שם הספר: שלמי משה על שו"ע או"ח ויו"ד הלכות פסח והגעלת כלים
מחבר: רבי משה שבות
דפוס: תש"פ
בדף שלאחר עמוד השער 'ראובן בן סאדה' - צ"ל ראובן בן סעדה.
בהסכמת מהר"ש טוויל, לפני החתימה - צ"ל והוא מיראי ה'.
בתוכן הענינים עמוד ה סימן סח - צ"ל מצא פת.
בעמוד יב, הביא דברי הרב אור לציון (ח"ג פ"ה הערה ב ד"ה והנה מרן) שדן בדברי מר"ן בש"ע שכתב ששבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, וצריך ביאור איזה הלכה למדנו כאן, ויש שנהגו מטעם זה לומר בשבת זו במקום שבת שלום ומבורך, שבת הגדול שלום ומבורך וכו' - והנה כמו כן ראיתי שכתב בס' משנה הלכה על המשנ"ב, "נראה דכיון דהשו"ע נתחבר לפסק הלכה, א"כ ע"כ דגם בזה הכונה דבאמת ר"ל דצריך לקרותו בשם שבת הגדול כשמזכירין את השבת שלפני הפסח ולא בא לומר טעם הקריאה לבד" [וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן צב)].
אולם מהר"י דוד בשו"ת בית דוד (סי' קסב) ג"כ הקשה אדברי מרן כדהקשה המשנה הלכה, ותירץ, כי לפי שמצוה היא לזכור נסי השי"ת, לפיכך כתב כן שהוא כמו דין וכו'. ע"ש. והביאו בספר חזון עובדיה על הלכות פסח (בחלק ההלכות מהדורה שניה עמ' יח). וא"כ ליתא לדינו המחודש של הרב משנה הלכה הנ"ל. וע"ע במה שכ' בשאלה זו בקובץ הערות וביאורים (פסח תשע"ב עמ' מד, ומה שכתב שם לציין לס' השיחות תשמ"ח ח"ב, הדברים נמצאים שם בח"א עמ' שנז).
ובספר בשבילי המנהג (עמוד רכ) כתב בשם מהר"א מישקובסקי ז"ל, שהשו"ע כתב סימן שלם על קריאת שם שבת הגדול, כדי ללמד אותנו דאפילו כדי לקבוע שם מסויים על יום מסויים גם ע"ז צריך שו"ע, ואי אפשר לעשות זאת לבד. והו"ד בקובץ קול התורה (גליון מו עמ' ריד). ולפי דברי הרב בית דוד הנ"ל, אינו מוכרח. וע"ע בזה בס' דרך שיחה (עמ' רלג).
וראה עוד בזה בקובץ הערות וביאורים (ר"ה תשע"ג עמ' נו) ובס' שלמא בעלמא (סימן תל).
בדף כג ע"א ד"ה וכל, שורה ג - צ"ל החצי שעה.
בדף קיא ע"ב שורה ח - צ"ל נטעי גבריאל שכתב לעורר.
בדף קלג ע"א דן בסתירת דברי מר"ן בש"ע אי אמרינן חו"נ - הנה כתב בכנסת הגדולה (סימן תמב בהגב"י) וז"ל: ורבינו המחבר בספרו הקצר לא פסיקא ליה מילתא, וכתב כלשון הזה, אם נתערב החמץ קודם הפסח, אינו חוזר ונעור, ויש חולקים. ע"כ. ויראה לי שאם הרב היה אומר יש מתירין ויש אוסרים, היה מקום לומר שלדעת הרב ז"ל הלכה זו מסופקת היא ולכן כתב יש אוסרים ויש מתירים, אבל כיון שהרב ז"ל שנה לנו סברת ההתר בסתם, וכתב אינו חוזר ונעור, דעתו לפסוק כן לענין מעשה. וכן מצאתי בתשובות מורי הרב [מהרימ"ט] ז"ל ח"ב חאו"ח סימן א משם חכם א', וחיזק דבריו מוה"ר ז"ל שם. ע"כ. וכ"כ עוד בשיירי כנה"ג (הגב"י אות ד). ע"ש. וע"ע בס' אתם קשות (דף סג ע"ב).
והרב המחבר הביא דברי הפר"ח (אות ד) וז"ל: ותימא על המחבר ז"ל, שבכאן סתם כדברי האומרים דאינו חוזר ונעור, אלמא הכי ס"ל, ובסימן תמב ס"ד העתיק דברי הרמב"ם שהוא דין הטיריאקה שאסור לאוכלו בפסח אע"פ שנתבטלה מקודם הפסח, וכבר השיגו שם בהגה. ע"כ. וכבר הקשה כן מהר"י אישקאפא בס' ראש יוסף (אות א) בדברי הטור, שאף הוא דבריו שבסימן תמב סותרים לסימן תמז.
וכתב בראש יוסף (שם), שאין לתרץ דבסימן תמב מיירי שעשאה נכרי בפסח עצמו, שהרי מדברי הרב המגיד מוכח דלא כן. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (שם) דהטריאק עשאוה לפני פסח. וזה דלא כמו שרצה ליישב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דף קנו) דמיירי שעשאוה בפסח, ואף הוא כתב בסו"ד שהדברים דוחק בעיניו. ע"ש. ועי' בס' קובץ על הרמב"ם (פ"ד מהלכות חמץ ומצה הי"ב) שאף הוא כתב ליישב דברי השו"ע דהטריאק מיירי שעשאוה בפסח [וביאר כן גם בדעת הרמב"ם. וכן נראה שביאר דברי הרמב"ם בשו"ת הרדב"ז (סימן תתקט ד"ה ולענין)]. וזה דלא כמ"ש מרן בב"י בדעת הרמב"ם. ותימה על מהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ד מהל' חו"מ אות יז) שהעתיק דברי הקובץ ולא העיר עליו, אף שהוא גופיה לעיל (בפ"א מהל' חו"מ אות כא) האריך לבאר בד' הרמב"ם דאף אם נתערב לפני הפסח אינו בטל.
והנה בשיירי כנה"ג (שם) כתב בדעת מרן דבנתערב ממשו של חמץ אמרינן דחוזר ונעור, ודוקא בנתערב טעמו בלבד היקל. ע"ש [ולא הזכיר כלל דין הטריאק דסי' תמב ס"ד. ודלא כמ"ש משמו בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן כג אות ח) שהכנה"ג יישב בזה דין הטריאק, אף שבאמת עפ"ז היה יכול ליישבו. ועי' למהר"א אבא שאול נר"ו במאמרו הנד' בקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' פג והלאה) שהאריך ליישב סתירת דברי מר"ן עפ"ד הרב שכנה"ג ז"ל].
והשיגו בפר"ח (שם) בזה"ל: ולא נהירא, כדמוכח בהדיא מתשובת רב נטרונאי שהביא הטור סי' תמב, על העושים יין מצמוקים ומוצאים בהם חיטים, שאסור להשהותו בפסח, אע"פ דליכא התם אלא טעם החטים, וכן מתבאר מתשובת הרשב"א (ח"א סימן נג וסימן תפה), וכן מדברי הב"י (סו"ס תנא). ע"ש. וברור הוא. ע"כ [ולא הזכיר הפר"ח דברי הב"י סי' תמב. ודלא כמ"ש בשמו בשו"ת יביע אומר (שם). ולדבריו דברי הפר"ח מוקשים טובא, וכהשגת הרב שמחת יהודה ע"ד הפר"ח, והובא להלן. ודו"ק]. ובשו"ת שמחת יהודה (סימן ה ד"ה והנה) הקשה על הכנה"ג מד' מרן הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם, והקשה עוד עליו מכ"ד. ע"ש. והביאו בקצרה ביביע אומר (שם). וע"ע בשדי חמד (אס"ד מע' חמץ ומצה סימן ג אות ד) שהאריך בד' הכנה"ג.
והביא הרב המחבר דברי הפר"ח (שם) ביישוב דעת מרן, וז"ל: ויראה שדעת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא לחמץ שערבוהו במזיד דומיא דטיריאקה, וחילוק זה הזכירו בב"י בשם רי"ו. ע"ש. והסכים עמו בשלחן גבוה (סימן תמב אות טו וסימן תמז אות י) [וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הג') ביישוב ד' הטור, וז"ל: ועוד נראה דאיכא למימר דאי אית ליה לטור דאינו חוזר וניעור, היינו דוקא בנתערב ממילא קודם הפסח, או שעירבו אדעתא שלא להשהותו בפסח, ואחר כך אירע ששהה, אבל אם עירבו מעיקרא אדעתא להשהותו אפי' בפסח בהא אפי' הטור סובר שאסור לאכלו, והטריאק"ה ודאי כשעושים אותה דדעתו להשהותה עד זמן מרובה, ומשום הכי אסור לאכלה בפסח. וזה נ"ל יותר. ועוד יש לומר דבר אחר. ועיין. ע"כ. ועי' בשכנה"ג (סימן תסו הגב"י אות א סד"ה ונ"ל) בשם מהר"י אישקאפה. ובמש"כ מהר"י אישקאפא בראש יוסף (סימן תסו אות ב). וע"ע בראש יוסף (סו"ס תנא)]. ודברי הפר"ח הביאם גם מהר"ח אבואלעפיא בס' מקראי קדש (סימן תמב ס"ד, דקנ"ז סע"ב) [ומש"ש בסו"ד, דבריו אינם מובנים לענ"ד]. וכ' בשו"ת אור לציון (ח"א סימן לד אות א ד"ה אמנם, וח"ג פ"ח הערה ד) שכן דעת רוב האחרונים. ע"ש.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (שם) שהביא בשם שו"ת שמחת יהודה (שם) שהשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם. ע"ש. ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ב (פסקי פסח סימן ו) [ודבריו חזרו ונדפסו בהגדת אהלי שם (הלכות חמץ ומצה סימן ו)] השיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) שכ' דהרמב"ם חולק על הטור שם, ולדברי הפר"ח אין כאן מחלוקת. ע"ש. ויש להעיר שמה שהביא הפר"ח שהב"י גופיה חילק בזה בשם רי"ו, הנה לא הביא הב"י (בסימן תמז בהנד"מ אות ב) חילוקו של רי"ו אלא גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה, ושוב כשדיבר הב"י לאחר מכן מדין חו"נ לא הזכיר חילוק זה כלל, ומדבריו בדין חו"נ מוכח דלא ס"ל כרי"ו, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם) [ועל זה העירני מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שמר"ן בב"י כשהביא דברי רי"ו ציין למש"כ בזה לעיל (בסימן תמב), ושם (בהנד"מ אות ט ד"ה והרא"ש) הביא דברי הרא"ש שכתב כן, והתם לא מיירי גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה]. ועוד יש להשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) דלמ"ד אינו חו"נ שרו הגבינות הלחות, אע"ג דהתם הוי במזיד [ואולי י"ל דשאני טריאק שדרכם לעשותו לזמן מרובה, וכמ"ש בראש יוסף הנ"ל. משא"כ גבינות לחות שהדרך לעשותן לזמן מועט, ומיירי שעשאן לאכלן קודם הפסח]. וע"ע בשו"ת דבר משה (חאו"ח סימן ל) ובכסא אליהו (אות ז ד"ה והנה) ובהגהותיו לשו"ת משאת משה הנדפסות בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה), ובשו"ת רביד הזהב (סימן כו). ועי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט וסימן פה וחיו"ד סימן קעד) שכ' לצרף תירוץ הפר"ח עם מה שאי אפשר לטריאק בלא החמץ (כד' הכס"א דלהלן).
ובס' כסא אליהו (שם ד"ה ולע"ד) כתב ליישב ד' מרן, דההיא דתריאק הו"ל כעין דבר המעמיד דאפילו באלף לא בטיל, כיון דאי אפשר למעשה התריאק בלי נתינת חמץ לתוכו, משא"כ בשאר דברים שנתערב בהם חמץ דאמרינן בהו דאינו חוזר ונעור. ע"ש. וע"ע בס' משנת יעקב (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"ב). ובשו"ת יביע אומר (שם) העיר, שאפשר להשיג עליו כהשגת הרב שמחת יהודה הנ"ל על הפר"ח, מד' הב"י שכתב דרב נטרונאי ס"ל כהרמב"ם שחו"נ, והרי שם אפשר בלא תערובת החטים. אא"כ נאמר דכוונת מרן דרב נטרונאי קאי בסברת הרמב"ם בעיקר הדין שחו"נ, ועדיפא מיניה קאמר, דאף בטעמו וגם אפשר בלא"ה אפ"ה אסור, וכהאי גוונא מצינו בשבת (קלז סע"ב) ובכמה דוכתי. ע"ש. ודבריו תמוהים, דאף דאולי יש מקום לדחוק כן בכוונת הב"י בסי' תמב שכ' דבריו ביישוב דעת רב נטרונאי, אולם מה יעשה לד' הב"י בסי' תמז שכ' להשוות שם ד' הרמב"ם עם הראשונים הסוברים דבכל גווני חו"נ וחולקים על שאר הראשונים הסוברים דבכל גווני אינו חו"נ. וכן השיג אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכס"א מד' הב"י (סימן תמז). ע"ש. וע' בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף א אות א ד"ה והנה) ובילקוט יוסף על מועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סי' ב). וכן יש להשיג ע"ד הכס"א מד' מרן הב"י (סי' תמז) לענין הגבינות הלחות, שאף לגבן שייך חילוק זה, ולא הזכיר מרן כי אם הא דנטל"פ [ומש"כ בשו"ת יביע אומר (שם) להעיר ע"ד הכס"א שכבר קדמו הט"ז בד"ז, עי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דקנ"ה) שאין דברי הט"ז נכונים, דלא הוי דבר המעמיד ממש, אלא איסורו מחמת שאי אפשר לעשותו זולת החמץ].
והנה הביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (סימן תמב אות מז) שכ' לבאר מדנפשיה דעת מרן, דהחמיר בטריאק משום דניכר החמץ אלא שנפסד טעמו ע"י התערובת, משא"כ בשאר תערובת שאינו ניכר בהם החמץ, לא אמרינן בהו חו"נ. וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הא') ביישוב דברי הטור, דבטריאק"ה החמץ עצמו עומד ואינו מתערב יפה, והוה ליה כאלו עומד בעין, אז ודאי אסור לכו"ע אפילו ע"י תערובת. ע"כ. וכ"כ בשו"ת משאת משה (ח"א סימן ב ד"ה ואגב) ביישוב סתירת דברי הטור. וכ"כ בחק יעקב (אות יד), דשאני בטריאק"ה כיון שממשות החמץ בתוכו, ואינו מתערב יפה, דהוי כיבש, ושכ"כ בראש יוסף. ע"ש [ובזה מיושבת קושיית מהר"ר בנימין וולף איגר שהובאה בקובץ מפרשים מכת"י שבסוף השו"ע הוצאת מכון ירושלם (בסעיף ד). ודלא כמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) בדעת הרמב"ם. ע"ש].
ולכאורה צ"ע, דלשון מרן הוא דאפי' יש בו חמץ כל שהוא, ולא מסתבר שחמץ כל שהוא יהא ניכר. ושו"ר בכסא אליהו (שם ד"ה והנה) שכ' על תירוץ מר אביו בשו"ת משאת משה בזה"ל: ועיין שם מה שתירץ, ולא זכיתי להבין דבריו, דעינינו הרואות דלא קאי בעיניה. וכ"כ להדיא הרשב"ץ ז"ל בס' מאמר חמץ, אע"ג דלא קאי בעיניה, אעפ"כ אסור לאוכלו. ולשון הר"מ ז"ל, אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא כו'. יעו"ש. ע"כ. וכ"כ עוד הרב כסא אליהו בגליון שו"ת משאת משה, ונדפסו הגהותיו בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה).
ועוד הקשה אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכה"ח מד' הב"י כאן שעשה את ד' הרמב"ם והטור כחולקים. ע"ש. וכן יש להעיר מדין הגבינות הלחות שלא הזכיר בהם מרן חילוק זה להקל אף לדעת הרמב"ם. וכנ"ל.
וש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל בס' מצעדי גבר עמ"ס יבמות (סו"ס יח) כתב לחדש בביאור דעת מרן, דפסק להקל בחו"נ דוקא בצירוף דעות האומרים דהיתר בהיתר בטיל והאומרים דחמץ שמו עליו, משא"כ בטריאק דלא הוי אוכל, אין כאן חמץ האסור כלל, ולא שייך לומר בו איסורא בלע, ולכן לפני הפסח הוי היתר בהיתר ממש ולא בטיל, וכשבא לאוכלו בפסח אחשביה, ושוב אינו יכול להתבטל בפסח עצמו, ולכן אסור. עש"ב. וגם עליו יקשה ממה שהשוה מרן בב"י דין הטריאק לשאר תערובות חמץ.
ואאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) כתב בביאור דעת מרן בזה"ל: ונראה לומר בזה, שאכן כאשר הביא הב"י דין של תריאקה כוונתו היתה להניח הנידון של חו"נ לסי' תמז, ועצם הנידון תריאקה הרי ניתן לפרשו בכמה אופנים שלא יהו נוגעים לדינא של חו"נ, והם במקרה שעירבו בפסח עצמו, וכן שמא במזיד כהפר"ח [כצ"ל], או שמא ניכר ככה"ח, ורק אח"כ ידון השו"ע לגופו של נושא אם אמרינן חו"נ או לא. ודו"ק בזה. ע"כ. וע"ע בספרו אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף סא ע"ב). ולכאורה צ"ע, דהרי הב"י גם בסימן תמז כשדן בגופו של ענין לא כתב שום חילוק בזה. וכבר כתב מהר"ח פלאג'י (הו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ט ובס' ברית יעקב סופר סימן יג הערה י. וס' יבי"א ח"ט אמ"א. וכ"כ בילקוט יוסף על פורים עמוד תנא ובקובץ בית אהרן וישראל גליון קעז עמוד עא בשם כמה אחרונים) דיש לבאר דברי השו"ע רק ע"פ הסברות והטעמים שהובאו בב"י (וע"ע בשדי חמד כללי הפוסקים סימן יג אות א-ב ואות כו, ובס' חזון עובדיה על יום טוב דף ריד ע"א).
ולכן לענ"ד לבאר בדעת מרן דס"ל דבכל גווני אינו חו"נ, ובדין הטריאק העתיק לשון הרמב"ם ללמדנו שאף תערובת חמץ ואינו מאכל אדם אסור לאוכלו, אף דלא ס"ל בפרט זה [דדינא הכי אף כשהתבטל בששים לפני הפסח] כדבריו, וכמ"ש כיו"ב מהר"י יוסף בקו' כללי ההוראה (הנדפס גם בסוף שו"ת יחוה דעת למר אביו ח"א) בשם שו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן טו) [וכעת לא מצאתי שם שכתב כן]. וכ"כ כלל זה בשו"ת יביע אומר ח"י (חי״ד סימן ו אות כ סד״ה ועינא) ובס' ברית יעקב סופר (סימן יג הערה ח) בשם האחרונים.
ועתה ראיתי בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף אות א אות א ד"ה ואמנם, וח"ג פ"ח הערה יא ד"ה אולם) שהביא שיש שתירצו כדברינו, והוא כדרך מש"כ בכנה"ג שדרך הפוסקים להעתיק את לשון הראשונים אף שלא פסקו כמותם. וכ' ע"ז בזה"ל: אך הוא מילתא דתמיהה, שמרן יסתום לאסור בתריאק"ה כשאין דעתו כך להלכה, ויסמוך על מה שיפסוק במקום אחר. וצ"ע לומר כן. ע"ש. ולא ידעתי מה יעשה לד' הכנה"ג ושאר האחרונים דס"ל שכלל זה ק'ם וג'ם נצ'ב. ובשו"ת יוסף לקח למהר"י מלאכי נר"ו (סימן א) כתב עוד בביאור הענין שיש עיקר המקום שדיבר בו מר"ן על ההלכה, ויש מקום שהכניס ממילא את ההלכה, ושם הוא נמשך ונגרר. ע"ש.
והנה הרב אור לציון ז"ל (שם) כ' דרך אחרת ביישוב סתירת ד' מר"ן, שהיקל דוקא כשאין הפסד בדבר כגון בטריאק שאפשר לאוכלה לאחר הפסח. ע"ש. ועי' בילקוט יוסף על המועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סימן ב) שהאריך לדחות דבריו, ושם העיר שמכיון שהטריאק הוא לרפואה א"כ הוי כבמקום הפסד. ומש"כ הרב ילקוט יוסף נר"ו שמר"ן בש"ע אזיל לשיטתיה בג' דוכתי, לכאורה יש להעיר שאם ס"ל שחמץ איסורא בלע גבי שפודים ואסכלאות (וכמו דס"ל גם למר אביו ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח חא"ח סימן מג אות ב) א"כ אין צורך לומר שדוקא בע"פ לאחר שעת האיסור חל הביטול דאז הוי איסור בהיתר ואז בטל בשישים, שכן גם לפני כן חשיב איסור בהיתר דבטיל, כיון ששמו עליו, וכמו שנראה מדברי הראשונים, וא"כ גם אם נסבור שחמץ בע"פ אפילו באלף לא בטל, עדיין נוכל לומר שמכיון שחמץ שמו עליו לכן שפודים ואסכלאות טעונים ליבון וחמץ בפסח אינו חוזר וניעור. וע"ע בס' בעתה אחישנה (עמ' רנד).
וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן תמב).
שם ע"ב ד"ה ויש, סוף שורה ג - צ"ל דסבירא ליה.
בעמוד קפג, בכותרת - צ"ל מצא פת.
בדף שלד ע"ב, שורה ה מלמטה - צ"ל לאסור להשתמש.
בדף שלה ע"א ד"ה וכשאוכלים - הביא בקצרה דברי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשכא) שכ' שנהגו להפוך המפה וגם לבער הפתיתין בין בשר וגבינה, והיקלו בזה להשתמש באותה מפה, מכיון שמסעודה לסעודה יבשו לכלוכי הבשר ואינם נדבקים עוד, ותו שהמנהג לאכול בצלחות ולא על המפה ממש וחששא רחוקה היא שיפלו הבשר והגבינה על אותו מקום במפה. ותו שנהגו לשים מפיות ומקנחים בהן ידיהם ולא במפה. כללא דמילתא, כיון שנהגו להפוך המפה ולבער הפתיתים ולהביא המאכל בכלים אין לחוש כלל וכן נהגו, והנח להם לישראל שמנהגם תורה הוא. עכת"ד. והו"ד בשיורי ברכה (י"ד סימן פט אות לח) ובפתחי תשובה (אות ח) ובזבחי צדק (אות מד) ובכף החיים (אות סז) ובס' תפארת שרגא (עמוד קמד). ובדרכי תשובה (אות מח) הביא דברי כמה אחרונים שהחמירו בזה שיהיה לו ב' מפות א' לחלב וא' לבשר ולא מהני צלחות להתיר. ע"ש. וע"ע בערוך השלחן (אות טו), והו"ד בס' איל מלאים (אות ג).
וראיתי בס' חוקותי תשמורו (עמ' שו) שכ' להקל מכיון שאוכלים בצלחות, וחיליה מד' הרדב"ז (כצ"ל) שהובא בפ"ת. ע"ש. [וכ"פ בס' ויאמר אברהם עדס על בב"ח (עמוד מד). ושו"ר שבספרו שו"ת ויאמר אברהם (סימן סב) השמיט היתר זה]. ולא זכר ש'ר דברי הרדב"ז דבעינן אף היפוך מפה. ואף לדברי האומרים שפוסק המביא כמה סברות להיתר אפשר לסמוך על כל אחת מהן לבדה (עי' בשדי חמד כללי הפוסקים סימן טז אות ט), מ"מ שאני הכא שבסוף דבריו כ' הרדב"ז "כללא דמילתא", ושכן הוא מנהג ישראל ולכן הקילו שלא כהרשב"א. ע"ש. משמע שדוקא בצירוף כל היתרים אלו הקילו, וגם דוקא מכיון שיש בזה מנהג להקל. ודיינו לסמוך בזה על הרדב"ז המיקל דלא כהאחרונים שהובאו בדרכ"ת הנ"ל. ואין לגבב עוד קולות בדבר.
ויתירה מזו הפלא נפלאתי על מה שהבאת מדברי הרב בדי השלחן (אות קא) שכ' בדעת הרדב"ז דאם אוכלים בצלחות שרי. וכ' בציונים שם (אות ריד), שכן נראה ברדב"ז למעיין בפנים, והפת"ש קיצר בהעתקתו. ע"ש. ולא זכר דבעי היפוך מפה. ועוד הבאת בשם הרב בדי השלחן שם, דאפי' אכל בשר בלא הפסק קערה, אם אוכל הגבינה בהפסק קערה מהני אפי' לדעת הרדב"ז. ולעד"נ קולא יתירה היא, שהרי הרדב"ז כ' דחששא רחוקה היא שהבשר והגבינה יפלו באותו מקום, אבל אם אוכל הבשר בלא צלחת, א"כ המפה כולה מלאה מלכלוכי בשר, ואם תפול הגבינה על המפה בכל מקום שהוא תאסר. ופשוט.
ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמוד קיד) מ"ש בזה להחמיר בכל גווני. ולא ידעתי אמאי לא היקל כהרדב"ז.
שם ע"ב ד"ה היכא - צ"ל שמשתמשים עם.
בדף שלט ע"ב ד"ה ועיין הא', שורה ב - צ"ל שהכריע לכבסם.
מחבר: רבי משה שבות
דפוס: תש"פ
בדף שלאחר עמוד השער 'ראובן בן סאדה' - צ"ל ראובן בן סעדה.
בהסכמת מהר"ש טוויל, לפני החתימה - צ"ל והוא מיראי ה'.
בתוכן הענינים עמוד ה סימן סח - צ"ל מצא פת.
בעמוד יב, הביא דברי הרב אור לציון (ח"ג פ"ה הערה ב ד"ה והנה מרן) שדן בדברי מר"ן בש"ע שכתב ששבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, וצריך ביאור איזה הלכה למדנו כאן, ויש שנהגו מטעם זה לומר בשבת זו במקום שבת שלום ומבורך, שבת הגדול שלום ומבורך וכו' - והנה כמו כן ראיתי שכתב בס' משנה הלכה על המשנ"ב, "נראה דכיון דהשו"ע נתחבר לפסק הלכה, א"כ ע"כ דגם בזה הכונה דבאמת ר"ל דצריך לקרותו בשם שבת הגדול כשמזכירין את השבת שלפני הפסח ולא בא לומר טעם הקריאה לבד" [וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן צב)].
אולם מהר"י דוד בשו"ת בית דוד (סי' קסב) ג"כ הקשה אדברי מרן כדהקשה המשנה הלכה, ותירץ, כי לפי שמצוה היא לזכור נסי השי"ת, לפיכך כתב כן שהוא כמו דין וכו'. ע"ש. והביאו בספר חזון עובדיה על הלכות פסח (בחלק ההלכות מהדורה שניה עמ' יח). וא"כ ליתא לדינו המחודש של הרב משנה הלכה הנ"ל. וע"ע במה שכ' בשאלה זו בקובץ הערות וביאורים (פסח תשע"ב עמ' מד, ומה שכתב שם לציין לס' השיחות תשמ"ח ח"ב, הדברים נמצאים שם בח"א עמ' שנז).
ובספר בשבילי המנהג (עמוד רכ) כתב בשם מהר"א מישקובסקי ז"ל, שהשו"ע כתב סימן שלם על קריאת שם שבת הגדול, כדי ללמד אותנו דאפילו כדי לקבוע שם מסויים על יום מסויים גם ע"ז צריך שו"ע, ואי אפשר לעשות זאת לבד. והו"ד בקובץ קול התורה (גליון מו עמ' ריד). ולפי דברי הרב בית דוד הנ"ל, אינו מוכרח. וע"ע בזה בס' דרך שיחה (עמ' רלג).
וראה עוד בזה בקובץ הערות וביאורים (ר"ה תשע"ג עמ' נו) ובס' שלמא בעלמא (סימן תל).
בדף כג ע"א ד"ה וכל, שורה ג - צ"ל החצי שעה.
בדף קיא ע"ב שורה ח - צ"ל נטעי גבריאל שכתב לעורר.
בדף קלג ע"א דן בסתירת דברי מר"ן בש"ע אי אמרינן חו"נ - הנה כתב בכנסת הגדולה (סימן תמב בהגב"י) וז"ל: ורבינו המחבר בספרו הקצר לא פסיקא ליה מילתא, וכתב כלשון הזה, אם נתערב החמץ קודם הפסח, אינו חוזר ונעור, ויש חולקים. ע"כ. ויראה לי שאם הרב היה אומר יש מתירין ויש אוסרים, היה מקום לומר שלדעת הרב ז"ל הלכה זו מסופקת היא ולכן כתב יש אוסרים ויש מתירים, אבל כיון שהרב ז"ל שנה לנו סברת ההתר בסתם, וכתב אינו חוזר ונעור, דעתו לפסוק כן לענין מעשה. וכן מצאתי בתשובות מורי הרב [מהרימ"ט] ז"ל ח"ב חאו"ח סימן א משם חכם א', וחיזק דבריו מוה"ר ז"ל שם. ע"כ. וכ"כ עוד בשיירי כנה"ג (הגב"י אות ד). ע"ש. וע"ע בס' אתם קשות (דף סג ע"ב).
והרב המחבר הביא דברי הפר"ח (אות ד) וז"ל: ותימא על המחבר ז"ל, שבכאן סתם כדברי האומרים דאינו חוזר ונעור, אלמא הכי ס"ל, ובסימן תמב ס"ד העתיק דברי הרמב"ם שהוא דין הטיריאקה שאסור לאוכלו בפסח אע"פ שנתבטלה מקודם הפסח, וכבר השיגו שם בהגה. ע"כ. וכבר הקשה כן מהר"י אישקאפא בס' ראש יוסף (אות א) בדברי הטור, שאף הוא דבריו שבסימן תמב סותרים לסימן תמז.
וכתב בראש יוסף (שם), שאין לתרץ דבסימן תמב מיירי שעשאה נכרי בפסח עצמו, שהרי מדברי הרב המגיד מוכח דלא כן. וכ"כ בשו"ת מהרימ"ט (שם) דהטריאק עשאוה לפני פסח. וזה דלא כמו שרצה ליישב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דף קנו) דמיירי שעשאוה בפסח, ואף הוא כתב בסו"ד שהדברים דוחק בעיניו. ע"ש. ועי' בס' קובץ על הרמב"ם (פ"ד מהלכות חמץ ומצה הי"ב) שאף הוא כתב ליישב דברי השו"ע דהטריאק מיירי שעשאוה בפסח [וביאר כן גם בדעת הרמב"ם. וכן נראה שביאר דברי הרמב"ם בשו"ת הרדב"ז (סימן תתקט ד"ה ולענין)]. וזה דלא כמ"ש מרן בב"י בדעת הרמב"ם. ותימה על מהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ד מהל' חו"מ אות יז) שהעתיק דברי הקובץ ולא העיר עליו, אף שהוא גופיה לעיל (בפ"א מהל' חו"מ אות כא) האריך לבאר בד' הרמב"ם דאף אם נתערב לפני הפסח אינו בטל.
והנה בשיירי כנה"ג (שם) כתב בדעת מרן דבנתערב ממשו של חמץ אמרינן דחוזר ונעור, ודוקא בנתערב טעמו בלבד היקל. ע"ש [ולא הזכיר כלל דין הטריאק דסי' תמב ס"ד. ודלא כמ"ש משמו בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן כג אות ח) שהכנה"ג יישב בזה דין הטריאק, אף שבאמת עפ"ז היה יכול ליישבו. ועי' למהר"א אבא שאול נר"ו במאמרו הנד' בקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' פג והלאה) שהאריך ליישב סתירת דברי מר"ן עפ"ד הרב שכנה"ג ז"ל].
והשיגו בפר"ח (שם) בזה"ל: ולא נהירא, כדמוכח בהדיא מתשובת רב נטרונאי שהביא הטור סי' תמב, על העושים יין מצמוקים ומוצאים בהם חיטים, שאסור להשהותו בפסח, אע"פ דליכא התם אלא טעם החטים, וכן מתבאר מתשובת הרשב"א (ח"א סימן נג וסימן תפה), וכן מדברי הב"י (סו"ס תנא). ע"ש. וברור הוא. ע"כ [ולא הזכיר הפר"ח דברי הב"י סי' תמב. ודלא כמ"ש בשמו בשו"ת יביע אומר (שם). ולדבריו דברי הפר"ח מוקשים טובא, וכהשגת הרב שמחת יהודה ע"ד הפר"ח, והובא להלן. ודו"ק]. ובשו"ת שמחת יהודה (סימן ה ד"ה והנה) הקשה על הכנה"ג מד' מרן הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם, והקשה עוד עליו מכ"ד. ע"ש. והביאו בקצרה ביביע אומר (שם). וע"ע בשדי חמד (אס"ד מע' חמץ ומצה סימן ג אות ד) שהאריך בד' הכנה"ג.
והביא הרב המחבר דברי הפר"ח (שם) ביישוב דעת מרן, וז"ל: ויראה שדעת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא לחמץ שערבוהו במזיד דומיא דטיריאקה, וחילוק זה הזכירו בב"י בשם רי"ו. ע"ש. והסכים עמו בשלחן גבוה (סימן תמב אות טו וסימן תמז אות י) [וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הג') ביישוב ד' הטור, וז"ל: ועוד נראה דאיכא למימר דאי אית ליה לטור דאינו חוזר וניעור, היינו דוקא בנתערב ממילא קודם הפסח, או שעירבו אדעתא שלא להשהותו בפסח, ואחר כך אירע ששהה, אבל אם עירבו מעיקרא אדעתא להשהותו אפי' בפסח בהא אפי' הטור סובר שאסור לאכלו, והטריאק"ה ודאי כשעושים אותה דדעתו להשהותה עד זמן מרובה, ומשום הכי אסור לאכלה בפסח. וזה נ"ל יותר. ועוד יש לומר דבר אחר. ועיין. ע"כ. ועי' בשכנה"ג (סימן תסו הגב"י אות א סד"ה ונ"ל) בשם מהר"י אישקאפה. ובמש"כ מהר"י אישקאפא בראש יוסף (סימן תסו אות ב). וע"ע בראש יוסף (סו"ס תנא)]. ודברי הפר"ח הביאם גם מהר"ח אבואלעפיא בס' מקראי קדש (סימן תמב ס"ד, דקנ"ז סע"ב) [ומש"ש בסו"ד, דבריו אינם מובנים לענ"ד]. וכ' בשו"ת אור לציון (ח"א סימן לד אות א ד"ה אמנם, וח"ג פ"ח הערה ד) שכן דעת רוב האחרונים. ע"ש.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (שם) שהביא בשם שו"ת שמחת יהודה (שם) שהשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמב) שהשוה דעת רב נטרונאי לדעת הרמב"ם. ע"ש. ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ב (פסקי פסח סימן ו) [ודבריו חזרו ונדפסו בהגדת אהלי שם (הלכות חמץ ומצה סימן ו)] השיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) שכ' דהרמב"ם חולק על הטור שם, ולדברי הפר"ח אין כאן מחלוקת. ע"ש. ויש להעיר שמה שהביא הפר"ח שהב"י גופיה חילק בזה בשם רי"ו, הנה לא הביא הב"י (בסימן תמז בהנד"מ אות ב) חילוקו של רי"ו אלא גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה, ושוב כשדיבר הב"י לאחר מכן מדין חו"נ לא הזכיר חילוק זה כלל, ומדבריו בדין חו"נ מוכח דלא ס"ל כרי"ו, וכמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם) [ועל זה העירני מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שמר"ן בב"י כשהביא דברי רי"ו ציין למש"כ בזה לעיל (בסימן תמב), ושם (בהנד"מ אות ט ד"ה והרא"ש) הביא דברי הרא"ש שכתב כן, והתם לא מיירי גבי ער"פ מו' שעות ולמעלה]. ועוד יש להשיג ע"ד הפר"ח מד' הב"י (סימן תמז) דלמ"ד אינו חו"נ שרו הגבינות הלחות, אע"ג דהתם הוי במזיד [ואולי י"ל דשאני טריאק שדרכם לעשותו לזמן מרובה, וכמ"ש בראש יוסף הנ"ל. משא"כ גבינות לחות שהדרך לעשותן לזמן מועט, ומיירי שעשאן לאכלן קודם הפסח]. וע"ע בשו"ת דבר משה (חאו"ח סימן ל) ובכסא אליהו (אות ז ד"ה והנה) ובהגהותיו לשו"ת משאת משה הנדפסות בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה), ובשו"ת רביד הזהב (סימן כו). ועי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט וסימן פה וחיו"ד סימן קעד) שכ' לצרף תירוץ הפר"ח עם מה שאי אפשר לטריאק בלא החמץ (כד' הכס"א דלהלן).
ובס' כסא אליהו (שם ד"ה ולע"ד) כתב ליישב ד' מרן, דההיא דתריאק הו"ל כעין דבר המעמיד דאפילו באלף לא בטיל, כיון דאי אפשר למעשה התריאק בלי נתינת חמץ לתוכו, משא"כ בשאר דברים שנתערב בהם חמץ דאמרינן בהו דאינו חוזר ונעור. ע"ש. וע"ע בס' משנת יעקב (פ"ד מהל' חמץ ומצה הי"ב). ובשו"ת יביע אומר (שם) העיר, שאפשר להשיג עליו כהשגת הרב שמחת יהודה הנ"ל על הפר"ח, מד' הב"י שכתב דרב נטרונאי ס"ל כהרמב"ם שחו"נ, והרי שם אפשר בלא תערובת החטים. אא"כ נאמר דכוונת מרן דרב נטרונאי קאי בסברת הרמב"ם בעיקר הדין שחו"נ, ועדיפא מיניה קאמר, דאף בטעמו וגם אפשר בלא"ה אפ"ה אסור, וכהאי גוונא מצינו בשבת (קלז סע"ב) ובכמה דוכתי. ע"ש. ודבריו תמוהים, דאף דאולי יש מקום לדחוק כן בכוונת הב"י בסי' תמב שכ' דבריו ביישוב דעת רב נטרונאי, אולם מה יעשה לד' הב"י בסי' תמז שכ' להשוות שם ד' הרמב"ם עם הראשונים הסוברים דבכל גווני חו"נ וחולקים על שאר הראשונים הסוברים דבכל גווני אינו חו"נ. וכן השיג אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכס"א מד' הב"י (סימן תמז). ע"ש. וע' בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף א אות א ד"ה והנה) ובילקוט יוסף על מועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סי' ב). וכן יש להשיג ע"ד הכס"א מד' מרן הב"י (סי' תמז) לענין הגבינות הלחות, שאף לגבן שייך חילוק זה, ולא הזכיר מרן כי אם הא דנטל"פ [ומש"כ בשו"ת יביע אומר (שם) להעיר ע"ד הכס"א שכבר קדמו הט"ז בד"ז, עי' בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סימן עט דקנ"ה) שאין דברי הט"ז נכונים, דלא הוי דבר המעמיד ממש, אלא איסורו מחמת שאי אפשר לעשותו זולת החמץ].
והנה הביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (סימן תמב אות מז) שכ' לבאר מדנפשיה דעת מרן, דהחמיר בטריאק משום דניכר החמץ אלא שנפסד טעמו ע"י התערובת, משא"כ בשאר תערובת שאינו ניכר בהם החמץ, לא אמרינן בהו חו"נ. וכבר כתב כן בראש יוסף (שם בתירוצו הא') ביישוב דברי הטור, דבטריאק"ה החמץ עצמו עומד ואינו מתערב יפה, והוה ליה כאלו עומד בעין, אז ודאי אסור לכו"ע אפילו ע"י תערובת. ע"כ. וכ"כ בשו"ת משאת משה (ח"א סימן ב ד"ה ואגב) ביישוב סתירת דברי הטור. וכ"כ בחק יעקב (אות יד), דשאני בטריאק"ה כיון שממשות החמץ בתוכו, ואינו מתערב יפה, דהוי כיבש, ושכ"כ בראש יוסף. ע"ש [ובזה מיושבת קושיית מהר"ר בנימין וולף איגר שהובאה בקובץ מפרשים מכת"י שבסוף השו"ע הוצאת מכון ירושלם (בסעיף ד). ודלא כמ"ש אאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) בדעת הרמב"ם. ע"ש].
ולכאורה צ"ע, דלשון מרן הוא דאפי' יש בו חמץ כל שהוא, ולא מסתבר שחמץ כל שהוא יהא ניכר. ושו"ר בכסא אליהו (שם ד"ה והנה) שכ' על תירוץ מר אביו בשו"ת משאת משה בזה"ל: ועיין שם מה שתירץ, ולא זכיתי להבין דבריו, דעינינו הרואות דלא קאי בעיניה. וכ"כ להדיא הרשב"ץ ז"ל בס' מאמר חמץ, אע"ג דלא קאי בעיניה, אעפ"כ אסור לאוכלו. ולשון הר"מ ז"ל, אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא כו'. יעו"ש. ע"כ. וכ"כ עוד הרב כסא אליהו בגליון שו"ת משאת משה, ונדפסו הגהותיו בקו' בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד לה).
ועוד הקשה אאמו"ר נר"ו (שם) ע"ד הכה"ח מד' הב"י כאן שעשה את ד' הרמב"ם והטור כחולקים. ע"ש. וכן יש להעיר מדין הגבינות הלחות שלא הזכיר בהם מרן חילוק זה להקל אף לדעת הרמב"ם. וכנ"ל.
וש"ב מהר"ג טולידאנו ז"ל בס' מצעדי גבר עמ"ס יבמות (סו"ס יח) כתב לחדש בביאור דעת מרן, דפסק להקל בחו"נ דוקא בצירוף דעות האומרים דהיתר בהיתר בטיל והאומרים דחמץ שמו עליו, משא"כ בטריאק דלא הוי אוכל, אין כאן חמץ האסור כלל, ולא שייך לומר בו איסורא בלע, ולכן לפני הפסח הוי היתר בהיתר ממש ולא בטיל, וכשבא לאוכלו בפסח אחשביה, ושוב אינו יכול להתבטל בפסח עצמו, ולכן אסור. עש"ב. וגם עליו יקשה ממה שהשוה מרן בב"י דין הטריאק לשאר תערובות חמץ.
ואאמו"ר נר"ו (שם בסוף הסימן) כתב בביאור דעת מרן בזה"ל: ונראה לומר בזה, שאכן כאשר הביא הב"י דין של תריאקה כוונתו היתה להניח הנידון של חו"נ לסי' תמז, ועצם הנידון תריאקה הרי ניתן לפרשו בכמה אופנים שלא יהו נוגעים לדינא של חו"נ, והם במקרה שעירבו בפסח עצמו, וכן שמא במזיד כהפר"ח [כצ"ל], או שמא ניכר ככה"ח, ורק אח"כ ידון השו"ע לגופו של נושא אם אמרינן חו"נ או לא. ודו"ק בזה. ע"כ. וע"ע בספרו אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף סא ע"ב). ולכאורה צ"ע, דהרי הב"י גם בסימן תמז כשדן בגופו של ענין לא כתב שום חילוק בזה. וכבר כתב מהר"ח פלאג'י (הו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ט ובס' ברית יעקב סופר סימן יג הערה י. וס' יבי"א ח"ט אמ"א. וכ"כ בילקוט יוסף על פורים עמוד תנא ובקובץ בית אהרן וישראל גליון קעז עמוד עא בשם כמה אחרונים) דיש לבאר דברי השו"ע רק ע"פ הסברות והטעמים שהובאו בב"י (וע"ע בשדי חמד כללי הפוסקים סימן יג אות א-ב ואות כו, ובס' חזון עובדיה על יום טוב דף ריד ע"א).
ולכן לענ"ד לבאר בדעת מרן דס"ל דבכל גווני אינו חו"נ, ובדין הטריאק העתיק לשון הרמב"ם ללמדנו שאף תערובת חמץ ואינו מאכל אדם אסור לאוכלו, אף דלא ס"ל בפרט זה [דדינא הכי אף כשהתבטל בששים לפני הפסח] כדבריו, וכמ"ש כיו"ב מהר"י יוסף בקו' כללי ההוראה (הנדפס גם בסוף שו"ת יחוה דעת למר אביו ח"א) בשם שו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן טו) [וכעת לא מצאתי שם שכתב כן]. וכ"כ כלל זה בשו"ת יביע אומר ח"י (חי״ד סימן ו אות כ סד״ה ועינא) ובס' ברית יעקב סופר (סימן יג הערה ח) בשם האחרונים.
ועתה ראיתי בשו"ת אור לציון (ח"ב במבוא ענף אות א אות א ד"ה ואמנם, וח"ג פ"ח הערה יא ד"ה אולם) שהביא שיש שתירצו כדברינו, והוא כדרך מש"כ בכנה"ג שדרך הפוסקים להעתיק את לשון הראשונים אף שלא פסקו כמותם. וכ' ע"ז בזה"ל: אך הוא מילתא דתמיהה, שמרן יסתום לאסור בתריאק"ה כשאין דעתו כך להלכה, ויסמוך על מה שיפסוק במקום אחר. וצ"ע לומר כן. ע"ש. ולא ידעתי מה יעשה לד' הכנה"ג ושאר האחרונים דס"ל שכלל זה ק'ם וג'ם נצ'ב. ובשו"ת יוסף לקח למהר"י מלאכי נר"ו (סימן א) כתב עוד בביאור הענין שיש עיקר המקום שדיבר בו מר"ן על ההלכה, ויש מקום שהכניס ממילא את ההלכה, ושם הוא נמשך ונגרר. ע"ש.
והנה הרב אור לציון ז"ל (שם) כ' דרך אחרת ביישוב סתירת ד' מר"ן, שהיקל דוקא כשאין הפסד בדבר כגון בטריאק שאפשר לאוכלה לאחר הפסח. ע"ש. ועי' בילקוט יוסף על המועדים (מהדו"ב בשו"ת שבסוה"ס סימן ב) שהאריך לדחות דבריו, ושם העיר שמכיון שהטריאק הוא לרפואה א"כ הוי כבמקום הפסד. ומש"כ הרב ילקוט יוסף נר"ו שמר"ן בש"ע אזיל לשיטתיה בג' דוכתי, לכאורה יש להעיר שאם ס"ל שחמץ איסורא בלע גבי שפודים ואסכלאות (וכמו דס"ל גם למר אביו ז"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח חא"ח סימן מג אות ב) א"כ אין צורך לומר שדוקא בע"פ לאחר שעת האיסור חל הביטול דאז הוי איסור בהיתר ואז בטל בשישים, שכן גם לפני כן חשיב איסור בהיתר דבטיל, כיון ששמו עליו, וכמו שנראה מדברי הראשונים, וא"כ גם אם נסבור שחמץ בע"פ אפילו באלף לא בטל, עדיין נוכל לומר שמכיון שחמץ שמו עליו לכן שפודים ואסכלאות טעונים ליבון וחמץ בפסח אינו חוזר וניעור. וע"ע בס' בעתה אחישנה (עמ' רנד).
וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן תמב).
שם ע"ב ד"ה ויש, סוף שורה ג - צ"ל דסבירא ליה.
בעמוד קפג, בכותרת - צ"ל מצא פת.
בדף שלד ע"ב, שורה ה מלמטה - צ"ל לאסור להשתמש.
בדף שלה ע"א ד"ה וכשאוכלים - הביא בקצרה דברי בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תשכא) שכ' שנהגו להפוך המפה וגם לבער הפתיתין בין בשר וגבינה, והיקלו בזה להשתמש באותה מפה, מכיון שמסעודה לסעודה יבשו לכלוכי הבשר ואינם נדבקים עוד, ותו שהמנהג לאכול בצלחות ולא על המפה ממש וחששא רחוקה היא שיפלו הבשר והגבינה על אותו מקום במפה. ותו שנהגו לשים מפיות ומקנחים בהן ידיהם ולא במפה. כללא דמילתא, כיון שנהגו להפוך המפה ולבער הפתיתים ולהביא המאכל בכלים אין לחוש כלל וכן נהגו, והנח להם לישראל שמנהגם תורה הוא. עכת"ד. והו"ד בשיורי ברכה (י"ד סימן פט אות לח) ובפתחי תשובה (אות ח) ובזבחי צדק (אות מד) ובכף החיים (אות סז) ובס' תפארת שרגא (עמוד קמד). ובדרכי תשובה (אות מח) הביא דברי כמה אחרונים שהחמירו בזה שיהיה לו ב' מפות א' לחלב וא' לבשר ולא מהני צלחות להתיר. ע"ש. וע"ע בערוך השלחן (אות טו), והו"ד בס' איל מלאים (אות ג).
וראיתי בס' חוקותי תשמורו (עמ' שו) שכ' להקל מכיון שאוכלים בצלחות, וחיליה מד' הרדב"ז (כצ"ל) שהובא בפ"ת. ע"ש. [וכ"פ בס' ויאמר אברהם עדס על בב"ח (עמוד מד). ושו"ר שבספרו שו"ת ויאמר אברהם (סימן סב) השמיט היתר זה]. ולא זכר ש'ר דברי הרדב"ז דבעינן אף היפוך מפה. ואף לדברי האומרים שפוסק המביא כמה סברות להיתר אפשר לסמוך על כל אחת מהן לבדה (עי' בשדי חמד כללי הפוסקים סימן טז אות ט), מ"מ שאני הכא שבסוף דבריו כ' הרדב"ז "כללא דמילתא", ושכן הוא מנהג ישראל ולכן הקילו שלא כהרשב"א. ע"ש. משמע שדוקא בצירוף כל היתרים אלו הקילו, וגם דוקא מכיון שיש בזה מנהג להקל. ודיינו לסמוך בזה על הרדב"ז המיקל דלא כהאחרונים שהובאו בדרכ"ת הנ"ל. ואין לגבב עוד קולות בדבר.
ויתירה מזו הפלא נפלאתי על מה שהבאת מדברי הרב בדי השלחן (אות קא) שכ' בדעת הרדב"ז דאם אוכלים בצלחות שרי. וכ' בציונים שם (אות ריד), שכן נראה ברדב"ז למעיין בפנים, והפת"ש קיצר בהעתקתו. ע"ש. ולא זכר דבעי היפוך מפה. ועוד הבאת בשם הרב בדי השלחן שם, דאפי' אכל בשר בלא הפסק קערה, אם אוכל הגבינה בהפסק קערה מהני אפי' לדעת הרדב"ז. ולעד"נ קולא יתירה היא, שהרי הרדב"ז כ' דחששא רחוקה היא שהבשר והגבינה יפלו באותו מקום, אבל אם אוכל הבשר בלא צלחת, א"כ המפה כולה מלאה מלכלוכי בשר, ואם תפול הגבינה על המפה בכל מקום שהוא תאסר. ופשוט.
ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמוד קיד) מ"ש בזה להחמיר בכל גווני. ולא ידעתי אמאי לא היקל כהרדב"ז.
שם ע"ב ד"ה היכא - צ"ל שמשתמשים עם.
בדף שלט ע"ב ד"ה ועיין הא', שורה ב - צ"ל שהכריע לכבסם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה