יום שבת, 3 בנובמבר 2018

מערכי לב

שם הספר: מערכי לב
מחבר: רבי משה נתן חדיד
דפוס: ארץ ישראל תשע"ח

בעמוד כב ד"ה אמנם, שלדעת המקובלים אין להוסיף על המספר המכוון - וכן נראית דעת הרב כף החיים (סימן רסח אות ג) שאין להוסיף על אמירת ג"פ ויכולו בליל שבת.

בעמוד סח, בענין חתימת ברכת המינים - עי' בס' דרך אר"ץ (עמוד יז) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד קמא, הביא דברי הרב לחם משנה שהעיר בדברי הרמב"ם שלא ירוץ ת"ח ברה"ר כמנהג משוגעים, והקשה שבש"ס אמרו טעם פסיעה גסה שנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם - וי"ל ע"פ מה שאמר אאמו"ר נר"ו לבאר את הצורך בברכה לאדם שחשדו בו, שאדם כשחושדים בו, מראים לו שאינם מאמינים בו, וכיון שכן מוציאים לו מכחו, כיון שמורידים לו את בטחונו העצמי, ולכן יש לברך אותו, דעי"ז יתוסף לו הכח שנחסר לו ע"י החשד. ע"כ [ועתה ראיתי שכתב יסוד רעיון זה בספרו מדה כנגד מדה (במאמר אימון וחשד, עמ' סב). ועי' במש"כ בס"ד בחי' ברכות (לא ע"ב)]. וזה הכוונה שמורידים לו ממאור עיניו, דהיינו מבטחונו העצמי.

בעמוד קמד ד"ה ואכן, שורה ג - צ"ל ובחידושי הריטב"א.

שם ד"ה ובזה, כתב ליישב מה שנהג מהרח"ו לפסוע פסיעה גסה דס"ל שאינו אלא הנהגה טובה בלבד, ואע"ג שהיא הנהגה ראויה לת"ח, שאני מהרח"ו שטבועה היתה בו מידת הזריזות וכן היתה הליכתו באופן קבוע - ולכאורה יש לומר שלפי זה אפשר לומר דמהרח"ו ס"ל שאיסור פסיעה גסה הוא מדינא, אולם לא נאמרו הדברים למי שמהלך כן בקבע. ויש לדחות, דדוקא אם הוא דבר שאינו ראוי לת"ח (מפני שהוא כמנהג משוגעים, וכמ"ש הרמב"ם והביאו הרב המחבר לעיל), אפשר לומר שאם הוא בזריזותו מהלך בקבע, לא נראה הדבר כבזיון לת"ח, אולם אם נאמר שאסור ממש משום סכנה, אין שום היתר לההולך כן בקבע.
ואפשר עוד לבאר דעת מהרח"ו שהוא הגיע למעלת 'בכל דרכיך דעהו' בכל הליכותיו [כמו שביאר מר"ן בש"ע (א"ח סימן רלא), ועי' במשנ"ב (שם אות ה). ואמר לי מהרמ"ה הירש נר"ו (ראש ישיבת סלבודקה) בשם הרב חפץ חיים ז"ל שהאדם יכול לקיים מצוות כמעט בכל מעשיו. ועי' במש"כ בזה בס"ד בחי' ברכות (ט ע"א)], וא"כ כל מעשיו היו לשם שמים, וכדבר מצוה דמו, ולכן הותר לו לפסוע כל ימיו פסיעה גסה [ועי' בעין איה (ברכות מג ע"ב) שכ' שהחסרון בפסיעה גסה הוא מטעם כל דרכיך דעהן, וכיו"ב כתב הרב המחבר נר"ו להלן (בסוף העמוד הבא)].

בעמוד שיב סימן לב - וראה עוד ב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה מעשה בהקדמה דף א ע"ב) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד שטז ד"ה ולענ"ד, שורה ח - צ"ל שנצטמצמה.

בעמוד שיז - בענין אכילת טחול לפי ההלכה, ראה במש"כ בס"ד בשיעורי הלכות מליחה (סימן עד).

בריש עמוד שכה, כתב שמנהג דמשק שלא לאכול דגים בראש השנה כלל כי הוא מלשון דאגה - ואילו בתוכן הענינים שבתחילת הספר (עמוד כ) כתב שכן היה מנהג החכמים. ובעיקר הענין, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן תקפג).

בעמוד שלח, כתב לבאר דברי רבינו יהודה החסיד שלא יתן סנדקאות ב"פ לחבירו דווקא, אבל לאביו ולחמיו לית לן בה - וכיו"ב כתב בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ג סימן עז עמוד רסג) בשם הרב יד שאול (סימן רסה) שלקרובו לית לן בה.

בעמוד שמג שורה ג מלמטה 'רק כשמקבלים תמורתו חלק מהקדושה' - אולם בזוה"ק (בהשמטות השייכים לספר במדבר סימן י דף ד ע"א) איתא: אדם דיהב קוב"ה תחותיה, ההוא אדם דאתי מעמא אחרא דההוא חויא מדיליה ייכול, דכתיב ואתן אדם, אל תקרי אדם אלא אדום וכו'. וראה עוד בהגהות יש מאי"ן להרב חיד"א על הזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רה ע"א) שרמז כנראה לדברי בזוה"ק הנ"ל. וכתב שם שאם הוא אדם גדול, צריך תמורתו כמה אנשים, כי לאומים לשון רבים. והנה לאומים הכוונה לאומות העולם כמ"ש בזוהר בהשמטות הנ"ל. ועי' בזה במש"כ בס"ד בגליון ספר צלם אלהים.

בעמוד תמה, בדברי הרש"ש שמדליק נרות חנוכה מיד לאחר ברכת להדליק - והנה כתב בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד שעז אות תיא): בענין נר חנוכה, מדוע אין מדליקין תיכף אחר הברכה הראשונה 'להדליק', קודם 'שעשה נסים', דלכאורה זה הפסק. והראיה, דמי שלא יכול להדליק, אז בזמן שרואה נר חנוכה מברך 'שעשה'? ומנהג הרש"ש להדליק לאחר הברכה הראשונה, וכן מנהג המקובלים ב'בית אל'. ע"כ.
והאמת היא שכדברי הרש"ש כתבו כמה ראשונים, עי' בשו"ת וישב הים (ח"א סימן יא) שהביא הרב המחבר נר"ו, ובס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ו אות ח), ובס' אהלי שם - עושה שלום ח"א (מהדורה שניה פרשת וישב הערה י ד"ה ושמא י"ל). וע"ע בס' כתר שם טוב (ח"ב עמוד תקכב). ויש להוסיף על קושיית הרב ויכתוב מרדכי, ממה שהביא בס' תורת המועדים (שם אות ט) בשם האחרונים שאם לא בירך שעשה נסים ושהחיינו לפני ההדלקה, יברך לאחר מכן. ע"ש.
ובשו"ת ויכתוב מרדכי (שם) הביא מה שהשיב לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א וז"ל: אינו הפסק שהוא מענינא. ע"כ. ולכאורה עדיין יקשה, שאם אם הוא מענינא אין להפסיק לכתחילה. וצריך לומר שכל דבר שהוא נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ראה בזה באריכות בקו' הפסקים (הנדפס גם בספר אהלי שם א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה ובספרו עושה שלום ח"א).