שם הספר: שו"ת יוסף לקח.
מחבר: רבי ינון מלאכי.
דפוס: תשע"ג.
בהקדמה (עמ' יד ד"ה ועתה) הביא דברי הרב מסילת ישרים (פרק טז) שפירוש 'לשמה' היינו שכן גזר אבינו שבשמים. ובנפש החיים (שער ד פ"ג) כתב ד'לשמה' היינו לשם התורה, והקשה הרב המחבר מדברי הש"ס (סוטה יד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, ולדבריהם א"כ מרע"ה רצה לקיים המצוות שלא לשמן חלילה – אפשר להקשות עוד ממ"ש הר"ן בדרשותיו שאילולא מתן שכרן של מצוות לא היה אאע"ה עוקד את יצחק.
ובעיקר דברי הרב מסילת ישרים - עי' במבואו של מהר"ח פרידלנדר ז"ל למאמר הויכוח לרמח"ל שבהוצאתו (עמ' יז ד"ה ואם) מה שביאר בזה, וציין שם למש"כ הרמח"ל בזה במקו"א.
ובמה שהקשה הרב המחבר מדברי הש"ס בסוטה, כבר יישב במהרש"א בח"א שם שכל מצוה שאינו מחויב בה אפשר לעשותה ע"מ לקבל פרס. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים (דרוש יד אות ה) בשם מהר"ש פרימו ז"ל [בספרו אמרי שפר הנדפס בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' שמיני דרך ו). עש"ב] בתירוץ קו' התוס' (פסחים ח ע"ב ש"ה שיזכה), דהתם מיירי שכבר יצא י"ח צדקה וזה תוספת. והכי דייק אומרו סלע זו לצדקה, וזה התוספת שרי ע"מ לקבל פרס. ועפ"ז ביאר הרב חיד"א ז"ל דברי הגמ' בכתובות ס"ו ע"ב. ע"ש.
וכ' בס' מגדים חדשים עמ"ס שבת (כג ע"ב ד"ה אמנם הא'), דדברי מהר"ש פרימו אלו הביאם הרב חיד"א גם בספריו מדבר קדמות (מע' הת' אות י) ופתח עינים (ר"ה ד ע"א). ע"ש. ובס' ענף עץ אבות (פ"א מ"ב ד"ה ולכאורה) הביא גם הוא דברי מהר"ש פרימו, ושדבריו הביאם הרב חיד"א בספריו מראית העין (ע"ז יז ע"א) ופני דוד (פר' ראה אות לא) ואהבת דוד (דרוש י). ושכיו"ב כתב בס' קול אליהו בשם הגר"א. עש"ב. ויש להוסיף דכמו כן הביא דברי מהר"ש פרימו בספרו פתח עינים (שבת קיח ע"ב בדרך הו') ובספרו דברים אחדים (דרוש לב דף קסו סע"ב ד"ה ועין). ומהר"ש פנחסי נר"ו בס' דרכי תשובה (עמ' רעז) כתב לבאר עפ"ד מהר"ש פרימו ז"ל הנ"ל מש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תשובה ה"ז) שדהע"ה כמה והתאוה לחיי העוה"ב.
והנה כדברי מהר"ש פרימו ז"ל כתב בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן ז"ל (פרק א, בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שנו) וז"ל, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה וכו'. ע"ש. גם ראיתי בקובץ הערות וביאורים (ש"פ בחוקותי תשע"א עמ' יז) שכתב כן בשם מאמרים הקצרים של הרב בעל התניא ז"ל. עש"ב. וע"ע בס' שדה יצחק (בחי' פר' ראה שבסוף ח"ג, עה"פ נתן תתן) ובס' עלה עזרא (דף רלד ע"א) ולמהרב"י טויסיג ז"ל בס' תפארת בנים ח"ב (עמ' קט).
בסי' א דף ד ע"א ד"ה ולכן, שורה ו מלמטה - צ"ל פארדו בתשובה. וכן הוא בס' ארץ חיים שם.
שם, שורה ד מלמטה - צ"ל דכן מוכח. כ"ה בס' ארץ חיים שם.
שם,שורה ג מלמטה - צ"ל חביב בתשו' שהובא בגינת. כ"ה בס' ארץ חיים שם.
בסי' ג דף ו ע"א שורה ב מלמטה 'ע"כ' - וע"ע בס' בתי כנסיות (ס"ס תקפא).
שם דף ח ע"א שורה ב מלמטה - צ"ל אבל בצינעא.
