שם הספר: שו"ת חק ומשפט
מחבר: רבי שאול גבאי
דפוס: ירושלם תש"פ
דף כט ע"ב סימן ב, בענין גזל שינה - ראה המקורות לאיסור זה באתר ויקיפדיה (ערך גזל שינה). ולפי מש"כ שם בשם הרב קרן לדוד שהמקור הוא מק"ו מצער בעלי חיים, יש להעיר שבצער בעלי חיים אין איסור כשהוא לצורך האדם.
דף ל ע"א שורה א - צ"ל ביניהם ובסתמא.
דף שנא ע"ב ד"ה ואעתיק, שורה ד - צ"ל אמה ידליק.
דף שנד ע"א ד"ה ועוד איך, הקשה איך אכסנאי משתתף בפריטי, והרי חכמים תיקנו שאין מעות קונות - וראה בפורום לתורה שהאריכו בדברי האחרונים בזה, גם כתבו שם בכמה ענינים שנידונו בדברי הרב המחבר בסימן זה. ובמה שכתבו שם על דברי המהרי"ל שהגר"א ורעק"א לא ברירא להו כדבריו, ראה בקצות החושן (שם אות ב) ובחכמת שלמה (שם סעיף ג) דס"ל כמהרי"ל. ואף לדעות החולקים, אולי יש מקום לחלק בין כשחוזר בו המוכר לכשאינו חוזר בו דקיל טפי. ואף שרעק"א שם הביא ראיה מעירובי חצירות, ושם לא חזר בו המוכר, מ"מ כבר כתבו האחרונים לחלק בין יין לקידוש לעירובי חצירות, ואף שבנתיב חיים (א"ח ר"ס שסט) כתב שהחילוק הוא מכיון שעירובי חצירות מדרבנן, וא"כ גם גבי נר חנוכה דרבנן מעות אינן קונות, אפשר לחלק כמ"ש במחצית השקל (שם סוף אות א) בשם האחרונים שעירובי חצירות אינו מצוה גמורה, וא"כ נר חנוכה שהוא מצוה גמורה מעות קונות בו. וראה עוד בפרי מגדים שם (א"א אות א), ושם הביא גם דברי הרב תוספת שבת שציין לדבריו רעק"א.
שם ד"ה ועוד כיון, שחיוב נ"ח הוא רק במי שיש לו בית - ונחלקו בזה הפוסקים, והו"ד בס' ילקוט יוסף (מהדורת תשע"ג, סימן תרעא או' כט-ל עמוד קצח והלאה, וסימן תרעז אות ט עמוד תק).
דף שנז ע"א סימן שכד שורה ג - צ"ל לקמן סימן שכו דף שס רע"א המנהג.
שם אות ב שורה ב - צ"ל את כולם.
דף שנח ע"ב סד"ה מקום 'בחק ומשפט' - סימן שכג.
דף שנט ע"א ד"ה אדם, שורה ג - צ"ל בסימן שכד דף שנה סע"ב והלאה.
שם ד"ה הנה, שורה ה - צ"ל עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו, צריך להדליק במקום שנתארח בו.
שם ע"ב אות ו - וכבר דנו האחרונים בענין אי בעי למכור כסותו בשביל נרות ההידור, שכן כתב מרן בשו"ע (סימן תרעא סעיף א): צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק.
וזו לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה הי"ב): מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל, אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק. ע"כ.
וכתב בס' אור שמח ע"ד הרמב"ם וז"ל: ולוקח שמן ונרות כו'. פירוש, גם לההדור והתוספות. וזה שאמר להוסיף בשבח כו'. ע"כ. וזה דלא כדברי הא"ר (אות א) דהא דמחויב לשאול היינו לנר אחד מה שהוא מן הדין, אבל מה שהוא ממהדרין לא. וכדברי הא"ר כתבו גם ביד אהרן (הגה"ט) ובשו"ת שדה הארץ (חאו"ח סימן מב) ובפמ"ג (א"א אות א) ובחיי אדם (כלל קנד אות ו) ובבית עובד ובמועד לכל חי (סימן כז אות מח) ובמשנ"ב (אות ג) ובכף החיים סופר (אות ג) ובילקוט יוסף (ח"ה- מועדים עמוד קצה, ובילקוט יוסף על חנוכה עמוד צג, וע"ע שם במילואים לשנת תש"פ מכתב כב). ולשון הרמב"ם "ולהוסיף בשבח" וכו', לא העתיקו מרן בשו"ע.
והאמת אומר דאין צורך לומר דכל האחרונים כתבו דלא כהרמב"ם, דהרי אפשר דכוונת הרמב"ם היא, דמכיון שמצות נר חנוכה היא חביבה מאוד, לכן צריך להזהר בה ולהיות כמהדרין מן המהדרין במצוה זו [ועי' בשדי חמד (אס"ד מע' חנוכה סימן ג ד"ה וראיתי) שהביא חקירת האחרונים מה נשתנית מצות הדלקת נר חנוכה שיש בה מהדרין ומהדרין דמהדרין. ע"ש. וע"ע בזה בס' שפת אמת עה"ת (בחי' לחנוכה שלאחר פר' מקץ, שנת תרמ"ז ד"ה בפסיקתא, ושנת תרמ"ח ד"ה בענין) ובס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות כט) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ב עמוד רכז) ובקובץ המאור (כסלו תשע"ג עמ' קג) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכג דף טז ע"ב). וי"ל דזה מה שבא הרמב"ם לומר דמצוה זו חביבה מאוד ולכן תיקנו בה הידור מרובה]. ובר מן דין מטעם זה יש לו למכור או לשאול כדי לקיים עיקר המצוה. ואין הכרח לומר דשואל או מוכר נמי כדי לקיים ההידור.
וכן ראיתי בשו"ת דברות אליהו ח"ד (סימן ז) שכ' שדברי האור שמח נאמרו בדעת הרמב"ם דס"ל דמהדרין מן המהדרין ידליק כל אחד כמנין הימים, וטעמו דמכיון דס"ל דההידור הוא חלק מהמצוה לכן לא חיישינן למאי דליכא היכירא אם כולם ידליקו (כטענת התוס'), משא"כ לדעת מרן דמנהג בני ספרד כדעת התוספות דמדליק פעם אחת כמנין הימים בכל בית, היינו משום דס"ל דההידור אינו חלק מהמצוה, לכן כל דאיכא טעמא דליכא היכירא, לא ידליק כי אם פעם אחת. ע"ש. ויסוד דבריו מבוארים בספר מועדים וזמנים ח"ח (סימן קלג). ע"ש.
והנה מה שכתב בדברות אליהו שם שהאור שמח דייק מלשון "שמן ונרות ומדליק" של הרמב"ם שמשמע גם נרות ההידור מכיון שתיבת "ומדליק" מיותרת. הנה המעיין באור שמח יראה דלא קדייק כי אם ממ"ש הרמב"ם להוסיף בשבח וכו' ושוב כתב דאפילו עני וכו'. דהא מלשון "ומדליק" אין ראיה, וכמ"ש הדברות אליהו גופיה שם לדייק ממה שגם השו"ע כתב תיבת "ומדליק", דאפשר שבאה לומר שדוקא אם בלעדי המכירה או השאלה אינו יכול להדליק, אבל אם יכול להדליק אפילו נר אחד אינו שואל או מוכר.
ושו"ר בקובץ עומקא דפרשה (חנוכה תשע"ב), ושם (דף יז ע"ב) האריך ג'ם הו'א לבאר דברי הרמב"ם דלא כדברי הרב אור שמח ז"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת רבבות אפרים (ח"ג סימן תנו וסימן תקמה אות ב), ובס' זכרון אפרים – רבבות אפרים (עמוד קלה אות ז), ובספר ירח למועדים על חנוכה (סימן יט ענף ב), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קכב דף טז ע"א, ופר' בא תשע"ה גליון רכה [כצ"ל] דף יט סע"א) ובס' שלמא בעלמא (סימן תרעא).
שם ד"ה אם, שורה ב 'אין צריך להדליק' - אזיל לשיטתיה שכתב לעיל (דף שנד ע"א ד"ה ועוד כיון) שחיוב נ"ח הוא רק במי שיש לו בית. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם 'ומפני החשד ליכא' - אולם עי' לעיל (בע"א ד"ה אדם) שאף שנוהגים להדליק בפנים, מ''מ איכא משום חשדא. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
דף שס ע"א אות ה הב', שחיוב נ"ח הוא רק במי שיש לו בית - אזיל לשיטתיה שכתב כן לעיל (דף שנד ע"א ד"ה ועוד כיון). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם אות ט שורה א - צ"ל ביתו המתארחים עמו, מועיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה