שם הספר: דברי כהן - שמות
מחבר: רבי דוד כהן
דפוס: מקסיקו סיטי תשפ"ה
להלן גם גליונות חלק ויקרא ובמדבר.
יש לתקן בכל הספר 'היקשה' 'היקשו' 'שהיזכרנו' וכיו"ב - צ"ל בלא יו"ד.
דף נד ע"ב ד"ה אולם, שורה ג - צ"ל כדי לשכך.
דף נה ע"א ד"ה וכן, שורה יא - צ"ל בכל עת.
שם ד"ה והיה, שורה ו - צ"ל שכתב להדיא.
דף עז ע"ב בסוף הדיבור הא' - ולכאורה יש מקום לדחות דמשום הכי קאמר קרא שהדגה אשר ביאור מתה כדי ללמדנו שכל המים נהפכו לדם ממש מלכתחילה. ושו"ר שכ"כ הרב המחבר להלן (דף פ ע"ב) בשם חידושי רבי יעקב. ע"ש.
וי"ל דהנה הרב חיד"א כתב דבריו בשם ספר אסיפת חכמים בשם מהר"ר הירץ (והוא ספר אסיפת חכמים ולקוטי שושנים הנדפס בפפד"מ תפ"ה שכתב כן בשם מהר"ר נפתלי הירץ אב"ד לבוב. וכן הובא בס' בית אהרן למהר"א אזולאי), ושם כ' דמכיון דלמעט בניסא עדיף, א"כ עדיף להפוך את כל המים מלכתחילה לדם ואח"כ להופכם לישראל למים, שכן היה שם יותר מצריים מהישראלים, ואי הוה איפכא יש צורך ליותר נסים. והביאו הרב חיד"א שם. וא"כ אם לא נכתב שהדגה אשר ביאור מתה גם אז היינו אומרים שהכל נהפך לכתחילה לדם כי למעט בניסא עדיף.
ולכאורה אפשר לדחות דברי מהר"ר הירץ הנ''ל, שכן אפשר שאם המים היו נהפכים לכל מצרי לדם נחשב הדבר כמיעוט בניסא, שכן בכמות היה פחות נס. ואולי אזלינן בתר הכמות ולא בתר כמה פעמים צריך שיארע הנס (וראה בכיו"ב בעין איה ברכות א לח. וע"ע בבן יהוידע ברכות ה ע"ב ד"ה איכא דאמרי). ותו שגם לשיטתו מיתת הדגים הוא נס נוסף אם נאמר שהמים לא נהפכו מלכתחילה כולם לדם, ולמעט בניסא עדיף.
ואעיקרא יש מקום לומר שביציאת מצרים לא אמרינן דלמעוטי בניסא עדיף, ומקרא מלא הוא 'למען רבות מופתי בארץ מצרים' (בא יא ט), והוא כדי 'למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'' (בא י ב), וכבר ביאר הרמב"ן (ס"פ בא) שניסי יציאת מצרים הם למען יאמינו ישראל בכל הדורות בהשגחה פרטית.
וראה עוד במש"כ בס"ד בגליון ספר אהלי שם - אוצר החומש (דף קכ ע"ב), ולחתני כבני מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה.
דף עח ע"ב ד"ה אמנם, שורה ו - צ"ל ואמר רב מרי ברה דבת שמואל, שהוא ראה.
שם שורה ט - צ"ל ולכן הכריז.
דף עט ע"א סד"ה ואדאתינן - אולם לפי הדברים האלה היה יותר טוב ונכון שלא יתעשרו מזה, וכדברי רש"י.
דף פ ע"א סד"ה והיקשה - וראה עוד בבן יהוידע (ברכות ה ע"ב ד"ה איכא דאמרי).
בהערה, שורה אחרונה - צ"ל שנהפך לקמח.
דף פא ע"א אות א בכותרת, שורה ב - צ"ל לחומץ וידלק.
דף פב ע"א ד"ה ושוב, שורה ג - צ"ל מהנר שדלק.
שם ע"ב ד"ה כאמור, שורה ג - צ"ל (דף כד.).
שם ד"ה וכתב, שורה ד - צ"ל שינכו לו.
דף פג ע"א ד"ה והנה, שורה אחרונה - צ"ל במאי קמיפלגי.
שם ע"ב אות ג - וראה בבן יהוידע ברכות ה ע"ב ד"ה איכא דאמרי שכ' 'דאין נהנין ממעשה נסים, ובפרט חסידים ואנשי מעשה, דבר זה אצלם כאיסור גמור'.
דף פד ע"א ד"ה והראיה, שורה ה - צ"ל חומת אנך.
שם ע"ב ד"ה כתב, שורה ו - צ"ל וזה שכתוב.
דף פה ע"א ד"ה והיקשה, שורה א - צ"ל גבורת ארי.
שם ע"ב סד"ה וכתב - ובזה אפשר ליישב אמאי התעשרו ישראל ממכת דם, והרי אסור ליהנות ממעשה נסים (ועי' בזה בדברי הרב המחבר לעיל דף עז ע"ב).
וי"ל שניסי י' המכות נעשו 'למען תספר באזני בנך' (בא י ב), שכן כדי להוציא את ישראל ממצרים היה די במכת בכורות בלבד. וכמו שביאר גם הרמב"ן (ס"פ בא) שתועלת נסים אלו היא לדורות. וגם לא היו בזכותם, שכן נאמר עליהם 'ואת ערם ועריה' מן המצוות (רש"י בא יב ו בשם המכילתא), ואפילו דם פסח ודם מילה שעליהם נאמר 'בדמייך חיי' עדיין לא קיימום בזמן מכת דם.
ואפשר להוסיף ע"ז ע"פ המבואר בדברי הרב המחבר (דף פב ע"ב) הטעם שאסור ליהנות ממעשה נסים הוא כי מנכין לו מזכויותיו, ומכיון שלישראל היו ריקנין ממצוות, א"כ לא היו להם זכויות שינכו מהם, ושרי להם ליהנות ממעשה נסים.
ולכאורה היה אפשר ליישב לפי דברי הרב גבורת ארי גם מעשה דרחב"ד שמי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק (עי' בדברי הרב המחבר לעיל דף פ ע"א), שכן הנס אירע בשביל בתו, אולם לא בזכותה כי אם בזכות רחב"ד.
אולם עי' גבורת ארי שם דאזיל כל בתר איפכא, שביאר הטעם שלא השתמשו באותו נר להבדלה כי אסור ליהנות ממעשה נסים (ועי' בזה בדברי הרב המחבר לעיל דף פב ע"א).
ובעיקר הקושיא אין נהנו במכת דם ממעשה נסים, אפשר עוד לומר שמכיון שהנס היה שיחזור המים לקדמותם לא מיקרי הנאה, וכיו"ב תירץ בס' בן יהוידע (ברכות ה ע"ב ד"ה איכא דאמרי) איך נהנה רב הונא מהחומץ שנהפך ליין, שמכיון שחזר לקדמותו לא מיקרי הנאה ממעשה נסים. ע"ש.
ועוד י"ל שכשיש חילול השם לא אמרינן למעוטי בניסא עדיף, וכמו שמצינו שאמר דוד (שמואל א יז לט) 'לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי', ופרש"י, ארי לית בהון נסא (תרגום יונתן), אין שבחו של נס בכך וכו'. ולכאורה קשה דלמעוטי בניסא עדיף. וי"ל שמכיון שהיה חילול השם בדבר, וכמו שאמר דוד (שם כו) 'כי חרף מערכות אלהים חיים' (וראה בתרגום שם ובס' צרור הכסף למהר"י פינטו), יש להרבות הנס כדי שיתקדש שם ה' בעולם. וה"ה גבי יציאת מצרים שחטאו של פרעה היה בחילול ה' שאמר מי ה', ולכן היה צריך לעשות תשובת המשקל ואמר מי כמוכה וגו' (וכדאיתא בילקוט שמעוני שמות רמז קעו), וא"כ כשיש חילול השם לא אמרינן למעוטי בניסא עדיף.
ובעיקר קושיית הרב גבורת ארי, ראה במש"כ בס"ד בחי' הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) שכשהנס נעשה כדי שיהנה ממנו שרי.
דף קיז ע"א ד"ה אבל - יש להעיר שעין יעקב על מגילה חובר על ידי רבי יעקב בן חביב, ואילו ספר גט פשוט נכתב על ידי רבי משה בן חביב.
דף קיח ע"א ד"ה ועי', שורה ב - צ"ל על הרמב״ן.
דף רמח ע"ב בענין פגימת הלבנה ע"י האשה - ראה בזוהר פרשת בראשית (דף מו ע"ב) ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים לאכללא חויא בישא דאטיל זוהמא ועביד פירודא דלא משמש שמשא בסיהרא וכו'. ועי' בפירוש כתם פז שם. והענין הוא שמה שהלבנה נפרדה מהשמש ולכן יש ימים שאינה מאירה כלל או שאורה פגום היינו בגלל הנחש שהחטיא את האשה. וכן הוא להדיא בזוהר (שם דף נג ע"א): כד חב אדם באילנא דאכל מניה גרים לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך בה ומשיך לה לגביה וכו'. וראה עוד בזוהר (שם דף לד ע"א): רבי יהודה אמר אלין שבעת ימי המלואים, מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא אתבסם עלמא ואתהדר באשלמותא, ולא אתפגים סיהרא בגין חויא בישא דכתיב ביה (משלי טז כח) ונרגן מפריד אלוף. ואימתי דא בזמנא (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, וכדין כתיב (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. וראה עוד שם (דף יט ע"א): בשעתא דההוא להט אתהפך ערקת ומשטטת בעלמא ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא וחייכת בהו וקטילת לון. ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא, ודא מארת חסר. וע"ע שם (דף כ ע"א ובח"ב דף קמד ע"ב).
ושוב יצא לאור קונטרס עמק השבוע למהר"ר ראובן מלך שווארץ (גליון כה), וראיתי שם (דף ב ע"ב) שאף הוא הביא מדברי הזוהר הקדוש הנ''ל לבאר דברי השל"ה שהנשים גרמו פגם הלבנה.
דף עדר סע"א, בקושיא איך הזכיר הקב"ה בעל צפון, והרי אין להזכיר שם עבודה זרה - וראה בספר אוצר מפרשי התורה מה שהביא בזה. גם אפשר ליישב לפי מה שהביא שם לבאר שבעל צפון נקרא כן על שם שהקדוש ברוך הוא הצפינו, שכן אלוה זה הוא האלוה היחיד מבין אלוהי מצרים שלא עשה בו שפטים השם יתברך לעת הזאת. ולפי זה מבואר שמכיוון שבשמה של העבודה זרה מוזכר כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא שעשה שפטים בכולם והוא החליט מי מהם יוותר לעת עתה, אין בזה משום איסור הזכרת עבודה זרה. ועי' באור שמח (פ"ה מהלכות עבודה זרה הי"א) ובס' שאלת רב (חלק א פרק כג אות ה) מש"כ עוד ביישוב קושיית הדעת זקנים.
וראה עוד בדברי הרב המחבר להלן (דף תרנט ע"ב) בקושיא איך נזכר בעל פעור בפרשת ואתחנן, ולהנ"ל אפשר לומר שמכיון דכתיב שם את אשר עשה ה' בבעל פעור, אין בזה משום מכבד לעבודה זרה ושרי.
דף ערה ע"א ד"ה הרי, שנחלקו הראשונים אם הקדוש ברוך הוא מקיים את מצוות התורה - הנה איתא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) "ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחילה", והיינו שאף הקב"ה מקיים את כל מצוות התורה. וגם בבבלי (ברכות ו ע"א) איתא שה' מניח תפילין. ובב"ר (פי"א סימן ה) שה' שומר שבת. ועי' בפורום לתורה ובפורום אוצר החכמה.
שם אות ב, בקושיא בדין רבית בצדקה - ראה בחי' רבי רפאל חיים בן עטר (פרשת כי תשא) שהקשה כן על השכר כפליים לעולם הבא (ואולי מקורו מדברי הזוהר הקדוש פרשת פקודי דף רנה ע"א), ותירץ שעבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי הכל שלו, דהיינו שגם הכסף שאנו נותנים לצדקה שייך להקדוש ברוך הוא [כדתנן באבות פ"ג מ"ז שאתה ושלך שלו וכו'. וכיו"ב איתא בב"ר שם לענין רשויות בשבת, שהכל שלו וכל העולם כחצירו].
ואפשר שתירוצו של מהרר"ח בן עטר רמוז בדברי הש"ס (ב"ב י ע"ב) שהביא שם (להלן בסמוך) דמייתי קרא 'מלך ביופיו תחזינה עיניך', שכן הוא מלכנו ואנחנו עבדיו, ולכן אין במצות הצדקה צד רבית.
ועל השכר לעולם הבא שהוא בצדקה כפליים שהקשה על זה שם מדין רבית, יש לומר שהקרן מתעדכן לעולם הבא, ואינו רבית, ויש לו דין טבעא שאין בו רבית. וכיו"ב מצינו שדינר צורי שוה ח' פעמים דינר מדינה (עי' בכתובות סה ע"ב). ובזה מבואר הלשון (בב"ב שם) במה תרום קרנם של ישראל, קרן דוקא, ואין בו רבית. וזהו גם לישנא דקרא (דמייתי הש"ס שם) קרנו תרום בכבוד.
ועוד יש לומר על פי דברי מהרר"ח בן עטר שם שנתינת צדקה דינה כמניח מעותיו על קרן הצבי (שכן הוא פורע חובו של הקב"ה. ע"ש) ולכן כשהוא נותן את הכסף אינו שלו כבר, שכן אפילו אם הלוה שם עדיין אינו יודע אם ימחה אם לאו, וא"כ כשאינו מוחה ומתחייב בזה הוי כמתנה ואין בזה רבית.
ובזה מיושבת הקושיא איך אמרינן שהנותן שלישית השקל לשנה לצדקה שמקיים דין צדקה מדאורייתא, החשיבוהו חז"ל לעין רעה, ואמאי לא קבעה התורה שלפחות יתן כעין בינונית א' מי'. ולהנ"ל מיושב, שאם התורה מצוה את האדם לתת צדקה, א"כ הוא שליחו של הקב"ה, ואין דינו שמניח מעותיו על קרן הצבי, ולכן התורה לא ציותה שניתן כי אם שלישית השקל, כדי שאם נותן יתר על זה דינו יהא כמניח מעותיו על קרן הצבי ואין בזה רבית כשיקצור פירותיו.
דף רצ ע"ב ד"ה והדבר - ועי' במש"כ בזה בהגש"פ בן דוד עבדך (עמוד רפו) מספר שיח השירה (ח"א עמוד ס).
דף רצא ע"א סד"ה ועיי' 'משמיה דרבינו הגר"א' - וכ"כ בהגש"פ ברכת מרדכי (מהדורה רביעית עמוד רסט) בשם הגר"א, וביאר שזה היה באמת התירוץ על 'הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז', וענה הקב"ה שזכות האמונה והביטחון עמדו להם, מה שאין כן בכת השניה, שנכנסו רק אחר שראו את היבשה ל'בתוך הים', שוב חזר הקטרוג הישן. ע"כ. ולכאורה קשה, שכן האמינו עכשיו בה', וחזרו בתשובה על הע"ז, ולמה יזכיר להם עוונות ראשונים. ואפשר לבאר שראה הקב"ה ששורש עוונם שלא בטחו בו הוא כי עוד לא האמינו בו בלב שלם, והוא משום ספיחי הע"ז שנשארו בלבם.
דף רצג ע"ב סוף אות ב - וראה בהגש"פ ברכת מרדכי (מהדורה רביעית עמוד רפה) שהביא ראיה מהירושלמי, ושוב דחאה. ע"ש.
דף תלז סוף הערה קסב - וי"ל שכוונת המדרש שכל נשמות ישראל העתידיות היו בהר סיני (מדרש תנחומא פרשת יתרו סימן יא), היינו כדברי הרב חתם סופר ששורש נשמתם אינם יותר ממנין זה שהיה בהר סיני, ובם היו כלולים כל נשמות כל חי (והו"ד בס' עקבי דרך פרשת מסעי סימן ה. ע"ש). ואפשר שכן היה גם בימי אחשוורוש (עי' בס' אור חדש למהר"ל מפראג אסתר פ"ג פ"ט ד"ה ועשרת).
דף תלט ע"ב ד"ה ועיי', שורה א - צ"ל בעיון יעקב.
שם סד"ה ולפי - וי"ל עפ"ד הש"ס (כתובות יא ע"א) גבי גר קטן, שהגדילו יכולים למחות, וביארו התוספות (סנהדרין סח ע"ב ד"ה קטן) שמתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. דהיינו משום שאין גירות באונס חלה, וכמו שביאר בס' רשימות שיעורים (קדושין מא ע"א בענין זכיה לקטן). ע"ש. וה"ה בנ"ד שכשקיימו המצוות לאחר הכפיה ולא מחו נחשב לקבלה מרצון, ומה שאמרו בש"ס דהוי מודעה רבה, היינו כל זמן שלא קיימו המצוות לאחר הכפיה [ולכן חמור כל כך חטא העגל, שביארו חז"ל (שבת פח ע"ב) דהיינו כלה המזנה בתוך חופתה, ולכאורה להלכה אין הבדל בין כלה המזנה תוך חופתה או לאחריה, ולהנ"ל מובן, שכן אם מזנה תוך חופתה, לא היה לגירות זו קיום כלל והתבטלה קבלת התורה על ידי זה].
דף תמ ע"ב ד"ה א"נ, דלרש"י ליכא מודעא - ובזה יובן מאה"כ (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, שאנו עבדיו מכח שהוציאנו ממצרים, ואין שום מודעא מועילה לעבד הרוצה להמרות רצון רבו, שכן בעל כרחו יש לו לקיים רצונו.
שם בסוף ההערה - ועי' בקונטרס באר הפרשה (פרשת במדבר תשפ"ו דף לב רע"ב) שהביא קושיית התוספות מדוע הוצרכו לכפיית ההר, והרי אמרו מרצון נעשה ונשמע. ותירצו שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה. וכתב בבאר הפרשה שהקשו שא"כ מדוע הביא הקב"ה את האש אם יחזרו בהם מחמתה. ותירצו כי אי אפשר לתורה ללא אש החיות וההתלהבות. ע"ש.
דף תמא ע"א סד"ה אמנם - וי"ל שגם ארץ ישראל דמיא לצבי שעורו מתפשט ומתכווץ כדאיתא בגיטין (נז ע"א), ולכן כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, הארץ מקיאה אותם, וקאמר קרא לשון הקאה, שכן הארץ מתכווצת ואין להם מקום בה, ואילו לעתיד לבוא שמלאה הארץ דעה, עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות (כדאיתא בילקוט שמעוני ישעיה רמז תקג. ועי' באגרות קודש להאדמו"ר האחרון מליובאוויטש ח"ז סימן ב' רכה).
שם ע"ב שורה ו 'מרצונם' - וי"ל ש'נס שמתחולל תוך סטייה מחוקי הטבע חושף את מציאותו של הבורא הנסתר, וגורע מיכולת הבחירה של האדם [משום כך, ככלל נמנע הקב"ה מלחולל ניסים, אלא אם נוצר צורך מיוחד ("לא עביד קוב"ה ניסא למגנא")]' (לשון ספר 'לאור המגיד ממזריטש' פרשת בשלח). וא"כ איכא מודעא בזה.
והנה הרב המחבר כתב ביאור זה בשם המהר"ל במסכת שבת, ואינו בספרו גור אריה על הש"ס, וגם לא בספרו חידושי אגדות. ושו"ר שביאור זה הובא בפורטל הדף היומי בשם ספר אור ה' לרבינו חסדאי קרשקש (פרק ו), ושם ביאר ענין המודעא כדברינו. ע"ש.
ושוב מצאתי בס' מכתב מאליהו על חנוכה ופורים למהרא"א דסלר (עמוד קכב) שכתב בביאור כפיית ההר וז"ל: ופירש המהר"ל ז"ל בס' אור חדש שהראה להם בבהירות גדולה כל כך עד שהיו כמוכרחים מצד השגת שכלם לקבל את התורה וכבר ביארנו דהיינו שחזרו למדריגת גן עדן כאדם הראשון קודם החטא וכו'. ע"ש. וכ"כ עוד שם (עמוד קנט) מדנפשיה. ובס' אור חדש למהר"ל מפראג (בהקדמה) לא כתב כן. ע"ש.
דף תמב סע"א - כבר הקשה כן מהרי"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק לב) וז"ל: ומה שאמר רב אחא מודעה רבה לאורייתא, דסוף סוף היה קבלת התורה בהכרח ואין זה קבלה גמורה שצריך שיהיה קבלת התורה ברצון המקבל, וכאשר כפה עליהם ההר כגיגית היה זה הכרח ולא רצון.
שם ע"ב ד"ה ולכאורה, שורה ח 'משא"כ אומות העולם' - ואפשר לבאר שזה מה שהשיב להם שאף ז' מצוות לא קיימו, דהיינו שלא עשו שום מאמץ מצידם, משא"כ ישראל שפתחו פתח בתחילה. וראה בביאור ענין זה בקונטרס באר הפרשה (פרשת במדבר תשפ"ו עמוד טז).
דף תסא ע"א סד"ה מאידך - וי"ל כמ"ש מהר"א וסרמן בס' קובץ מאמרים שהאדם שאינו מאמין עושה זאת כדי ללכת אחר תאוותיו, כי האמונה מחוייבת ע"פ שכל האנושי.
א"נ הכוונה היא לאדם המאמין ועולים בליבו ספיקות באמונה, שיש לו לדחותם מליבו מיד.
דף תרנה ע"א ד"ה עוד, שורה ב - צ"ל שנקרא קלנבו.
וראה במש"כ על שינוי האיות בזה בקובץ לשוננו - כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה (אלול תשע"א עמוד שמג הערות ב-ג).
שם שורה ה - צ"ל וקלנבו הוא.
דף תרנז ע"ב שורה א 'לבעל מחבר ספר אהל יעקב' - כנראה כוונתו למהר"ר יעקב אהרן סקוצילס נר"ו, שחיבר כמה ספרים בשם 'אהל יעקב', וא' מהם הוא על הלכות יין נסך ועבודה זרה.
דף תרנח הערה רסד - וי"ל דשאני הנכתב בתורה שמצוה לקוראו ולשננו ולהגות בו, כמו שנאמר וקרא בו כל ימי חייו, ונאמר ושננתם לבניך, ונאמר והגית בו יומם ולילה.
דף תרנט ע"א ד"ה והתי', שורה א 'וא"צ לאומרו' - עי' באור שמח (פ"ה מהלכות עבודה זרה הי"א) ובס' שאלת רב (חלק א פרק כג אות ה) ובפורום לתורה.
שם שורה ב - צ"ל הדעת זקנים.
שם ע"ב ד"ה ומעתה - עי' במש"כ בס"ד בגליון לעיל (דף עדר ע"א).
שם סד"ה ולפי - גם לפי מה שביאר בס' יערות דבש (ח"ב דרוש ב) וז"ל: ואמרינן בגמרא דאסור להזכיר שם עכו״ם חוץ שם ע״ז הכתוב בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה והם מסטרא דטוב ורע ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת משא״כ שאר שמות עכו״ם הם כולם רע, אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון. ע"כ. וגם לפי זה ניחא.
דף תרס ע"א ד"ה כתב, שורה א 'יערות דבש' - ח"ב דרוש ב. ע"ש.
דף תרסא ע"א סד"ה אלא - ויש לדחות דשאני הנאמר בתורה כי התורה היא שמותיו של הקב"ה ואי אפשר לאסור לאומרו אפילו שלא כדרך הלימוד. ובזה יש ליישב קושיית הרב משמרות כהונה שהביא הרב המחבר לעיל (דף תרס ע"א ד"ה ובספר), שמה שנאמר בתורה מותר להזכירו אפילו שלא בדרך לימוד, וכנראה כן הוא גם במה שדיבר ה' בפי הנביא, משא"כ בשם המן שהוזכר במגילת אסתר בסיפור הדברים ולא בדברי הנביא.
וענין זה שכן בדברי הנביא אמרינן שהוא שמותיו של הקב"ה, יבואר עפ"ד המפרשים שמה שאמרו ז''ל שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, היינו שכל התורה היא פירוש לשם הוי"ה (שערי אורה למהר"י גיקטילייא שער ה דף מז ע"ב. וראה עוד באתר תורת הר עציון), ומסתברא שכן הוא גם בדברי ה' בפי הנביא, משא"כ בסיפור הדברים שבמגילת אסתר. וראה בפחד יצחק על שבועות (מאמר ב).
דף תרסב ע"א שורה ו - צ"ל שנקרא קלנבו.
שם שורה ט - צ"ל וקלנבו הוא.
שם ד"ה וכיון, שורה א 'שמבואר בשו"ע' - ראה בדברי הרב המחבר להלן (אות יא).
דף תרסג ע"א ד"ה כתב - העירני ידידי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שבדברי הראשונים מצינו מי שמיקל שאין דין ע"ז לקדושים שלהם, כמבואר בקובץ שיטות קמאי (סנהדרין סג ע"ב) בשם פסקי ריא"ז, קונטרס הראיות להריא"ז ופירוש רבינו יהודה הכהן אלמאדארי.
שם ד"ה ובביאר, שורה א - צ"ל ובביאור סברת.
שם ע"ב אות יג, בהזכרת שמו של ישו - עי' בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א י"ד סימן קפ). וה"ד בס' שדה צופים (סנהדרין סג ע"ב).
שם שורה ה מלמטה - צ"ל בהלכות ע"ז (פרק.
דף תרסד ע"א ד"ה וא"כ, שורה ג 'דחז"ל שינו את שמו' - ועי' בקובץ שיטות קמאי (שם).
שם ע"ב שורה ד 'להרחיק מן הכיעור' - ולכן שינו בפיוט ידיד נפש 'מחמד' ל'חמדת', ראה במש"כ בס"ד בגליון ספר שאו זמרה (עמוד נה).
דף תתכט ע"ב ד"ה וכתב, שורה א 'נחלקו הפוסקים' - ועי' בביאור מהרא"ח (סימן רל סוף אות ג) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.
--------
תשובת הרב המחבר נר"ו לאחר שקיבל חלק מהגליונות בתוך מכתב ברכה על קבלת הספר:
תודה רבה על החיזוק והברכות, וכן למר.
וכן ישר כח על ההערות, שכדרכו בקודש כתב בבינה בהשכל ובבקיאות רבה, אי"ה אקבעם למהדורא הבאה
שבת שלום ומבורך
________________
שם הספר: דברי כהן - ויקרא
מחבר: רבי דוד כהן
דפוס: מקסיקו סיטי תשפ"ה
יש לתקן בכל הספר 'היקשה' 'היקשו' 'שהיזכרנו' וכיו"ב - צ"ל בלא יו"ד.
דף רמג ע"א סוף אות א - ובאהלי שם - אוצר החומש (תזריע יג ב) תירץ, שהלא לצרעת יש סיבות, כמו מוציא שם רע, גאוה והתנשאות ועוד, ובזמן הזה כיון שרגילים לזה, אין טעם לפרסם צרעת זו, ועי"ז גם את העוונות שגרמו לזה.
דף רמד ע"ב, בדברי הרב שאלת יעבץ בענין יחוס הכהנים בזה"ז - ראה עוד בשדי חמד (מע' הכ' כלל צב), ובקובץ אוצר התורה (כסלו תר"צ סימן כז וסימן לז), ובשו"ת יביע אומר ח"ו (חאו"ח סימן כב אות ה) ובספריו שו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' סא ד"ה וכן) וילקוט יוסף ח"א (הל' נשיאות כפים סק"ט ד"ה ותבט, ובהנד"מ בהל' תפלה כרך ב סימן קכח ס"ק יז ד"ה ותבט), ובקובץ האוצר (גליון לו עמוד קסד), ובמש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן שה).
דף רנ ע"א אות ט בכותרת - צ"ל בדברי המנחת.
דף רנד סע"ב - וראה בס' אהלי שם - אוצר החומש (תזריע יג ב) שכ' שאין הכהן רשאי לראות נגעי עצמו, וגם לא לפסוק, וכמו שהביא במנ"ח ראיות לב' האיסורים.
דף תצו ע"א ד"ה כתב, שורה ב - צ"ל בפרשת בחוקותי.
דף תתיד ע"ב - ועי' בס' ציון במשפט למהרר"מ אלבאז (ערך מומר אות ו) שכתב בשם מר"ן בב"י (ח"מ סימן רפג מחודשים ב) שמומר לע"ז הרי הוא מין וממונו הפקר, וכל טעמי ודיני מוסר יש לו בין לאיסור בין להיתר. ועי' בב"י שם שהביא כן בשם תשובת רש"י, וכ' שבתרומת הדשן ביאר דאיירי במשומד דאביק מיבק בע"ז ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה. ועי' בס' חלקת בנימין (סימן קנט ס"ב ביאורים עמוד ו ד"ה מומר ועמוד ט ד"ה ובעיקר).
דף תתטו בהערה שורה א - צ"ל מלוה ה'.
דף תתטז ע"א סד"ה ודרך - הנה בס' חלקת בנימין (י"ד סימן קנט ס"ב) כתב שלא גזרו גבי מומר. ושוב (בביאורים ס"ג סד"ה יש להם) נשאר בצ"ע אמאי לא אסרינן להלוות לכותים ברבית שמא ילמוד ממעשיהם.
וי"ל שמכיון שהוא רואה שמותר לו להלוותם ברבית כי נפרשו מקהל ישראל (ואין להם דין אחים א"נ אין מצוה להחיותם א"נ קנסום), א"כ הלואה זו עצמה תזכיר לו שיש לו ליזהר שלא ילמוד ממעשיו כדי שלא יפרישוהו אף הוא מעדת ישראל.
וראיתי עוד בס' שלמי משה על רבית (דף ד ע"ב) שכ' בשם ס' דברי סופרים לבאר דפרשי אינשי מן המומרים טפי מאשר מן הגויים.
שם ד"ה ועיי' - ועי' בקצות החושן (סימן ט אות א) ובהגהות מלואי חושן שם.
דף תתיז ע"א סד"ה עוד - וכבר דנו האחרונים בזה, עי' בס' חלקת בנימין (י"ד סימן קנט ס"ב ביאורים עמוד ו ד"ה ואם).
דף תתיח ע"א ד"ה והנה, בשם רבי אליעזר ממיץ - וכתב בס' חלקת בנימין (י"ד סימן קנט ציונים אות צא ואות צח) שכן הוא בספר יראים השלם (סימן קנו). ע"ש.
שם ע"ב שורה ו מלמטה 'וכמו שכתבנו' - כנראה כוונת הרב המחבר לספרו כ"י על הלכות ריבית.
________________
שם הספר: דברי כהן - במדבר
מחבר: רבי דוד כהן
דפוס: מקסיקו סיטי תשפ"ו
יש לתקן בכל הספר 'היקשה' 'היקשו' 'שהיזכרנו' וכיו"ב - צ"ל בלא יו"ד.
דף לד ע"א סד"ה ובספר, בשם הרב עמק יהושע - וכן הביא בשו"ת דבר שמואל למהר"ש עמאר מכת"י.
דף קלה ע"א שורה אחרונה - צ"ל התולעים יחד.
דף קלז בהערה - ונראה שכוונת הפמ"ג היא לדברי המג"א (סימן י אות יא) דלא עבדינן ספק דרבנן לקולא לכתחילה. וראה במש"כ בזה בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (שם ובסימן קפג בבירור הלכה סוף אות יב) ובס' סנסן ליאיר השלם (בחי' עמ"ס מגילה) ובמש"כ בס"ד בגליון שם. וע"ע בקובץ הכרעות ובירורים (שנת תשע"ט במאמרו של הרב אייל רזניקוביץ) ובפורום לתורה.
דף קלח סוף הערה מז - וי"ל שדעת מהר"ש איגר היא לחלק בין הפעולה הראשונה לשניה, שאם הפעולה הראשונה היא לצורך אכילה אסור, משא"כ כשהפעולה הראשונה אינה לצורך אכילה, ורק התוצאה השניה ממעשה זה נאכלת, דהיינו הבליעה שבכלי.
שם הערה מח - ואפשר לבאר טעם החילוק, שהוא ע"פ מש"כ הראשונים שאפילו למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, אם כיון בפירוש שלא לצאת, לא יצא (והו"ד בס' הליכות עולם ח"ב פרשת שלח). וכיו"ב הכא, שכל זמן שאין לו כוונה להדיא להפריד, אמרינן דמסתמא ניחא ליה בביטול זה.
דף רח ע"א ד"ה ובהמשך, שורה י - צ"ל את השלחן.
שם ע"ב סוף הדיבור הא' - ועוי"ל כשכהן מדליק הרי היא עבודה כמבואר לעיל (אות ו), ולכן עליו ללבוש את בגדי הכהונה.
דף רט סע"ב - וי"ל לפי המבואר לעיל (דף רו ע"ב ודף רז ע"א) שאם הדליק הכהן הרי זו עבודה והרי זו מצוה. וא"כ זהו שבחו של אהרן שקיים המצוה על אף שלא היה מחוייב בה.
דף רי ע"א סד"ה ולכאורה - וי"ל לפי המבואר לעיל (דף רו ע"ב) שאם הכהן הדליק הרי היא עבודה. ולכן אין ההטבה עבודה תמה, למרות שאם רוצה בישראל להדליק אין היא עבודה, שכן אם הכהן ידליק הרי שההטבה לא היתה סוף העבודה.
דף תקמב ע"ב סד"ה ולפ"ז - ונראה בביאור דבריו שאמרו ז"ל (ב"מ ה ע"ב) אין אדם חוטא ולא לו, וקורח היה עומד להרויח אם היה משיג את מטרתו, משא"כ שאר העם, כמו שאמרה אשתו של און בן פחות לבעלה (סנהדרין קט ע"ב), מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא. ולכן עוונם יותר חמור מעוון קורח עצמו, שכן הוא מרידה בה' ללא רווח ולו לטווח קצר.
ומה שיש להקשות על זה מר"נ מקטירי הקטורת, מדוע עונשם חמור יותר משל קורח. וי"ל שהסיכוי של כל אחד מהם שהוא יבחר היה סיכוי קטן ביותר, אחד ממאתיים וחמישים (ועי' בס' אוצר הפרשה קרח טז ד בסופו), וא"כ גם עוונם נחשב לעוון ללא רווח.
דף תשמג ע"א שורה ח - צ"ל העקרב והנחש.
שם ע"ב שורה ג מלמטה - צ"ל רבה בר בר חנה.
דף תשדמ ע"א שורה ג - צ"ל הרוחות מספרות.
דף תשמח סד"ה עוד - וגם מהר"ר יוסף משאש בספר נחלת אבות (ח"א עמוד רסז) כתב, שהרמב"ם מודה שיש ממש בכישוף, אלא מכיון שהעם היו חוששים לענינים אלו יותר מדי, לכן אמר להם שאין בזה ממש. ושכן עשה גם הוא בהיותו בתלמסאן. ע"ש [אולם ראה בספרו שו"ת מים חיים (ח"א סימן צז ד"ה והנה) שהביא דעת הרמב"ם כפשוטה]. ובעיקר המחלוקת, ראה עוד בפורום לתורה.
דף תשנ סע"א, בענין לימוד הקבלה של הרמב"ם בסוף ימיו - ראה עוד במש"כ בס"ד בגליון ספר המבוא לספרי הרמב"ם (עמוד מא).
שם ע"ב סד"ה והוסיף - והובא גם בשו"ת יביע אומר (ח"א י"ד סימן ט אות ג בהערה). ע"ש. וראה עוד במילואים ובמהדורה החדשה שם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה