הוא נוסח קבוע. ע"ש. ודבריו נדפסו גם בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה). ובזה גם אתי שפיר עוד הוספות שנהגו, כגון מנהג אר"צ לומר 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' וכו'. וכתב בהגש"פ שער בנימין (עמ׳ צח) שכן מנהג דמשק. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג רבי אברהם יוסף בתשובה שהתיר למי שנהג לומר בסוף ברכת המזון כנ"ל, וכן הפסוק 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', ולא חשש משום הפסק. וכנראה דעתו בזה להקל משום דהוי נוסח ומנהג קבוע, ואין בו משום הפסק. וכן ראיתי להגרב"צ מוצפי בתשובה ששיבח המנהג בזה, ושהוא מנהג עתיק יומין. ובספר מגן אבות על א"ח (עמוד קסא) הביא מנהג מערב הפנימי לומר הפסוקים 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ולפי מה שביארנו אין בזה חשש הפסק כלל [הערה זו נדפסה בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמה ע"א)].

בעמ' לא כתב שנהגו לחתום 'על המחיה ועל הכלכלה' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט). וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקע). ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר) כתב לקיים המנהג. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם (א"ח ר"ס רח). וכ"כ בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן (ח"ג א"ח סימן ט אות ו) ובקובץ אור תורה (שבט תשפ"ג סימן מט עמוד שסט). וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד דף ב ע"ב), ובמש"כ אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"ב הערה לה).

שם - כתב בספר אשרי הע"ם (עמוד טו) שהרבה יש באר"צ שחותמים לאחר שתית יין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

בסוף עמוד מב - אמר לי המו"ן יוסף שאמי הכהן נר"ו שנהגו לברך באר"ץ על הלוביא שהחיינו. ועי' בזה בשו"ת לב חיים (ח"ב ס"ס לז) ובס' ברכת ה' (ח"ד עמ' קנ), ובס' ברכת השיר והשבח (עמוד כד), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכה סעיף מב), ובקו' עומקא דפרשה (גליון תכ עמוד ז אות ג ואות יד).

שם - נהגו באר"ץ לברך הרעמים והברקים בלי שו"מ. כ"כ בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר ז"ל (סימן טז ד"ה בברכות, וסימן מב ד"ה ובענין ברכת הרעמים). וע"ע בדין זה בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן כז) ובילקוט יוסף (א"ח סי' רכז אות ב, ובהוספות למהדורת תשס"ד שבסוה"ס סימן רכה הערה ג) ובאהלי שם (א"ח ר"ס רכז).

בעמ' מג כתב שנהגו לומר 'שומר את עמו ישראל מכל דבר רע לעד אמן' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

שם - אפשר להוסיף המנהג לשבת באמירת למנצח בנגינות וגו' שלאחר מנחה, ובאמירת שיר למעלות וגו' שלאחר ערבית (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו), והוא כדעות האומרים שיש לשבת שעה א' לאחר התפילה, עי' בערוך השלחן (סימן צג אות ד) ובכף החיים (שם אות א) ובהלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (בירור הלכה אות ב).

בעמ' מז, שנהגו באר"ץ בזמן האחרון כמנהג הגאונים בענין בין השמשות - וכ"כ בשו"ת רועה נאמן (סימן סו) שנהגו בזמן האחרון כהגאונים זולת מהר"ש צ'פצ'ייה שהחמיר כר"ת. ע"ש.

בעמ' מט, בענין אמירת שיר השירים בליל שבת - גם אמרוהו כשחל יום טוב ביום ו', וכן בשבת חוה"מ. אולם בי"ט שחל בשבת לא אומרים אותו. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו. ואמר גם שבקהילת יוצאי אר"צ בניו יורק נחלקו בזה אם המנהג לאומרו כשחל י"ט ביום ו' ובשבת חה"מ.

בעמ' נ כתב שהיו משמיטים באר"ץ ד' בתים מפיוט לכה דודי - ראה עוד מקורות בזה במכ"ע קתדרה (גליון לא עמוד קסב והלאה).

בעמ' נד הביא שבהולכת ספר תורה כשעולה הבר-מצוה לתורה בפעם הא' שרים הפיוט יומא טבא דרבנן או נעה מבית אביה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא עוד מנהגים בזה.

בעמ' סה כתב שנהגו לחבר פר' קרח לפר' חקת - ע"ע בזה בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות א). גם עי' בשו"ת השבי"ט (ח"ה סימן לג) ספק הלכתי שנולד עקב מנהג זה.

בעמ' סו - בענין הפטרת ויצא, מפטירים 'ועמי תלואים' כמנהג הספרדים, ומסיימים ב'תלמי שדי'. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שכן כתב מהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"ץ) בספרו על ההפטרות.
וכתב לי בזה מהר"ר רחמים הכהן נר"ו וז"ל: מצאנו תלאות בדרך ההפטרה לשבוע הבא פרשת ויצא שמנהג הספרדים הוא לקרוא ועמי תלואים למשובתי, ויש שינויי מנהגים בחומשים ותיקון קוראים באיזה פסוק גומרים, שיש אומרים עד תלמי שדי ויש ממשיכים עוד פסוק ויברח יעקב עד ובנביא נשמר, ויש מוסיפים עוד ששה פסוקים עד תלאובות, ועלה ונסתפק בלבנו מה מנהג שלנו.
וברוב החומשים ראיתי שגומרים עד ובנביא העלה כך הוא בחומש הוצאת וגשל ובחומש סוכת דוד ובתנ''ך הוצאת קורן הביא מנהג זה ושיש נוהגים עד תלמי שדי. וברמב''ם בספר אהבה בסדר ההפטרות כתב לקרוא ועמי תלואים עד ובנביא נשמר.
והנה לא מובן המנהג שמסיימים עד תלמי שדי כיון שכל ענין הפטרה זו לפרשת ויצא הוא ויברח יעקב ולא קוראים אותו, ולא עוד אלא שמנהג האשכנזים הוא רק להתחיל ויברח יעקב והלאה עד סוף ספר הושע.
ואע''פ שיש למצוא קשר מקודם לזה בפסוק וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו שאיתא במדרש תנחומא שאמר לו המלאך שיניח אותו כיון שגם יעקב צריך לילך לבית אל לקיים נדרו אשר נדר והנדר כתוב בפרשת ויצא והוא קשר חלש מאד כיון שלא רמוז בפסוק כלל ענין הנדר, כך ראיתי בספר שפי' קשר ההפטרה לפרשת השבוע ולי נראה קשר יותר אמיץ דכתיב שם בית אל ימצאנו ופי' הרד''ק שהוא בלשון עתיד אבל פירושו בלשון עבר כלומר שגם מצא את המלאך מקודם לזה בבית אל והיינו בפרשת ויצא ויפגע במקום, אמנם הרד''ק בשם אביו ורש''י ומהר''י קרא ואבן עזרא כולם פי' בלשון עתיד שהמלאך בישר אותו שימצא את המלאך בבית אל כשיחזור לשם והיינו בפרשת וישלח.
מ''מ עדיין קשה למה לא קוראים עוד פסוק של ויברח יעקב שהוא ממש מענין הפרשה וכל הענין לקרות ההפטרות הוא מענין הפרשיות, ואולי כיון שלא קוראים כ''א פסוקים צריכים לגמור הענין ולכן עד תלמי שדי נקטו ששם נגמר הענין, ואם ימשיכו ויברח יעקב יצטרכו לקרות עוד כמה פסוקים (שכך נראה לי שהוא המנהג שקוראים עוד שמנה פסוקים עד תלאובות שנקטו דא''א לגמור בובנביא נשמר כיון ששם לא נגמר הענין ועדיין אין שם רק כ' פסוקים ולא כ''א) ולכן לא רצו להמשיך וסמכו על הקשר החלש הנ''ל, ומ''מ צ''ע שהיו יכולים לקרות ויברח יעקב ועוד הפסוק ובנביא נשמר ועוד פסוק אחד כבר הם כ''א פסוקים ואי משום שאין הענין נגמר יפה וחרפתו ישיב לו אדניו, הרי גם על תלמי שדי אינו יפה, שמדבר שהיו זובחים שוורים ומזבחות לע''ז על תלמי שדי. ולכן צ''ע מה טיבו של מנהג זה.
ויש לומר דאולי השתרבב המנהג בטעות לקרוא עד תלמי שדי, דהרי באיזה חומשים הובא שיש שהיו נוהגים לקרוא ועמי תלואים בפרשת וישלח במקום חזון עובדיה, ושם ניחא שיגמרו עד על תלמי שדי כיון שעיקר הענין של פרשת וישלח כתוב בתוך הפסוקים ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו (שלפי רוב המפרשים הוא שבישר שילך לבית אל אחרי שהתאבק עם המלאך כמו שזכרנו לעיל והיינו מה שכתוב בפרשת וישלח פרק ל''ה) ולכן שם אדרבה לא צריכים לקרוא ויברח יעקב, ומזה נולד הטעות שגם מי שהיה קורא בפרשת ויצא חשב שהמנהג הוא עד תלמי שדי. יורינו מורינו ושכרו כפול מן השמים. עכ"ד נר"ו.
וזה אשר השבתי לו (בתו"נ): הנה מש"כ שב'תלמי שדי' נגמר הענין, משא"כ ב'ובנביא נשמר', לא פשוט הדבר, שכן נראה שב'תלמי שדי' לא נגמר הענין (עי' ברש"י פסוק יד ש'ובנביא העלה' הוא תוכחה על ביזוי הנביאים), וגם 'בארץ תלאובות' הוא לא סיום הענין, שכן בפסוק שלאחר מכן מיירי על הגעתם אח"כ לא"י, וכמו שביאר רש"י, והוא המשך הענין. גם מש"כ שעד 'וחרפתו ישיב לו אדוניו' הם כ"א פסוקים, אין הדבר כן, ואינם כי אם כ' פסוקים. ועי' בתנ"ך הנדפס ע"י יוהאן סימוניס בשנת תקי"ב (עמוד רסא) שכ' שמסיימים ב'תלמי שדי'. ובארחות חיים למהר"ח ן' עטר (הנד' בויניציאה תק"ב, דף נ ע"א) כ' שמנהג הספרדים לסיים ב'תלמי שדי', ויש קהלות ספרדים המסיימים ב'בארץ תלאובות'. וכן הוא בחמשה חומשי תורה הנד' בויניציאה תע"ט (בהפטרות שבסוה"ס דף יח ע"ב). ורבינו דוד אבודרהם (לאחר דיני שמחת תורה, בדפוס ירושלם תשכ"ג עמוד שא) כתב לומר עד בארץ תלאובות. וכתב בספר ההפטרות השלם (עמוד תקנז) שמנהג התימנים כהרמב"ם.
וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (עמוד מא) מש"כ בזה. ואפשר להוסיף על דבריו, שיש גם סמך למנהג המסיימים ב'תלמי שדי', ממה שכתוב (בפסוק ט) 'ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי', וביאר רש"י לפשוטו של מקרא 'אתה אומר מצאתי און לי ע"י עושק ומאזני מרמה, ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויים מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות'. וכמו כן נפרע הקב"ה מלבן והחזיר ליעקב את כל אשר רימהו.
גם יש קשר במה שאמר הכתוב (פסוק ז) 'ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד'. ופרש"י, בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד. וביאר במצודת דוד, תשוב, ענין ההשקט ומרגוע, כמו בשובה ונחת (ישעיה ל). וכן מצינו בפרשה שהקב"ה הבטיח ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', והיינו דוקא אם ישמר שלא יחטא כמו שאמרו בברכות (ד ע"א).
ואפשר לבאר טעם הנוהגים שלא לומר הפסוק 'ויברח יעקב' וגו' עפמ"ש בקונטרס באר הפרשה (ויצא תשפ"ד דף ג ע"ב) בשם הרב שפת אמת (ויצא תרל"ד ד"ה במדרש) שאף שיציאת יעקב היתה דרך בריחה מעשו, וקיים ציווי אמו 'קום ברח לך' (תולדות כז מג), וכן בהפטרה כתיב 'ויברח יעקב', מ"מ בתורה לא כתיב ויברח אלא ויצא, להורות שאף בברחו מן המוות לא איבד את יישוב דעתו, והלך בשלוות הנפש במתינות ובבטחה, כי היה דבוק ובטוח בבוראו, וזכר שכל הליכתו אינה אלא השתדלות גרידא, ונשאר ראשו פונה ומייחל כלפי שמיא, בידעו שממילא לא ייעשה עמו דבר אם לא הכריזו כך מלעילא, ולאידך אין דבר שהכריזו עליו מלמעלה שלא יקרה עמו, א"כ מה תתן ומה תוסיף לו מנוסת בהלה. עכ"ל.
ואפשר להוסיף שבנביא כתיב לשון בריחה כי שם הדגש הוא על שמירת הקב"ה (וכמו שפירש רש"י), משא"כ בפרשתן הדגש הוא על בטחון יעקב בה'. ולכן לא קוראים בהפטרה את הפסוק ויברח יעקב, כי אם את הקודם לו 'וקוה אל אלהיך תמיד' וכמו שנתבאר לעיל.
ומה שיש להקשות על זה ממה דכתיב כשעזב יעקב את לבן (ויצא לא כ-כא) לשון בריחה, וביאר בס' שערי אהרן שם בשם הרב תפארת ציון שלא הלך לאט כפי רגל המלאכה שהיה לפניו, אלא הלך במרוצה כדרך הבורח שלא לסמוך על הנס. עכ"ל. ולכאורה לא קיים בעצמו ענין היציאה מתוך שלוות הנפש כמו שעשה בצאתו מבאר שבע.
ואפשר ליישב בהקדם מש"כ בס' דברי דוד להט"ז (ויצא לא כד): קשה טובא היאך דבר לבן עם יעקב כמה דברים אחר שהוזהר שלא ידבר עמו מטוב ועד רע, משמע כלל לא ידבר עמו. ונראה לפרש דה"ק השמר לך מדבר עם יעקב, פי' שלא לדבר להיות עם יעקב, כלומר שיעקב יחזור אליו, מטוב ועד רע פי' הן שידבר עמו דברים טובים לפתותו שיחזור לו, עד רע פי' שיגזם עליו ויעשה לו מורא שישוב עמו, כל זה לא יעשה, ודבר זה קיים לבן שלא דבר עם יעקב כלל אודות החזרה עמו אלא שאר דברים דבר עמו. ע"כ. והוא כמו שפירש הרמב"ן שם על פי הפשט. ונראה שהרב דברי דוד כיון בדבריו לבאר כן בדברי רש"י. וכ"כ בשפתי חכמים (שם אות ק). 
ובבכור שור שם כתב, מטוב ועד רע, כלומר לא תאמר לו אף טובה, כי פעמים שאדם אומר דבר קשה לחבירו ומתכוין לטובתו, אבל איני רוצה בטובתך, ולא שתייסר אותו בדברים קשים אפילו לטובתו. ע"כ. וגם בזה מיושב קושית הרב דברי דוד הנ"ל. וכן מיושב עפ"ד הרב מלבי"ם שם בשם מהר"י אברבנאל, וכן עפ"ד הרב כלי יקר, והובאו בס' שערי אהרן. ע"ש.
ורבינו בחיי (ויצא לא כט) כתב: מטוב עד רע, טובתו היה רע אצל יעקב, שהרי אם חשב לעשות עמו טובה שלא יהרגהו אלא יטול מטובו, היה זה רע אצל יעקב. ע"ש. וגם בזה מיושב קושית הרב דברי דוד הנ"ל.
אולם ראיתי בס' שערי אהרן (ויצא לא כט) שהביא ממדרש שכל טוב שלבן הרשע לא שמר דבר יוצרו בזה. ע"ש. ולפי זה תגדל קושיית רבינו הטור למה אמר לבן ליעקב שהקב"ה ציוהו שלא לעשות לו רעה. והו"ד בס' שערי אהרן שם. ועוד קשה, שהרי לבן המשיך להאמין בעבודה זרה, כמו שאמר (פסוק ל) למה גנבת את אלהי. הרי שקרא להם אלהי. ואם לא האמין בה' אלא בעבודה זרה, לכאורה לא היה איכפת לו כלל מאזהרת ה' בחלומו, ולכן גם לא נזהר לקיים את אזהרת ה', ולשם מה סיפר ליעקב את דבר החלום.
ואפשר לבאר שהוכיח לבן ליעקב שבטחונו בבוראו אינו שלם, שכן נחבא לברוח, והיה לו לבטוח, שכן גם הראה הקב"ה שהיה עמו באזהרת לבן בחלום. ואם אין בטחונו שלם, גם הגנת ה' עליו אינה שלמה ולכן 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע'.
ולכן גם אמר לבן ליעקב 'עתה הסכלת עשו' (פסוק כח), דהיינו שמתנהג כעשו אחיו שאינו בוטח בה'.
ועל זה השיב יעקב 'כי כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי' (פסוק לא), והכוונה גם על בניו (וכמו שביארו בספורנו), דהיינו שהאדם הבוטח אינו דואג על עצמו, אולם יש לו לדאוג לאחרים בכל כוחו שכן ציוה לו ה', וכמו שביארו בעלי המוסר.

בעמ' סז - יש להוסיף מנהג יוצאי אר"ץ שלא להזכיר את זמן מולד הלבנה בזמן ברכת החודש בשבת מברכים. כן אמר לי הרב שלמה טווייל נר"ו (מח"ס מגן שלמה), וסיפר שמהר"ר שלם הכהן ז"ל (ראש ישיבת פורת יוסף) בהיותו בבית הכנסת שערי שלם יכב"ץ במיקסיקו רצה להזכיר את זמן המולד, וכשאמר לו שלא נהגו כן יוצאי אר"ץ ענה ואמר שרבו מהר"ר עזרא עטייא ז"ל (מח"ס עלה עזרא) נהג להזכירו.

בעמ' עז - כנראה שמנהג אר"ץ היה להפטיר 'וערבה' בשבת הגדול רק כשחל בער"פ, ובשאר שנים מפטירים בפרשת השבוע. כ"כ בס' ויעתק מש"ם (מנהגי ניסן עמוד ב).

בעמ' עט כתב שלא נהגו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמוד פא, במנהג לומר בליל הסדר 'משארותם' וגו' - עי' בזה גם למהרי"ח בס' ברכת הרי"ח (ח"ב דף קפד ע"א).

בעמוד פב, בענין אכילת הזרוע בליל הסדר - בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ג סימן כז) כתב לבטל מנהג האוכלים את הזרוע צלי בליל הסדר. אולם בס' כתר שם טוב כ' שמנהג הספרדים בא"י לאוכלו בתוך הסעודה. ע"ש. וכדברי הרב בית הבחירה. ואמר לי המו"ן מרדכי עקיבא נר"ו שכן מנהג עיר מולדתו קאמישלי יע"א. ובס' ארץ חיים (סימן תעו) הביא דברי הרב מלכי בקודש (דף כא רע"א) שדחה דברי האחרונים שהחמירו בזה, וכתב שכן מנהגם לאוכלו.

בעמוד פג - מהר"ר סלים זעפראני ז"ל היה מוחה בבהכ"נ בת"א במי שהיה אומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, שכן אין המנהג כן (כן אמר לי המו"ן אברהם מזרחי נר"ו).

בעמ' פה כתב שכנראה המנהג הקדום היה שלא לגלח הזקן בימי העומר - וע"ע להלן (עמ' קעב). ובעיני ראיתי את מהר"י שחיבר ז"ל מאר"צ (מח"ס יצחק ירנן) שגילח זקנו בימי העומר. וע"ע להלן (עמ' קיב) שבני אר"צ נהגו בזמן הקדום לגדל זקנם כל השנה. וא"כ המנהג לגלח הזקן בימי העומר הוא מהזמן האחרון כשנחלשה שמירת המצוות אצל בני אר"צ. והאריך בזה ידידי הרב יעקב חלבי נר"ו בתשובה. ע"ש. והנה שהביא שם בשם מהר"ע עטיה (מח"ס עלה עזרא) שבאר"ץ נהגו להקל בזה, אמר לי ידידי המו"ן דניאל בטיש הלוי נר"ו ששאל ממהר"ע עטיה (בשנת תשכ"ד לערך) על מנהג בני אר"ץ להתגלח בימי העומר, וענה לו שח"ו לומר כן, שכן אין המנהג כן.
ועי' בס' נר יום טוב (סוף פרק לז) במנהג תימן בזה.
ודרך אגב, סיפר לי עוד ידידי המו"ן דניאל הנז' שלמד אז בישיבת פורת יוסף והזמינו פעם אחת את מהרי"ב ז'ולטי (מח"ס משנת יעב"ץ) למסור שיעור לבני הישיבה, ופתח הרבה ספרים כדי להביא מדברים, ומהר"ע עטייה ישב בענוותו מן הצד, ואמר לו: במחילה מכבודו, יש גמ' במס' סנהדרין דלא כן. וביקש מהרי"ב שיביאו לו גמ' סנהדרין, וכשפתחה וקרא את הכתוב שם, סגר את כל ספריו והפסיק את השיעור.

בעמ' פו כתב שמנהג אר"ץ לשבת בקריאת עשרת הדברות, וציין לתשובת מהרא"י וולדנברג ז"ל בקובץ אור תורה (סיון תשמ"ז סימן קלא) שרבים מקהילות הספרדים נהגו לעמוד - תשובה זו חזרה ונדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן כו). וע"ע בשו"ת אדני פז למהר"ר דניאל אזולאי נר"ו (סימן א). ועי' בס' המנהגים להרב מאיר נזרי (ח"א עמוד צז) שהביא מנהג כמה קהילות לעמוד. והאריך בזה.
ומה שהביא עוד הרב המחבר מדברי שו"ת ישכיל עבדי לחזק המנהג לעמוד - עי' במה שדחה דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט).
   ומה שהביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד - הנה ע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד [וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן טו אות טז). וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף (א"ח ח"ב סימן קמה אות יב) ובס' הלכה ברורה (סימן א אות יד)]. ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז הקדמון (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ. ועי' בקונטרס נשמע קולם - לדקדק באמונה (עמוד ל ובעמוד לב בסופו), ובס' ברכת יחזקאל למהרי"ד קאמינסקי נר"ו (שמות עמוד קסב).
   אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם [ויתירה מזו מצינו בקובץ משנת יוסף (גליון ז עמוד רמג). ע"ש]. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם [ושו"ר שכיו"ב אמר מהר"ר דוד פיינשטיין (מח"ס קול דודי ועוד)]. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
גם מצינו כיו"ב בס' פתח הדביר (סימן רכ אות ב) שכתב להקל בהטבת חלום בשבת דלא כהגאונים, אף שמהיות טוב כתב להחמיר. ע"ש. ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכ סעיף ח ובשער הציון אות יד) כתב להשיג עליו ולהקל, וכ"כ בס' חזון עובדיה על ברכות (עמוד שפה), והביאו דברי הרב יפה ללב (סימן רכ אות ד) שהשיג ע"ד הרב פתח הדביר וכתב שמנהג איזמיר להקל בזה. ופסקו כהמנהג נגד הגאונים, אף שמנהג זה יש בו עקולי ופשורי, שכן הרב פתח הדביר כתב שמנהג איזמיר להחמיר בזה. ומה שכתב בחזון עובדיה (שם) שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים באמירת אבינו מלכנו בשבת, לכאורה יש לחלק, שכן אבינו מלכנו הוא נוסח קבוע ולכן אינו מצטער בזה, משא"כ אמירת רבש"ע וכו' והטבת חלום שהוא דוקא כשראה חלום רע או שמסופק בו, ובודאי יזכור צערו באומרם. ומה שדייק כן בס' חזון עובדיה מדברי המג"א (סימן קכח אות ע) שהשוה בין אמירת רבש"ע וכו' לאבינו מלכנו, היינו דוקא למנהגם שאומרים כן בכל נשיאת כפים, וכמ"ש גם המג"א להלן (סימן קל אות א). והן אמת שראיתי בספר הלכה ברורה הנ"ל (סימן קל בירור הלכה אות ד) שהביא בשם הרב אליה רבה (סימן קל אות א) בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תקג) להקל בכיו"ב, ולא מצאתי תשובה זו כי אם בסימן תרג, והיא תשובת רב שלום גאון, אמנם לא הביאוה הרב פתח הדביר והרב יפה ללב והרב חזון עובדיה, ולמרות כן פסקו להקל שלא כהגאונים.
ועתה י"ל קובץ בית נאמן (גליון ק עמוד ב) למהר"מ מאזוז נר"ו, וראיתי שם שהביא ראיה שדעת רבינו יצחק ן' גיאת שאין בזה משום תרעומת המינים. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון קיג דף ה ע"א)  להביא ראיה אף מדברי רס"ג דשרי. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון שנט עמוד ד סעיף יד ועמוד ה אות טז). ובס' נתן חכמה לשלמה (עמוד קמג) הביא בשם אביו ז"ל סמך לעומדים בעשרת הדברות מהפסוק ויעמוד כל העם בברית ועוד מקראות. ע"ש.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובספרו ילקוט יוסף על פורים (עמוד תרסב) ובריש קונטרס ישמח ישראל שבתחילת ספר בני ציון ח"א (הוצאת מכון הכתר), ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.

שם - נהגו כל העם להיות נעורים כל הלילה בבית הכנסת בליל א' של חג השבועות, והיו מתחילים תפילת שחרית בעמוד השחר. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. וזה דלא כמנהג מערב הפנימי שכשגומרים את קריאת התיקון הולכים לישון עד תפילת שחרית (עי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מגן אבות א"ח מהדורה שלישית עמוד שיח).

שם - נהגו לאכול בליל יום טוב של שבועות סעודה חלבית, עי' במש"כ בזה רחמיאל עזרא טרביץ נר"ו.

בעמוד פח, שלא נהגו לברך שהחיינו בהדלקת נרות בערב יום טוב - וכן העיד מו"ר מהר"ש טוויל נר"ו (מח"ס מגן שלמה) בשם מהר"י שחיבר ז"ל (מח"ס יצחק ירנן ועוד). וכן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו, ושכן המנהג אצל יוצאי אר"צ בניו יורק. ובעיקר הדין, ראה בס' ושמואל בקראי שמו ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד נא).

בעמוד צא אות ב - יש להעיר שמנהג אר"צ הוא להקל בהדלקת אור החשמל ביום טוב, והחמירו שלא לכבותו. וכתב חכם יוסף ששון נר"ו שמהר"ר משה טווייל ז"ל כשהגיע לא"י אמר שטעו בזה באר"צ, והיה להם לאסור. וכבר דנו בזה הפוסקים, עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ו), ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד נג), ובהסכמתו לשו"ת זהב שבא למהר"ש דיין ז"ל, ובשו"ת חמדה גנוזה למהר"ד שלוש ז"ל, ובשו"ת שמש ומגן (ח"ב א"ח סימן סה וח"ג סימן נז אות יב), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תקב), ובדברי הרב חיים עובדיה נר"ו.

בעמוד צד כתב שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד י' באב - וכן נהגו בטורקיה, אלא שבא"י נהגו להחמיר ר"ח. כ"כ בס' פריו יתן (ס"ס מה) בשם שו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן לו) ושו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א). ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר פריו יתן שם ובקובץ אבקת רוכל (גליון יח עמוד קנד).

שם כתב שנהגו להחמיר בתספורת בשבוע שחל בו ט' באב בלבד - וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א) שכן המנהג. והובאו דבריו בס' פריו יתן (ס"ס מה). ובס' תורת המועדים על בין המצרים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ה אות כה) הביא מנהג ג'רבא להחמיר בזה מי"ז בתמוז. ע"ש. וחיזק מנהג ג'רבא בזה מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' בית נאמן (גליון כא דף ב רע"א). ושם (בדף א סע"ב) הביא מנהג תונס להחמיר מר"ח. ע"ש. ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס, מנהגי צומות ותעניות סוף אות ז) כתב שנהגו להמנע מר"ח [והוא כמנהג שהביא מהר"י מברונא, וה"ד בס' תורת המועדים שם], והיו יחידים שנהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש. והו"ד בס' מגן אבות אורח חיים (עמוד רסט). ע"ש. ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד סא) האריך במנהגי המקומות בזה, והביא מש"כ בשו"ת משפטי עוזיאל [כצ"ל] (ח"ט סימן ט אות ז) שכל הספרדים נהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש.

בעמ' צה כתב בענין ברכת שהחיינו בבין המצרים ובשבתות שבינתיים - ע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' שכ-שכא), ובס' פריו יתן (ס"ס מה), ובקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון כא עמוד א).

שם כתב שבשבת מברכים של חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' - עי' במה שהביא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפד). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א).

שם כתב שלפני ערבית ליל תשעה באב אומרים שירת האזינו ומגילת איכה - ויש להעיר שממ"ש מר"ן בש"ע (סימן תקנט סעיף ב) נראה שאומרים מגילת איכה לאחר העמידה.
   ובדבר שירת האזינו, הן אמת שכתב מר"ן בב"י (סימן תקנט) שמנהג העולם לאומרה בשחרית במקום שירת האזינו. ואף בזה יש שלא הסכימו לדבר, עי' בכף החיים (אות לב) ובמועד לכל חי (סימן י אות ס) ובספר זה להלן (עמ' קעז). אולם המנהג לאומרה לפני ערבית נראה שמקורו ממש"כ נתן העזתי לתלמידיו, עי' בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף טז ע"א). ועי' בספר זה לעיל (עמ' נ) מה שהביא הרב המחבר נר"ו שנכוו בחאלב באמונת ש"צ, ושלכן השמיטו לאחר מכן את בפיוט לכה דודי את הבתים הקשורים לגאולה [ועי' בקו' חמדת יוסף הנ"ל (דף כו ע"ב) שהביא שינוי בפיוט הנ"ל מספר חמדת ימים, ושיש חשד שהשינוי בא מש"צ ותלמידיו. וע"ע שם (דף נ ע"ב סד"ה ידיע)] .
וממש"כ ב-https://www.youtube.com/watch?v=bFpTpw2ADMM נראה שכן גם מנהג כורדיסטאן לומר שירת האזינו בליל תשעה באב. וממש"כ ב-http://shituf.piyut.org.il/piyut/4950 נראה שכן גם מנהג בבל.

בעמ' צט כתב שלא נהגו לומר ברכת 'שעשה לי כל צרכי' בתשעה באב - וע"ע להלן (עמוד קעז). ועי' במנהג ג'רבא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מט).

שם כתב לומר חצי קדיש לפני ההפטרה בשחרית של תשעה באב - וכ"כ עוד להלן (עמוד קב) בשם הרב מגן בעדי. ועי' במה שהאריך לחזק המנהג בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפה). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א ואות יא).

בעמוד ק כתב שהמנהג שלא לומר נחם בשחרית ת"ב - ובשו"ת אהל יעקב למהר"י הרופא (במנהגי בגדאד שבסוה"ס אות ה ואות י) כתב שמנהג בגדאד לומר נחם במנחה בלבד, ודלא כפשט דברי מר"ן שאומרים בכל התפילות וכמ"ש הרב ש"צ, אלא כדעת מור"ם בהגה (סימן תקנז). והו"ד בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (שנת תשע"ח עמוד תקנו הערה רנג), ושכן פשט המנהג ברוב המקומות. ע"ש. ובס' מגן אבות (א"ח סימן תקנז) כתב שכן גם מנהג מערב הפנימי. ע"ש. ובשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן מד) כתב שמנהגם לאומרו בכל התפילות. ע"ש.

בעמוד קג כתב שהמנהג לישון על הארץ בתשעה באב - וכן מנהג ג'רבא, וכמ"ש בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מח). ע"ש.

בעמוד קיב, שנהגו באר"ץ לגדל הזקן - עי' בתחילת קונטרס תפארת אדם להרב ח"ח, שבמדינות שנהגו לא לספר הזקן אפילו במספרים אין להתיר, וטעם המנהג שלא יבואו בהמשך הזמן לידי גילוח האסור, וכן עד"ה.

בעמוד קיג - לא נהגו באר"ץ לאכול לחם עם צמוקים בר"ה כמו שמצוי בזמנינו. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו.

בעמ' קכג כתב שלא נהגו לברך על הדלקת הנר בערב יום הכיפורים - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמ' קלד - נהגו לומר לישב בסוכה בציר"י תחת הלמ"ד (כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ועי' באתר ישיבת כסא רחמים שהובאו דברי מהר"ע יוסף ז"ל בספר חזון עובדיה (סוכות עמוד קעב) לומר בחירי"ק, ודברי מהר"מ מאזוז נר"ו בירחון אור תורה (תשרי תשס"ו סימן יב אות ב) לומר בציר"י. וכ"כ עוד בקובץ בית נאמן (גליון פג דף ד סע"א). גם מהר"ר אברהם יוסף נר"ו כתב בזה באתר מורשת.

בעמ' קלה - העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו שראה את אביו ז"ל אוגד את הלולב והיה מניח הדס א' מימין וא' משמאל וערבה מעל כל א', וההדס השלישי מעל השדרה, והוא כמ"ש בכף החיים (סימן תרנא אות יד) בשם הרב פרי עץ חיים (שער כט סוף פ"א). ע"ש. וכ"כ בס' חזון עובדיה על סוכות (דף שמג ע"ב) בשם האחרונים.

בעמ' קלו כתב שהנשים אינן מברכות על הלולב - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר מתעלם מספר כתר שם טוב, שכתב שבסוריה בירכו הנשים אחר מצוות עשה שהזמן גרמא. ומעוד פוסקי יוצאי סוריה וחלאב. וברור שהנשים לא בירכו על כל מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מה שנהגו. עכ"ל.

בעמ' קמג כתב בשם מנהגי ביהכ"נ באר"ץ שבסו"ס הולך תמים (עמ' קלט) שיש שנהגו באר"צ להדליק ב' שמשים. ע"ש. ושוב כתב (בעמ' רח) שמהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) ביטל מנהג זה בביתו כי לא מצא לו זכר בדברי האחרונים. ע"ש. ושוב כ' (בעמ' רכא) שאמרו לו שעדות זו אינה נכונה, ועד סוף ימיו הדליק מהר"ע עטייה ז"ל ב' שמשים. ע"ש.
   וכשביקר בעי"ת מיקסיקו יע"א (בחנוכה תשע"א) הדו"מ מהר"ר דוד עטייה נר"ו, בנו של מהר"ע ז"ל הנז', שאלתיו על פתגם דנא, והעיד שבמשך תקופה אביו הדליק את הנר הנוסף, ובסוף ימיו הפסיק. וכ"כ בס' שלמא בעלמא (סימן תרעג). וע"ע בזה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן נח וסימן סד), ובשו"ת מגן שלמה (עמוד שיד), ובקובץ האוצר (גליון כג עמוד סו), ובס' מעגלי אר"ץ כ"י (מנהגי חנוכה). ובס' נטעי גבריאל על חנוכה (פרק כ אות ו).
   ובעיקר המנהג, עי' בקו' תורת אמך על חנוכה (סדר ההדלקה אות ד) שהביא מספר נחלת אבות (עמוד קנו) שכן נהגו גם יהודי לוב. ואמר לו מהר"צ בוארון (חבר ב"ד הגדול בירושלם) שנהגו כן בבית הכנסת דוקא.

בעמוד קמו כתב שנהגו ללמוד עשרת הדברות במוצאי שבת שירה, ולמכור כל דיבור בנפרד, ולשורר פיוט השייך לט"ו בשבט - אפשר לבאר הקשר לט"ו בשבט, כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ולכן תורמים כסף למען התורה ביום זה שהוא ר"ה לאילן, וכבר מצינו כיו"ב לענין ט"ו בשבט ששייכוהו לאדם, כי האדם עץ השדה, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן קלא).

בעמוד קמט אות ב, שנהגו שלא לפשוט המגילה לפני קריאתה - וראה עוד מה שהאריך בזה הרב יעקב חלבי נר"ו בתשובה.

בעמוד קנט כתב שנהגו לומר והסר ממנו 'צרה' יגון ואנחה - ועי' בס' תפלה לדוד למהר"ד עמאר (סימן רסג) שהביא גירסא זו. ובהערות שבהוצאת מכון הכתר (שם אות א) הביא מדברי האחרונים בזה.

בעמ' קס כתב שלא נהגו באמירת 'ברוך שפטרני' בקריאת התורה כלל - אולם במאמרו שבסוף קובץ מצות אברהם כתב הרב המחבר נר"ו שכן נהגו. ע"ש. ואמר לי הא' אליהו זיתוני נר"ו (מו"ל קובץ 'מצות אברהם' הנ"ל) שהמובא בקובץ היא משנה אחרונה של הרב המחבר. ובעיקר דין ברכה זו, עי' בשו"ת דברי שלמה (ח"ב סימן ק).

שם בסוף העמוד - מנהג ארם צובא לומר נקדישך ונעריצך, השי"ן והצד"י בקמץ והכ"ף סופית בשבא. כ"כ הרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן י). ועי' בקונטרס 'נשמע קולם - לדקדק באמונה' שהאריך לחזק המנהג.

בעמ' קסג, שלא נהגו לומר הושיענו ביום ו' - ובס' מגן אבות למהרמע"א לבהר נר"ו (א"ח עמוד קיז) כתב שיש שנהגו כן במערב הפנימי. ע"ש. וגם הדמשקאים נוהגים כן. וגם לא אומרים הפסוק 'קוה'. אך אפשר לומר טעם אחר למנהג שלא לומר קוה, והוא משום מה שאמרו במדרש בביאור פסוק זה שאין להתייאש, ויש להמשיך ולהתפלל אף אם האדם לא נענה. ולכן אומרים פסוק זה כל יום, כדי לומר שאף אם האדם לא ייענה בתפילה זו, יש לו להתפלל שוב למחר. אך ביום ו' אין לאומרו, כי למחר אסור לאדם לבקש צרכיו. ולכן גם בשבת לא אומרים אותו.

בעמ' קסד, במנהג שלא לומר הושיענו ביום ו' - ע"ע בשו"ת לב חנון (סימן עג ד"ה והיה אפשר).

בעמ' רי כתב שביטלו מנהג התחפושת בפורים - בעיקר מנהג זה עי' בס' תהלתו בפי להרמ"ז (עמוד כג, ובהנד"מ עמוד מג) ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס עמוד שעז) ובס' סנסן ליאיר השלם (בתשובה סימן יב עמוד שעח ובדף תא ע"ב ות"ג ע"ב) ובספר ילקוט יוסף על פורים (עמוד קצח ועמוד תרפה) ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו על פורים (סימן ח אות ה) ובקובץ תורת אמך (גליון ח דף ב ע"א).

בעמ' ריג - יש להוסיף בזה מנהג אר"צ לברך הגומל בנסיעה מאר"צ לדמשק, וכן להיפך (כן אמר הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו שהעידו לו שכן המנהג). והוא כדברי מר"ן בש"ע שכל הדרכים בחזקת סכנה. ודנו בזה האחרונים, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"א א"ח סימן יג וח"ט א"ח סימן קח אות קט) ובס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עז ועמוד קסו והלאה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן רצה) ובספר אוצר פסקי הסדור (עמוד צט) ובספר פריו יתן (סימן לד).

בעמ' רטו כתב שנהגו לברך ואח"כ להדליק נרות שבת - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר התעלם לחלוטין מהגאון הרב עזרא עטייה ע"ה שאמר שבאר"ץ הנשים בירכו אחר ההדלקה, והו"ד בס' פדה את אברהם למהר"א מונסה ז"ל (ח"א עמוד שיא) שכן הוא מנהג אר"צ ודמשק, ומשם הועתקו הדברים בס' עלה עזרא (עמוד פה), וכן מהרב יעקב חיים סופר נר"ו בס' מנוחת שלום (סימן ז) שהביא בספרו סימוכין לכל עדה ועדה. עכ"ל. וראה בס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד מב) שהאריכו לבסס מנהג זה.

בעמ' ריז כתב שהמנהג לומר 'וה' ער לא ינום ולא יישן' - עי' בזה באריכות בשלמא בעלמא (בתפילת שחרית של שבת).

שם כתב שהמנהג לאכול מיני מגדים לפני המוציא - וכן סיפר לי הגמו"ן דוד בר אברהם קצין ז"ל שכן ראה בבית שאר בשרו מהר"ר עבדיה הדאיה ז"ל (מח"ס ישכיל עבדי ועוד) כשהזמינו לסעודת שבת שאכל כמה דברים לפני המוציא. גם עי' בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ו ס"ס כו) שהביא דברי האחרונים שהסכימו למנהג זה. ומש"כ בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעד) להעיר על זה משום קידוש במקום סעודה, אפשר לומר שנחשב שמתחילים בסעודה כשאוכלים את הדברים המקדימים לה, ויתירה מזו כתב בס' עץ חיים (הנז' להלן) שאין זה משורת דרך ארץ להתחיל בפת.
ומש"כ עוד שכן מנהג מקצת התימנים - הנה מהר"י צאלח בעץ חיים (ח"א דקי"א סע"ב) כתב שכן מנהג תימן. וכ"כ בשתילי זתים (סימן רפח ס"ק יג). וכ"כ מהר"ר יוסף צובירי ז"ל בסידור כנסת הגדולה ח"א (ריש עמוד שצג), ובהסכמתו לספר קידוש כהלכתו. וע"ע בס' קידוש כהלכתו (פי"ט סעיף ח), ובהסכמת מהר"ש דבליצקי נר"ו לספר הנ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לגיטין (ע ע"א).

בעמ' ריח כתב בענין הברכה על ההלל בראש חודש - ועי' במה שכתב על דבריו בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קצא-קצג), ודבריו חזרו ונדפסו בחלקם בס' אהלי שם על ש"ע א"ח (ח"ב עמ' תרעז-תרעח). וע"ש בגליון. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל (בהקדמה ד"ה וכעת, ובעמוד ריא אות א), ובספר מגן אבות (א"ח סימן רלה) ובגליון שם. ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ה אות ג) כתב במנהג מערב הפנימי בזה.
ואמר לי ידידי הר' יעקב חלבי נר"ו שבמחזור ארם צובא לא מובאת הברכה, ובשער הסידור עולת השחר כתוב שהוא כמנהג ק"ק ספרדים. הרי שמנהג המסתערבים באר"ץ שלא לברך ומנהג הספרדים באר"ץ לברך. וששמע מהמו"ן דניאל בינכר נר"ו שבזמנו יש מי שאמר הברכה ויש מי שלא אמרה. עכ"ל.

בעמ' רכ, כתב שנהגו באר"צ שלא לאכול טחינה בפסח - אולם אמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו (ראש כולל ארם צובא במיקסיקו) שמנהג אר"צ שלא נמנעים מאכילת טחינה בפסח.

בעמ' רכב סוף אות לט, בענין הפיוט בערבית שנהגו לשוררו באר"ץ בט"ו בשבט - לשמיעה כאן.

בעמ' רכד, הביא הנוסחא 'למינים ולמלשינים ולמוסרים' - אולם בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג סימן ו ד"ה בענין למלשינים) כתב שהנוסחא הנכונה היא 'למלשינים ולמינים'.

בעמוד רכה אות יב, הביא הנוסח 'תתקבל צלותנא ובעותנא' - ויש נוהגים לומר 'צלותהון ובעותהון' בלבד, ראה בס' הליכות עולם (ח"א פרשת תרומה אות יב בסוגריים), והביאו בילקוט יוסף (סימן סט הערה א דף שסב רע"א). וראה עוד בס'  כף נקי למהר"כ ן' מלכא ובשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן יא אות יא) ובילקוט יוסף (סימן נו סעיף כא).

העיר מ"פ נר"ו, שהמחבר פשוט החליט לכתוב על כל נושא חוץ מעניין "ברוך הוא וברוך שמו" שלא הביא את העניין בספרו כלל. (וכאמור יוצאי חלאב עונים על כל ברכה וכך נהג הרב ישכיל עבדי). ע"כ. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה דף רב ע"א) שכן הוא מנהג אר"צ, וכתב עוד שם (בדף רה ע"א) שכ"כ בס' שלחן המלך (סימן כג אות לד). ע"ש. וכן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו יליד אר"צ שכן נהגו בביתו באר"צ. וכתב המו"ן כהר יוסף דאיה נר"ו יליד אר"צ שמשפחת אמו לא היו עונים ב"ה וב"ש על ברכות שיוצאים בהם י"ח. ובעיקר הדין, ע"ע בס' אהלי שם (שם), ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"א א"ח סימן יג וח"ג א"ח סימן ט אות ה), ובספרו כה לחי (עמוד צט), ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף קסח רע"ב ודף קע רע"ב), ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א), ובספרו עין יצחק (ח"ג עמוד קפב ועמוד קצד), ובקו' מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט), ובקו' תורת אמך (גליון ז עמ' א-ב), ובירחון אור תורה (תשרי תשל"ג סימן נט ואלול תשע"ה סימן קלז מכתב י), ובקובץ שמחת התורה (גליון ז עמוד רנו).

והנה הרב המחבר נר"ו לא הוציא לאור על מנהגי יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, אלא קונטרס נוסף על עניני נשואין בלבד. ואמ"א. ובענין הנפיחה, כתב בשו"ת דבר שאול (חלק יורה דעה לפני סימן ו) שבאר"צ אין אוכלים מבשר הנפיחה, ונוהגים להטריף סירכא כל שהיא. ע"ש. וע"ע בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן עט). ואמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו ששאל את מהר"ר צדקה הרארי ז"ל בענין הנפיחה, טענה לו שהיו שוחטים כבשים בלבד והיו מחמירים בהם בכל סירכא. וראה עוד בס' תורת משפחת דלויה (עמוד תריט) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

ובענין אכילת עלי גפנים משום תולעים - כתב מהרב"צ מוצפי נר"ו בתשובה וז"ל: בספר שער המצוות להרב שלמיה!!! רפאל גאליקו ז"ל במצוה קנ"ב, מערכת שרצים, אסר אותם, כי הם מלאים תולעים. וידוע כי חכמי ארם צובא היא חלב התאספו ועשו חרם שלא לאוכלם. וכן נמנה עליהם הגאון רבנו שלמה לניאדו ז"ל ובית דינו, ואליהם הצטרפו כל רבני חלב, וכך שמענו מפי ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה ז"ל שיש עליהם חרם שלא לאכלם. וכן פסקו הגאון רבנו חיים אבולעפייא ז"ל, רבני ירושלים, ורבני חברון לפני שלש מאות שנה. והסכימו עמם רבני בגדאד, כפי שכתב הגאון הרב בן איש חי [שנה שניה פרשת נשא ח] "ועלי גפנים כבר אסרום רבני אר"ץ יע"א לגמרי ולא יועיל להם בדיקה, וכן פה עירנו בגדאד נוהגים בהם איסור", ועוד מדינות. וכתבו שהיו בורחים ממנו כמו מבשר חזיר. ועיין זבחי צדק אות צ"ט, ואנכי העבד כמה פעמים מצאתי בקופסאות שימורים בהכשר "חשוב" עלים שוריים בחומץ והמה מלאים תולעים.  ועיין בספר אדמת קודש חלק ב יורה דעה סימן א. והם נקראים בלעז יאברק. וכן בספר ארץ חיים סתהון יורה דעה סימן פ"ד, ובכף החיים חלק יורה דעה סימן פ"ד, צ"ד ועוד. וידוע ומפורסם בספרי ההלכה שהם אסורים, וזה שנים שבעוונותינו הרבים נפרצו הגדירות ומגישים אותם עם שרצים שונים בהכשר בשמחות ועוד. ע"כ. ורבי מטלוב עבאדי התירם בארה"ב, שאין בהם החששות הנז' בשו"ת ריח שדה. והעיד הרב יגאל ן' עזרא נר"ו שמהר"ר עובדיה יוסף ז"ל היה שוטפם (את עלי הגפנים הכבושים בחומץ הבאים מחו"ל) א' א' ואוכלם. ועי' בזה בתשו' מהרש"ז רווח נר"ו, ובס' ילקוט יוסף (ח"ט איסור והיתר כרך ב' עמוד רכח), ובאתר ישיבה. ובתשובת הרב עזריאל אריאל נר"ו באתר כושרות דן האם יוצאי אר"צ יכולים להקל בזה בא"י שלא שכיח כ"כ תולעים. ע"ש.

ובענין חלב עכו"ם - כתב בספר אשרי הע"ם (סימן קטו אות ג) שבאר"צ הכל נוהגים היתר ביאגורט, והקימאק מיעוט נזהרים בו. ובס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא) הביא דברי האחרונים בזה. ומדברי הרב אשרי הע"ם הנ"ל מוכח דבחלב גופיה החמירו. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר אשרי הע"ם (דף מח סע"ב).

ובענין טבילת כלים - כתב מהר"ש מזרחי בספר דברי שלום (הלכות מאכלי עובדי כוכבים ס"ס מט אות א) שבני אר"צ לא נהגו לברך על טבילת כלים מפני שחששו לנקיות המקום, וכן בגלל הספיקות בסוגי הכלים אם טעונים ברכה. ובס' טבילת כלים (פ"ט הערה א) הביא דברי הריטב"א בחידושיו (ע"ז עה ע"ב) שלדעת הרמב"ם אין מברכין על טבילת כלים. ע"ש.

ובענין פאת הזקן - עי' בס' דרך אר"ץ (עמוד קיב) ובמש"כ בגליון שם.

ובענין תלמוד תורה לילדים - ראיתי מכתב מהמו"ן יעקב סתהון ז"ל ששלח למהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד)  אי שרי לשנות בארגנטינה את המנהג שנהגו באר"ץ בלימוד הילדים, וכתב שבתחילה לימדו כמו שהיה נהוג באר"ץ, וז"ל: כשהילד נכנס לת"ת בן ארבע או חמש שנים מתחילים ללמדו א"ב ואח"כ את התנועות ואח"כ לחבר את האותיות למלות ולבטא את המלה בבת אחת ולזה קורים בלשוננו 'אסאקאר' באלו הלמודים הילד הפקח מוציא יותר משנה והבינוני והטפש מוציאים משתים עד שלש שנים ואח"כ מלמדים אותו תפלה (כמובן בלתי שום הבנה) ואח"כ פרשה בטעמים ואח"כ לשון (ג"כ בלתי הבנה כלל) ומעט נביאים וכתובים עד שיהיה בקי בשוא נע ונח בחטף ופתח בדגש רפה ומפיק ובזה הילד מוציא גם כן משתים עד שלש שנים ובמשך כל אלו השנים הילד יושב על הספסל ארבע שעות רצופות ליום ובימי החום אשר בתה"ס של הממשלה סגורים הוא יושב שמונה שעות ליום וחוזר לו כל היום על הלמוד מבלי להבין אף מלה אח' ואך עתה כשיהיה חמש שנים בת"ת ושלש שנים שהוא יודע לקרא ולומר חומש מתחילים לבאר לו את הפרשה בערבית לא שמבארים לו את משמעות כל מלה בדברים שהילד מבין אותם פחות או יותר כי אם מלמדים אותו לקרא הפרשה בשרח ערבי קשה ההבנה גם לנו אנו שגדלנו בסוריה ומכירים את השפה הערבית ובזה מוציא הילד ג"כ שנה או שנתים עד שילמוד ויחזור על למודו זה שלמדו המורה במשך כל השבוע מבלי לטעות אך אם הוא קורא כתוכי הזה שמדבר ואינו יודע מה שהוא מדבר ואח"כ כשהוא כבר בן אחת עשרה שנה הוא נכנס ללמוד דרז"ל עין יעקב ואח"כ גמרא עד שימלאו לו י"ג שנים והוא יוצא לעבוד ומתנהג כמו שזכרתי למעלה. והנה אם שיטה זו הצליחה או היתה מצלחת בעירנו ואלו שלמדו עפ"י השיטה הנ"ז נשארו בגדלותם נאמנים לתורתם והלכו בדרכי אבותיהם זה היה מסיבות רבות שסיעו לזה. האחת ששמה שפת המדינה היא ערבית וגם הרבה מן הילדים לומרים לקרא ולכתוב את השפה הערבית ובזה הם משתלמים בה כ"כ היטב עד שהם בקיאים בה בטוב וזה עוזר להם להבין את מה שלומדים בת"ת ועוד כי שמה השפה הערבית היא המדוברת בבית ובשוק ובכל המקומות לא כן אצלנו ששפת המדינה והשפה המדוברת בשוק ובין הילדים ובבתי הספר של הממשלה היא השפה הספרדית ולא עוד אלא שיש הרבה משפחות שגם בביתם מדברים עם בניהם רק בשפה הספרדית ובכן השפה הערבית אינה מובנת לרוב הילדים ובפרט השרח הערבי שמלמדים להם הוא אינו מובן גם להרבה מן האנשים שנתחנכו ונתגדלו בסוריה וקורים אותו רק מן השפה ולחוץ מבלי להבין מה שקורים. הסבה השנית כי שמה בערי סוריה הילד אינו הולך לבית ספר אחר כי אם להת"ת ולכן הוא חושב שכך סדר הלימוד ושצריך ללמוד תחילה איזה זמן בלתי הבנה וכשיהיה בקי בלמוד בטוב יתחיל להבין אכן אצלנו שהילד הולך לביה"ס של הממשלה ואחרי הכנסו שמה בחדש אחד או שני חדשים כשהוא מתחיל לקרא ולפטפט איזה מלים כבר הוא מבין אותם ובבואו אצלנו והוא יגע כ"כ בלמודו מבלי להבין מאומה בשנים הראשונות הוא קץ בלמודים כאלו ואינם מתחבבים עליו כלל ולכן הוא רואה את הלמודים האלו כעול כבד מאד והוא ממתין ומצפה מתי יהיה לו שעת הכושר לפרוק מעליו את העול הזה. והסבה השלישית היא כי שמה בעירנו הילד אינו יודע לקרא בשפה אחרת ואין שם עתונים כ"כ ולכן ביום ובעת שאין לו מה לעשות הוא לוקח לו איזה ספר יהיה חומש או אגדה והוא קורא בו ובזה אינו שוכח את למודו שלמד בקטנותו אכן אצלנו שהוא הולך לבתה"ס של הממשלה ולומד שמה את ספת המדינה ופה יש כ"כ עתונים יומיים שבועונים ירחונים עד אין מספר וכלם מלאים דברי חשק ועגבים וכפירה עד שהילד לא רק שאינו פותח לפניו שום ספר מספרי הקד' ללמוד בו אלא שהוא נוטה מדרך הטובה שנתחנך בה וכו'. וראיתי גם במכתב מהר"ש סתהון ז"ל (מח"ס דבר שאול) שלא הסכים שיחליפו את שיטת הלימוד, וכתב וז"ל: הנה אם תקבלוהו הנה אתם משנים מדרכה של תורה שלימדונו קדמונינו זה כמה אלפי שנים וכל המשנה ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה. ועד עתה לא מצאנו ראיה שמותר ללכת בדרך זה או בדרך אחרת לא בש"ס ולא בפוסקים, נמצא שכל חכמי ישראל שבאו מימות משה רבנו ועד עתה לא הסכימו על דרך זה מדלא הזכירוהו ואנחנו חולקין על כל חכמי ישראל ח"ו וכו'. ובמכתבו של מהר"י ידיד הלוי ז"ל (מח"ס ברכת יוסף ועוד) להמו"ן יעקב סתהון ז"ל לא הסכים שילמדו בעברית, כי אם בערבית או בספרדית בהוספת ביאור הדברים. והסכימו לדבריו מהרי"ח זוננפלד ובית דינו. גם מהרי"ח זוננפלד ז"ל כתב לו בזה במכתב נפרד ולא כתב לאסור באופן מוחלט הלימוד בעברית. עש"ב. ומהר"ר מטלוב עבאדי ז"ל שינה ללימוד בעברית באר"ץ ואצל יוצאי אר"ץ בניו יורק, ראה בספרו מגן בעדי (עמוד ד ועמוד שטו), ולצבי זוהר במאמרו על הרב מטלוב עבאדי (בספר 'יהודי סוריה: היסטוריה, זהות ומורשת' בעריכת ירון הראל, עמוד שסב). וראה עוד בזה לירון הראל בקובץ 'ציון' (גליון פג עמוד תקח) [וכתב לי הנ"ל שלא היה לו את תשובות הרבנים (הנז' בדברינו) בכותבו מאמר זה].

ובענין ביטוי האות וא"ו - העיד ידידי הגמו"ן משה ג'אמוס ז"ל שבשנת ת"ש לערך התחילו המורים הצעירים ללמד את הילדים שיש עליהם לבטאות את הוא"ו מהשיניים ולא מהשפתיים, אולם המבוגרים כולם היו מבטאים מהשפתיים. וכן שמעתי מעוד זקן א'. ועי' במכ"ע הדרך (גליון סא ריש עמוד יז) שמהר"ש קורח ז"ל (מח"ס תשובה כהלכה) סיפר על בהכ"נ הגר"א בשכונת שערי חסד בירושלים שהיתה שם תקנה שש"צ חייב לבטאות את הוא"ו מהשפתיים. וזכורני שראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר) שכתב בקובץ אור תורה שכן הוא המבטא הנכון. ושהאריך בחיזוק הענין בס' שפת אמת למהרב"צ הכהן (עמוד צו). וכן מנהג עי"ת מראכש יע"א ואגפיה.
ועתה מצאתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 14924) שהביאו דברי מהר"ם מאזוז נר"ו בזה שנדפסו בשו"ת יצחק ירנן ח"ב (סי' ט עמודים נה-נו). ע"ש. ולהלן (מס' 16630) ציינו גם לשו"ת יצחק ירנן ח"ד (סימן ט). ע"ש. וע"ע שם (מס' 14348). ועוד שם (מס' 8449). ועוד שם (מס' 8305). ועוד שם (מס' 5888). ועוד שם (מס' 6754). ועוד שם (מס' 6520). ועוד שם (מס' 5011).

ובענין שווא נח - הנה באר"ץ נהגו לומר 'שופטינו' 'אויבינו' ועוד, בשווא נח. ואמר לי המו"ן אברהם מזרחי נר"ו ששאל ע"ז ממהר"ר משה טוויל ז"ל (רבה של אר"ץ) ואמר לו שנהגו כן כדי שלא יטעו לומר בשווא נע 'דברת' (במדבר כז ז) 'נשאות' (בראשית מה כג).

ובענין ס"ת של אשכנזים - פסקו שאין לקרוא בו, ראה ב- AJS Review, 23/2 (עמוד רא).

ובענין פדיון הבן - יוצאי אר"צ בעי"ת מיקסיקו יע"א נהגו שהאשה תלבש את שמלת כלולותיה בפדיון בנה בכורה. וכן נהגה אשתו של מהר"ש מזרחי ז"ל (מח"ס דברי שלום), כמובא בספר תפארת בנים אבותם (עמוד קצ). אולם באר"צ לא נהגו כן. ואף יוצאי אר"צ בניו יורק לא נוהגים כן (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ובס' אוצר פדיון הבן כתב שכן היה מנהג ירושלם. וכה"ר יוסף מוציירי נר"ו מברוקלין כתב שכן נהגו באר"ץ ובדמשק ובלבנון ובמצרים ועוד.

ובעניני אבלות - העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שנהגו שהאשה בתוך י"ב חודש על אביה ואמה הולכת עם בעלה לבית המשתה. ושכן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וכבר כתב בשו"ת אגרות משה (חי"ד ח"א סימן רנה) להקל בזה מעיקר הדין.

ואמר לי מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"צ לא ללכת פעמיים או ד' או ו' פעמים וכו' לבית האבל, במספר זוגי, כי אם במספר לא זוגי [וזכורני שראיתי מנהג זה בשו"ת ישכיל עבדי]. ואישר לי מהר"צ ז"ל הנ"ל שהמנהג במיקסיקו הוא שאם הלך פעמיים או ד' וכו' (במספר זוגי) לבית האבל, יוצא וחוזר ונכנס, ודיו בזה. ושאפשר לנהוג כן. וכן אמר לי שלא צריך לאכול משהו בבית האבל כשחוזר ונכנס. גם אמר לי שההספד בבית הכנסת ביום השבעה אינו נחשב לענין זה ככניסה לבית האבל, וכל מנהג זה הוא רק בבית האבל.

ובענין כיסוי ראש לאשה, האם מהני בפאה נכרית - הנה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר כתב שנהגו להחמיר. וכן אמר מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו), והגדיל לומר שנשים החובשות פאה נכרית הינן פרוצות. אולם עי' בשו"ת מהרש"א אלפאנדארי שכתב שחכמי אר"צ הקילו בדבר. ובס' ALEPPO בסופו הביא המקורות בזה. ע"ש. ואמר לי ידידי המנוח הגמו"ן אברהם סילוירא ז"ל שראה את זקנתו באר"צ לובשת פאה נכרית. ועי' למהר"א לאנייאדו (רבה של אר"ץ) בשו"ת דגל מחנה אפרים (א"ח סימן א, ובהנד"מ סימן ד) 'על אודות הפאה נכרית שמניחים הנשים הגבירות ומעולות על צדעהם ועל פדחתם, אם מותר לסרוק שיער זה בשבת' וכו'.
ואמר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו, אב"ד כאזאבלאנכא (במראכש בכסלו תשע"ט) שנשות גדולי חכמי טיטואן (מהר"ר יהודה כלפון, מהר"ר וידאל ישראל, מהר"ר יצחק ביבאס, מהר"ר חיים ביבאס, מהר"ר יצחק ישראל) לבשו פאה נכרית.
ובעיקר הדין - ראה בילקוט יוסף על פורים (דף תשמח ע"ב) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

ובשעת החופה נהגו שכשמכסין את החתן והכלה בטלית, החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ד נהר מח) וז"ל: דע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב [תהלים מה י] נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שאול (סי' מג) ובס' נטעי גבריאל על הל' נשואין (פרק כו סעיף ז) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ולש"ב מהרל"צ פריינד נר"ו בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (עמ' י) ובס' "מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק" (פרק כג הערה יא). ובזה יש לבאר דברי הש"ס (ברכות ח ע"א), במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, מצא או מוצא וכו'. והקשו שהיה להם להמתין שיעברו כמה ימים או שבועות ואפילו חדשים או שנים כדי לשאול שאלה זו, וכי מיד לאחר החתונה כבר יכיר אותה החתן לעומקה [ועי' בזה ברי"ף על העין יעקב (ברכות שם) ובס' זרע שמשון (ר"פ חיי שרה)]. ולהנ"ל מבואר, שכן לאחר הלילה הראשון כבר יכול החתן לדעת אם מצא או מוצא. ושו"ר למהר"א ענתבי ז"ל בס' אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה) שכתב ליישב כן בדרך הלצי בשם הרב דברי יוסף בשם חכם א'. וע"ש עוד פרטים במנהג זה. ובזה מיושבת קו' הרב חפץ חיים (כלל א באר מים חיים אות יג) שאיך שואלים מצא או מוצא, והרי אם יענה 'מוצא' עובר על איסור לשה"ר. ע"ש. וע"ע במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קיט). ולהנ"ל מובן, שהשאלה היא על מי ישלוט בבית, ואין בזה משום לשון הרע. ועי' במש"כ בס"ד בחי' עירובין כ"י (ק ע"ב) שיש שאשתו מושלת בו משום שתיקן חטא אדה"ר.
אולם בזמן האחרון באר"צ לא נהגו בזה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושאף הוא בחופתו לא נהג כן, ואביו ז"ל שהיה נוכח גם הוא לא אמר לא כלום מזה. ואולי הטעם הוא כמ"ש בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (שם). ע"ש. והבחור יעקב חלבי נר"ו העיד בשם המו"ן דניאל בינקר נר"ו שכן היה המנהג גם לאחרונה.