שם בעמ' יא כ' שלא מצא את דברי מהר"ש הלוי – הנה בש"ע הוצאת מכון ירושלם כ' שהיא תשו' בכ"י שהובאה בס' יד אהרן.
ובמש"כ בדברי הירושלמי שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט – עי' בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן ל) דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דכל הפטור וכו'. ועי' בשדי חמד (מע' הכ' כלל טז בתחילתו ובאות ד ובאות י) שהזכיר מע"כ, ובשו"ת מעשה אברהם (חאו"ח סי' כז דכ"א ע"א ד"ה ואפשר) ובשו"ת מהרש"ג (סימן לט) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קמה ד"ה אכן) ובקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לה בסוגריים). ובזה מיושב מה שהק' בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה. והרי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ולהנ"ל מיושב, שהתדב"א ס"ל כש"ס דילן.
ועוד יש להביא מש"כ בס' מעיל שמואל (בהגהותיו על הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת) דמה שאמרו נקרא הדיוט, היינו דוקא היכא דאיכא יוהרא וביטול דברי חבירו, אבל כשעושה לשם שמים, הנה שכרו אתו. עכ"ל. ועי' למהר"י קובו ז"ל בשו"ת יאודה יעלה (חיו"ד סי' יג) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה ובזה) ובשדי חמד (שם אות ה ואות י ד"ה הן אמת ואות יא) ובילקוט יוסף א"ח (סי' לב אות טו עמ' תצב ובסי' סג אות ד עמ' תקנח). ולפי"ז נח שבני דורו לא החשיבו כלל את עושי המצוות, לא שייך בו יוהרא כלל. וכן גבי אדם ואברהם, ודאי לשם שמים עשו. וראיתי בעלון קול התורה הנ"ל (גליון ג עמוד ג) שכ' שכן תירץ בס' מנחת אשר (בראשית סימן ה). עש"ב.
ועוד יש להביא מ"ש בתפארת ישראל (ברכות פ"ב מ"ה) בשם הרב באר שבע (סימן כא) שדברי הירושלמי נאמרו דוקא כשיש לחוש שעל ידי שמחמיר יבוא לידי איזו קולא. ועי' בשדי חמד (שם אות ח) ובשו"ת לב ים (סי' טז) ובשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' לט אות יא) ובקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לו). וגם בזה מיושבת הקו' מאדם ונח. והוא כד' הרב עולת שמואל (סימן צח) שהביא הרב המחבר (בדף י' סע"א).
ובמה שהזכיר בדף יד ע"א בענין מהדרין מן המהדרין בנ"ח - אפשר ליישב לפי מה שביאר בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר שערי אורה אות כט) שטעם דרגות ההידור השונות בנרות חנוכה הוא כי נרות חנוכה הן השגת אור הגנוז, וכל אחד לפי דרגתו. ע"ש. ולכן דוקא בנר חנוכה תיקנו ענין ההידור, ויש טעם לזה לפי דרגת האדם. ולפי"ז המדליק שלא כפי דרגתו יקרא הדיוט. ופלא על שבזמנינו כולם מדליקין כמהדרין מן המהדרין.
וראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"ב) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש.
ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ולפי"ז גם באולמי שמחות יש לברך (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ג סימן סב). וע"ע במש"כ בס"ד בחי' הירושלמי (שבת פ"א ה"ב).
מחבר: רבי ינון מלאכי.
דפוס: תשע"ג.
בהקדמה (עמ' יד ד"ה ועתה) הביא דברי הרב מסילת ישרים (פרק טז) שפירוש 'לשמה' היינו שכן גזר אבינו שבשמים. ובנפש החיים (שער ד פ"ג) כתב ד'לשמה' היינו לשם התורה, והקשה הרב המחבר מדברי הש"ס (סוטה יד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, ולדבריהם א"כ מרע"ה רצה לקיים המצוות שלא לשמן חלילה – אפשר להקשות עוד ממ"ש הר"ן בדרשותיו שאילולא מתן שכרן של מצוות לא היה אאע"ה עוקד את יצחק.
ובעיקר דברי הרב מסילת ישרים - עי' במבואו של מהר"ח פרידלנדר ז"ל למאמר הויכוח לרמח"ל שבהוצאתו (עמ' יז ד"ה ואם) מה שביאר בזה, וציין שם למש"כ הרמח"ל בזה במקו"א.
ובמה שהקשה הרב המחבר מדברי הש"ס בסוטה, כבר יישב במהרש"א בח"א שם שכל מצוה שאינו מחויב בה אפשר לעשותה ע"מ לקבל פרס. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים (דרוש יד אות ה) בשם מהר"ש פרימו ז"ל [בספרו אמרי שפר הנדפס בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' שמיני דרך ו). עש"ב] בתירוץ קו' התוס' (פסחים ח ע"ב ש"ה שיזכה), דהתם מיירי שכבר יצא י"ח צדקה וזה תוספת. והכי דייק אומרו סלע זו לצדקה, וזה התוספת שרי ע"מ לקבל פרס. ועפ"ז ביאר הרב חיד"א ז"ל דברי הגמ' בכתובות ס"ו ע"ב. ע"ש.
וכ' בס' מגדים חדשים עמ"ס שבת (כג ע"ב ד"ה אמנם הא'), דדברי מהר"ש פרימו אלו הביאם הרב חיד"א גם בספריו מדבר קדמות (מע' הת' אות י) ופתח עינים (ר"ה ד ע"א). ע"ש. ובס' ענף עץ אבות (פ"א מ"ב ד"ה ולכאורה) הביא גם הוא דברי מהר"ש פרימו, ושדבריו הביאם הרב חיד"א בספריו מראית העין (ע"ז יז ע"א) ופני דוד (פר' ראה אות לא) ואהבת דוד (דרוש י). ושכיו"ב כתב בס' קול אליהו בשם הגר"א. עש"ב. ויש להוסיף דכמו כן הביא דברי מהר"ש פרימו בספרו פתח עינים (שבת קיח ע"ב בדרך הו') ובספרו דברים אחדים (דרוש לב דף קסו סע"ב ד"ה ועין). ומהר"ש פנחסי נר"ו בס' דרכי תשובה (עמ' רעז) כתב לבאר עפ"ד מהר"ש פרימו ז"ל הנ"ל מש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תשובה ה"ז) שדהע"ה כמה והתאוה לחיי העוה"ב.
והנה כדברי מהר"ש פרימו ז"ל כתב בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן ז"ל (פרק א, בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שנו) וז"ל, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה וכו'. ע"ש. גם ראיתי בקובץ הערות וביאורים (ש"פ בחוקותי תשע"א עמ' יז) שכתב כן בשם מאמרים הקצרים של הרב בעל התניא ז"ל. עש"ב. וע"ע בס' שדה יצחק (בחי' פר' ראה שבסוף ח"ג, עה"פ נתן תתן) ובס' עלה עזרא (דף רלד ע"א) ולמהרב"י טויסיג ז"ל בס' תפארת בנים ח"ב (עמ' קט).
בסי' א דף ד ע"א ד"ה ולכן, שורה ו מלמטה - צ"ל פארדו בתשובה. וכן הוא בס' ארץ חיים שם.
שם, שורה ד מלמטה - צ"ל דכן מוכח. כ"ה בס' ארץ חיים שם.
שם,שורה ג מלמטה - צ"ל חביב בתשו' שהובא בגינת. כ"ה בס' ארץ חיים שם.
בסי' ג דף ו ע"א שורה ב מלמטה 'ע"כ' - וע"ע בס' בתי כנסיות (ס"ס תקפא).
שם דף ח ע"א שורה ב מלמטה - צ"ל אבל בצינעא.
שם בעמ' יא כ' שלא מצא את דברי מהר"ש הלוי – הנה בש"ע הוצאת מכון ירושלם כ' שהיא תשו' בכ"י שהובאה בס' יד אהרן.
ובמש"כ בדברי הירושלמי שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט – עי' בשו"ת שבות יעקב ח"ב (סימן ל) דש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי דכל הפטור וכו'. ועי' בשדי חמד (מע' הכ' כלל טז בתחילתו ובאות ד ובאות י) שהזכיר מע"כ, ובשו"ת מעשה אברהם (חאו"ח סי' כז דכ"א ע"א ד"ה ואפשר) ובשו"ת מהרש"ג (סימן לט) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' קמה ד"ה אכן) ובקובץ הערות וביאורים (גליון סוכות תשע"ב עמ' לה בסוגריים). ובזה מיושב מה שהק' בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה. והרי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ולהנ"ל מיושב, שהתדב"א ס"ל כש"ס דילן.
ועוד יש להביא מש"כ בס' מעיל שמואל (בהגהותיו על הרמב"ם פ"א מהל' ת"ת) דמה שאמרו נקרא הדיוט, היינו דוקא היכא דאיכא יוהרא וביטול דברי חבירו, אבל כשעושה לשם שמים, הנה שכרו אתו. עכ"ל. ועי' למהר"י קובו ז"ל בשו"ת יאודה יעלה (חיו"ד סי' יג) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה ובזה) ובשדי חמד (שם אות ה ואות י ד"ה הן אמת ואות יא) ובילקוט יוסף א"ח (סי' לב אות טו עמ' תצב ובסי' סג אות ד עמ' תקנח). ולפי"ז נח שבני דורו לא החשיבו כלל את עושי המצוות, לא שייך בו יוהרא כלל. וכן גבי אדם ואברהם, ודאי לשם שמים עשו. וראיתי בעלון קול התורה הנ"ל (גליון ג עמוד ג) שכ' שכן תירץ בס' מנחת אשר (בראשית סימן ה). עש"ב.
ועוד יש להביא מ"ש בתפארת ישראל (ברכות פ"ב מ"ה) בשם הרב באר שבע (סימן כא) שדברי הירושלמי נאמרו דוקא כשיש לחוש שעל ידי שמחמיר יבוא לידי איזו קולא. ועי' בשדי חמד (שם אות ח) ובשו"ת לב ים (סי' טז) ובשו"ת יביע אומר (ח"א חאו"ח סי' לט אות יא) ובקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לו). וגם בזה מיושבת הקו' מאדם ונח. והוא כד' הרב עולת שמואל (סימן צח) שהביא הרב המחבר (בדף י' סע"א).
ובמה שהזכיר בדף יד ע"א בענין מהדרין מן המהדרין בנ"ח - אפשר ליישב לפי מה שביאר בס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר שערי אורה אות כט) שטעם דרגות ההידור השונות בנרות חנוכה הוא כי נרות חנוכה הן השגת אור הגנוז, וכל אחד לפי דרגתו. ע"ש. ולכן דוקא בנר חנוכה תיקנו ענין ההידור, ויש טעם לזה לפי דרגת האדם. ולפי"ז המדליק שלא כפי דרגתו יקרא הדיוט. ופלא על שבזמנינו כולם מדליקין כמהדרין מן המהדרין.
וראיתי בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קמה ד"ה אמנם בר) שכ' דשאני העושה טצדקי להתחייב במצוה, דלא נקרא הדיוט, שהרי אח"כ כשעושה המצוה כבר הוא חייב, אלא שהוא המשיך החיוב על עצמו. עש"ב. ובשו"ת לב ים (סי' טז ד"ה אמנם) כ' דלא אמרינן דנקרא הדיוט רק היכא דהפטור הוא משום דבאמת ליכא מצוה כלל בזה שהוא עושה, ורק הוא החמיר על עצמו וכו', אבל בדבר שהוא בעצם מצוה רק דהתורה פטרה אותו ממצוה זו וכו', יש לו שכר כיון דבאמת עביד מצוה, ומכ"ש דלא נקרא הדיוט על זה. ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים הנ"ל (עמ' לז). והנה נרות חנוכה הן לפרסומי ניסא, ופרסומי ניסא אין לו גבול, וכל המוסיף לפרסם, הרי מקיים המצוה, ולכן אם מדליק יותר נרות, מוכיח שכוונתו לפירסום ולא לאורה הוא צריך. וכל כי האי הדבר כלול במצוה המקורית. ושו"ר בס' עיון המועדים על חנוכה (סימן קכח תירוץ ב) שכ' להוכיח יסוד זה ממה שפסק מר"ן ז"ל בש"ע (סי' תרעד ס"ב) שמותר להדליק מנר לנר. ע"ש.
ובזה יש ליישב מה שהאריכו הפוסקים בקושיא דאיך מברכים על הדלקת נ"ח בבהכ"נ שהוא מנהג, למ"ד שאין מברכין על ההלל בר"ח מכיון שאין מברכין על המנהג (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן נז). ולדברינו ניחא, שמכיון שטעם המצוה הוא משום פרסומי ניסא, אין לדבר גבול, וכל פרסום נוסף עדיין הוא בכלל המצוה המקורית. ולפי"ז גם באולמי שמחות יש לברך (עי' בשו"ת יביע אומר שם אות ו ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"ג סימן סב). וע"ע במש"כ בס"ד בחי' הירושלמי (שבת פ"א ה"ב).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה