יום ראשון, 26 באפריל 2020

טובת מראה

שם הספר: טובת מראה
מחבר: רבי רפאל אוחנא
דפוס: ירושלם תרנ"ז

ספר זה חזר ונדפס בירושלם תשפ"א, ושם נדפסו ההערות והתיקונים דלקמן. ראה גם להלן גליונות המהדורה החדשה.

כתב בס' טוב רא"י (סימן עה) על הרב המחבר: הרה"ג רבי רפאל אוחנא ז"ל ב"ר חיים ז"ל יליד עיר מכנאס במערב הפנימי שנת תר"י, ועלה לעיר טבריא ת"ו בשנת התרכ"ה יחד עם מר זקנו הרה"ג רבי יהודה אוחנא ז"ל, הוא עסק בתורה יומם ולילה וחשקן גדול, וחבר ספרים רבים, יסוד מערבי, טובת מראה, מראה הילדים, פרשת ראה עה"ת, ראה מעשה, יפות מראה דרושים, אור המערכה, מערכות ועוד כתבי יד (ונדפסו פ"ר). הוא היה חתן הרה"ג רבי דוד נתנאל רופא  עם אשה ראשונה, וחתן הרב רבי מרדכי אוחנא עם אשה שניה. הוא היה השד"ר הראשון אשר הלך בשליחות טבריא לערי בוכארא בשנת תרמ"ז, וסיכן עצמו בדרכים הקשים ההם, והלך במדבר שמם על הגמלים טו"ב ימים ולילות בסכנה עצומה, והצליח בשליחותו הצלחה רבה, כי זאת הפעם הראשונה שראו שד"ר אצלם מארץ ישראל, ושר [הכוונה: וחיבר] שירים רבים לכבודם על שמו ונדפסו בסוף ספריו. גם נסע שד"ר לערי מארוקו ולערי אינדייא וערבסתאן. כן כתב בהקדמת ספרו טובת מראה דף ו' ע"ב: וסהדי במרומים ואל אלהים יודע כי לא להתגדל ולהתיהר ולא לפאר ולשבח עיה"ק טבריא ת"ו על שאר ארצות הקודש חלילה, אלא העיקר הוא נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו כי ביום לכתי לבוכארה יע"א בשליחותייהו דרבנן קדישי היושבים ראשונה בעה"ק טבת"ו הלכתי בארץ מדבר שמם על הגמלים טו"ב ימים ולילות בסכנה עצומה, ונדרתי שאם הקב"ה יציליני וישיב את שבותי חי ובריא אולם לעיה"ק טבריא ת"ו חובה עלי לחבר ספר המדבר בשבח עיה"ק הנז' בכל מקום שדברו חכמים על עיה"ק טבריא תוב"ב אכתוב אותם ואחדש עליהם מה שאוכל לפי קוצר שכלי, וכן במאמרי רמב"ה ורע"ק זיע"א. ושם בדרך הלוכי בתוך הסוכה שעל הגמל התחלתי לעיין בס' תהלים יגעתי ומצאתי כמה ר"ת וס"ת אותיות מאיר ואותיות עקיבא רשמתי בעט ברזל ועופרת, וביום אשר נכנסתי בשלום לבוכארא המדינה התחלתי לחבר את האהל. ובפרט בהיותי בבית סי' יעקב באי הי"ו בן למע' כמהר"ר חיים משיח נ"ע מצאתי און לי כמה ספרים ותלמוד ועין יעקב ומדרשים וכיוצא ואסתייעא מלתא ובחזרתי לחטו"ל לביתי ולחומותי בתוככי עיה"ק טבריא תוב"ב שילמתי נדרי ברוך ה' יום יום הולך ומוסיף עד שיצאה מחשבתי לפועל. והדן אותי לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות אמן. עוד כתב שם בדף הנז' ע"א: ואנא נפשאי בדידי הוה עובדא קודם השלמת הדפוס הספר הנז' בא לי חולי העינים והיו עיני בסכנה גדולה, ואמרתי בפה מלא אל נא רפא נא לי בזכות רמב"ה והצדיקים אשר כתבתי בסה"ק הנז' רמב"ה ורבי חייא מתנייתא דילכון קא מתנינן בקשו עלי רחמים להאיר את עיני, ואשלם תודות לה' אשר מעט מעט הולך ואור ויאורו עיני, וגמרתי סוף החיבור וההקדמה הכל בכתב ידי ממש, תלי"ת שגמלני כל טוב כן ה' אלהים יגמר בעדי לטובה ולברכה. ובשנת התרס"ב חלה את חליו ויסע לעיר צפת להתרפאת שם ונתבש"מ שם בן נ"ב שנה ביום ז"ך אב שנת תרס"ב. והשאיר ג' בנים, מהם ב' חכמים, ח"ר חיים וח"ר מרדכי . וא' מחתניו הוא הרב משה מאיר חי אליקים ז"ל. עכ"ל. גם כתב תולדותיו בס' יהודי המזרח בא"י ח"ב (עמ' כו). וראה כאן וכאן את מערת קבורתו בצפת.
עוד כתב בספר טוב רא"י (סימן נח) שח"ר יחייא ב"ר מסעוד אבוטבול גם הוא היה חתנו של הרב המחבר. אולם טעות הוא, כי אחיו מר זקני ח"ר יעקב אבוטבול הוא זה שהיה חתנו של הרב המחבר.
ואמר לי המו"ן אודי מטיס נר"ו (מצאצאי המחבר) שהבן השלישי שהשאיר אחריו הרב המחבר שמו היה רחמים ז"ל, ובנו של רחמים הנז' שמו רפאל ז"ל. גם כתב לי שהרב המחבר היה לו דרכון בריטי, אזרחות שירשו גם בניו וכמה מבני בניו, והוא יש לו תח"י דרכון בריטי של סבו. גם אמר לי שרחמים הנז' נולד בשנת 1902 בטבריא, היא שנת פטירת הרב המחבר.
הרב המחבר נמצא חתום עם רבני טבריא על הכרוז הנדפס בס' יהודי המזרח בא"י ח"א (עמ' רו). סקירה על פסקו בענין הגאבילה (הנדפס בספרו נזכר הלכה) ישנה בס' מן הגנזים (ח"ז עמוד תה). הרב המחבר נזכר בס' פני שאול ח"א למהרא"ש חדאד ז"ל (דף מה ע"ב). גם נזכר בהצופה לחכמת ישראל (חלק יד עמ' ריז)  ובס' נר המערב (עמ' ר הערה קפב) ובס' בית עקד ספרים ח"ג (עמ' 986) ובס' אוצר השירים החבורים והדרשות של הרב יוסף חיים (עמ' שכב) ובס' אוצר השירה והפיוט ח"א (עמ' נט). כתב עליו גם בס' אוצר המכתבים ח"א (סימן קנג). ראה כאן קבלה בכתב ידו, חתימתו וחותמתו בהיותו בעיר אבושאהר יע"א.
על מהר"ר דוד נתנאל רופא ז"ל הנזכר לעיל: חתם עם רבני טבריא בפס"ד בס' כנסיה לשם שמים (דף פו ע"ב) ובכרוז הנדפס בס' יהודי המזרח בא"י ח"א (עמ' רו) ובהסכמת ס' קולו של יעקב (ונזכר גם בגוף הספר דף קי ע"ג) ובס' ילקוט יוסף למהרי"ח ילוז ז"ל (עמ' סט ועמ' עד). האריך בתולדותיו בראש ס' מעשה חייא הנד"מ (עמ' כד)  ובסופו (עמ' תקיז והלאה). ועי' בס' יהודי המזרח בא"י (ח"ב עמ' 660) שכתב שמשפחת שבות מאר"צ אולי מקורה ממשפחת ן' שבת מהמערב הפנימי. ומצאצאי משפחת שבות רופא במיקסיקו אשר מקורם מאר"צ שמעתי שכן נקרא אבי המשפחה כי היה מכריז על השבת בכניסתו שיפסיקו ממלאכה.
על מהר"ר משה מאיר חי אליקים ז"ל הנז' לעיל: נולד לאביו מהר"ר נסים אליקים ז"ל (מח"ס דבר נא"ה, חבר נא"ה, פרי נא"ה) בטבריא ביום ט"ו טבת תרל"ב. לאחר פטירת חמיו טיפל בגיסיו (כנזכר בהקדמת ספר מראה הילדים). היה שד"ר למערב הפנימי בזמן מלחמת העולם הראשונה, שם היה לדיין במוגאדור, ולאחר מכן (משנת תרפ"ג) הרב הראשי לכאזאבלאנכא. חתימתו תמצאנה בס' אנשי אמונה (עמ' תע). וע"ע שם (עמ' רפב ועמ' תכד-תכה). ראה כאן מכתב ממנו למהר"ר יהודה ליאון כלפון (אב"ד טיטואן). מתלמידיו: רבי יוסף חיים ילוז, כ"כ בויקיפדיה (בערך יוסף חיים ילוז), רבי ברוך טולידאנו, כ"כ בס' יהודי המזרח בא"י (ח"ב עמ' רסז). ושם (עמוד תרפז) מנה את חביריו ללימודים בטבריא. ושם (עמוד תשה) הזכיר את הסכמתו לספרו של רבי אברהם חי אמוזג. ושם (עמוד פד) הזכיר את מחלוקתו עם רבי חנניה חביב אזולאי. ושם (עמוד נד והלאה) כתב מתולדותיו ותולדות משפחתו. וע"ע שם (עמוד רפז). ובס' קהלת יעקב למהר"ר מכלוף אביחצירא ז"ל (בהקדמה עמוד יח) כתב שכל הדבר הקשה היה שואל מאתו. תמונתו כאן וכאן (האמצעי בתמונות). עוד תמונות כאן, כאן, כאן וכאן. תמונת קברו בבית החיים הישן בכאזאבלאנכא (בחלק האחורי, ליד עמיתו בבית הדין מהר"ר אברהם אביחצירא ז"ל, בתוך האוהל הגדול הסמוך לקברו של מהר"ר חיים פינטו), שם נפטר בתמוז תש"ט, ראה כאן. וראה מה שכתבו עליו בס' טוב רא"י (מע' הא' אות קטו-קטז), ובשו"ת צאן יוסף (במבוא עמוד כז הערה א), ובשו"ת מעלות לשלמה (במבוא עמוד ה ועמוד ט ובחלק יורה דעה סימן א ובחלק אבן העזר סוף סימן א ובסימן ג ובחלק חושן משפט סימן ו וסימן ז וסימן יד), ומהר"ח אמסלם נר"ו בס' ובחרת בחיים (עמ' כג), ובויקיפדיה (בערכו), ובספר תקנות חכמי מכנאס (ח"ב עמוד תרכח).

בדף א ע"א ד"ה מה, בענין רבי סלימאן אוחנא - עיין עוד עליו בגוף הספר (סימן קיז, דף צד ע"ב והלאה). וע"ש שכתב שאינו מצאצאי מהר"ר סלימאן ז"ל. וע"ע בזה בהקדמת ספר בעלי ברית אברם הנד"מ.

שם שורה יג 'מש"ע' - ר"ל מלכו של עולם.

שם ע"ב שורה ב 'בכספו' - עד כאן משבחי מהר"ר יהודה אוחנא ז"ל. נמצא חתום באגרת מרבני מכנאס בס' אוצר גנזים (עמ' קפט), ומשם הועתק בס' תקנות חכמי מכנאס (עמ' קצה ועמ' קצט). ע"ש. כתב עליו בס' אוצר המכתבים ח"א (סימן קנג). נזכר בס' אוצר השירה והפיוט ח"א (עמ' שנט). ובס' מלכי רבנן בערכו (דף מד סע"ד) כתב עליו: מו"ה יהודה אוחנא ז"ל, אחד מחכמי מקנאס, הוא חי במאה הששית, ובח' סיון תרכ"ה נסע לעיה"ק טבריה ת"ו, ושם היתה מנוחתו כבוד, וזכה לזקנה. והוא זקנו של מהו"ה רפאל אוחנא ז"ל. ונתבש"מ בכסלו תרל"ג בן ע"ז שנים. ובסוף ספר טובת מראה לנכדו הי"ו סיפר בשבחי הרב הנזכר עיין שם. עכ"ל. וטעות סופר הוא מה שכתב 'לנכדו הי"ו' כי לעיל סמוך ונראה כתב על הרב המחבר 'ז"ל'. ומש"כ שבסוף ספרנו זה סיפר בשבחי מהר"ר יהודה ז"ל, הינו בסימן קיז (דף צד סע"א). ומצבת קבורתו הינה תחת העץ בבית החיים הישן בטבריא.

בדף ב ע"א בחתימות, על רבי רפאל אברהם כלפון - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן רנו), ובס' תולדות אליהו למהרי"ח ילוז ז"ל (עמוד כא הערה א). והוזכר גם בס' חכמי המזרח (עמוד קמא ועמוד רנח).

שם, על רבי יוסף דוד אבואלעפיא - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן יח), ובס' תולדות אליהו למהרי"ח ילוז ז"ל (עמוד טז הערה א).

שם, על רבי אהרן אלחדיף - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן מג).

שם, על רבי שלמה רחמים אבואלעפיא - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן לח), ובס' תולדות אליהו למהרי"ח ילוז ז"ל (עמוד יא הערה א ועמוד טז הערה ב).

שם, על רב חנא - עיין עליו בס' תולדות אליהו למהרי"ח ילוז ז"ל (עמוד יא הערה א).

שם, על רבי דוד יעקב וואעקנין - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן רכב), ובס' תולדות אליהו למהרי"ח ילוז ז"ל (עמוד י הערה ב).

שם, על רבי שלמה סוכארי - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן שכז), ובס' לקדושים אשר באר"ץ (מהדורה שניה אות שכד-א).

שם, על רבי יעקב אוחנא - עיין עליו בספר טוב רא"י (סימן עח). ובסוף ספר זה (סימן קיו, דף צד ע"א) הודיענו הרב המחבר את מקום קבורתו.

שם ע"ב ד"ה ועפ"י, שורה א 'כוונ"ה' - משלי ג יג.

שם שורה ג 'יפוצו מעיינותיך חוצה' - משלי ה טז.

שם שורה ד 'נבעו מצפוניו' - עובדיה א ו.


דפוס: ירושלם תשפ"א

עמוד 3 ד"ה וכך, שורה ב מלמטה 'עבר רבי רפאל לצפת' - ראה להלן (עמוד יג) שהלך לשם כדי להתרפאות.
ראה עוד את תולדות הרב המחבר בראש 'ספרי רבי רפאל אוחנא'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד 11 ד"ה מה, שורה ג 'בני איש אחד נחנו' - וגם כותב הטורים הוא מצאצאי משפחת אבוטבול, כמבואר להלן (עמוד 14 ד"ה כ"ד).

שם בהערה שורה ד - שמועה ממנו הובאה על ידי הרב המחבר בגוף הספר (ס"ס עד). וראה עוד עליו בגוף הספר (סימן קטז הערה רד) שנשא את בתו של הרמ"ז מהר"ר רפאל כהן ארזי ז"ל.
והרב המחבר בספרו פרשת רא"ה (פרשת ויחי דף לט ע"ב ד"ה ובמדרש) הזכיר מה שאמר חמיו בשם חכמי תונס.

שם שורה ה - צ"ל עמוד 660.

עמוד 13 הערה ה - ראה מכתב ממנו באתר בידספיריט.

עמוד 14 ד"ה הרב - ראה הקדשה בכתב ידו באתר בית המכירות קדם.

שם - ג' השורות האחרונות שייכות לראש העמוד הבא.

עמוד 15 - יש כותבים בזמננו את שם משפחת אוחנא בה"א בסוף התיבה, אולם ראה בס' כריתות למהרר"מ אלבאז (סימן ז אות א) שכתיבתו באל"ף.

שם על רבי יהודה אוחנא - וראה עוד במש"כ עליו אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בקונטרס 'רבי יהודה אוחנא - תורתו וכתביו'. וראה כאן את מצבתו החדשה.

עמוד 18 ד"ה יחוסה - קטע זה הוא מספרנו (להלן עמוד רסח).

שם הערה כב שורה ג 'בהערות לטובת מראה' - להלן עמוד רסט. 

עמוד 19 ד"ה עוד מבני משפחתו - יש לציין גם מה שכתב הרב המחבר בספרנו (להלן עמוד רמ ד"ה ועין): הרב מר שארינו כמהר"ר יעקב אוחנא ז"ל בדרשותיו כתב יד. 

עמוד נז הערה ס - וראה במכתב רבני טבריא הנדפס במכ"ע המגיד (כב שבט תרל"ג בסופו) שבו הם כותבים ששם היה בית מדרשו של השל"ה והמקום נקרא עד היום הזה 'כיפות הרב של"ה' גם אצל בישמעאלים, והנוצרים קנו המקום והעמידו בו את אלילם, והיו משתדלים רבני טבריא להעביר הטומאה מן הארץ. ע"ש. וראה עוד להלן (עמוד רמה הערה קסה).

עמוד סג ר"ס טו, שבגיטין כותבים טבריה בה"א ובשאר דוכתי באל"ף כדי שלא נכתוב שם י"ה שלא בכונה ושלא בקדושה - שכן כתב בתשובת מהרש"ל שבשו"ת הרמ"א סי' ו' (ובנחלת שבעה סי' י"ב אות ט"ז), שתלמיד חכם יש לו לדקדק אפילו באגרת מפני שלומדים ממנו לגיטין, (והובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' קיז). וראה עוד בפורום אוצר החכמה.

עמוד צב בהערה, שורה א - צ"ל למהר"י גולדהאר.

עמוד צג הערה צא שורה ד - יש להתחיל את הסוגריים לפני תיבת 'ואות'.

שם שורה ז - צ"ל ועיין ספונות.

עמוד צד הערה צב - צ"ל עיין ספונות.

עמוד קא הערה קד שורה ב - צ"ל המקדש יצטרך.

עמוד קט סימן לו, שהאר"י צוה שלא לתת צדקה בלילה - כ"כ בשער הכוונות (ענין תפילת ערבית דרוש א): ובענין הצדקה, אין צורך לתת קודם תפלת ערבית כמו בשחרית, יען שעתה הוא זמן דינים קשים. וכ' מהר"י צמח ז"ל בס' נגיד ומצוה (עמ' נג ד"ה בלילה): בלילה שאז תגבורת [כצ"ל] הדין, אינו זמן ראוי לצדקה. וכתב עוד שם (עמ' צט ד"ה בערבית): כבר נודע כי ערבית הוא זמן הדין גמור, ולכן אינו זמן ליתן צדקה. וכ' בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן לב) שהאחרונים הבינו שדעת האר"י ז"ל שאין ליתן צדקה בלילה. וציין לעמודי ירושלים (פאה פ"ח ה"ח) שכ"כ. ושכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' מג ד"ה ועוד). וכן הסכים באוצר פסקי צדקה (סימן ד). ע"ש. אולם הרב חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח (סימן רלה אות א) הביא מש"כ מהר"י צמח שדווקא לגבי נתינת צדקה לפני התפילה הוא שאמר האר"י ז"ל שאין צורך ליתן לפני תפילת ערבית, ולעולם יש מצות צדקה גם בלילה. ובברכ"י (שם וביו"ד סימן רמז אות ב) הסכים לדברי מהר"י צמח ז"ל, והביא ראיה לדבריו מהירושלמי (פאה פ"ח ה"ח ושקלים פ"ה ה"ד) שרב חיננא בר פפא נתן צדקה בלילה, ושר של רוחות אמר לו שמשיג גבולו, וענה לו שמתן בסתר יכפה אף, וברח מפניו אותו שר של רוחות. הרי שאמר לו שר של רוחות שבלילה שהוא זמן דינים קשים אין ליתן צדקה, וע"ז ענה לו רחב"פ שזכות המצוה דוחה את הדינים. ודחה בברכ"י דברי מהר"א פולדא ז"ל בפי' הירושלמי שטען עליו שר של רוחות על מה שיצא יחידי בלילה. וכדברי מהר"א פולדא ז"ל, כ"כ גם בקרבן העדה ובתקלין חדתין. ומהרח"א שפירא ז"ל בס' דברי תורה (ח"א סימן קיז) הסכים לדברי הרב חיד"א ז"ל בביאור דברי הירושלמי. ע"ש. ושם הסכים לדברי מהר"י צמח ז"ל בביאור דברי האר"י ז"ל. וכ"כ בסידור בית יעקב למהר"י עמדין ז"ל (מדור בית ה' בלילות לפני תפילת והוא רחום אות ב). ע"ש. ומעתה לאחר שראינו שאין ראיה מהירושלמי שאין ליתן צדקה בלילה, וכמו שביאר הרב חיד"א ז"ל, וגם לפי' מהר"א פולדא ז"ל וסיעתיה אין ראיה, דלא מיירי כלל הירושלמי מזה. ומדברי האר"י ז"ל אין ראיה לפי מה שפירש בדבריו מהר"י צמח ז"ל. וכן דעת הרב חיד"א ז"ל. א"כ אין לנו לחדש דין שלא ליתן צדקה בלילה. ותו אם נאמר כן, א"כ הו"ל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות, וכמו שהעיר בס' דברי תורה (שם). ובמנהגי החת"ס (פ"א אות ז) כתב שנהג ליתן צדקה אף קודם ערבית.
ובס' אוצר פסקי צדקה (סימן ד) שהחמיר שלא ליתן צדקה בלילה, כ' להקל במתן בסתר או אם נצרך עתה לעני או במצוה עוברת. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח״י סימן סימן ב אות ג) להקל במצוה עוברת. וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן כ סד"ה תשובה), ובשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סימן מח), ובשו"ת מערכי לב למהרי"מ חדיד נר"ו (סימן יא עמוד קג), ובס' פסקים ותשובות (סימן רמט אות טו).

עמוד קטו הערה קיב - וראה עוד בס' מעשה צדיקים למהר"א כלפון (סימן מב הערה ד) שיש אומרים שאין זה רבי מאיר, כי אם רבי ירמיה שנקבר מעומד.

עמוד קיח ד"ה אי, שורה א 'ומט"ט בא במשה' - וראה עוד להרב המחבר ז"ל בס' ראה מעשה (דף ז סע"א).

שם שורה ג, שילה בגימ' משה - וראה בשלמא בעלמא (ישעיה יא א).

שם ד"ה והנה, שורה א 'ולא ראיתיו' - נדפס באיזמיר תרנ"ג.

שם שורה ב - לפי קוצר דעתי לא הבנתי היכן יש יו"ד בשמו של מט"ט. ובריב"ה (רבינו יעקב בעל הטורים) שלפנינו איתא 'זה מטטרון'.

עמוד קכו הערה קטו - וראה עוד בספר ריח ליצחק (דף קב ע"ב) וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד נג). והאשכנזים עשו תקנה אחרת בזה, ראה בספר רבינו חיים עוזר (עמוד קיח ד"ה והננו להודיע ועמוד תקצט).

עמוד קכח ד"ה אמר, שורה אחרונה 'בספר עושה פלא' - ובס' מעשה צדיקים למהר"א כלפון (סימן נא הערה א) הביא המקורות למעשה זה.

עמוד קפד ד"ה יען - ובדבר קבר רחל אשת רבי עקיבא, ראה בס' כל משאלותיך (פרשת שלח עמוד תעה ד"ה אמרתי הייתי), ובאתר גוגל, ובאתר ברסלב סיטי, ובאתר ויקיפדיה.

עמוד קצח שורה א 'כמהר"ר דוד רופא' - ראה עליו לעיל (פתח דבר הערה ב).

שם סוף הערה קלו - וראה עוד בשלמא בעלמא כ"י (תזריע יב ד).

עמוד רי ד"ה ועל, שורה ב - על מהר"ר מנשה ועל הרמ"ז אביו ז"ל ראה להלן (סימן קטז הערה רד).

עמוד רכח בהערה, בענין מיקום קבורת הרמח"ל - וע"ע בס' חזון טברימון. וראה בספר תורה בציון למהרב"צ מוצפי נר"ו (מעשה רב דף לב ע"ב) שכתב שמקום קבורתו בכפר יאסיף, ושהרב טובת מראה לא כתב בספרו שהינו קבור בטבריא. ואישתמיטתיה דברי הרב המחבר ז"ל כאן. והשיב על דברינו הר' מתעמק נר"ו מפורום אוצר החכמה שדברי הרב המחבר כאן הועתקו מס' שם הגדולים החדש כמ"ש הוא גופיה בריש דבריו וכדמוכח למעיין בס' שם הגדולים החדש (מע' המ' דף נד ע"ב). וראה עוד בפורום אוצר החכמה.
וראה באתר עץ חיים שמהר"ד קוק נר"ו גר בטבריא כדי להיות בסמוך לקבר הרמח"ל. אולם ראה באתר קהילת רמח"ל שכ' בשם מהר"ד קוק נר"ו שגופו קבור בכפר יאסיף. ושם האריכו מאוד להועץכיח שהרמח"ל קבור בכפר יאסיף (וגם שם כתבו שבספר טובת מראה לא כתב בזה).

עמוד רמא סוף הערה קנז - ובס' כל משאלותיך (פרשת שלח עמוד תעה ד"ה רק) כתב בשם מהר"ח קנייבסקי ז"ל שלקבר הרמב"ם בטבריא לכאורה יש מסורת. וכן הסכים בס' מעשה צדיקים למהר"א כלפון סימן קמג אות ג וסימן רד אות ב).

עמוד רמד הערה קסג - ועי' בס' כל משאלותיך (פרשת שלח עמוד תעה ד"ה אמרתי הייתי).

עמוד רמה הערה קסה - ראה במה שכתבתי לעיל בגליון (עמוד נז).

עמוד רמו הערה קסז שורה ב - צ"ל דתורה שבעל.

עמוד רנד הערה קעו - ועי' בגליון לעיל (עמוד קטו הערה קיב).

עמוד רסג הערה רד - ראה עוד עליו לעיל (סימן יז וסימן פ). ראה קטע ממכתב אליו ממהרר"מ אלבאז בקובץ מן הגנזים (חלק טו עמוד קפ סימן יב). ראה גם שם (עמוד קסח סימן טו) את השבחים שכתב עליו במכתב המלצה לנכדו מהר"ר משה בן מהר"ר מנשה. וראה עוד שם (חלק טז עמוד פג) מכתב ממנו למהר"י ן' וואליד. ועוד שם (עמוד סו ד"ה והן) מה שכתבו מהר"י ן' וואליד ובית דינו על מעלת כבודו.

עמוד רסד הערה רה - ראה חתימתו בקובץ מן הגנזים (חלק טז עמוד שסח).

שם הערה רח - ראה חתימתו בקובץ מן הגנזים (חלק טז עמוד שסח).

עמוד רסז הערה רטז - וראה בשו"ת ויאמר יצחק (א"ח סימן טז) שדן בדעת הרב חיד"א על צורת הכ"ף פשוטה שהיה כותב מהר"ס אוחנא. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד רסח הערה ריז 'מלכי רבנן' - ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

יום חמישי, 2 באפריל 2020

שלמי משה על שו"ע או"ח ויו"ד הלכות פסח והגעלת כלים

שם הספר: שלמי משה על שו"ע או"ח ויו"ד הלכות פסח והגעלת כלים
מחבר: רבי משה שבות
דפוס: תש"פ

בדף שלאחר עמוד השער 'ראובן בן סאדה' - צ"ל ראובן בן סעדה.

בהסכמת מהר"ש טוויל, לפני החתימה - צ"ל והוא מיראי ה'.

בתוכן הענינים עמוד ה סימן סח - צ"ל מצא פת.

בעמוד יב, הביא דברי הרב אור לציון (ח"ג פ"ה הערה ב ד"ה והנה מרן) שדן בדברי מר"ן בש"ע שכתב ששבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, וצריך ביאור איזה הלכה למדנו כאן, ויש שנהגו מטעם זה לומר בשבת זו במקום שבת שלום ומבורך, שבת הגדול שלום ומבורך וכו' - והנה כמו כן ראיתי שכתב בס' משנה הלכה על המשנ"ב, "נראה דכיון דהשו"ע נתחבר לפסק הלכה, א"כ ע"כ דגם בזה הכונה דבאמת ר"ל דצריך לקרותו בשם שבת הגדול כשמזכירין את השבת שלפני הפסח ולא בא לומר טעם הקריאה לבד" [וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן צב)].
    אולם מהר"י דוד בשו"ת בית דוד (סי' קסב) ג"כ הקשה אדברי מרן כדהקשה המשנה הלכה, ותירץ, כי לפי שמצוה היא לזכור נסי השי"ת, לפיכך כתב כן שהוא כמו דין וכו'. ע"ש. והביאו בספר חזון עובדיה על הלכות פסח (בחלק ההלכות מהדורה שניה עמ' יח). וא"כ ליתא לדינו המחודש של הרב משנה הלכה הנ"ל. וע"ע במה שכ' בשאלה זו בקובץ הערות וביאורים (פסח תשע"ב עמ' מד, ומה שכתב שם לציין לס' השיחות תשמ"ח ח"ב, הדברים נמצאים שם בח"א עמ' שנז).
    ובספר בשבילי המנהג (עמוד רכ) כתב בשם מהר"א מישקובסקי ז"ל, שהשו"ע כתב סימן שלם על קריאת שם שבת הגדול, כדי ללמד אותנו דאפילו כדי לקבוע שם מסויים על יום מסויים גם ע"ז צריך שו"ע, ואי אפשר לעשות זאת לבד. והו"ד בקובץ קול התורה (גליון מו עמ' ריד). ולפי דברי הרב בית דוד הנ"ל, אינו מוכרח. וע"ע בזה בס' דרך שיחה (עמ' רלג).
    וראה עוד בזה בקובץ הערות וביאורים (ר"ה תשע"ג עמ' נו) ובס' שלמא בעלמא (סימן תל).

בדף כג ע"א ד"ה וכל, שורה ג - צ"ל החצי שעה.

בדף קיא ע"ב שורה ח - צ"ל נטעי גבריאל שכתב לעורר.

בדף קלג ע"א דן בסתירת דברי מר"ן בש"ע אי אמרינן חו"נ - הנה כתב בכנסת הגדולה (סימן תמב בהגב"י) וז"ל: ורבינו המחבר בספרו הקצר לא פסיקא ליה מילתא, וכתב כלשון הזה, אם נתערב החמץ קודם הפסח, אינו חוזר ונעור, ויש חולקים. ע"כ. ויראה לי שאם הרב היה אומר יש מתירין ויש אוסרים, היה מקום לומר שלדעת הרב ז"ל הלכה זו מסופקת היא ולכן כתב יש אוסרים ויש מתירים, אבל כיון שהרב ז"ל שנה לנו סברת ההתר בסתם, וכתב אינו חוזר ונעור, דעתו לפסוק כן לענין מעשה. וכן מצאתי בתשובות מורי הרב [מהרימ"ט] ז"ל ח"ב חאו"ח סימן א משם חכם א', וחיזק דבריו מוה"ר ז"ל שם. ע"כ. וכ"כ עוד בשיירי כנה"ג (הגב"י אות ד). ע"ש. וע"ע בס' אתם קשות (דף סג ע"ב).
והרב המחבר הביא דברי הפר"ח (אות ד) וז"ל: ותימא על המחבר ז"ל, שבכאן סתם כדברי האומרים דאינו חוזר ונעור, אלמא הכי ס"ל, ובסימן תמב ס"ד העתיק דברי הרמב"ם שהוא דין הטיריאקה שאסור לאוכלו בפסח אע"פ שנתבטלה מקודם הפסח, וכבר השיגו שם בהגה. ע"כ. וכבר הקשה כן מהר"י אישקאפא בס' ראש יוסף (אות א) בדברי הטור, שאף הוא דבריו שבסימן תמב סותרים לסימן תמז.
וכתב בראש יוסף (שם), שאין לתרץ דבסימן תמב מיירי שעשאה נכרי בפסח עצמו, שהרי מדברי הרב המגיד מוכח דלא כן. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (שם) דהטריאק עשאוה לפני פסח. וזה דלא כמו שרצה ליישב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דף קנו) דמיירי שעשאוה בפסח, ואף הוא כתב בסו"ד שהדברים דוחק בעיניו. ע"ש. ועי' בס' קובץ על הרמב"ם (פ"ד מהלכות חמץ ומצה הי"ב) שאף הוא כתב ליישב דברי השו"ע דהטריאק מיירי שעשאוה בפסח [וביאר כן גם בדעת הרמב"ם. וכן נראה שביאר דברי הרמב"ם בשו"ת הרדב"ז (סימן תתקט ד"ה ולענין)]. וזה דלא כמ"ש מרן בב"י בדעת הרמב"ם. ותימה על מהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ד מהל' חו"מ אות יז) שהעתיק דברי הקובץ ולא העיר עליו, אף שהוא גופיה לעיל (בפ"א מהל' חו"מ אות כא) האריך לבאר בד' הרמב"ם דאף אם נתערב לפני הפסח אינו בטל.
והנה בשיירי כנה"ג (שם) כתב בדעת מרן דבנתערב ממשו של חמץ אמרינן דחוזר ונעור, ודוקא בנתערב טעמו בלבד היקל. ע"ש [ולא הזכיר כלל דין הטריאק דסי' תמב ס"ד. ודלא כמ"ש משמו בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן כג אות ח) שהכנה"ג יישב בזה דין הטריאק, אף שבאמת עפ"ז היה יכול ליישבו. ועי' למהר"א אבא שאול נר"ו במאמרו הנד' בקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' פג והלאה) שהאריך ליישב סתירת דברי מר"ן עפ"ד הרב שכנה"ג ז"ל].
והשיגו בפר"ח (שם) בזה"ל: ולא נהירא, כדמוכח בהדיא מתשובת רב נטרונאי שהביא הטור סי' תמב, על העושים יין מצמוקים ומוצאים בהם חיטים, שאסור להשהותו בפסח, אע"פ דליכא התם אלא טעם החטים, וכן מתבאר מתשובת הרשב"א (ח"א סימן נג וסימן תפה), וכן מדברי הב"י (סו"ס תנא). ע"ש. וברור הוא. ע"כ [ולא הזכיר הפר"ח דברי הב"י סי' תמב. ודלא כמ"ש בשמו בשו"ת יביע אומר (שם). ולדבריו דברי הפר"ח מוקשים טובא, וכהשגת הרב שמחת יהודה ע"ד הפר"ח, והובא להלן. ודו"ק]. ובשו"ת שמחת יהודה (סימן ה ד"ה והנה) הקשה על הכנה"ג מד' מרן הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם, והקשה עוד עליו מכ"ד. ע"ש. והביאו בקצרה ביביע אומר (שם). וע"ע בשדי חמד (אס"ד מע' חמץ ומצה סימן ג אות ד) שהאריך בד' הכנה"ג.
והביא הרב המחבר דברי הפר"ח (שם) ביישוב דעת מרן, וז"ל: ויראה שדעת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא לחמץ שערבוהו במזיד דומיא דטיריאקה, וחילוק זה הזכירו בב"י בשם רי"ו. ע"ש. והסכים עמו בשלחן גבוה (סימן תמב אות טו וסימן תמז אות י) [וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הג') ביישוב ד' הטור, וז"ל: ועוד נראה דאיכא למימר דאי אית ליה לטור דאינו חוזר וניעור, היינו דוקא בנתערב ממילא קודם הפסח, או שעירבו אדעתא שלא להשהותו בפסח, ואחר כך אירע ששהה, אבל אם עירבו מעיקרא אדעתא להשהותו אפי' בפסח בהא אפי' הטור סובר שאסור לאכלו, והטריאק"ה ודאי כשעושים אותה דדעתו להשהותה עד זמן מרובה, ומשום הכי אסור לאכלה בפסח. וזה נ"ל יותר. ועוד יש לומר דבר אחר. ועיין. ע"כ. ועי' בשכנה"ג (סימן תסו הגב"י אות א סד"ה ונ"ל) בשם מהר"י אישקאפה. ובמש"כ מהר"י אישקאפא בראש יוסף (סימן תסו אות ב). וע"ע בראש יוסף (סו"ס תנא)]. ודברי הפר"ח הביאם גם מהר"ח אבואלעפיא בס' מקראי קדש (סימן תמב ס"ד, דקנ"ז סע"ב) [ומש"ש בסו"ד, דבריו אינם מובנים לענ"ד]. וכ' בשו"ת אור לציון (ח"א סימן לד אות א ד"ה אמנם, וח"ג פ"ח הערה ד) שכן דעת רוב האחרונים. ע"ש.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (שם) שהביא בשם שו"ת שמחת יהודה (שם) שהשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם. ע"ש. ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ב (פסקי פסח סימן ו) [ודבריו חזרו ונדפסו בהגדת אהלי שם (הלכות חמץ ומצה סימן ו)] השיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) שכ' דהרמב"ם חולק על הטור שם, ולדברי הפר"ח אין כאן מחלוקת. ע"ש. ויש להעיר שמה שהביא הפר"ח שהב"י גופיה חילק בזה בשם רי"ו, הנה לא הביא הב"י (בסימן תמז בהנד"מ אות ב) חילוקו של רי"ו אלא גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה, ושוב כשדיבר הב"י לאחר מכן מדין חו"נ לא הזכיר חילוק זה כלל, ומדבריו בדין חו"נ מוכח דלא ס"ל כרי"ו, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם) [ועל זה העירני מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שמר"ן בב"י כשהביא דברי רי"ו ציין למש"כ בזה לעיל (בסימן תמב), ושם (בהנד"מ אות ט ד"ה והרא"ש) הביא דברי הרא"ש שכתב כן, והתם לא מיירי גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה]. ועוד יש להשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) דלמ"ד אינו חו"נ שרו הגבינות הלחות, אע"ג דהתם הוי במזיד [ואולי י"ל דשאני טריאק שדרכם לעשותו לזמן מרובה, וכמ"ש בראש יוסף הנ"ל. משא"כ גבינות לחות שהדרך לעשותן לזמן מועט, ומיירי שעשאן לאכלן קודם הפסח]. וע"ע בשו"ת דבר משה (חאו"ח סימן ל) ובכסא אליהו (אות ז ד"ה והנה) ובהגהותיו לשו"ת משאת משה הנדפסות בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה), ובשו"ת רביד הזהב (סימן כו). ועי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט וסימן פה וחיו"ד סימן קעד) שכ' לצרף תירוץ הפר"ח עם מה שאי אפשר לטריאק בלא החמץ (כד' הכס"א דלהלן).
ובס' כסא אליהו (שם ד"ה ולע"ד) כתב ליישב ד' מרן, דההיא דתריאק הו"ל כעין דבר המעמיד דאפילו באלף לא בטיל, כיון דאי אפשר למעשה התריאק בלי נתינת חמץ לתוכו, משא"כ בשאר דברים שנתערב בהם חמץ דאמרינן בהו דאינו חוזר ונעור. ע"ש. וע"ע בס' משנת יעקב (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"ב). ובשו"ת יביע אומר (שם) העיר, שאפשר להשיג עליו כהשגת הרב שמחת יהודה הנ"ל על הפר"ח, מד' הב"י שכתב דרב נטרונאי ס"ל כהרמב"ם שחו"נ, והרי שם אפשר בלא תערובת החטים. אא"כ נאמר דכוונת מרן דרב נטרונאי קאי בסברת הרמב"ם בעיקר הדין שחו"נ, ועדיפא מיניה קאמר, דאף בטעמו וגם אפשר בלא"ה אפ"ה אסור, וכהאי גוונא מצינו בשבת (קלז סע"ב) ובכמה דוכתי. ע"ש. ודבריו תמוהים, דאף דאולי יש מקום לדחוק כן בכוונת הב"י בסי' תמב שכ' דבריו ביישוב דעת רב נטרונאי, אולם מה יעשה לד' הב"י בסי' תמז שכ' להשוות שם ד' הרמב"ם עם הראשונים הסוברים דבכל גווני חו"נ וחולקים על שאר הראשונים הסוברים דבכל גווני אינו חו"נ. וכן השיג אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכס"א מד' הב"י (סימן תמז). ע"ש. וע' בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף א אות א ד"ה והנה) ובילקוט יוסף על מועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סי' ב). וכן יש להשיג ע"ד הכס"א מד' מרן הב"י (סי' תמז) לענין הגבינות הלחות, שאף לגבן שייך חילוק זה, ולא הזכיר מרן כי אם הא דנטל"פ [ומש"כ בשו"ת יביע אומר (שם) להעיר ע"ד הכס"א שכבר קדמו הט"ז בד"ז, עי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דקנ"ה) שאין דברי הט"ז נכונים, דלא הוי דבר המעמיד ממש, אלא איסורו מחמת שאי אפשר לעשותו זולת החמץ].
והנה הביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (סימן תמב אות מז) שכ' לבאר מדנפשיה דעת מרן, דהחמיר בטריאק משום דניכר החמץ אלא שנפסד טעמו ע"י התערובת, משא"כ בשאר תערובת שאינו ניכר בהם החמץ, לא אמרינן בהו חו"נ. וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הא') ביישוב דברי הטור, דבטריאק"ה החמץ עצמו עומד ואינו מתערב יפה, והוה ליה כאלו עומד בעין, אז ודאי אסור לכו"ע אפילו ע"י תערובת. ע"כ. וכ"כ בשו"ת משאת משה (ח"א סימן ב ד"ה ואגב) ביישוב סתירת דברי הטור. וכ"כ בחק יעקב (אות יד), דשאני בטריאק"ה כיון שממשות החמץ בתוכו, ואינו מתערב יפה, דהוי כיבש, ושכ"כ בראש יוסף. ע"ש [ובזה מיושבת קושיית מהר"ר בנימין וולף איגר שהובאה בקובץ מפרשים מכת"י שבסוף השו"ע הוצאת מכון ירושלם (בסעיף ד). ודלא כמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) בדעת הרמב"ם. ע"ש].
ולכאורה צ"ע, דלשון מרן הוא דאפי' יש בו חמץ כל שהוא, ולא מסתבר שחמץ כל שהוא יהא ניכר. ושו"ר בכסא אליהו (שם ד"ה והנה) שכ' על תירוץ מר אביו בשו"ת משאת משה בזה"ל: ועיין שם מה שתירץ, ולא זכיתי להבין דבריו, דעינינו הרואות דלא קאי בעיניה. וכ"כ להדיא הרשב"ץ ז"ל בס' מאמר חמץ, אע"ג דלא קאי בעיניה, אעפ"כ אסור לאוכלו. ולשון הר"מ ז"ל, אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא כו'. יעו"ש. ע"כ. וכ"כ עוד הרב כסא אליהו בגליון שו"ת משאת משה, ונדפסו הגהותיו בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה).
ועוד הקשה אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכה"ח מד' הב"י כאן שעשה את ד' הרמב"ם והטור כחולקים. ע"ש. וכן יש להעיר מדין הגבינות הלחות שלא הזכיר בהם מרן חילוק זה להקל אף לדעת הרמב"ם. וכנ"ל.
וש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל בס' מצעדי גבר עמ"ס יבמות (סו"ס יח) כתב לחדש בביאור דעת מרן, דפסק להקל בחו"נ דוקא בצירוף דעות האומרים דהיתר בהיתר בטיל והאומרים דחמץ שמו עליו, משא"כ בטריאק דלא הוי אוכל, אין כאן חמץ האסור כלל, ולא שייך לומר בו איסורא בלע, ולכן לפני הפסח הוי היתר בהיתר ממש ולא בטיל, וכשבא לאוכלו בפסח אחשביה, ושוב אינו יכול להתבטל בפסח עצמו, ולכן אסור. עש"ב. וגם עליו יקשה ממה שהשוה מרן בב"י דין הטריאק לשאר תערובות חמץ.
ואאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) כתב בביאור דעת מרן בזה"ל: ונראה לומר בזה, שאכן כאשר הביא הב"י דין של תריאקה כוונתו היתה להניח הנידון של חו"נ לסי' תמז, ועצם הנידון תריאקה הרי ניתן לפרשו בכמה אופנים שלא יהו נוגעים לדינא של חו"נ, והם במקרה שעירבו בפסח עצמו, וכן שמא במזיד כהפר"ח [כצ"ל], או שמא ניכר ככה"ח, ורק אח"כ ידון השו"ע לגופו של נושא אם אמרינן חו"נ או לא. ודו"ק בזה. ע"כ. וע"ע בספרו אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף סא ע"ב). ולכאורה צ"ע, דהרי הב"י גם בסימן תמז כשדן בגופו של ענין לא כתב שום חילוק בזה. וכבר כתב מהר"ח פלאג'י (הו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ט ובס' ברית יעקב סופר סימן יג הערה י. וס' יבי"א ח"ט אמ"א. וכ"כ בילקוט יוסף על פורים עמוד תנא ובקובץ בית אהרן וישראל גליון קעז עמוד עא בשם כמה אחרונים) דיש לבאר דברי השו"ע רק ע"פ הסברות והטעמים שהובאו בב"י (וע"ע בשדי חמד כללי הפוסקים סימן יג אות א-ב ואות כו, ובס' חזון עובדיה על יום טוב דף ריד ע"א).
ולכן לענ"ד לבאר בדעת מרן דס"ל דבכל גווני אינו חו"נ, ובדין הטריאק העתיק לשון הרמב"ם ללמדנו שאף תערובת חמץ ואינו מאכל אדם אסור לאוכלו, אף דלא ס"ל בפרט זה [דדינא הכי אף כשהתבטל בששים לפני הפסח] כדבריו, וכמ"ש כיו"ב מהר"י יוסף בקו' כללי ההוראה (הנדפס גם בסוף שו"ת יחוה דעת למר אביו ח"א) בשם שו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן טו) [וכעת לא מצאתי שם שכתב כן]. וכ"כ כלל זה בשו"ת יביע אומר ח"י (חי״ד סימן ו אות כ סד״ה ועינא) ובס' ברית יעקב סופר (סימן יג הערה ח) בשם האחרונים.
ועתה ראיתי בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף אות א אות א ד"ה ואמנם, וח"ג פ"ח הערה יא ד"ה אולם) שהביא שיש שתירצו כדברינו, והוא כדרך מש"כ בכנה"ג שדרך הפוסקים להעתיק את לשון הראשונים אף שלא פסקו כמותם. וכ' ע"ז בזה"ל: אך הוא מילתא דתמיהה, שמרן יסתום לאסור בתריאק"ה כשאין דעתו כך להלכה, ויסמוך על מה שיפסוק במקום אחר. וצ"ע לומר כן. ע"ש. ולא ידעתי מה יעשה לד' הכנה"ג ושאר האחרונים דס"ל שכלל זה ק'ם וג'ם נצ'ב. ובשו"ת יוסף לקח למהר"י מלאכי נר"ו (סימן א) כתב עוד בביאור הענין שיש עיקר המקום שדיבר בו מר"ן על ההלכה, ויש מקום שהכניס ממילא את ההלכה, ושם הוא נמשך ונגרר. ע"ש.
והנה הרב אור לציון ז"ל (שם) כ' דרך אחרת ביישוב סתירת ד' מר"ן, שהיקל דוקא כשאין הפסד בדבר כגון בטריאק שאפשר לאוכלה לאחר הפסח. ע"ש. ועי' בילקוט יוסף על המועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סימן ב) שהאריך לדחות דבריו, ושם העיר שמכיון שהטריאק הוא לרפואה א"כ הוי כבמקום הפסד. ומש"כ הרב ילקוט יוסף נר"ו שמר"ן בש"ע אזיל לשיטתיה בג' דוכתי, לכאורה יש להעיר שאם ס"ל שחמץ איסורא בלע גבי שפודים ואסכלאות (וכמו דס"ל גם למר אביו ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח חא"ח סימן מג אות ב) א"כ אין צורך לומר שדוקא בע"פ לאחר שעת האיסור חל הביטול דאז הוי איסור בהיתר ואז בטל בשישים, שכן גם לפני כן חשיב איסור בהיתר דבטיל, כיון ששמו עליו, וכמו שנראה מדברי הראשונים, וא"כ גם אם נסבור שחמץ בע"פ אפילו באלף לא בטל, עדיין נוכל לומר שמכיון שחמץ שמו עליו לכן שפודים ואסכלאות טעונים ליבון וחמץ בפסח אינו חוזר וניעור. וע"ע בס' בעתה אחישנה (עמ' רנד).
וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן תמב).

שם ע"ב ד"ה ויש, סוף שורה ג - צ"ל דסבירא ליה.

בעמוד קפג, בכותרת - צ"ל מצא פת.

בדף שלד ע"ב, שורה ה מלמטה - צ"ל לאסור להשתמש.

בדף שלה ע"א ד"ה וכשאוכלים - הביא בקצרה דברי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשכא) שכ' שנהגו להפוך המפה וגם לבער הפתיתין בין בשר וגבינה, והיקלו בזה להשתמש באותה מפה, מכיון שמסעודה לסעודה יבשו לכלוכי הבשר ואינם נדבקים עוד, ותו שהמנהג לאכול בצלחות ולא על המפה ממש וחששא רחוקה היא שיפלו הבשר והגבינה על אותו מקום במפה. ותו שנהגו לשים מפיות ומקנחים בהן ידיהם ולא במפה. כללא דמילתא, כיון שנהגו להפוך המפה ולבער הפתיתים ולהביא המאכל בכלים אין לחוש כלל וכן נהגו, והנח להם לישראל שמנהגם תורה הוא. עכת"ד. והו"ד בשיורי ברכה (י"ד סימן פט אות לח) ובפתחי תשובה (אות ח) ובזבחי צדק (אות מד) ובכף החיים (אות סז) ובס' תפארת שרגא (עמוד קמד). ובדרכי תשובה (אות מח) הביא דברי כמה אחרונים שהחמירו בזה שיהיה לו ב' מפות א' לחלב וא' לבשר ולא מהני צלחות להתיר. ע"ש. וע"ע בערוך השלחן (אות טו), והו"ד בס' איל מלאים (אות ג).
וראיתי בס' חוקותי תשמורו (עמ' שו) שכ' להקל מכיון שאוכלים בצלחות, וחיליה מד' הרדב"ז (כצ"ל) שהובא בפ"ת. ע"ש. [וכ"פ בס' ויאמר אברהם עדס על בב"ח (עמוד מד). ושו"ר שבספרו שו"ת ויאמר אברהם (סימן סב) השמיט היתר זה]. ולא זכר ש'ר דברי הרדב"ז דבעינן אף היפוך מפה. ואף לדברי האומרים שפוסק המביא כמה סברות להיתר אפשר לסמוך על כל אחת מהן לבדה (עי' בשדי חמד כללי הפוסקים סימן טז אות ט), מ"מ שאני הכא שבסוף דבריו כ' הרדב"ז "כללא דמילתא", ושכן הוא מנהג ישראל ולכן הקילו שלא כהרשב"א. ע"ש. משמע שדוקא בצירוף כל היתרים אלו הקילו, וגם דוקא מכיון שיש בזה מנהג להקל. ודיינו לסמוך בזה על הרדב"ז המיקל דלא כהאחרונים שהובאו בדרכ"ת הנ"ל. ואין לגבב עוד קולות בדבר.
ויתירה מזו הפלא נפלאתי על מה שהבאת מדברי הרב בדי השלחן (אות קא) שכ' בדעת הרדב"ז דאם אוכלים בצלחות שרי. וכ' בציונים שם (אות ריד), שכן נראה ברדב"ז למעיין בפנים, והפת"ש קיצר בהעתקתו. ע"ש. ולא זכר דבעי היפוך מפה. ועוד הבאת בשם הרב בדי השלחן שם, דאפי' אכל בשר בלא הפסק קערה, אם אוכל הגבינה בהפסק קערה מהני אפי' לדעת הרדב"ז. ולעד"נ קולא יתירה היא, שהרי הרדב"ז כ' דחששא רחוקה היא שהבשר והגבינה יפלו באותו מקום, אבל אם אוכל הבשר בלא צלחת, א"כ המפה כולה מלאה מלכלוכי בשר, ואם תפול הגבינה על המפה בכל מקום שהוא תאסר. ופשוט.
ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמוד קיד) מ"ש בזה להחמיר בכל גווני. ולא ידעתי אמאי לא היקל כהרדב"ז.

שם ע"ב ד"ה היכא - צ"ל שמשתמשים עם.

בדף שלט ע"ב ד"ה ועיין הא', שורה ב - צ"ל שהכריע לכבסם.

יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

עבדא דמלכא - חנוכה

שם הספר: עבדא דמלכא - חנוכה
מחבר: רבי עובדיה זוננא (מח"ס עבדא דמלכא על מסכת ברכות וספר בצאתי מירושלים)
דפוס: תשע"ו

בדף השער כתב שם משפחתו זוננא - אולם בשו"ת מהרש"ך (ר"ס י) כתב 'זונאנה'. וכן הוא בהקדמת בן המחבר לספר מחנה אפרים. ובהקדמת מהרר"מ בולה לס' חיי עולם, ועוד.

בדף יח, בדברי הר"ן והרב שפת אמת - וראה עוד להרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בקובץ מעשה המשפט (גליון קנב דף ב), שהעתיק גם ממה שכתב כאן [ולכן השתרבב שם (ע"ג ד"ה ואם) ענין הדלקת נרות חנוכה].
ודרך אגב אעיר על מה שכתב שם (ע"ב ד"ה והשתא) שבקל יכול להמתין לצאת הכוכבים, שאין הדבר פשוט, ויש אנשים הממתינים ולכן שוכחים אחר כך לספור.

בדף יט סע"א, בענין ההבדל בין בין השמשות בעיולי יומא או אפוקי יומא - וכ"כ בקובץ מעשה המשפט (שם). וכ"כ סברא זו בס' אהלי שם אורח חיים (סימן תפט ס"ב דף שכה סע"ב). עש"ב.

בדף כ ע"ב ד"ה אולם - וכ"כ בקובץ מעשה המשפט (שם). ולא הבנתי אמאי אי אפשר למילף מדין התפילה לכל דוכתי.

בדף עב ע"ב סד"ה ולפי"ז - והנה לכאורה קשה על המהדרין בהדלקת נרות חנוכה, מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב) שכל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה ראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"א) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
   ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ומזה יש קצת סיוע לדעות האומרים לברך גם באולמי שמחות וכיו"ב (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ובשו"ת שמש ומגן ח"ג סימן לג ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"א עמוד שלז וח"ג סימן סב). וע"ע בשו"ת שפתי דעת (ח"ג חאו"ח סימן נב).
   גם יש לבאר על פי זה דעות הסוברים שאפשר לברך על נרות ההידור, עי' בס' חזון עבדיה על חנוכה (עמוד קלא והלאה) שהביא דברי הפוסקים בזה. וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמ' שס).
   ובזה יבואר נידון דידן, שאף שאין חיוב הזכרה, מ"מ אם מזכיר אין בו הפסק, שכן נכלל הוא במצוה. ובזה יבואר גם דעת האחרונים האומרים שהמזכיר בחנוכה מעין המאורע במעין שלש אין זה הפסק. והו"ד בס' חזון עובדיה על חנוכה (עמ' קצח-ר) ובס' אהלי שם (א"ח ר"ס תרפב). ע"ש. ושם הביאו גם דברי הרב יפה ללב שכתב שאין זה הפסק, וזה כמ"ש הרב המחבר לעיל.

בדף עג ע"א ד"ה והשתא,  סוף שורה ב - או כהביאור הא' בצד הא' שבחקירה שם.

שם סד"ה אולם - ובראבי"ה (ח"א סימן קלא עמוד קכ) אף כתב שאם לא אמר על הנסים בברכת המזון מחזירין אותו. ועי' בס' חזון עובדיה על חנוכה (דף קצו ע"ב), ולמר בריה נר"ו בסק תורת המועדים על חנוכה (סימן ט הערה יב ד"ה ואם).

שם ד"ה והנה, שורה ג 'רק רשות' - הנה האריכו האחרונים בענין לישנא דצריך אם הוא לעיכובא, עי' ביעיר אזן (מע' הצ' כלל ו), ובהגהות תפארת שמואל על הטור (או"ח סימן ריט), ובס' שיחת דקלים (עמוד קכח), ובשדי חמד (מע' הצ' כלל ה), ובס' תו חיים קארין (בכללים סימן עג, ודבריו חזרו ונדפסו בשדי חמד הוצאת קה"ת כרך י עמוד ד'רכח), ובס' סתרי ומגיני – ישן וחדש (סימן ג אות ב ובהערה שם), ובס' שפע חיים – מכתבי תורה (ח"א סימן ח עמוד כה), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סימן כו אות א) וח"ט (חאו"ח סימן ו אות ו), ובס' חזון עובדיה על פורים (דף פה ע"ב), ובס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לא עמוד קמו), ובס' סנסן ליאיר השלם (דף תכד ע"א), ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 4159), ובספר וזאת ליהודה למהר"י דרעי ז"ל (עמוד פג), ובקובץ הערות וביאורים (פר' במדבר תשע"ב עמ' כו והלאה), ובמה שציין מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (ח"א באוצרות יוסף שבסוה"ס סימן כה וח"ב סימן לב בבירור הלכה אות עח ד"ה אולם), ובמש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן צב).

בדף עד ע"ב ד"ה ובשאילתות - כד' השאילתות כ"כ גם בס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ט הערה יב) בשם בה"ג (הל' חנוכה) ואו"ז (ח"ב סימן שכז).

בדף עז ע"א - בענין שנות בית שני, ראה כאן.

בדף עח סע"ב, בענין אמינות ספר חשמונאים - ראה במה שציינתי לעיל בגליון (דף ע"ז ע"א).

בדף צג ע"א שורה טז - צ"ל וישישו במעשיו. וכ"ה ביוסיפון.

שם שורה אחרונה - צ"ל המכלים את. וכ"ה ביוסיפון.

שם ע"ב שורה ד - צ"ל וירדפם יהודה. כ"ה ביוסיפון.

שם ד"ה וישמע עוד, שורה ד מלמטה - צ"ל וירדוף יהודה. וכ"ה ביוסיפון.

בדף צד ע"א שורה א - צ"ל כי פשע. כ"ה ביוסיפון.

שם שורה ז - צ"ל ארצי לעזר. כ"ה ביוסיפון.

שם ע"ב שורה ד - צ"ל גוי מקדון. וכ"ה ביוסיפון.

בדף צה ע"א ד"ה ויעבור, שורה ב מלמטה - צ"ל הכירו יהודה. וכ"ה ביוסיפון.

שם ע"ב שורה ה 'ואשיתה בתה' - הוא מלשון הכתוב בישעיה (ה ו), והוא מלשון שממה וחרבן.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

שו"ת יוסף לקח

שם הספר: שו"ת יוסף לקח.
מחבר: רבי ינון מלאכי.
דפוס: תשע"ג.

בהקדמה (עמ' יד ד"ה ועתה) הביא דברי הרב מסילת ישרים (פרק טז) שפירוש 'לשמה' היינו שכן גזר אבינו שבשמים. ובנפש החיים (שער ד פ"ג) כתב ד'לשמה' היינו לשם התורה, והקשה הרב המחבר מדברי הש"ס (סוטה יד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, ולדבריהם א"כ מרע"ה רצה לקיים המצוות שלא לשמן חלילה – אפשר להקשות עוד ממ"ש הר"ן בדרשותיו שאילולא מתן שכרן של מצוות לא היה אאע"ה עוקד את יצחק.
ובעיקר דברי הרב מסילת ישרים - עי' במבואו של מהר"ח פרידלנדר ז"ל למאמר הויכוח לרמח"ל שבהוצאתו (עמ' יז ד"ה ואם) מה שביאר בזה, וציין שם למש"כ הרמח"ל בזה במקו"א.
ובמה שהקשה הרב המחבר מדברי הש"ס בסוטה, כבר יישב במהרש"א בח"א שם שכל מצוה שאינו מחויב בה אפשר לעשותה ע"מ לקבל פרס. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים (דרוש יד אות ה) בשם מהר"ש פרימו ז"ל [בספרו אמרי שפר הנדפס בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' שמיני דרך ו). עש"ב] בתירוץ קו' התוס' (פסחים ח ע"ב ש"ה שיזכה), דהתם מיירי שכבר יצא י"ח צדקה וזה תוספת. והכי דייק אומרו סלע זו לצדקה, וזה התוספת שרי ע"מ לקבל פרס. ועפ"ז ביאר הרב חיד"א ז"ל דברי הגמ' בכתובות ס"ו ע"ב. ע"ש.
וכ' בס' מגדים חדשים עמ"ס שבת (כג ע"ב ד"ה אמנם הא'), דדברי מהר"ש פרימו אלו הביאם הרב חיד"א גם בספריו מדבר קדמות (מע' הת' אות י) ופתח עינים (ר"ה ד ע"א). ע"ש. ובס' ענף עץ אבות (פ"א מ"ב ד"ה ולכאורה) הביא גם הוא דברי מהר"ש פרימו, ושדבריו הביאם הרב חיד"א בספריו מראית העין (ע"ז יז ע"א) ופני דוד (פר' ראה אות לא) ואהבת דוד (דרוש י). ושכיו"ב כתב בס' קול אליהו בשם הגר"א. עש"ב. ויש להוסיף דכמו כן הביא דברי מהר"ש פרימו בספרו פתח עינים (שבת קיח ע"ב בדרך הו') ובספרו דברים אחדים (דרוש לב דף קסו סע"ב ד"ה ועין). ומהר"ש פנחסי נר"ו בס' דרכי תשובה (עמ' רעז) כתב לבאר עפ"ד מהר"ש פרימו ז"ל הנ"ל מש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תשובה ה"ז) שדהע"ה כמה והתאוה לחיי העוה"ב.
והנה כדברי מהר"ש פרימו ז"ל כתב בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן ז"ל (פרק א, בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שנו) וז"ל, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה וכו'. ע"ש. גם ראיתי בקובץ הערות וביאורים (ש"פ בחוקותי תשע"א עמ' יז) שכתב כן בשם מאמרים הקצרים של הרב בעל התניא ז"ל. עש"ב. וע"ע בס' שדה יצחק (בחי' פר' ראה שבסוף ח"ג, עה"פ נתן תתן) ובס' עלה עזרא (דף רלד ע"א) ולמהרב"י טויסיג ז"ל בס' תפארת בנים ח"ב (עמ' קט).

בסי' א דף ד ע"א ד"ה ולכן, שורה ו מלמטה - צ"ל פארדו בתשובה. וכן הוא בס' ארץ חיים שם.

שם, שורה ד מלמטה - צ"ל דכן מוכח. כ"ה בס' ארץ חיים שם.

שם,שורה ג מלמטה - צ"ל חביב בתשו' שהובא בגינת. כ"ה בס' ארץ חיים שם.

בסי' ג דף ו ע"א שורה ב מלמטה 'ע"כ' - וע"ע בס' בתי כנסיות (ס"ס תקפא).

שם דף ח ע"א שורה ב מלמטה - צ"ל אבל בצינעא.

שם בעמ' יא כ' שלא מצא את דברי מהר"ש הלוי – הנה בש"ע הוצאת מכון ירושלם כ' שהיא תשו' בכ"י שהובאה בס' יד אהרן.

ובמש"כ בדברי הירושלמי שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט – עי' בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן ל) דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דכל הפטור וכו'. ועי' בשדי חמד (מע' הכ' כלל טז בתחילתו ובאות ד ובאות י) שהזכיר מע"כ, ובשו"ת מעשה אברהם (חאו"ח סי' כז דכ"א ע"א ד"ה ואפשר) ובשו"ת מהרש"ג (סימן לט) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קמה ד"ה אכן) ובקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לה בסוגריים). ובזה מיושב מה שהק' בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה. והרי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ולהנ"ל מיושב, שהתדב"א ס"ל כש"ס דילן.
ועוד יש להביא מש"כ בס' מעיל שמואל (בהגהותיו על הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת) דמה שאמרו נקרא הדיוט, היינו דוקא היכא דאיכא יוהרא וביטול דברי חבירו, אבל כשעושה לשם שמים, הנה שכרו אתו. עכ"ל. ועי' למהר"י קובו ז"ל בשו"ת יאודה יעלה (חיו"ד סי' יג) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה ובזה) ובשדי חמד (שם אות ה ואות י ד"ה הן אמת ואות יא) ובילקוט יוסף א"ח (סי' לב אות טו עמ' תצב ובסי' סג אות ד עמ' תקנח). ולפי"ז נח שבני דורו לא החשיבו כלל את עושי המצוות, לא שייך בו יוהרא כלל. וכן גבי אדם ואברהם, ודאי לשם שמים עשו. וראיתי בעלון קול התורה הנ"ל (גליון ג עמוד ג) שכ' שכן תירץ בס' מנחת אשר (בראשית סימן ה). עש"ב.
ועוד יש להביא מ"ש בתפארת ישראל (ברכות פ"ב מ"ה) בשם הרב באר שבע (סימן כא) שדברי הירושלמי נאמרו דוקא כשיש לחוש שעל ידי שמחמיר יבוא לידי איזו קולא. ועי' בשדי חמד (שם אות ח) ובשו"ת לב ים (סי' טז) ובשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' לט אות יא) ובקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לו). וגם בזה מיושבת הקו' מאדם ונח. והוא כד' הרב עולת שמואל (סימן צח) שהביא הרב המחבר (בדף י' סע"א).

ובמה שהזכיר בדף יד ע"א בענין מהדרין מן המהדרין בנ"ח - אפשר ליישב לפי מה שביאר בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר שערי אורה אות כט) שטעם דרגות ההידור השונות בנרות חנוכה הוא כי נרות חנוכה הן השגת אור הגנוז, וכל אחד לפי דרגתו. ע"ש. ולכן דוקא בנר חנוכה תיקנו ענין ההידור, ויש טעם לזה לפי דרגת האדם. ולפי"ז המדליק שלא כפי דרגתו יקרא הדיוט. ופלא על שבזמנינו כולם מדליקין כמהדרין מן המהדרין.
וראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"ב) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש.
ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ולפי"ז גם באולמי שמחות יש לברך (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ג סימן סב). וע"ע במש"כ בס"ד בחי' הירושלמי (שבת פ"א ה"ב).

דף קעד, בענין מכירת שיק בפחות משוויו - ראה בס' אהלי שם (י"ד סימן קעג ס"ד) ובס' שלמי משה על רבית (סימן צח) שהביא דברי הפוסקים בזה.

דף קעה ע"ב בדיבור הא' שורה ב מלמטה - צ"ל וק' גבי (וכ"ה בשטמ"ק).

דף קעט ע"ב ד"ה א"כ, שורה ג - צ"ל לשלם לקונה.

יום חמישי, 22 באוגוסט 2019

אהל יעקב - ג' כרכים

שם הספר: אהל יעקב - ג' כרכים.
מחבר: רבי יעקב טולידאנו.
דפוס: ירושלם תשנ"ז.

שושלת הזהב עמוד 8 סד"ה והנה - אולם עי' להלן (עמ' 40 הערה קיא) שלא נשלמה המלאכה.

בעמוד 9 שורה ב 'וחתן לבית טולידאנו' - גם הוא צאצא לבית טולידאנו, כמבואר בנוסח הכתובה המובאת בראש ספר שמע שמואל.

בעמוד 13 ד"ה ראש שורה ד 'כמוהר"ר יוסף' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) כ' וז"ל: הנשר הגדול בעל הכנפיים, קדש קדשים שקדשוהו שמים גוזר ים החכמה לגזרים מאיר לארץ ולדרים המקובל האלקי כמהר"ר יוסף זצ"ל המכונה טולידאנו. ע"כ. ועי' במש"כ בגליון להלן (עמוד 15 הערה ה). וראיתי בנוסח כתובה אחרת שכ' וז"ל: בלאץ' הנשר הגדול בעל הכנפים, קדוש שקדשוהו שמים, זהב פרווים, מאיר לארץ ולדרים, ושמו נודע בשערים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, איש אלדי'ם קדוש הוא, המקובל האלד'י, כמוהר"ר יוסף זצוקלה"ה המכו' טולידאנו. ע"כ.

שם שורה ז 'כמוהר"ר דניאל' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: הרב המופלא וכבוד ה' מלא, ראש גול אריאל, רב תנא הוא ופליג נהרים יאורים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, ראש חכמי ורבני קאסטיליי"א כמהר"ר דניאל זצוקלה"ה. ע"כ. ועי' במש"כ בגליון להלן (עמוד 15 הערה ה). וראיתי בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' הרב הגדול, מעוז ומגדול, ראש גולת אריאל, שר צבא ישראל, רב תנא הוא ופליג נהרים יאורים, גוזר ים החכמה לגזרים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, ומוציא לאור תעלומה, בקע צרים, אריא דבי עלאה ראש חו"ר קאסטילייא נ"ן, על פיו יצאו ועל פיו יבאו, כמוהר"ר דניאל זצוקלה"ה. ע"כ.

בעמוד 15 ד"ה לרבי, שורה ג 'כמוהר"ר יוסף' - ובנוסח הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: החכם השלם והכולל, חסידא ופרישא, קדוש יאמר לו, כמהר"ר יוסף זלה"ה. ע"כ. וראיתי בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' חסידא קדישא, אבן הראשה, פרוש מאהבה פרוש מיראה, קדוש יאמר לו, החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, כמוהר"ר יוסף זצוק"ל. ע"כ.

שם הערה ה שורה ב 'הנמצא אצלנו' - כתובה זו נדפס צילומה בס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל. ושם כ' שרבי חיים היה בנו של רבי יוסף. וט"ס הוא לפי המבואר כאן, כי רבי חיים היה בנו של רבי דניאל בן רבי יוסף, וכמו שמבואר ג"כ במלכי רבנן בערכו (דף לו ע"ד). ונראה שבכתובה הנ"ל צירפו תוארי רבי דניאל ורבי יוסף אביו והכתירום על רבי יוסף. ע"ש.

בעמוד 16 ד"ה לרבי, שורה ד 'כמוהר"ר ברוך' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: החכם השלם והכולל זה סיני כמה"ר ברוך זלה"ה. ע"כ. וראיתי בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, זכר למקדש כהלל, חן ערכו מי ימלל, שבחיו אין די למלל, זה סיני ועוקר הרים, כמוהר"ר ברוך זצוק"ל.

שם הערה ט 'ביחס הכתובות שבידינו' - כתובה זו נדפס צילומה בס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) כנ"ל.

בעמוד 17 ד"ה לרבי, שורה ג 'רב תנא הוא' - עד כאן תואמים התוארים לתארי הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל, ומכאן והלאה כתוב שם: שר צבא ישראל כמוהה"ר חיים זלה"ה. ע"כ.

בעמוד 18 הערה יד שורה י ''רבי חביב ורבי משה' - וכ"ה ביחס הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל שרבי יהודה היה בנו של רבי חיים.

בעמוד 20 סוף הערה יח - וע"ע לעיל הערה יד.

בעמוד 23 סוף הערה לג - וראה בס' קהלת צפרו (ח"א סימן קנז) תשובה ממנו לרבי משה בן חמו (ונראה שהיא ממנו, מכיון ששם מוזכר 'אהובינו כה"ר יעקב דאבילא', שלפי מ"ש בס' מלכי רבנן בערכו נפטר בשנת תפ"ה). גם חתומים רבי משה ורבי חביב, עם רבי אברהם מאיימרן בראשם, באגרת תנחומים ששלחו לרבי ישועה בן חמו, בשנת תסז-תסח (קהלת צפרו ח"א סימן רס). והעירני הרב אע"ן נר"ו שרבי משה בן חמו הוא זה הנזכר לעיל (עמוד כ), ושרבי ישועה בן חמו הוא בנו, וניחמוהו על פטירת אביו. גם אמר לי שרבי אברהם מאיימראן היה הנגיד.

בעמוד 24 שורה ד 'ביחס הכתובה' - כ"ה ביחס הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל.

שם סד"ה ושאר - אולם סוף האחים היה מר, באשר רכושם הופקע על ידי המלך. כ"כ בס' תקנות חכמי מכנאס ח"א (במבוא עמוד מ). ואמר לי הרב אע"ן נר"ו שלא רצה לכתוב בכאן את סופם המר.

שם ד"ה רבי, שורה ה 'זלה"ה' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: זקן ונשוא פנים, איש חסד ורודף שלמונים, חסידא ופרישא, כהה"ר משה זלה"ה. ע"כ. ונראה יותר כהגירסא שבטובת מראה 'ורודף שלמונים' מאשר הגירסא המובאת כאן 'ורודף שלום', שכן היא תואמת את החרוזים. וראיתי בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' זקן ומלא רחמים, חסידא פרישא, אבן הראשה, ראשון לכד' שבקדושה, החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, כמוהר"ר משה זצוקלה"ה. ע"כ.

בעמוד 47 ד"ה בנו 'הר' ר' שלמה' - במכנאס קראו לו 'רבי שלמה טביב', דהיינו הרופא. כן סיפר לי מו"ח מהר"ר אשר זריהן נר"ו. נפטר יא תשרי תשנ"ז. כ"כ באתר החכם היומי. וע"ש עוד מתולדותיו. עוד פרטים עליו באתר מיי הריטג'.

בראשית דף קו ע"א - וראה עוד במש"כ בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז, ובהערות הרב המגיה במהדורה השניה שם.

שם דף קלב ע"ב ד"ה עוד, שורה ג מלמטה 'קשה דלא מצינו מלקות בביטול מצות עשה' - וכן הקשה ע"ד הרא"ם בס' מקור אהרן כ"י למהר"א אזולאי (ר"פ חיי שרה) ובס' פי צדיק למהר"מ יאפיל (דף עג סע"ד). ע"ש.

דף קמג ע"ב  ד"ה ונ"ל - וכ"כ לתרץ בספר תורה תמימה (חיי שרה כד יד). ע"ש (הערת הרב אייל הרארי נר"ו מח"ס אור ההר). גם בספר שושנת יעקב למהר"י קמחי (תענית ד ע"א תוד"ה ג' שאלו) כתב שניחושו של אליעזר היינו תפילה. ע"ש.

דף קפד ע"ב ד"ה ויבך - נ"ל שהרמ"ז המחבר ז"ל מיאן בפי' רש"ל, כי על מה שהקשה על פי' א' שאם היתה אומרת לו למה אתה בוכה, בודאי לא הזכי לה מיתתה, וא"כ מה השיב לה, י"ל כי בוכה הוא בגלל שמחתו שהכירה. ועל מה שהקשה על פי' ב' שאיך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, י"ל שכבר אמרו ז"ל (בחולין צא ע"א) שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופן לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

דף קצז ע"א ד"ה גרתי 'יש להקשות לפי דבר אחר היאך יתיישב מה שאמר אח"ז ויהי לי שור וחמור' - וראה מה שיישב בזה הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (פרשת וישלח ד"ה עם לבן גרתי, דף כז ע"א).

דף קצט ע"א, שחילק הרא"ם אם ההבטחה היא בין ה' ובין הנביא לאם ההבטחה היא לאחרים - ועי' בזה בס' שבות יהודה עה"ת למהר"י אלבאז.

שם ע"ב ד"ה והנה - אולם ראה בספר עבדא דמלכא עמ"ס ברכות (סימן לט ענף ב אות ב ד"ה ואם, דף קכא סע"א) שכתב שבנבואה אחת גם הקוסם יכול להיות שיכוון לאמת בשלימות. וראה עוד שם (סימן טז) שהביא את תירוצי המפרשים על הקושיא מנבואת עד יעבור עם זו קנית.

דף רד ע"א ד"ה קטנתי - וראה בספר עבדא דמלכא (עמ"ס ברכות, סימן כג סוף ענף א) שכתב ליישב מש"כ הרמב"ם שאין יסורין בלא עון, שממסקנת הסוגיא אין להוכיח שיש יסורים בלא עון, כי אם בנגעים.

דף רלב ע"ב ד"ה אך - ואפשר לומר עוד בטעם הדבר שיצחק לא גילה ליעקב, בהקדם מש"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות (מקץ מב א) שיש אומרים שיוסף לא הודיע לאביו היכן הוא נמצא כל כ"ב שנה כי כשהיה עבד יותר היה מצערו בספרו לו, וכן כשהיה בבית הסוהר, וגם כשהיה מלך לא יאמין לו וכו', ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו ויצטער יעקב על זה צער גדול. ע"ש. וכל הדברים האלה יתרצו גם אמאי לא הגיד יצחק ליעקב. כן יישב המו"ן גבריאל נחמד נר"ו.

שם ד"ה חיה הא' 'ונראה דלכך כתוב' - וכ"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות (מקץ מב א).

דף רלג ע"א בסוף הדיבור הא' - ולכאורה קשה אי הכי מדוע לא גילה הקב"ה ליעקב לפני החרם. והיה אפשר לתרץ שהוא כדי שיצטער כ"ב שנה תחת אשר לא כיבד את אביו כ"ב שנה. אולם רש"י לא כתב כאן טעם זה אלא שהוא משום החרם. ולכן י"ל כמ"ש בס' מטה משה למהרמ"מ שפיוואק (פרשת וישב אות נא) שהקב"ה לא גילה ליצחק, ונודע ליצחק ממה שיעקב לא קיבל תנחומין, ויעקב עצמו לא הרגיש זאת כי כשאדם בצער אינו יכול להרגיש בזה כמ"ש מהרש"ל. ע"ש. והרב המחבר מיאן בזה, כי להלן (ד"ה וימאן) ביאר דלא כמהרש"ל. וראה עוד בדברי הרב המחבר לעיל (דף קלב ע"ב ד"ה אך).

דף רעא ע"א ד"ה גשו - ועי' בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז.

דף רעט ע"א בסוף הדיבור הא' - ועי' בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (ויחי מז כט ד"ה ויקרבו).

דף רפד הערה ח - והעיר אחי ידידי מהר"ר עקיבא נר"ו (מח"ס אמר רבי עקיבא) שגם אם הבגד היה קרוע מאחוריו אין הדבר מראה על חפותו, שכן אפשר שהמעשה היה שבהרימה קולה רצה לנוס (כדכתיב לעיל לט טו) והיא תפשתו בבגדו כדי שכשיבואו לעזרתה יראו אותו שם וזה יוכיח על אמיתות דבריה. עכ"ד נר"ו.
ובעיקר מה שהניח הרב אע"ן ז"ל בצ"ע, אפשר לבאר שהמשפט נחשב למשפט צדק שכן הם דנו בצדק לפי הראיות שבידם, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (כדאיתא בסנהדרין ו ע"ב). וגם גזר הדין היה נכון, שכן האמת היא שאשתו פוטיפר היא זו ששידלה את יוסף לעבירה.

דף רפו ע"ב סד"ה אל - ויש להקשות דמסתברא מילתא שבני ישראל קיבלו את המכה לכמה רגעים בלבד ולא סבלו כל כך מזה, ולא נראה שיעקב יבקש שיטרחו כל כך בהבאתו לקבורה בארץ ישראל בגלל צער כל כך קטן.
ובס' שערי אהרן כ' לתרץ שיעקב חשש שהמצרים ירצו לקבור ברברי המלכים, ולא יסכימו שיקבר בארץ גושן.
ועוד י"ל בהקדם מה דאיתא בכתובות (קיב ע"א) שהיו קוברים בחברון כי היתה ארץ שאינה ראויה לזריעה. ולפי זה אפשר שלא היו קוברים בגושן כי היתה ארץ פוריה [דקרי לה קרא (ויגש מז ו) מיטב הארץ], וחוץ לגושן היה שם מכת כנים.
והקשה על זה גיסי מהר"ר עמרם שוקרון נר"ו, דמסתברא שאף אם לא נקבר בגושן לא היו הכנים נוגעים בגופו הטהור. 
ואמר על זה אאמו"ר נר"ו דמי יימר שאם היה אחד מבני ישראל במצרים (מחוץ לארץ גושן) שלא שלטו בו כנים.
אולם לכאורה מהא דבמכת דם אם היו משלמים לא היו נהפכים לדם מוכח שהדבר תלוי בחילוק בין מצריים לבני ישראל, ולא בין ארץ גושן וארץ מצרים. גם העיר מו"ר מהר"ר אברהם שבות הלוי נר"ו (ראש ישיבת כתר תורה במיקסיקו) שממה שמצינו במכת חושך שבני ישראל נכנסו לבתי מצרים והיה להם שם אור, מוכח שאין הדבר תלוי במיקום אלא באדם. ובס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (וארא ח יח) הכריח מלשון הכתוב שלא היה ערוב בארץ גושן, וגם אם יהיה ישראל בין המצרים מחוץ לגושן לא יהיה ניזוק. ע"ש. ובס' מטה משה למהרממ"מ שפיוואק הי"ן (פרשת וארא סימן פד) הביא דברי הראב"ע שמכת כנים פגעה גם בישראל. והעיר עליו מדברי המשנה (אבות פ"ה מ"ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, וביאר הרמב"ם בפירוש המשניות שניצולו מעשר מכות. ע"ש. 
ובס' אור ליהודה כ"י כתב שבספר מדרש הגדה על הגש"פ (עמ' שעז) הביא בשם הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ה מס' אבות), והריטב"א (בפי' להגש"פ), ודרשות ר"י אבן שועיב (פרשת וארא), שמכת כנים באמת היתה גם על גופם של היהודים וכמשמעות הכתובים, אלא שלא ציערו אותם. וראה גם בס' שמחת מרדכי (עמ' נח) שהביא כן מהגר"א (פ"ה דאבות), ומה שביאר בדבריו בספר טעמא דקרא. ע"ש. והינך רואה כי הדברים מפורשים כבר בקדמונים. ושו"ר שם להלן בעמ' תפו שכ"כ בשם רבינו יונה. וגם בשפתי כהן (שמות ח, יב. וגם דבריו נזכרו במדרש הגדה הנ"ל) כתב: ואפשר שגם בארץ גושן היה כנים. ומוכרח הוא משני דברים, האחת כמו שאמר והך את עפר הארץ לפי שלא היה נגבל, ועוד לפי שהכנים היו תחת בגדיהם בגופן ולא היו נראים לישראל, וכדי להראותם לישראל היו בארץ גושן בארץ ולא בגופן ולא בבשרם. ומזה פחד יעקב אבינו ע"ה. וכן נראה מהכתובים שבכל המכות אומר על ארץ מצרים, ובכנים אמר כל עפר הארץ היה כנים, ובערוב אמר בכל ארץ מצרים. עכ"ד. וע"ע באורייתא דשמואל (דברים ח, ד הא' אות ד). עכ"ד ספר אור ליהודה.
ועוד י"ל שמכיון שהכנים מילאו ג' טפחים עליונים של הקרקע, ולכן החרטומים לא הצליחו להביא כנים גם הם כי היה נחשב כאילו עומדים באויר [כמ"ש בדעת זקנים מבעלי התוספות בשם מדרש, ובפירוש הרא"ש, ובפירוש הטור הארוך, ובחזקוני, ובס' תולדות יצחק (וארא ח יד)], לכן גם יעקב לא רצה להיות קבור באויר ללא כפרת הקרקע (כדאיתא בש"ע י"ד סימן שסב ס"א).
ויש להקשות דיעקב שאני, ולא היה לו צורך בקבורה בקרקע, לפי מה שכתב הרב כלי חמדה (פרשת חיי שרה אות ב)  שבצדיקים אין צורך לקבור בקרקע, ולכן גבי משה רבינו כתיב 'ולא ידע איש את קבורתו', דהיינו שלא הבינו הטעם שקברוהו, דאיתא בבראשית רבה (פכ"ו ס"י) עד שובך אל האדמה כי ממנה וגו', אמר לו קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והענין שהאדם נברא מהאדמה לתקנה לגמרי ולזככה להיות כמו הנפש, וכיון שחוטא האדם ואינו מתקן את העפר, הרי עליו לשוב אל האדמה, ויש בזה ענין השבת גזילה כמ"ש מהר"ל מפראג. ועי' באתר עולמות].
ועוד י"ל דשאני יעקב אבינו שהיה תיקון אדם הראשון [כמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ ויחי) בשם המקובלים, ובחידושי רבי רפאל חיים בן עטר (פרשת ויחי דף לט רע"א). וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' השתא הכא עבדי (סוף עמוד קמ)], ולכן היה עליו לקיים את ציוויו של הקב"ה לאדה"ר 'ואל עפר תשוב' [אלא שלכאורה לפי מה שביאר הרב כלי חמדה אינו מובן כ"כ, שכן יעקב אבינו תיקן את אדם הראשון, וא"כ כבר נזדכך ואין צורך לו בקבורה].
וי"ל שיעקב אבינו לרוב ענוותנותו לא החזיק עצמו לצדיק. וכיו"ב מצינו עוד שיעקב לא החשיב עצמו לצדיק, ראה בשלמא בעלמא (ויחי מז ל). וכבר אמרו ז"ל (ברכות ד ע"א) שיעקב בענוותנותו חשש שמא יגרום החטא. ובזה אפשר ליישב גם דברי דעת זקנים מבעלי התוספות שכ': מה שפרש"י לפי שעתיד להיות עפר ארץ מצרים כנים לא נהירא לי דמזה לא היה לו לירא דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כל שכן אביו אם לא נאמר שזה לא היה יעקב יודע. ע"כ. ואפשר ליישב שמרוב ענוותנותו חשב שדרגתו פחותה מבנימין בנו. ורוב ענוותנותו רמוזה בשמו 'יעקב', שהרגיש עצמו כעקב [ואולי לכן גם לאחר שנאמר לו 'לא יקרא עוד שמך יעקב' לרוב מעלתו ש'שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל', המשיך ליקרא בשם זה, כי שם זה מראה על מעלתו במידת הענוה, וגם זה שבח הוא לו. ועוד אפשר לבאר שהיה ענו כל כך שאפילו כשהכבוד רדף אחריו לא הסכים לקבלו (כמו שביארנו בשלמא בעלמא ויקרא א א)]. ואמר הר' רפאל ן' דיין נר"ו שבזה מבואר מה שמשה הוא גלגול יעקב, ורבינו הקדוש גלגול משה, שכן משה היה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומשמת רבי בטלה ענוה. עכ"ד נר"ו. ויש להוסיף שדין קבורה בקרקע הביאו בבית יוסף מדברי הרמב"ן, והרמב"ן יליף מדברי הירושלמי שרבינו הקדוש ביקש שיקברוהו בקרקע. וא"כ מצינו שגם רבינו הקדוש שלרוב מעלתו לא היה צריך קבורה בקרקע, אפילו הכי ביקש כן מרוב ענוותנותו.
והאמת אומר שיש טעם נוסף לומר שלא היה צורך ליעקב בקבורה, שכן יעקב אבינו לא מת, ואין החי טעון קבורה. אולם ראה בדברי הרב המחבר לעיל שיעקב מת במצרים, וחזר לחיים בהגיעו לא"י דוקא.
והעירני המו"ן יונתן הכהן כרידי נר"ו שאם דאגתו של יעקב היתה כדי שיהיה קבור בקרקע, היה לו לבקש שיקברוהו עמוק בקרקע מתחת לג' הטפחים שבהם היו הכנים. עכ"ד נר"ו. וכיו"ב מצינו בסנהדרין (צח ע"א) שרבי יוסי בן קיסמא ביקש שיקברוהו עמוק באדמה כדי שלא יחללו את קברו.
אולם האמת היא שקושיא זו תחול גם על פשט דברי רש"י שיעקב לא רצה ליקבר במצרים בגלל הכנים, ואמאי לא ביקש שיקברוהו עמוק.
ואמר על זה אאמו"ר נר"ו שחשש יעקב שלא ירצו לקבור עמוק בקרקע כדי שיהיה קרוב אליהם יותר ותועיל יותר התפילה על קברו.
ועוד י"ל שעפר הארץ שנהפך לכנים היינו כל פני הקרקע שבו משתמשים בני אדם, וא"כ שטח הקבר אף אם הוא עמוק, מכיון שהוא ג"כ בשימוש גם הוא נהפך לכנים וג' טפחים שמתחתיו.
ודרך אגב אביא בזה מה שכתב הרב כלי חמדה (שם) בשם הרב אבני נזר, שלכן אין הגויים שוקלין בשר המת במקולין (כדאיתא בחולין צב ע"ב, ועי' ברש"י שם), ולכאורה אין הגוי מצווה על אכילת בשר המת, ולהנ"ל מובן שהוא משום גזל שהגוי מצווה עליו. 
ולפי זה מבואר מדוע שקלו את בשר רבי עקיבא במקולין (כדאיתא במנחות כט ע"ב), ולכאורה הדבר סותר למה שאמרו שהגויים נזהרים בזה. ולהנ"ל מבואר, דשאני רבי עקיבא 'שמדרגת ומעלת רבי עקיבא לא היה בעולם הזה המורגש, וכאילו היה מסתלק לגמרי ממציאות עולם הזה כאשר סרקו בשרו במסרקות ברזל' [כלשון ספר תפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרק סג), ושם ביאר בזה לפי דרכו ששקלו בשרו במקולין, ושם גם ביאר שמדרגת מרע"ה היתה בעולם המורגש, משא"כ רבי עקיבא].
ומה שכתבנו שרבינו הקדוש הוא גלגול יעקב, כן הוא בספר הגלגולים (פרק סו בהגה), ובגלגולי נשמות להרמ"ע (אות י), ובמדרש תלפיות (ערך גלגול) בשם עמק המלך. ועי' בלקוטי הש"ס להאר"י (אבות רפ"ב), ובמגלה עמוקות (אופן פג), ובס' לקוטי לוי יצחק (סוף עמוד רמז), ובס' תפארת לוי יצחק על הזוה"ק (כרך א עמוד רסז), ובקובץ התקשרות (גליון א'לג).

שמות דף ק ע"ב ד"ה א"נ, שורה ה מלמטה 'ומה שלא השביע' - כאן צריך להתחיל דיבור חדש.

שם שורה ב מלמטה 'לכך השביע כולם' - כ"ה במכילתא. ולכאורה דבריו סתרי אהדדי, דברישא כתב שלא השביע לבניו, ואילו בסיפא כ' שהשביע כולם, וכן בדין שישביע כולם, דהרי אחיו לא היה להם מלכות ושררה במצרים יותר מאשר בני יוסף, וכולן שוין. והאמת אומר, דאפשר לומר אף לאידך גיסא, דדוקא את אחיו השביע ולא את בניו, דמכיון שאחיו מכרוהו למצרים לכן השביעם שבעל כרחם יחפשו את האפשרות להעלותו למרות הקשיים, משא"כ בניו לא היו מרגישים חיוב כ"כ בדבר. וכן משמע בדברי המכילתא. ע"ש.

שם שורה אחרונה 'הרא"ם' - לא מצאתי כן ברא"ם. ואולי כוונתו שגם הרא"ם מדייק כמו שדייק הוא לעיל שדוקא לאחיו ציוה.

שם סוף הערה א - כ"כ שם בשם מדרש. וכ"כ בסתמא בדעת זקנים מבעלי התוס'.

שם סוף הערה ב - וגם בלבוש האורה ובשפתי חכמים דנו בזה. ע"ש.

דף קא ע"א ד"ה וישובו, שורה ג 'לעיל' - ברש"י.

דף קב ע"א ד"ה וקרוב, שורה ג 'ששלחום' - לכאורה קשה ממה שביאר רש"י (תצא כא יב) ד'ועשתה את צפרניה' היינו שתניחם שיגדלו, ולא תעכב גידולם ע"י קיצוצם. וכן היא דעת רבי עקיבא ביבמות (מח ע"א). וכן הוא בספרי (כא ז). וא"כ ה"ה הכא, דאפשר דלשון עשיה הוא על מה שלא עיכבו המצריים את ישראל מלברוח.

דף קכב ע"ב ד"ה נמצא, שורה ב מלמטה 'האמור' - אפשר דטעמא הוי משום שעדיין היו עבדים, ולכן לא החשיב כ"כ את הנסים.

דף קכג ע"א סוף הדיבור הא' - והקשה הא' יצחק כרידי נר"ו, דהו"ל למידע כי גדול כח האלקים אף ביבשה, מעשר המכות שכמה מהם היו ביבשה, ובשלמא עד עתה לא החשיבם, מכיון שהיו עבדים, אולם עתה שיצאו לחירות הו"ל להחשיבם למפרע.

דף קכד סוף הערה ג - והדבר מפורש יותר בשער הגלגולים למהרח"ו (הקדמה לו, סוף השרשים בקצרה, דף מח ע"א, ובהנד"מ עמוד קכד).

דף קכה סוף הערה ד - גם בחזקוני מופיעה השאלה ששאל הרב המחבר בסיוע אותו פסוק. וכתב שם הרב המגיה (בהוצאת מוסד הרב קוק) 'לא מצאתי פסוק זה. ובירמיה לה ב: הלוך אל בית הרכבים, פרש"י בני יונדב בן רכב ומבני יתרו היו'.

שם סוף הערה ה - אולם הרב המחבר לא כתב חבב, אלא חבר, שנזכר רק בשופטים (פרק ד). וא"כ דברי רבינו החזקוני צ"ע. וראיתי בספר החזקוני הוצאת מוסד הרב קוק, שכתב שם הרב המגיה שאף במושב זקנים כ' כדברי החזקוני, דהנהו דמדברי קבלה לא חשבינן להו. ולא מצאתי כן במושב זקנים. וכתב שם עוד לעיין בפי' רבותינו בעה"ת עה"ת. ואמ"א.

דף קכו ע"א סד"ה ובעיקר - ולעד"נ דכוונת הרא"ם היתה להקשות דהשם 'יתרו' כולל ב' הדברים, הן יתור הפרשה בתורה, והן הגיור שנלמד מיתור האות וא"ו, וא"כ ודאי שקראו לו בשם יתרו הכולל ב' הדברים, משא"כ שם יתר שמלמד על מעלה אחת שלו בלבד.

דף קכח ע"א ד"ה את, שורה ח מלמטה 'אודות ישראל' - הא אפשר לדחות, דמשה מכיון שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, וכמ"ש רש"י (לעיל ב יא), א"כ אף הוא היה מצטער אתם וגם הוא נגאל, וממה דכ' להלן 'על אודות ישראל' אין ראיה, דודאי עיקר השעבוד היה על ישראל דוקא, ומשה היה רק מיצר עליהם, אך לא השתעבד כמותם.

דף קנז סוף הערה א - ועי' במושב זקנים לבעלי התוס', ובס' משיח אלמים.

דף קנח ע"א בא"ד כל, שורה ה - צ"ל שממרה נאמרו.

דף קסד ע"ב ד"ה בא"ד ומה - הדיבור הבא הוא המשך ביאור הענין. ונראית כוונתו שהיו נוהגים לשים חותם עבדות על העבד, ולכן אמרה תורה שחותם זה יהיה באזנו ששמעה על הר סיני וכו', משא"כ בעבירות אחרות שלא נמכר בגללם לעבד ולא שייכא בהו רציעה כלל.

דף רכח סע"ב - חסר סיום הסוגריים.

דף רל ע"ב ד"ה ובזה נבין מאמרם, שורה יא - צ"ל עלמא עליכם להיות גרושים.

דף רלז ע"ב ד"ה והאיר, שורה ג 'בהעלותך' - פרק ח פסוק ג (דף מה ע"ב).

שם שורה ח 'ד"ה' = דברי הימים (ב ד כ).

דף רלח ע"א סד"ה ומצאתי - ועי' באור החיים (בהעלותך ח ד) ובקונטרס חוקי רצונך (סימן ג).

ויקרא דף א ע"ב ד"ה ומיהו קשה דהוה, שורה ו - צ"ל פירש ויקרא.

שם ד"ה ומיהו קשה היכי, שורה ה 'אלא שקיצר הכתוב, דלא הוה ידעינן דרשא דמה היו הפסקות משמשות וכו', אלא קס"ד שהוא ענין אחר והיה קריאה ודיבור אלא שקיצר הכתוב' - לא הבנתי.

דף ב ע"א ד"ה אליו, שורה ג מלמטה 'מה שתירץ' - ועי' בדברי דוד להט"ז (סד"ה יכול שמעו) מ"ש בזה.

דף ג ע"א שורה יג 'ע"ש' - ובס' דברי דוד להט"ז (ד"ה מן הבהמה) כתב כן בשם התוס' בתמורה (כח ע"א ד"ה טול).

דף ד ע"ב סד"ה הרי - ועי' במש"כ בזה בס' בנין שלמה ובס' סנהדרי קטנה (סנהדרין שם).

דף קטו ע"ב סד"ה ובזה יובן - וכ"כ הרא"ם לבאר דלא מריבויא אתא, אלא מכיון דלא אימעיט. ע"ש.

דף קטז ע"א שורה ו 'הוה ליה למיכתב' - אפשר ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש בעל הטורים ש'אל הכהנים' בגינטריא 'זה לא חללים' ולכן רצה הכתוב לכתוב 'אל הכהנים' בהמשך אחד.

דף קיז סוף הערה ד - אמנם כבר כתב מר"ן בב"י (א"ח סי' י) דרש"י פרשן ולא פסקן, ולא נתכוון לפסק הלכה (ועי' במש"כ בזה בס"ד בס' שלמא בעלמא א"ח סימן ריא ובמש"כ בס"ד בגליון שם). ובמיוחד יש לומר כן ע"ד רש"י בפירושו לחומש שהתכוון אך ורק לבאר הכתובים ע"פ הדרך הקרובה ביותר לפשט הפסוק.

דף קלח ע"א ד"ה ובני, שורה ג - צ"ל בסנהדרין ריש.

במדבר דף לה ע"א שורה ט מלמטה 'הוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים' - האי מילתא תליא בב' הגירסאות שהובאו בתוס' (נזיר ב ע"ב ד"ה ה"ג). ולד' רש"י (שם ד"ה אמרי) מסקנת הש"ס היא דהויין ידים. וא"כ דבריו סתראי נינהו לדברי הרב המחבר אליביה דרש"י בפירוש החומש. וי"ל כמ"ש בגליון הש"ס לרעק"א (ריש נזיר) בשם הרב שם הגדולים בשם הרב יד מלאכי [כללי רש"י אות ו] שהפירוש לנזיר אינו מרש"י.

דף לו ע"א ד"ה בא"ד בשם התוס' בב"ק - ובס' שדה צופים (נזיר ג ע"א) הביא דברי הראשונים בזה.

דף מה ע"ב סד"ה ובשם - ועי' במש"כ הרב המחבר לעיל (תרומה כה לז, דף רלז ע"ב).

דף קז ע"א שורה ז מלמטה 'או לבנות' - ועי' באור החיים (כאן) שביאר טעם אדמימות הפרה כי הוא סימן תגבורת הדינים, ולכן צריכה להיות אדומה בתמימותה. גם העירני הרב אע"ן ז"ל דבדברי רבי משה הדרשן המובא ברש"י בסוף הפרק מבואר שהפרה צריכה להיות באדמימות ע"ש אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום. עכ"ד. אלא שעדיין לא מובן אמאי בעינן שתהיה תמימה באדמומיתה. וי"ל שבא לרמז על מעשה העגל שהיה כל כולו עבירה ללא כל יכולת למצוא בו לימוד זכות. ודוחק.

שם שורה ד מלמטה 'מה טעם יש בה' - לכאורה קשה, דהרי כבר ביאר לעיל סמוך ונראה דשאלת האומות היא על פיסולה בב' שערות ובנשיאת עול. וי"ל דאתא לבאר ב' שאלות האומות: 'מה המצוה הזאת' 'ומה טעם יש בה', דחדא היא על פיסולה בב' שערות ובנשיאת עול, והשניה היא על מה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים. ושו"ר בשפתי חכמים (אות ב) שגם הוא הרגיש בכפל הלשון 'מה המצוה הזאת' 'ומה טעם יש בה'. ע"ש. גם עי' להרב באר שבע בס' צדה לדרך מ"ש בזה.

דף קח ע"א ד"ה והנה, שורה ז 'דהלכה היא' - ועי' להרב משמרות כהונה (חולין שם) שכ' ליישב בפשיטות דהגמ' בשמעתין אזלא כמ"ד דיליף רוב שנים מקרא.

שם שורה יג - צ"ל ק"ו מהלכה.

שם שורה טו - צ"ל למדין ק"ו.

שם בסוף הדיבור - צ"ל למדין ק"ו.

דף קט ע"א ד"ה וקשיא, שורה ו בסוף ההגהה - שאני מצות פרה, שאף שלמה המלך שהבין את כל שאר מצוות התורה מ"מ את מצות פרה לא הבין. וכמ"ש בילקוט (כאן). ואע"ג דפירש בו הרב חן טוב דמצות פרה גילתה על כל החוקים שאף אותם לא הבין. והו"ד בס' זרע ברך (מהדו"ק ד"ה אמנם כשנדקדק). מ"מ בפשטות הרי אית לכל המצוות והחוקים טעם, וכמ"ש הרב זרע ברך שם, ולכן לא איקרו חוקה.

שם ע"ב סד"ה ויקחו - וכ"כ בלבוש האורה. ע"ש. ועי' במה שהעיר בדבריו בס' צדה לדרך עה"ת.

דף קי ע"א ד"ה בא"ד, סוף שורה ז - אמנם י"ל דגם הילקוט ס"ל דילפינן מ'אשר' [והאמת אומר דאפשר דכן גם כוונת הרא"ם]. והנה מקור דברי הילקוט הוא מהספרי, ושם הגירסא 'כשהוא אומר אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, הרי מומים אמורים'. ולדברי הרא"ם לא הו"ל להספרי לאתויי סיפא דקרא 'אשר לא עלה עליה עול', אולם לדברי הרב המחבר ניחא, דאייתיה לאוכוחי דאשר מפסיק תלת בבי בהאי קרא. והגר"א בהגהותיו לספרי מחק תיבות 'אשר לא עלה עליה עול', משום שראה אותן מיותרות. ולדברינו ניחא [והאמת אומר דמדברי התוס' (חולין יא ע"ב בדיבור הא') מוכח קצת כהרא"ם מדקאמרי התם דלר"ש ס"ל דתמימה קאי אתרווייהו, על האדמומות ועל המומין. וכן גם משמע מדברי ר"מ הדרשן המובא ברש"י להן (פסוק כב ד"ה תמימה) שכתב: תמימה, על שם ישראל שהיו תמימין ונעשו בו בעלי מומין. ע"כ. הרי דביאר דתמימה קאי נמי על המומין. ולדברי הרב המחבר דאשר מפסיק הענין א"כ אי אפשר לומר דקאי אמומין. וי"ל דבכהאי גוונא מצינו בכ"ד דדריש לפניו ולאחריו אף שפשטיה דקרא מוכח דלא כן].

דף קיא ע"ב ד"ה אל, שורה ז 'ועוד לו שיזה' - נדצ"ל: אלא שא"ה [דמתחילת עסקו נטמא] יקשה איך יזה בטומאה, והכתיב.

דף קיב ע"ב בדיבור הא', שורה ז מלמטה 'משל החיל' - נ"ל לבאר כוונתו, דמ"ש רש"י בפירוש החומש ובספ"ק דיומא קאי על כשחזרו מן הגולה ולא היה להם אפר אחר חוץ מאותו אפר שהיה בחיל, ולקחו ממנו, ושמו תחתיו אח"כ מהאפר המיועד למשמרות, תחת האפר שלקחו משם מקודם (חוץ מהאפר שכל פעם היו שמים בחיל למשמרת).

דף קלג ע"א סד"ה אל - ולא הבנתי מש"כ שחיפה עליה חם במה ששימש עמה בתיבה, וכי כו"ע ידעי שבא עליה אביו של עוג. ואת"ל שנודע הדבר, וכי ידעי אינשי אי חם בא עליה לפניו, ומדוע היה צריך לבוא עליה שוב כדי לחפות עליה.

שם סוף הערה יא - ויש להקשות שאין תירוצו של מהרמ"ט ז"ל יועיל לבאר דברי הרא"ש ז"ל, דאי הכי מה הקשה הרא"ש אמאי לא נמנה סיחון עם בני חם, והרי אינו בנו. ותו קשיא מש"כ הרא"ש ז"ל שנולד סיחון אחר המבול, ואי אפשר שתתעבר מאביו של עוג, שכן אין הריון יותר מי"ב חודש כדאיתא ביבמות (פ ע"ב). ולכן נ"ל דמהרמ"ט ז"ל בא לומר תירוץ אחר לקושיית העולם, ולא אזיל בשיטת הרא"ש ז"ל. ושו"ר דמקור דברי מהרמ"ט ז"ל הוא בפי' רבינו בחיי (חוקת כא לד) ובילקוט ראובני (במערכות שבסוה"ס, ערך זנות אות ח) בשם מדרש, וז"ל: סיחון ועוג בני שמחזאל היו מבני אלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שימש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ע"כ. וכ' בהגהות מהר"ש מדסוי שבסוף הש"ס דפוס וילנא (כאן) שהוא מקור דברי מוהרש"א ז"ל בח"א (כאן) בשם מדרש. והרח"ד שוול ז"ל בהערותיו לרבינו בחיי שבהוצאתו כ' שלא מצא כן במדרש.
והנה במש"כ לעיל להעיר שאין הריון יותר מי"ב חודש, אפשר דשאני בשנת המבול שלא שימשו המזלות. וכמו שראיתי בס' פרדס יוסף (נח ח יט בסופו) שהביא דברי הרב תפארת יהונתן ז"ל שכ' ליישב הקושיא איך היו כשרים לקרבן התורים ובני היונה שהיו בתיבה, והרי עברה עליהם שנה תמימה. ויישב שהואיל ולא שימשו המזלות, א"כ חשיב שלא עבר הזמן. ובזה יישב בס' פרדס יוסף שם איך חיו בתיבה בעלי החיים שאין להם עצם, שאינם חיים יותר מי"ב חודש. אולם עי' בהסכמת מהרש"י הכהן ז"ל לס' פרדס יוסף (באות א) מה שדחה. ועי' גם להאדמו"ר האחרון מליובאביטש ברשימותיו (ח"ג עמ' סט-ע).
וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוס' (חוקת כא לד), שהביאו קושיית העולם כנ"ל, ותירצו בזה"ל: ואומר הרב רבי יחיאל בר יוסף, שעוג נולד קודם המבול, ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול, והלכה ונישאת לאחד מבני נח, וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם, ונולד סיחון בתיבה. ע"כ. והובא בערוך לנר (כאן) ובס' שדה יצחק על הש"ס (בחי' פר' נח שבסוף ח"ג). ע"ש. וע"ע בשו"ת באר משה ח"ח (סימן טז). ובתוס' (כאן ד"ה זה) כ' דהכי נמי נפלט סיחון מדור המבול. ע"ש. וכן הוא במדרש פטירת משה (המובא בילקוט שמעוני פר' וילך רמז תתק"מ ובס' אוצר מדרשים ח"ב דף שסז ע"ב). ובסדר הדורות (לפני שנת אלף תרנ"ו) כתב שכן הוא גם בב"ר (ס"פ וזאת הברכה). ע"ש. ובפנים יפות (ס"פ חוקת) כתב שאחיה אבי עוג פלט מהמבול יחד עם עוג ונולד לו סיחון לאחר המבול. ע"ש. ועי' להרא"ם ז"ל (לך יד יג) שכ' שאף עוג לא פלט מהמבול. והשיג עליו הרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו הנד' בס' אור עולם ח"א (שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, עמ' צז). ע"ש.
ויש להעיר במש"כ הרא"ש שעוג פלט מן המבול כדאיתא בב"ר ועוג וסיחון אחים הוו כדאיתא בנדה, ומדוע לא ציין המקור שעוג פלט מן המבול שגם הוא במס' נדה כאן בשם רבי יוחנן. ובאמת בדעת זקנים הביא כמקור לשני הדברים את דברי הש"ס כאן.
גם יש להעיר במ"ש הרב המחבר בשם הרא"ש, שכן בפי' הרא"ש עה"ת שבס' הדר זקנים (נח ז כג) כתב אחרת, וז"ל: וישאר אך נח, נמצא בשם ר' יהודה, דמכאן רמז לעוג שפלט מן המבול, דא"ך נ"ח עולה בגימטריא עוג. ואמרינן בגמ' (זבחים קיג ע"ב) היכא קאים, ומקשינן אנן ידעינן דעוג וסיחון אחי הוו ואמאי לא קבעי סיחון היכן קאים. וי"ל כי הניצולים מן המבול ניצולו זוגות זוגות, ועוג היה ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון. או א"נ שעוג בא על אמו לאחר המבול והוליד סיחון. ע"כ. וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (נח ז כג) בשם ר"י החסיד ז"ל. ולתירוצו הב' י"ל שמ"ש הש"ס שהיו אחים בני אחיה, היינו משום דבני בנים הרי הם כבנים כדאיתא ביבמות (סב רע"ב).
ובילקוט מעם לועז (נח ח ו) כ' וז"ל: וי"א שלכך שימש חם בתיבה, כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר, ולכן שימש עם אשתו בתיבה, והבן שנולד לו קרא סיחון. ע"כ. וכ' בהערות (אות צח) שמקורו מדברי רבינו בחיי (פ' חוקת) ומהרש"א בנדה. ואינו כן. וכבר הבאנו לעיל דברי רבנו בחיי ומהרש"א. ודברי הרב מעם לועז נסתרים מד' הש"ס שאחים היו. וי"ל בדוחק שבא עוג על אמו, וכמ"ש כיו"ב בהדר זקנים בשם הרא"ש וכנ"ל. אלא שהיה לו להרב מעם לועז לבאר דבריו.

דף קלד ע"ב שורה ג 'כי רב הוא' - ואפשר ליישב דרק לאחר שהלכו המואבים אל זקני מדין רק אז ידעו דבר זה שעם ישראל כוחם בפיהם, ולפני כן לא ידעו ענין זה. ולכן המדרש אמר ד"ז עה"פ כי עצום הוא ממנו ולא על הפסוק כי רב הוא דהוי מקמי שנטלו עצה ממדין.

דף קלו ע"ב ד"ה בעת, שורה אחרונה 'הטורים' - או על שם שבא להלקות את ישראל, וכמ"ש בזוה"ק וה"ד להלן (דקל"ח ע"א).

דף קלח ע"א שורה יג 'וכפירוש רש"י' - להלן פסוק יח ד"ה לא.

דף קעה ע"א שורה ב - צ"ל המלואים וכאן ציוה לדורות. וכן הוא ברש"י (כן אמר לי הרב המגיה אע"ן ז"ל).

שם שורה יג - צ"ל אומרו המלואים (כן אמר לי הרב המגיה אע"ן ז"ל).

דף קפא ע"א שורה י 'ואב' - תיבה זו יש למוחקה, שהרי לא מצינו בתורה לשון הפרה גבי אב, ובהא גופא מסתפק רש"י השתא, אי באב מיפר או מתיר.

שם שורה יז - צ"ל שמוע אישה.

דברים דף קטו ע"א סד"ה ובזה יובן - וכ"כ הרא"ם לבאר דלאו מריבויא אתא, אלא מכיון דלא אימעיט. ע"ש.

דף קטז ע"א שורה ו 'הוה ליה למיכתב' - אפשר ליישב קושיא זו עפמ"ש בעל הטורים ש'אל הכהנים' בגימטריא 'זה לא חללים', ולכן רצה הכתוב לכתוב 'אל הכהנים' בהמשך אחד.

שם ע"ב ד"ה ודע, שורה ז מלמטה - וכ"כ בס' ויחי יוסף למהר"י פינטו (דף שפה ע"א) בשם הרא"ם כאן. ועי' במש"כ בס"ד שם בגליון.

דף קפט סוף הערה ב - אולם ראה לעיל (דף ס ע"א בסוף הדיבור הא') שהיה איזה זמן שלא היתה לו להרב המחבר מסכת סוטה.

יום רביעי, 14 באוגוסט 2019

שו"ת מגן שלמה

שם הספר: שו"ת מגן שלמה.
מחבר: רבי שלמה מעלי הכהן טוויל.
דפוס: תשע"ח.

בעמוד 38 סימן מח - הוא בעמוד קלב.

בעמוד 39 סימן עה - צ"ל הערות קטנות.

בדף כט ע"א שורה ה - צ"ל הוו 72.

בדף לב ע"ב אות י שורה ו 'החכם דוד שואיקה' - ועי' בקונטרסיו בענין עשיית עירוב בפולנקו ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד לג ד"ה שאלה, שורה ג - צ"ל הגויים הנמצאים.

בעמוד עט, באמירת 'לכה דודי' לצד מערב - ראה עוד כאן.

בדף קלג ע"א ד"ה וכשזכיתי - וסיפר הרב המחבר נר"ו שמהר"ע יוסף ז"ל ביקש באותו ביקור שאשתו תכסה את ראשה המטפלת, והיא שאלה את מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל ואמר לה שתמשיך לכסות ראשה בפאה נכרית. וכן עשתה.

בדף קנד ע"ב אות ה שורה ג - צ"ל דניחא ליה.

שם אות ו שורה ד - צ"ל שהשתמש במצוה.

בדף קנז ע"א אות יב שורה ד - צ"ל חלצה חליצתה.

שם שורה י - צ"ל חליצתה כשרה.

שם שורה יז - צ"ל מהמצוה אלא.

בדף רנג ע"ב ד"ה ולענין - ראה בשו"ת קצירת האומר (סימן עב דף מא ע"א) שכתב להשיג על הדברים האלה.

בדף רנט ע"ב שורה ט 'הב"י בחו"מ סי' קצ"ה' - מחודש יב.

בעמוד רסד בסופו, דלטעון קים לי בעינן לפחות ב' פוסקים - וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"י ח"מ ס"ס א). ע"ש.

בעמוד רסו ד"ה אחדשה"ט, שורה ד - צ"ל מדובר ביניהם.

בעמוד ערה אות ד שורה ג - צ"ל אף שלא התקיים.

שם בד"ה והנה, בענין מכירת העליות אי הוי מדין נדר או מדין מקח וממכר, שנחלקו בזה רש"ל והמג"א - ומזה מוכח דלא כמ"ש הרב המחבר לעיל (אות ג) שאין רשות לגבאים למכור העליות.
ובעיקר הענין איך מועילה מכירת העליות, ראה עוד בעלון מעשה המשפט (פרשת שלח תשפ"א עמוד א במדור 'מעשה בית דין'), ובמש"כ בס"ד בגליון ספר פתחי חושן על קנינים (מהדורת תשע"ו עמוד תז הערה ז).

בעמוד שי, בעמוד השני שלאחריו, ד"ה הרב, שורה ד - צ"ל שנה לפטירתו.

שם - ראה את תמונת מצבתו באתר מי צדיק.

שם ד"ה והנה 'אין שום זכר לדבריו' של מהר"ר צאדק הרארי - ראה תשובה אליו בשו"ת יביע אומר (פח"ז י"ד סימן א) בענין עגלים שאין ידוע אם שהו ח' ימים. וראה מכתבו של מהר"ע יוסף ז"ל הנדפס בקובץ בית יוסף (גליון כד סימן קנח) שבו הוא מספר שנפגש עמו. ובשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף (ח"א מהדורת תש"פ בסוף מכתבי ברכה שבראש הספר) נדפס מכתב ממנו למהר"ע יוסף ז"ל. בשו"ת מגן בעדי למהר"מ עבאדי (ס"ס טז) הביא תשובה שכתב לו בזה מהר"צ הרארי. והו"ד בשו"ת יביע אומר (שם סימן ב ד"ה אחרי). ודברים ממנו הובאו בס' דרך אר"ץ (עמודים צט, ק, קפ, ריז, רכ, רכא). ונזכר גם שם (עמודים קח, קפה, ריא). גם בגליונות דרך אר"ץ (לעמודים יז, יח, כ, ובענין הנפיחה וביקור זוגות בבית האבל ופאה נכרית לאשה) הובאו דבריו.
וזכורני כשבא לבקר בזקנותו בכולל מאור אברהם בעי"ת מיקסיקו יע"א, והתרגש מאוד עד דמעות, באומרו שכך היה באר"ץ שהיו לומדים בעיון (ראה להלן עמוד שמז ד"ה אני) ומי מלל לראות כזאת במיקסיקו, ונתן מתנה כספית לכל אברך ואברך.
וסיפר לי חתן בתו ידידי המו"ן חיים עבוד נר"ו שהיה מקפיד על בני ביתו שיענו ברוך הוא וברוך שמו על ברכות הקידוש, ואמר שאין בזה משום הפסק. וראה בקונטרס הפסקים שכן מנהג עיר מולדתו אר"ץ.
וסיפר לי המו"ן כהר יוסף אורון נר"ו שבשנת תש"ן לערך היה לומד בחבורה מסכת גיטין עם מו"ר מהר"ר אברהם שבות הלוי נר"ו ובא מהר"ר צאדק הרארי לבנים, ושאלם אם למדו את דברי המהרש"א, וכשאמרו לו שלא, אמר להם שיש ללמוד את כל דברי המהרש"א על המסכת.
וראה את תמונת מצבתו באתר מי צדיק.

בעמוד שיב אות ז - והאריכו בזה בהקדמת ספר בית יעקב למהר"ר אברהם דיין ז"ל. ע"ש.

שם אות ח, שנהג לומר 'קוינו וצפינו כל היום' - ואמר לי הוא ז"ל שכן מנהג אר"ץ. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד יח).

בעמוד שכב ד"ה בשמי, שורה ב - צ"ל אשר הואלתם.

שם ד"ה בעת, שורה א - צ"ל יהיה נטמע בין.

בעמוד של אות א - צ"ל שיורני על. וכן הוא בס' רועה נאמן שהבאתי להלן בסמוך.

שם ד"ה נ.ב., שורה א 'אין לנו תשובתו של הרב עבאדי' - כצ"ל. וכבר נדפסה בספרו מגן בעדי (סימן לא). והתשובה של מהר"ר מטלוב עבאדי על שאלה א נדפסה בשו"ת רועה נאמן (י"ד סימן סג אות י הערה תרלט), ושם יש ט"ס במש"כ על ספר 'רמב"ם לשם', וצ"ל 'רמב"ם לעם'.

בעמוד שמז ד"ה אני, שורה ד - צ"ל מגן דוד.

בעמוד שבא שורה ז - צ"ל לו מליצים טובים.

יום רביעי, 24 ביולי 2019

שו"ת בית הלוי

שם הספר: שו"ת בית הלוי
מחבר: רבי יוסף דובער הלוי
דפוס: תשמ"ו

בעמוד השער 'אבלעמאנן' - בסוף קונטרס זכרון יהונתן חתם את שמו 'אבעלמאן'.

בח"א סימן א סוף אות ג, דף ד ע"ב - עי' במה שהוסיף על זה בלוח הסימנים שבסוף חלק זה.

שם סימן ג אות ב שורה לב,  דף י ע"ב 'רק הדיוט דוקא' - עי' במה שהוסיף על זה בלוח הסימנים שבסוף חלק זה.

שם ס"ס כה, דף לח סע"ג - עי' במה שהוסיף על זה בלוח הסימנים שבסוף חלק זה.

שם סימן מ אות ג בהגהה שורה ג, דף סז ע"ג 'דצריך לחזור ולברך' - והריטב"א (פסחים ז ע"ב ומגילה כא ע"ב ד"ה ומאי בשם הירושלמי) כ' שאם שהה כדי לגמור את כל הברכה חוזר ומברך. וכ"כ בס' המכתם (פסחים ז ע"סב). וע"ע בזה בשו"ת יביע אומר (ח"ז א"ח סימן נא אות ו).

שם בסוף ההגהה - עי' במה שהוסיף על זה בלוח הסימנים שבסוף חלק זה.

בדרוש א ד"ה אמנם עוד, דף א ע"ג 'הרי אם אין העני לפנינו, אין עליו חיוב של צדקה' - יש להעיר שיש חיוב צדקה אפילו אם אין העני לפנינו, עי' בס' אוצר פסקי צדקה (סימן א).

בח"ג סימן א אות ח סעיף א שורה כא, דף ח ע"א 'הרמב"ם' - פ"א מהלכות שמיטה ויובל ה"ח וה"י.

שם סימן יז - ע"ע בס' אהלי שם (כתובות סימן נז).

שם סימן כו אות ה שורה ג, דף מב ע"ד - צ"ל לכתחילה דאי דיעבד.

שם שורה ה - צ"ל רשאי להמיר.

שם ד"ה ומה - אולם עי' בס' קרבן אשם למהר"י שכארליש (ריש תמורה) שהקשה אמתני' דהתם דהול"ל בקיצור הכל ממירין ותמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, וכתב בתירוצו השני דקמ"ל דאף היכא דאין תמורתן תמורה מ"מ לקי. והביא ראיה מזה לדעת הרמב"ם דשותפין וקרבן ציבור אע"ג דאין עושין תמורה מ"מ לקי. ע"ש. והנה אף שהרב קרבן אשם הזכיר בדבריו את דברי רש"י בריש חולין, כוונתו לחולין ב' ע"א, אולם בע"ב כתב רש"י שלא כתבה המשנה הכל ממירין ותמורתן תמורה שהרי תרתי דיעבד למה לי, ושלכן כתבה המשנה לישנא דלא שאדם רשאי להמיר, כדי לומר אח"כ שסופג את הארבעים. וא"כ קושיא מעיקרא ליתא, ואין ראיה מזה להרמב"ם. והרב קרבן אשם אף לא הביא דברי התוס' בחולין (בע"א) שהקשו ע"ד רש"י דהול"ל למתני' למימר הכל ממירים והממיר סופג את הארבעים.
ובעיקר שיטת הרמב"ם בזה, עי' גם בס' עבודה ברורה (ריש תמורה).
ומש"כ הרב קרבן אשם בתירוצו הא' דקמ"ל מתני' דאף בשלו רשאי להמיר, עי' בקול הרמ"ז (ריש תמורה) שכ' איפכא. והו"ד בס' עבודה ברורה (ריש תמורה).

שם סימן נג אות א - ע"ע בקובץ אור המערב (גליון א עמוד לו).

בקו' זכרון יהונתן בעמוד האחרון ד"ה והנה, שורה ח - צ"ל קולא וחומרא.

במפתחות שבסוה"ס - כשכתוב במפתח 'ח"ג שו"ת הגר"ח' הכוונה לשו"ת הגר"ח שבסוף ח"א.