שאו זמרה

 שם הספר: שאו זמרה 

מחבר: רבי שאול קרדי

דפוס: תש"פ

עמוד לב, ברכת הבנים לאחר הקידוש - וכן נוהגים רבים וכן שלמים. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצו דף ב ע"ב אות ד) ועוד.

אולם הגרי"א הלוי דינר שליט"א בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) כתב וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. ובענין שיעור ההפסק, ע"ע בדברי האחרונים שהובאו בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעג והלאה).

ולדברי אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים (הנדפס גם בספר אהלי שם א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה ובספרו עושה שלום ח"א) שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא. וכתב בספר באתי לגני (עמוד מו) שמנהג בבל הוא לנשק ידי אביו ואמו לאחר הקידוש, ושכן הוא עד"ה. ע"ש. וכן הדין באכילת הסימנים בליל ראש השנה לפני ברכת המוציא, שאין בזה חשש (ועיין במה שכתבנו בספר אוצר הברכות על ברכות הריח והראיה עמוד קסז).

ובזה מיושב מנהג העולם להאריך בקריאת ההגדה וההלל בליל הסדר, ולא למהר בזה כלל (ועי' במש"כ בזה בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ ח"א סימן יא ובספרו מאור ישראל פסחים קא ע"א סד"ה ואזדא), ולא חששו משום קידוש במקום סעודה, מכיון שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק.

עמוד מא, במחלוקת האחרונים בענין אכילת דג בר"ה. וראה למהר"י משאש בשו"ת מים חיים ח"א (סו"ס רמג), שכתב וז"ל: ובענין אכילת הדגים בר"ה, הבאה"ט שם סק"ג כתב, דרש"ל קבל מזקנו שלא אכל דגים בר"ה, כדי למעט תאותו במקצת דבר. ורד"א כתב, דראוי לאכלם, כדי לפרות ולרבות כדגים. ע"ש. והברכ"י [אות ה] כתב בשם הרשב"ץ ז"ל [בחי' ר"ה כה ע"ב], דיש לחוש לשמו, דמצינו במקרא דאג. ע"ש. והוא בנחמיה י"ג. ע"ש. ובערי המערב יש אוכלים, ויש שאין אוכלים אותם מחשש דאג. ואך פה בערי המזרח לית דחש לזה, וכ"ע אוכלים אותם. וכן אני נוהג. ואיני חושש לדג אחד בכל התנ"ך צפון וטמון בין פסוקי דנחמיה בתוספת אל"ף. ומה גם דאם ניחוש לזה, היה לן לחוש יותר בשבת שמצוה לענגו ולא לדאוג, ורז"ל הזהירו על אכילתם בשבת, כמ"ש בשבת דף קי"ח ע"ב, במה מענגו בדגים גדולים וכו'. ע"ש. וע"ע מ"ש הבאה"ט בסי' רמב על ענין הדגים בשבת. עכ"ד. ושמעתי ממהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שבתוניסיה לא חששו באכילת דגים משום דאגה. וע"ע בקצה המטה על ספר מטה אפרים (אות יג). ובדרכי משה (אות ב) הביא גם שהדגים הם לסימן טוב שלא ישלוט עין הרע. ע"ש. ובס' דברי תורה למהרח"א שפירא ז"ל (ח"ג סימן פה) כתב בשם אביו ז"ל דהדג מסמל הפרנסה בזכות ולא בחסד. וע"ע בס' תל תלפיות – מונקאטש (עמ' קצב אות ו). ובערוך השלחן (אות א) כ' שיש מהדרים לאכול בר"ה דג ששמו כרת, והוה כמו כרתי. ועוד כתב (באות ג) שאוכלים ראשי כל מיני דגים.

ויש לדחות את טענתו האחרונה, דחיישינן טובא בר"ה כיון דהוי סימן לכל השנה. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (גליון ר"ה תשע"ב דף ד ע"א ד"ה מנהג אות א).

והנה במחזיק ברכה (אות ג) כתב שמצא סמך לדברי הרשב"ץ ז"ל בתקוני הזוהר הקדוש דף ג"ן ע"ב דפוס קושטא, דדריש דג לשון דאגה. ע"ש. ע"כ. והרב מים חיים ז"ל לא ראה דברי הרב חיד"א ז"ל במחב"ר שבתקו"ז מוכח הכי.

והוסיף הרב חיד"א ז"ל שם (בקונטרס אחרון אות ב) שבשו"ת בית יהודה ח"א בסוף במנהגים (דף קז ע"ב) כתב דיש משפחות שבעירו שאינן אוכלים דגים בר"ה. וטעמא טעים דהא משום שמחה. ע"ש. ויותר נראה משום דנשמע דאג כמ"ש הרשב"ץ, והבאתי לו סמוכות לפנים. ע"כ. ונראה ליישב דעת הרב בית יהודה ז"ל דלא ס"ל האי חששא דדג לשון דאגה, שכן מצינו בשבת (פו ע"ב) שישראל דאיגי במצוות לקיימן וחרדים בדבר, ומתוך דאגה מתחממין, וכמו שפרש"י שם. ודאגה זו הינה חיובית, וא"כ אין זה סימן רע. ולכן העדיף לבאר כמ"ש בכה"ח (סימן תקצז אות י) בשם המהרש"ל שקיבל מזקנו לא לאכול דגים שמביא לידי קלות ראש. ע"ש. והביא דבריו גם הרב מים חיים ז"ל וכדלעיל. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (גליון קנד דף א ע"ב).

אולם עי' בתקוני זוהר (שם) שכ' שדג הוא דאגה של עניות. וע"ע בתקו"ז (שם) שביאר ענין דג שהכוונה לכמה דברים שליליים. ואולי גם בגללם יש למנוע אכילת הדגים בר"ה. והרב מים חיים ז"ל לא ראה גם את זה, ולכן היקל בפשיטות.

ולכאורה אפשר להביא ראיה מהכרתי ובסילקא שאוכלים בליל ר"ה, והרי אפשר לפרשם גם לרעה ח"ו, וחזינן דכשאפשר לפרש הסימן לטובה או להיפך ח"ו, עדיין נחשב הוא כסימן טוב, וא"כ ה"ה גבי דגים שיש בהם גם סימן טוב וכדלעיל. וכן ראיתי בערוך השלחן (אות א) שכ' שנוהגים לאכול כמה דברים שבלשון לעז הינם לסימן טוב ורע, והטוב אומרים על עצמינו, והרע על אויבינו. ואולי שאני דגים שבתיקוני זוהר פתרו לרעה, ולכן אין להתחשב בפתרונותיו הטובים. וע"ע בכף החיים (אות כא).

ויש להעיר על דברי הרב ערוך השולחן ז"ל הנ"ל מכמה דברים שסימנם רע, וכ' בכף החיים (אות יח) בשם האחרונים שלא לאוכלם בר"ה, למרות שגם בהם י"ל שהרעה תהיה לאויבינו ושונאינו ומבקשי רעתינו. וגם בערוך השלחן גופיה (אות ג) הביא מדברי האחרונים הנ"ל ולא העיר עליהם. וכבר העיר בהגהות מרדכי (ריש יומא) בשם האגודה על דברי הגאונים שסימן הכרתי הוא שיכרתו שונאינו, וז"ל: וקשה, א"כ יאכל כל דבר, אם טוב הוא יהיה כנגד ישראל, ואם רע הוא יהיה כנגד שונאי ישראל. אלא יש לומר רוביא וכרתי שניהם גדילים מהר וסימן טוב הוא. ע"כ. אולם תירוץ זה לא יועיל לד' מר"ן בש"ע שכ' כדברי הגאונים בסימן הכרתי. גם בשל"ה (מס' ראש השנה עמוד הדין, דפוס וורשא תר"צ דף נד ע"ב ד"ה ז"ל) העיר בזה, שאין הכרח בגוף הסימן אם הוא לנו או לשונאינו, ולכן כתב שהעיקר היא התפילה ולא הסימן. וע"ע בקו' עומקא דפרשה הנ"ל (דף ד סע"א). אולם מדברי האחרונים שהביאו הרב כף החיים ז"ל (אות יח) והרב ערוך השולחן ז"ל (אות ג) הנ"ל מוכח דלא ס"ל הכי.

וע"ע במש"כ בזה בקו' עומקא דפרשה (גליון ר"ה תשע"ב דף ה ע"ב, וגליון סוכות תשע"ב דף כו ע"א), ובס' שלמא בעלמא (סימן תקפג).

עמוד נה, בפיוט ידיד נפש - הפיוט הובא לפי הגירסא שנמצאה בכתב יד הרב המחבר ז"ל (ונדפסה גם בסידור רינת ישראל), כגון 'מחמד', 'חושה נא'. ולא ידעתי למה לא הביא גם הגירסא אשר שם 'שפחת עולם'.

עמוד נז, בפיוט בינדיגאמוס, שורה ב מלמטה - צ"ל Alegría.

עמוד סה ד"ה יסד, שורה ב - עי' למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) בהסכמתו לספר אביעה רננות שכתב שצ"ל עצם הענין, העי"ן בסגול.