שם הספר: אהל יעקב - ג' כרכים.
מחבר: רבי יעקב טולידאנו.
דפוס: ירושלם תשנ"ז.
שושלת הזהב עמוד 8 סד"ה והנה - אולם עי' להלן (עמ' 40 הערה קיא) שלא נשלמה המלאכה.
בעמוד 9 שורה ב 'וחתן לבית טולידאנו' - גם הוא צאצא לבית טולידאנו, כמבואר בנוסח הכתובה המובאת בראש ספר שמע שמואל.
בעמוד 13 ד"ה ראש שורה ד 'כמוהר"ר יוסף' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) כ' וז"ל: הנשר הגדול בעל הכנפיים, קדש קדשים שקדשוהו שמים גוזר ים החכמה לגזרים מאיר לארץ ולדרים המקובל האלקי כמהר"ר יוסף זצ"ל המכונה טולידאנו. ע"כ. ועי' במש"כ בגליון להלן (עמוד 15 הערה ה). וראיתי
בנוסח כתובה אחרת שכ' וז"ל: בלאץ' הנשר הגדול בעל הכנפים, קדוש שקדשוהו שמים, זהב פרווים, מאיר לארץ ולדרים, ושמו נודע בשערים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, איש אלדי'ם קדוש הוא, המקובל האלד'י, כמוהר"ר יוסף זצוקלה"ה המכו' טולידאנו. ע"כ.
שם שורה ז 'כמוהר"ר דניאל' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: הרב המופלא וכבוד ה' מלא, ראש גול אריאל, רב תנא הוא ופליג נהרים יאורים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, ראש חכמי ורבני קאסטיליי"א כמהר"ר דניאל זצוקלה"ה. ע"כ. ועי' במש"כ בגליון להלן (עמוד 15 הערה ה). וראיתי
בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' הרב הגדול, מעוז ומגדול, ראש גולת אריאל, שר צבא ישראל, רב תנא הוא ופליג נהרים יאורים, גוזר ים החכמה לגזרים, בכחו רגע ים התורה וששה סדרים, ומוציא לאור תעלומה, בקע צרים, אריא דבי עלאה ראש חו"ר קאסטילייא נ"ן, על פיו יצאו ועל פיו יבאו, כמוהר"ר דניאל זצוקלה"ה. ע"כ.
בעמוד 15 ד"ה לרבי, שורה ג 'כמוהר"ר יוסף' - ובנוסח הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: החכם השלם והכולל, חסידא ופרישא, קדוש יאמר לו, כמהר"ר יוסף זלה"ה. ע"כ. וראיתי
בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' חסידא קדישא, אבן הראשה, פרוש מאהבה פרוש מיראה, קדוש יאמר לו, החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, כמוהר"ר יוסף זצוק"ל. ע"כ.
שם הערה ה שורה ב 'הנמצא אצלנו' - כתובה זו נדפס צילומה בס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל. ושם כ' שרבי חיים היה בנו של רבי יוסף. וט"ס הוא לפי המבואר כאן, כי רבי חיים היה בנו של רבי דניאל בן רבי יוסף, וכמו שמבואר ג"כ במלכי רבנן בערכו (דף לו ע"ד). ונראה שבכתובה הנ"ל צירפו תוארי רבי דניאל ורבי יוסף אביו והכתירום על רבי יוסף. ע"ש.
בעמוד 16 ד"ה לרבי, שורה ד 'כמוהר"ר ברוך' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: החכם השלם והכולל זה סיני כמה"ר ברוך זלה"ה. ע"כ. וראיתי
בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, זכר למקדש כהלל, חן ערכו מי ימלל, שבחיו אין די למלל, זה סיני ועוקר הרים, כמוהר"ר ברוך זצוק"ל.
שם הערה ט 'ביחס הכתובות שבידינו' - כתובה זו נדפס צילומה בס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) כנ"ל.
בעמוד 17 ד"ה לרבי, שורה ג 'רב תנא הוא' - עד כאן תואמים התוארים לתארי הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל, ומכאן והלאה כתוב שם: שר צבא ישראל כמוהה"ר חיים זלה"ה. ע"כ.
בעמוד 18 הערה יד שורה י ''רבי חביב ורבי משה' - וכ"ה ביחס הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל שרבי יהודה היה בנו של רבי חיים.
בעמוד 20 סוף הערה יח - וע"ע לעיל הערה יד.
בעמוד 23 סוף הערה לג - וראה בס' קהלת צפרו (ח"א סימן קנז) תשובה ממנו לרבי משה בן חמו (ונראה שהיא ממנו, מכיון ששם מוזכר 'אהובינו כה"ר יעקב דאבילא', שלפי מ"ש בס' מלכי רבנן בערכו נפטר בשנת תפ"ה). גם חתומים רבי משה ורבי חביב, עם רבי אברהם מאיימרן בראשם, באגרת תנחומים ששלחו לרבי ישועה בן חמו, בשנת תסז-תסח (קהלת צפרו ח"א סימן רס). והעירני הרב אע"ן נר"ו שרבי משה בן חמו הוא זה הנזכר לעיל (עמוד כ), ושרבי ישועה בן חמו הוא בנו, וניחמוהו על פטירת אביו. גם אמר לי שרבי אברהם מאיימראן היה הנגיד.
בעמוד 24 שורה ד 'ביחס הכתובה' - כ"ה ביחס הכתובה שבס' שמע שמואל (בראש הספר עמוד י) הנ"ל.
שם סד"ה ושאר - אולם סוף האחים היה מר, באשר רכושם הופקע על ידי המלך. כ"כ בס' תקנות חכמי מכנאס ח"א (במבוא עמוד מ). ואמר לי הרב אע"ן נר"ו שלא רצה לכתוב בכאן את סופם המר.
שם ד"ה רבי, שורה ה 'זלה"ה' - וביחס הכתובה שהביא הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף צה ע"ב) הנ"ל כ' וז"ל: זקן ונשוא פנים, איש חסד ורודף שלמונים, חסידא ופרישא, כהה"ר משה זלה"ה. ע"כ. ונראה יותר כהגירסא שבטובת מראה 'ורודף שלמונים' מאשר הגירסא המובאת כאן 'ורודף שלום', שכן היא תואמת את החרוזים. וראיתי
בנוסח כתובה אחרת הנ"ל שכ' וז"ל: בלאץ' זקן ומלא רחמים, חסידא פרישא, אבן הראשה, ראשון לכד' שבקדושה, החה"ש והכולל, אור גולל, בישראל להלל, כמוהר"ר משה זצוקלה"ה. ע"כ.
בעמוד 47 ד"ה בנו 'הר' ר' שלמה' - במכנאס קראו לו 'רבי שלמה טביב', דהיינו הרופא. כן סיפר לי מו"ח מהר"ר אשר זריהן נר"ו. נפטר יא תשרי תשנ"ז. כ"כ ב
אתר החכם היומי. וע"ש עוד מתולדותיו. עוד פרטים עליו ב
אתר מיי הריטג'.
בראשית דף קו ע"א - וראה עוד במש"כ בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז, ובהערות הרב המגיה במהדורה השניה שם.
שם דף קלב ע"ב ד"ה עוד, שורה ג מלמטה 'קשה דלא מצינו מלקות בביטול מצות עשה' - וכן הקשה ע"ד הרא"ם בס' מקור אהרן כ"י למהר"א אזולאי (ר"פ חיי שרה) ובס'
פי צדיק למהר"מ יאפיל (דף עג סע"ד). ע"ש.
דף קמג ע"ב ד"ה ונ"ל - וכ"כ לתרץ בספר תורה תמימה (חיי שרה כד יד). ע"ש (הערת הרב אייל הרארי נר"ו מח"ס אור ההר). גם בספר שושנת יעקב למהר"י קמחי (תענית ד ע"א תוד"ה ג' שאלו) כתב שניחושו של אליעזר היינו תפילה. ע"ש.
דף קפד ע"ב ד"ה ויבך - נ"ל שהרמ"ז המחבר ז"ל מיאן בפי' רש"ל, כי על מה שהקשה על פי' א' שאם היתה אומרת לו למה אתה בוכה, בודאי לא הזכי לה מיתתה, וא"כ מה השיב לה, י"ל כי בוכה הוא בגלל שמחתו שהכירה. ועל מה שהקשה על פי' ב' שאיך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, י"ל שכבר אמרו ז"ל (בחולין צא ע"א) שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופן לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
דף קצז ע"א ד"ה גרתי 'יש להקשות לפי דבר אחר היאך יתיישב מה שאמר אח"ז ויהי לי שור וחמור' - וראה מה שיישב בזה הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (פרשת וישלח ד"ה עם לבן גרתי, דף כז ע"א).
דף קצט ע"א, שחילק הרא"ם אם ההבטחה היא בין ה' ובין הנביא לאם ההבטחה היא לאחרים - ועי' בזה בס' שבות יהודה עה"ת למהר"י אלבאז.
שם ע"ב ד"ה והנה - אולם ראה בספר עבדא דמלכא עמ"ס ברכות (סימן לט ענף ב אות ב ד"ה ואם, דף קכא סע"א) שכתב שבנבואה אחת גם הקוסם יכול להיות שיכוון לאמת בשלימות. וראה עוד שם (סימן טז) שהביא את תירוצי המפרשים על הקושיא מנבואת עד יעבור עם זו קנית.
דף רד ע"א ד"ה קטנתי - וראה בספר עבדא דמלכא (עמ"ס ברכות, סימן כג סוף ענף א) שכתב ליישב מש"כ הרמב"ם שאין יסורין בלא עון, שממסקנת הסוגיא אין להוכיח שיש יסורים בלא עון, כי אם בנגעים.
דף רלב ע"ב ד"ה אך - ואפשר לומר עוד בטעם הדבר שיצחק לא גילה ליעקב, בהקדם מש"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות (מקץ מב א) שיש אומרים שיוסף לא הודיע לאביו היכן הוא נמצא כל כ"ב שנה כי כשהיה עבד יותר היה מצערו בספרו לו, וכן כשהיה בבית הסוהר, וגם כשהיה מלך לא יאמין לו וכו', ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו ויצטער יעקב על זה צער גדול. ע"ש. וכל הדברים האלה יתרצו גם אמאי לא הגיד יצחק ליעקב. כן יישב המו"ן גבריאל נחמד נר"ו.
שם ד"ה חיה הא' 'ונראה דלכך כתוב' - וכ"כ בדעת זקנים מבעלי התוספות (מקץ מב א).
דף רלג ע"א בסוף הדיבור הא' - ולכאורה קשה אי הכי מדוע לא גילה הקב"ה ליעקב לפני החרם. והיה אפשר לתרץ שהוא כדי שיצטער כ"ב שנה תחת אשר לא כיבד את אביו כ"ב שנה. אולם רש"י לא כתב כאן טעם זה אלא שהוא משום החרם. ולכן י"ל כמ"ש בס' מטה משה למהרמ"מ שפיוואק (פרשת וישב אות נא) שהקב"ה לא גילה ליצחק, ונודע ליצחק ממה שיעקב לא קיבל תנחומין, ויעקב עצמו לא הרגיש זאת כי כשאדם בצער אינו יכול להרגיש בזה כמ"ש מהרש"ל. ע"ש. והרב המחבר מיאן בזה, כי להלן (ד"ה וימאן) ביאר דלא כמהרש"ל. וראה עוד בדברי הרב המחבר לעיל (דף קלב ע"ב ד"ה אך).
דף רעא ע"א ד"ה גשו - ועי' בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז.
דף רעט ע"א בסוף הדיבור הא' - ועי' בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (ויחי מז כט ד"ה ויקרבו).
דף רפד הערה ח - והעיר אחי ידידי מהר"ר עקיבא נר"ו (מח"ס אמר רבי עקיבא) שגם אם הבגד היה קרוע מאחוריו אין הדבר מראה על חפותו, שכן אפשר שהמעשה היה שבהרימה קולה רצה לנוס (כדכתיב לעיל לט טו) והיא תפשתו בבגדו כדי שכשיבואו לעזרתה יראו אותו שם וזה יוכיח על אמיתות דבריה. עכ"ד נר"ו.
ובעיקר מה שהניח הרב אע"ן ז"ל בצ"ע, אפשר לבאר שהמשפט נחשב למשפט צדק שכן הם דנו בצדק לפי הראיות שבידם, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (כדאיתא בסנהדרין ו ע"ב). וגם גזר הדין היה נכון, שכן האמת היא שאשתו פוטיפר היא זו ששידלה את יוסף לעבירה.
דף רפו ע"ב סד"ה אל - ויש להקשות דמסתברא מילתא שבני ישראל קיבלו את המכה לכמה רגעים בלבד ולא סבלו כל כך מזה, ולא נראה שיעקב יבקש שיטרחו כל כך בהבאתו לקבורה בארץ ישראל בגלל צער כל כך קטן.
ובס' שערי אהרן כ' לתרץ שיעקב חשש שהמצרים ירצו לקבור ברברי המלכים, ולא יסכימו שיקבר בארץ גושן.
ועוד י"ל בהקדם מה דאיתא בכתובות (קיב ע"א) שהיו קוברים בחברון כי היתה ארץ שאינה ראויה לזריעה. ולפי זה אפשר שלא היו קוברים בגושן כי היתה ארץ פוריה [דקרי לה קרא (ויגש מז ו) מיטב הארץ], וחוץ לגושן היה שם מכת כנים.
והקשה על זה גיסי מהר"ר עמרם שוקרון נר"ו, דמסתברא שאף אם לא נקבר בגושן לא היו הכנים נוגעים בגופו הטהור.
ואמר על זה אאמו"ר נר"ו דמי יימר שאם היה אחד מבני ישראל במצרים (מחוץ לארץ גושן) שלא שלטו בו כנים.
אולם לכאורה מהא דבמכת דם אם היו משלמים לא היו נהפכים לדם מוכח שהדבר תלוי בחילוק בין מצריים לבני ישראל, ולא בין ארץ גושן וארץ מצרים. גם העיר מו"ר מהר"ר אברהם שבות הלוי נר"ו (ראש ישיבת כתר תורה במיקסיקו) שממה שמצינו במכת חושך שבני ישראל נכנסו לבתי מצרים והיה להם שם אור, מוכח שאין הדבר תלוי במיקום אלא באדם. ובס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (וארא ח יח) הכריח מלשון הכתוב שלא היה ערוב בארץ גושן, וגם אם יהיה ישראל בין המצרים מחוץ לגושן לא יהיה ניזוק. ע"ש. ובס' מטה משה למהרממ"מ שפיוואק הי"ן (פרשת וארא סימן פד) הביא דברי הראב"ע שמכת כנים פגעה גם בישראל. והעיר עליו מדברי המשנה (אבות פ"ה מ"ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, וביאר הרמב"ם בפירוש המשניות שניצולו מעשר מכות. ע"ש.
ובס' אור ליהודה כ"י כתב שבספר מדרש הגדה על הגש"פ (עמ' שעז) הביא בשם הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ה מס' אבות), והריטב"א (בפי' להגש"פ), ודרשות ר"י אבן שועיב (פרשת וארא), שמכת כנים באמת היתה גם על גופם של היהודים וכמשמעות הכתובים, אלא שלא ציערו אותם. וראה גם בס' שמחת מרדכי (עמ' נח) שהביא כן מהגר"א (פ"ה דאבות), ומה שביאר בדבריו בספר טעמא דקרא. ע"ש. והינך רואה כי הדברים מפורשים כבר בקדמונים. ושו"ר שם להלן בעמ' תפו שכ"כ בשם רבינו יונה. וגם בשפתי כהן (שמות ח, יב. וגם דבריו נזכרו במדרש הגדה הנ"ל) כתב: ואפשר שגם בארץ גושן היה כנים. ומוכרח הוא משני דברים, האחת כמו שאמר והך את עפר הארץ לפי שלא היה נגבל, ועוד לפי שהכנים היו תחת בגדיהם בגופן ולא היו נראים לישראל, וכדי להראותם לישראל היו בארץ גושן בארץ ולא בגופן ולא בבשרם. ומזה פחד יעקב אבינו ע"ה. וכן נראה מהכתובים שבכל המכות אומר על ארץ מצרים, ובכנים אמר כל עפר הארץ היה כנים, ובערוב אמר בכל ארץ מצרים. עכ"ד. וע"ע באורייתא דשמואל (דברים ח, ד הא' אות ד). עכ"ד ספר אור ליהודה.
ועוד י"ל שמכיון שהכנים מילאו ג' טפחים עליונים של הקרקע, ולכן החרטומים לא הצליחו להביא כנים גם הם כי היה נחשב כאילו עומדים באויר [כמ"ש בדעת זקנים מבעלי התוספות בשם מדרש, ובפירוש הרא"ש, ובפירוש הטור הארוך, ובחזקוני, ובס' תולדות יצחק (וארא ח יד)], לכן גם יעקב לא רצה להיות קבור באויר ללא כפרת הקרקע (כדאיתא בש"ע י"ד סימן שסב ס"א).
ויש להקשות דיעקב שאני, ולא היה לו צורך בקבורה בקרקע, לפי מה שכתב
הרב כלי חמדה (פרשת חיי שרה אות ב) שבצדיקים אין צורך לקבור בקרקע, ולכן גבי משה רבינו כתיב 'ולא ידע איש את קבורתו', דהיינו שלא הבינו הטעם שקברוהו, דאיתא בבראשית רבה (פכ"ו ס"י) עד שובך אל האדמה כי ממנה וגו', אמר לו קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזול בידך, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והענין שהאדם נברא מהאדמה לתקנה לגמרי ולזככה להיות כמו הנפש, וכיון שחוטא האדם ואינו מתקן את העפר, הרי עליו לשוב אל האדמה, ויש בזה ענין השבת גזילה כמ"ש מהר"ל מפראג. ועי' ב
אתר עולמות].
ועוד י"ל דשאני יעקב אבינו שהיה תיקון אדם הראשון [כמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ ויחי) בשם המקובלים, ובחידושי רבי רפאל חיים בן עטר (פרשת ויחי דף לט רע"א). וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' השתא הכא עבדי (סוף עמוד קמ)], ולכן היה עליו לקיים את ציוויו של הקב"ה לאדה"ר 'ואל עפר תשוב' [אלא שלכאורה לפי מה שביאר הרב כלי חמדה אינו מובן כ"כ, שכן יעקב אבינו תיקן את אדם הראשון, וא"כ כבר נזדכך ואין צורך לו בקבורה].
וי"ל שיעקב אבינו לרוב ענוותנותו לא החזיק עצמו לצדיק. וכיו"ב מצינו עוד שיעקב לא החשיב עצמו לצדיק, ראה ב
שלמא בעלמא (ויחי מז ל). וכבר אמרו ז"ל (ברכות ד ע"א) שיעקב בענוותנותו חשש שמא יגרום החטא. ובזה אפשר ליישב גם דברי דעת זקנים מבעלי התוספות שכ': מה שפרש"י לפי שעתיד להיות עפר ארץ מצרים כנים לא נהירא לי דמזה לא היה לו לירא דהשתא בנימין בנו לא שלטה בו רמה כל שכן אביו אם לא נאמר שזה לא היה יעקב יודע. ע"כ. ואפשר ליישב שמרוב ענוותנותו חשב שדרגתו פחותה מבנימין בנו. ורוב ענוותנותו רמוזה בשמו 'יעקב', שהרגיש עצמו כעקב [ואולי לכן גם לאחר שנאמר לו 'לא יקרא עוד שמך יעקב' לרוב מעלתו ש'שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל', המשיך ליקרא בשם זה, כי שם זה מראה על מעלתו במידת הענוה, וגם זה שבח הוא לו. ועוד אפשר לבאר שהיה ענו כל כך שאפילו כשהכבוד רדף אחריו לא הסכים לקבלו (כמו שביארנו ב
שלמא בעלמא ויקרא א א)]. ואמר הר' רפאל ן' דיין נר"ו שבזה מבואר מה שמשה הוא גלגול יעקב, ורבינו הקדוש גלגול משה, שכן משה היה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומשמת רבי בטלה ענוה. עכ"ד נר"ו. ויש להוסיף שדין קבורה בקרקע הביאו בבית יוסף מדברי הרמב"ן, והרמב"ן יליף מדברי הירושלמי שרבינו הקדוש ביקש שיקברוהו בקרקע. וא"כ מצינו שגם רבינו הקדוש שלרוב מעלתו לא היה צריך קבורה בקרקע, אפילו הכי ביקש כן מרוב ענוותנותו.
והאמת אומר שיש טעם נוסף לומר שלא היה צורך ליעקב בקבורה, שכן יעקב אבינו לא מת, ואין החי טעון קבורה. אולם ראה בדברי הרב המחבר לעיל שיעקב מת במצרים, וחזר לחיים בהגיעו לא"י דוקא.
והעירני המו"ן יונתן הכהן כרידי נר"ו שאם דאגתו של יעקב היתה כדי שיהיה קבור בקרקע, היה לו לבקש שיקברוהו עמוק בקרקע מתחת לג' הטפחים שבהם היו הכנים. עכ"ד נר"ו. וכיו"ב מצינו בסנהדרין (צח ע"א) שרבי יוסי בן קיסמא ביקש שיקברוהו עמוק באדמה כדי שלא יחללו את קברו.
אולם האמת היא שקושיא זו תחול גם על פשט דברי רש"י שיעקב לא רצה ליקבר במצרים בגלל הכנים, ואמאי לא ביקש שיקברוהו עמוק.
ואמר על זה אאמו"ר נר"ו שחשש יעקב שלא ירצו לקבור עמוק בקרקע כדי שיהיה קרוב אליהם יותר ותועיל יותר התפילה על קברו.
ועוד י"ל שעפר הארץ שנהפך לכנים היינו כל פני הקרקע שבו משתמשים בני אדם, וא"כ שטח הקבר אף אם הוא עמוק, מכיון שהוא ג"כ בשימוש גם הוא נהפך לכנים וג' טפחים שמתחתיו.
ודרך אגב אביא בזה מה שכתב הרב כלי חמדה (שם) בשם הרב אבני נזר, שלכן אין הגויים שוקלין בשר המת במקולין (כדאיתא בחולין צב ע"ב, ועי' ברש"י שם), ולכאורה אין הגוי מצווה על אכילת בשר המת, ולהנ"ל מובן שהוא משום גזל שהגוי מצווה עליו.
ולפי זה מבואר מדוע שקלו את בשר רבי עקיבא במקולין (כדאיתא במנחות כט ע"ב), ולכאורה הדבר סותר למה שאמרו שהגויים נזהרים בזה. ולהנ"ל מבואר, דשאני רבי עקיבא 'שמדרגת ומעלת רבי עקיבא לא היה בעולם הזה המורגש, וכאילו היה מסתלק לגמרי ממציאות עולם הזה כאשר סרקו בשרו במסרקות ברזל' [כלשון ספר תפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרק סג), ושם ביאר בזה לפי דרכו ששקלו בשרו במקולין, ושם גם ביאר שמדרגת מרע"ה היתה בעולם המורגש, משא"כ רבי עקיבא].
ומה שכתבנו שרבינו הקדוש הוא גלגול יעקב, כן הוא בספר הגלגולים (פרק סו בהגה), ובגלגולי נשמות להרמ"ע (אות י), ובמדרש תלפיות (ערך גלגול) בשם עמק המלך. ועי' בלקוטי הש"ס להאר"י (אבות רפ"ב), ובמגלה עמוקות (אופן פג), ובס' לקוטי לוי יצחק (סוף עמוד רמז), ובס' תפארת לוי יצחק על הזוה"ק (כרך א עמוד רסז), וב
קובץ התקשרות (גליון א'לג).
שמות דף ק ע"ב ד"ה א"נ, שורה ה מלמטה 'ומה שלא השביע' - כאן צריך להתחיל דיבור חדש.
שם שורה ב מלמטה 'לכך השביע כולם' - כ"ה במכילתא. ולכאורה דבריו סתרי אהדדי, דברישא כתב שלא השביע לבניו, ואילו בסיפא כ' שהשביע כולם, וכן בדין שישביע כולם, דהרי אחיו לא היה להם מלכות ושררה במצרים יותר מאשר בני יוסף, וכולן שוין. והאמת אומר, דאפשר לומר אף לאידך גיסא, דדוקא את אחיו השביע ולא את בניו, דמכיון שאחיו מכרוהו למצרים לכן השביעם שבעל כרחם יחפשו את האפשרות להעלותו למרות הקשיים, משא"כ בניו לא היו מרגישים חיוב כ"כ בדבר. וכן משמע בדברי המכילתא. ע"ש.
שם שורה אחרונה 'הרא"ם' - לא מצאתי כן ברא"ם. ואולי כוונתו שגם הרא"ם מדייק כמו שדייק הוא לעיל שדוקא לאחיו ציוה.
שם סוף הערה א - כ"כ שם בשם מדרש. וכ"כ בסתמא בדעת זקנים מבעלי התוס'.
שם סוף הערה ב - וגם בלבוש האורה ובשפתי חכמים דנו בזה. ע"ש.
דף קא ע"א ד"ה וישובו, שורה ג 'לעיל' - ברש"י.
דף קב ע"א ד"ה וקרוב, שורה ג 'ששלחום' - לכאורה קשה ממה שביאר רש"י (תצא כא יב) ד'ועשתה את צפרניה' היינו שתניחם שיגדלו, ולא תעכב גידולם ע"י קיצוצם. וכן היא דעת רבי עקיבא ביבמות (מח ע"א). וכן הוא בספרי (כא ז). וא"כ ה"ה הכא, דאפשר דלשון עשיה הוא על מה שלא עיכבו המצריים את ישראל מלברוח.
דף קכב ע"ב ד"ה נמצא, שורה ב מלמטה 'האמור' - אפשר דטעמא הוי משום שעדיין היו עבדים, ולכן לא החשיב כ"כ את הנסים.
דף קכג ע"א סוף הדיבור הא' - והקשה הא' יצחק כרידי נר"ו, דהו"ל למידע כי גדול כח האלקים אף ביבשה, מעשר המכות שכמה מהם היו ביבשה, ובשלמא עד עתה לא החשיבם, מכיון שהיו עבדים, אולם עתה שיצאו לחירות הו"ל להחשיבם למפרע.
דף קכד סוף הערה ג - והדבר מפורש יותר בשער הגלגולים למהרח"ו (הקדמה לו, סוף השרשים בקצרה, דף מח ע"א, ובהנד"מ עמוד קכד).
דף קכה סוף הערה ד - גם בחזקוני מופיעה השאלה ששאל הרב המחבר בסיוע אותו פסוק. וכתב שם הרב המגיה (בהוצאת מוסד הרב קוק) 'לא מצאתי פסוק זה. ובירמיה לה ב: הלוך אל בית הרכבים, פרש"י בני יונדב בן רכב ומבני יתרו היו'.
שם סוף הערה ה - אולם הרב המחבר לא כתב חבב, אלא חבר, שנזכר רק בשופטים (פרק ד). וא"כ דברי רבינו החזקוני צ"ע. וראיתי בספר החזקוני הוצאת מוסד הרב קוק, שכתב שם הרב המגיה שאף במושב זקנים כ' כדברי החזקוני, דהנהו דמדברי קבלה לא חשבינן להו. ולא מצאתי כן במושב זקנים. וכתב שם עוד לעיין בפי' רבותינו בעה"ת עה"ת. ואמ"א.
דף קכו ע"א סד"ה ובעיקר - ולעד"נ דכוונת הרא"ם היתה להקשות דהשם 'יתרו' כולל ב' הדברים, הן יתור הפרשה בתורה, והן הגיור שנלמד מיתור האות וא"ו, וא"כ ודאי שקראו לו בשם יתרו הכולל ב' הדברים, משא"כ שם יתר שמלמד על מעלה אחת שלו בלבד.
דף קכח ע"א ד"ה את, שורה ח מלמטה 'אודות ישראל' - הא אפשר לדחות, דמשה מכיון שנתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, וכמ"ש רש"י (לעיל ב יא), א"כ אף הוא היה מצטער אתם וגם הוא נגאל, וממה דכ' להלן 'על אודות ישראל' אין ראיה, דודאי עיקר השעבוד היה על ישראל דוקא, ומשה היה רק מיצר עליהם, אך לא השתעבד כמותם.
דף קנז סוף הערה א - ועי' במושב זקנים לבעלי התוס', ובס' משיח אלמים.
דף קנח ע"א בא"ד כל, שורה ה - צ"ל שממרה נאמרו.
דף קסד ע"ב ד"ה בא"ד ומה - הדיבור הבא הוא המשך ביאור הענין. ונראית כוונתו שהיו נוהגים לשים חותם עבדות על העבד, ולכן אמרה תורה שחותם זה יהיה באזנו ששמעה על הר סיני וכו', משא"כ בעבירות אחרות שלא נמכר בגללם לעבד ולא שייכא בהו רציעה כלל.
דף רכח סע"ב - חסר סיום הסוגריים.
דף רל ע"ב ד"ה ובזה נבין מאמרם, שורה יא - צ"ל עלמא עליכם להיות גרושים.
דף רלז ע"ב ד"ה והאיר, שורה ג 'בהעלותך' - פרק ח פסוק ג (דף מה ע"ב).
שם שורה ח 'ד"ה' = דברי הימים (ב ד כ).
דף רלח ע"א סד"ה ומצאתי - ועי' באור החיים (בהעלותך ח ד) ובקונטרס חוקי רצונך (סימן ג).
ויקרא דף א ע"ב ד"ה ומיהו קשה דהוה, שורה ו - צ"ל פירש ויקרא.
שם ד"ה ומיהו קשה היכי, שורה ה 'אלא שקיצר הכתוב, דלא הוה ידעינן דרשא דמה היו הפסקות משמשות וכו', אלא קס"ד שהוא ענין אחר והיה קריאה ודיבור אלא שקיצר הכתוב' - לא הבנתי.
דף ב ע"א ד"ה אליו, שורה ג מלמטה 'מה שתירץ' - ועי' בדברי דוד להט"ז (סד"ה יכול שמעו) מ"ש בזה.
דף ג ע"א שורה יג 'ע"ש' - ובס' דברי דוד להט"ז (ד"ה מן הבהמה) כתב כן בשם התוס' בתמורה (כח ע"א ד"ה טול).
דף ד ע"ב סד"ה הרי - ועי' במש"כ בזה בס' בנין שלמה ובס' סנהדרי קטנה (סנהדרין שם).
דף קטו ע"ב סד"ה ובזה יובן - וכ"כ הרא"ם לבאר דלא מריבויא אתא, אלא מכיון דלא אימעיט. ע"ש.
דף קטז ע"א שורה ו 'הוה ליה למיכתב' - אפשר ליישב קושיא זו ע"פ מ"ש בעל הטורים ש'אל הכהנים' בגינטריא 'זה לא חללים' ולכן רצה הכתוב לכתוב 'אל הכהנים' בהמשך אחד.
דף קיז סוף הערה ד - אמנם כבר כתב מר"ן בב"י (א"ח סי' י) דרש"י פרשן ולא פסקן, ולא נתכוון לפסק הלכה (ועי' במש"כ בזה בס"ד בס' שלמא בעלמא א"ח סימן ריא ובמש"כ בס"ד בגליון שם). ובמיוחד יש לומר כן ע"ד רש"י בפירושו לחומש שהתכוון אך ורק לבאר הכתובים ע"פ הדרך הקרובה ביותר לפשט הפסוק.
דף קלח ע"א ד"ה ובני, שורה ג - צ"ל בסנהדרין ריש.
במדבר דף לה ע"א שורה ט מלמטה 'הוו להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים' - האי מילתא תליא בב' הגירסאות שהובאו בתוס' (נזיר ב ע"ב ד"ה ה"ג). ולד' רש"י (שם ד"ה אמרי) מסקנת הש"ס היא דהויין ידים. וא"כ דבריו סתראי נינהו לדברי הרב המחבר אליביה דרש"י בפירוש החומש. וי"ל כמ"ש בגליון הש"ס לרעק"א (ריש נזיר) בשם הרב שם הגדולים בשם הרב יד מלאכי [כללי רש"י אות ו] שהפירוש לנזיר אינו מרש"י.
דף מה ע"ב סד"ה ובשם - ועי' במש"כ הרב המחבר לעיל (תרומה כה לז, דף רלז ע"ב).
דף קז ע"א שורה ז מלמטה 'או לבנות' - ועי' באור החיים (כאן) שביאר טעם אדמימות הפרה כי הוא סימן תגבורת הדינים, ולכן צריכה להיות אדומה בתמימותה. גם העירני הרב אע"ן ז"ל דבדברי רבי משה הדרשן המובא ברש"י בסוף הפרק מבואר שהפרה צריכה להיות באדמימות ע"ש אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום. עכ"ד. אלא שעדיין לא מובן אמאי בעינן שתהיה תמימה באדמומיתה. וי"ל שבא לרמז על מעשה העגל שהיה כל כולו עבירה ללא כל יכולת למצוא בו לימוד זכות. ודוחק.
שם שורה ד מלמטה 'מה טעם יש בה' - לכאורה קשה, דהרי כבר ביאר לעיל סמוך ונראה דשאלת האומות היא על פיסולה בב' שערות ובנשיאת עול. וי"ל דאתא לבאר ב' שאלות האומות: 'מה המצוה הזאת' 'ומה טעם יש בה', דחדא היא על פיסולה בב' שערות ובנשיאת עול, והשניה היא על מה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים. ושו"ר בשפתי חכמים (אות ב) שגם הוא הרגיש בכפל הלשון 'מה המצוה הזאת' 'ומה טעם יש בה'. ע"ש. גם עי' להרב באר שבע בס' צדה לדרך מ"ש בזה.
דף קח ע"א ד"ה והנה, שורה ז 'דהלכה היא' - ועי' להרב משמרות כהונה (חולין שם) שכ' ליישב בפשיטות דהגמ' בשמעתין אזלא כמ"ד דיליף רוב שנים מקרא.
שם שורה יג - צ"ל ק"ו מהלכה.
שם שורה טו - צ"ל למדין ק"ו.
שם בסוף הדיבור - צ"ל למדין ק"ו.
דף קט ע"א ד"ה וקשיא, שורה ו בסוף ההגהה - שאני מצות פרה, שאף שלמה המלך שהבין את כל שאר מצוות התורה מ"מ את מצות פרה לא הבין. וכמ"ש בילקוט (כאן). ואע"ג דפירש בו הרב חן טוב דמצות פרה גילתה על כל החוקים שאף אותם לא הבין. והו"ד בס' זרע ברך (מהדו"ק ד"ה אמנם כשנדקדק). מ"מ בפשטות הרי אית לכל המצוות והחוקים טעם, וכמ"ש הרב זרע ברך שם, ולכן לא איקרו חוקה.
שם ע"ב סד"ה ויקחו - וכ"כ בלבוש האורה. ע"ש. ועי' במה שהעיר בדבריו בס' צדה לדרך עה"ת.
דף קי ע"א ד"ה בא"ד, סוף שורה ז - אמנם י"ל דגם הילקוט ס"ל דילפינן מ'אשר' [והאמת אומר דאפשר דכן גם כוונת הרא"ם]. והנה מקור דברי הילקוט הוא מהספרי, ושם הגירסא 'כשהוא אומר אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, הרי מומים אמורים'. ולדברי הרא"ם לא הו"ל להספרי לאתויי סיפא דקרא 'אשר לא עלה עליה עול', אולם לדברי הרב המחבר ניחא, דאייתיה לאוכוחי דאשר מפסיק תלת בבי בהאי קרא. והגר"א בהגהותיו לספרי מחק תיבות 'אשר לא עלה עליה עול', משום שראה אותן מיותרות. ולדברינו ניחא [והאמת אומר דמדברי התוס' (חולין יא ע"ב בדיבור הא') מוכח קצת כהרא"ם מדקאמרי התם דלר"ש ס"ל דתמימה קאי אתרווייהו, על האדמומות ועל המומין. וכן גם משמע מדברי ר"מ הדרשן המובא ברש"י להן (פסוק כב ד"ה תמימה) שכתב: תמימה, על שם ישראל שהיו תמימין ונעשו בו בעלי מומין. ע"כ. הרי דביאר דתמימה קאי נמי על המומין. ולדברי הרב המחבר דאשר מפסיק הענין א"כ אי אפשר לומר דקאי אמומין. וי"ל דבכהאי גוונא מצינו בכ"ד דדריש לפניו ולאחריו אף שפשטיה דקרא מוכח דלא כן].
דף קיא ע"ב ד"ה אל, שורה ז 'ועוד לו שיזה' - נדצ"ל: אלא שא"ה [דמתחילת עסקו נטמא] יקשה איך יזה בטומאה, והכתיב.
דף קיב ע"ב בדיבור הא', שורה ז מלמטה 'משל החיל' - נ"ל לבאר כוונתו, דמ"ש רש"י בפירוש החומש ובספ"ק דיומא קאי על כשחזרו מן הגולה ולא היה להם אפר אחר חוץ מאותו אפר שהיה בחיל, ולקחו ממנו, ושמו תחתיו אח"כ מהאפר המיועד למשמרות, תחת האפר שלקחו משם מקודם (חוץ מהאפר שכל פעם היו שמים בחיל למשמרת).
דף קלג ע"א סד"ה אל - ולא הבנתי מש"כ שחיפה עליה חם במה ששימש עמה בתיבה, וכי כו"ע ידעי שבא עליה אביו של עוג. ואת"ל שנודע הדבר, וכי ידעי אינשי אי חם בא עליה לפניו, ומדוע היה צריך לבוא עליה שוב כדי לחפות עליה.
שם סוף הערה יא - ויש להקשות שאין תירוצו של מהרמ"ט ז"ל יועיל לבאר דברי הרא"ש ז"ל, דאי הכי מה הקשה הרא"ש אמאי לא נמנה סיחון עם בני חם, והרי אינו בנו. ותו קשיא מש"כ הרא"ש ז"ל שנולד סיחון אחר המבול, ואי אפשר שתתעבר מאביו של עוג, שכן אין הריון יותר מי"ב חודש כדאיתא ביבמות (פ ע"ב). ולכן נ"ל דמהרמ"ט ז"ל בא לומר תירוץ אחר לקושיית העולם, ולא אזיל בשיטת הרא"ש ז"ל. ושו"ר דמקור דברי מהרמ"ט ז"ל הוא בפי' רבינו בחיי (חוקת כא לד) ובילקוט ראובני (במערכות שבסוה"ס, ערך זנות אות ח) בשם מדרש, וז"ל: סיחון ועוג בני שמחזאל היו מבני אלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שימש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו. ע"כ. וכ' בהגהות מהר"ש מדסוי שבסוף הש"ס דפוס וילנא (כאן) שהוא מקור דברי מוהרש"א ז"ל בח"א (כאן) בשם מדרש. והרח"ד שוול ז"ל בהערותיו לרבינו בחיי שבהוצאתו כ' שלא מצא כן במדרש.
והנה במש"כ לעיל להעיר שאין הריון יותר מי"ב חודש, אפשר דשאני בשנת המבול שלא שימשו המזלות. וכמו שראיתי בס' פרדס יוסף (נח ח יט בסופו) שהביא דברי הרב תפארת יהונתן ז"ל שכ' ליישב הקושיא איך היו כשרים לקרבן התורים ובני היונה שהיו בתיבה, והרי עברה עליהם שנה תמימה. ויישב שהואיל ולא שימשו המזלות, א"כ חשיב שלא עבר הזמן. ובזה יישב בס' פרדס יוסף שם איך חיו בתיבה בעלי החיים שאין להם עצם, שאינם חיים יותר מי"ב חודש. אולם עי' בהסכמת מהרש"י הכהן ז"ל לס' פרדס יוסף (באות א) מה שדחה. ועי' גם להאדמו"ר האחרון מליובאביטש ברשימותיו (ח"ג עמ' סט-ע).
וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוס' (חוקת כא לד), שהביאו קושיית העולם כנ"ל, ותירצו בזה"ל: ואומר הרב רבי יחיאל בר יוסף, שעוג נולד קודם המבול, ואמו היתה מעוברת מסיחון בשנת המבול, והלכה ונישאת לאחד מבני נח, וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם, ונולד סיחון בתיבה. ע"כ. והובא בערוך לנר (כאן) ובס' שדה יצחק על הש"ס (בחי' פר' נח שבסוף ח"ג). ע"ש. וע"ע בשו"ת באר משה ח"ח (סימן טז). ובתוס' (כאן ד"ה זה) כ' דהכי נמי נפלט סיחון מדור המבול. ע"ש. וכן הוא במדרש פטירת משה (המובא בילקוט שמעוני פר' וילך רמז תתק"מ ובס' אוצר מדרשים ח"ב דף שסז ע"ב). ובסדר הדורות (לפני שנת אלף תרנ"ו) כתב שכן הוא גם בב"ר (ס"פ וזאת הברכה). ע"ש. ובפנים יפות (ס"פ חוקת) כתב שאחיה אבי עוג פלט מהמבול יחד עם עוג ונולד לו סיחון לאחר המבול. ע"ש. ועי' להרא"ם ז"ל (לך יד יג) שכ' שאף עוג לא פלט מהמבול. והשיג עליו הרב יד מלאכי ז"ל בהערותיו הנד' בס' אור עולם ח"א (שי"ל ע"י מכון ליובאוויטש, עמ' צז). ע"ש.
ויש להעיר במש"כ הרא"ש שעוג פלט מן המבול כדאיתא בב"ר ועוג וסיחון אחים הוו כדאיתא בנדה, ומדוע לא ציין המקור שעוג פלט מן המבול שגם הוא במס' נדה כאן בשם רבי יוחנן. ובאמת בדעת זקנים הביא כמקור לשני הדברים את דברי הש"ס כאן.
גם יש להעיר במ"ש הרב המחבר בשם הרא"ש, שכן בפי' הרא"ש עה"ת שבס' הדר זקנים (נח ז כג) כתב אחרת, וז"ל: וישאר אך נח, נמצא בשם ר' יהודה, דמכאן רמז לעוג שפלט מן המבול, דא"ך נ"ח עולה בגימטריא עוג. ואמרינן בגמ' (זבחים קיג ע"ב) היכא קאים, ומקשינן אנן ידעינן דעוג וסיחון אחי הוו ואמאי לא קבעי סיחון היכן קאים. וי"ל כי הניצולים מן המבול ניצולו זוגות זוגות, ועוג היה ניצול והציל אמו עמו והיתה מעוברת מסיחון. או א"נ שעוג בא על אמו לאחר המבול והוליד סיחון. ע"כ. וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' אהל יעקב (נח ז כג) בשם ר"י החסיד ז"ל. ולתירוצו הב' י"ל שמ"ש הש"ס שהיו אחים בני אחיה, היינו משום דבני בנים הרי הם כבנים כדאיתא ביבמות (סב רע"ב).
ובילקוט מעם לועז (נח ח ו) כ' וז"ל: וי"א שלכך שימש חם בתיבה, כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר, ולכן שימש עם אשתו בתיבה, והבן שנולד לו קרא סיחון. ע"כ. וכ' בהערות (אות צח) שמקורו מדברי רבינו בחיי (פ' חוקת) ומהרש"א בנדה. ואינו כן. וכבר הבאנו לעיל דברי רבנו בחיי ומהרש"א. ודברי הרב מעם לועז נסתרים מד' הש"ס שאחים היו. וי"ל בדוחק שבא עוג על אמו, וכמ"ש כיו"ב בהדר זקנים בשם הרא"ש וכנ"ל. אלא שהיה לו להרב מעם לועז לבאר דבריו.
דף קלד ע"ב שורה ג 'כי רב הוא' - ואפשר ליישב דרק לאחר שהלכו המואבים אל זקני מדין רק אז ידעו דבר זה שעם ישראל כוחם בפיהם, ולפני כן לא ידעו ענין זה. ולכן המדרש אמר ד"ז עה"פ כי עצום הוא ממנו ולא על הפסוק כי רב הוא דהוי מקמי שנטלו עצה ממדין.
דף קלו ע"ב ד"ה בעת, שורה אחרונה 'הטורים' - או על שם שבא להלקות את ישראל, וכמ"ש בזוה"ק וה"ד להלן (דקל"ח ע"א).
דף קלח ע"א שורה יג 'וכפירוש רש"י' - להלן פסוק יח ד"ה לא.
דף קעה ע"א שורה ב - צ"ל המלואים וכאן ציוה לדורות. וכן הוא ברש"י (כן אמר לי הרב המגיה אע"ן ז"ל).
שם שורה יג - צ"ל אומרו המלואים (כן אמר לי הרב המגיה אע"ן ז"ל).
דף קפא ע"א שורה י 'ואב' - תיבה זו יש למוחקה, שהרי לא מצינו בתורה לשון הפרה גבי אב, ובהא גופא מסתפק רש"י השתא, אי באב מיפר או מתיר.
שם שורה יז - צ"ל שמוע אישה.
דברים דף קטו ע"א סד"ה ובזה יובן - וכ"כ הרא"ם לבאר דלאו מריבויא אתא, אלא מכיון דלא אימעיט. ע"ש.
דף קטז ע"א שורה ו 'הוה ליה למיכתב' - אפשר ליישב קושיא זו עפמ"ש בעל הטורים ש'אל הכהנים' בגימטריא 'זה לא חללים', ולכן רצה הכתוב לכתוב 'אל הכהנים' בהמשך אחד.
שם ע"ב ד"ה ודע, שורה ז מלמטה - וכ"כ בס' ויחי יוסף למהר"י פינטו (דף שפה ע"א) בשם הרא"ם כאן. ועי' במש"כ בס"ד שם בגליון.
דף קפט סוף הערה ב - אולם ראה לעיל (דף ס ע"א בסוף הדיבור הא') שהיה איזה זמן שלא היתה לו להרב המחבר מסכת סוטה.
