מן הגנזים חלק טו

 שם הקובץ: מן הגנזים חלק טו

עורך: רבי שלם הלל

דפוס: ירושלם תשפ"ב

יש סקירה על ספר זה בפורום אוצר החכמה.

עמוד מו ד"ה מקום - מקור הדברים על קברה של סוליקא הי"ן הוא מדברי הרב מלכי רבנן (בקונטרס מעשה הצדקת שבסוף הספר עמוד ג). אולם לא הועתקו הדברים כראוי, שכן גם קברו של מהר"א הצרפתי הועתק לשם באותן נסיבות. ושו"ר שכן כתבו בויקיפדיה בערכו.

עמוד עב שורה ד 'נשארה ה"א אחרונה' - נראה מדבריו שמכיון שהשתמש מרע"ה כבר בשאר אותיות השם, אי אפשר לו להשמש בהם שנית. ולכאורה צ"ע, שכן לעיל (בעמוד הקודם) כ' שכבר השתמש מרע"ה בקריעת ים סוף בה"א ראשונה ובה"א אחרונה.

שם בסוף הדיבור הא' 'לא"י שהיא רומזת לה"א אחרונה שבשם' - והנה תנן בתענית (כ"ו ע"א), חמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, וחמשה בט' באב. וכ' מוהרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע (ספ"ג דתענית) דנראה הטעם שנזדמן כאן חמשה וכאן חמשה, מפני שעברו על עשרת הדברות וכו', או מפני שפגמו (כצ"ל) בה"א ראשונה וה"א אחרונה. ע"כ. ואנא זעירא אמינא, שגלות ראשונה וכן גלות שניה אירעו בגלל שפגמו ה"א אחרונה של שם, שכן א"י רומזת לה"א אחרונה שבשם, וגם עפ"ז יבואר הא דנקט מספר חמשה. ואפרש דברי, דהנה אע"ג דממ"ש ביומא (ט ע"ב) שבהמ"ק הא' חרב מפני ע"ז ג"ע וש"ד, בהמ"ק הב' שהיו עמלין בתורה מפני מה חרב וכו'. משמע דבבהמ"ק הא' לא היו עוסקין בתורה. מ"מ מהא דנדרים (פא ע"א) וב"מ (פה ע"ב) דהארץ אבדה על שלא בירכו בתורה תחילה, משמע דעסקו בתורה, דאי אין תורה ברכה מנין. וכ"כ להדיא הר"ן בנדרים שם בשם רבינו יונה במגילת סתרים שלו, שהיו עוסקין בתורה רק שעסקו שלא לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה ולא החשיבוה. ע"ש. והכוונה בזה שלא עסקו לשמה היא, שלא עסקו בה ע"מ לקיים (וכמ"ש הרב ראשית חכמה (בהקדמתו), דזהו הפירוש של תורה שלא לשמה). וגם בבהמ"ק השני דאיתא ביומא (שם) שהיו עמלין בתורה, וחרב בגלל שנאת חנם (ועי' במ"ש בס"ד בחי' כ"י ליומא ח ע"ב), אפשר לבאר דחרב בגלל שתורתם לא היתה לשמה, דהיינו ע"מ לקיים (דאל"ה אמאי מייתי להא שהיו עמלין בתורה), והראיה לזה שלא למדו ע"מ לקיים היא מזה שהיתה בהם שנאת חנם. (ועפ"ז מבוארים דברי הגמ' ביומא כדלהלן: בהמ"ק הא' שהיו בו ג' העבירות החמורות לא קשיא לן כלל אמאי חרב, דבודאי לא למדו את תורתם ע"מ לקיים (דאל"ה אמאי חטאו), ובעוון זה שלא למדו את התורה לשמה לכן חרב וכדאיתא בנדרים, אולם בבהמ"ק הב' שעמלו בתורה לשמה, דהיינו ע"מ לקיים, שהרי ראינו שקיימו את כל התורה, אמאי חרב. והתשובה לזה היא, שלא למדו את התורה לשמה, שהרי שנאו את חבריהם חנם, ולכן חרב, מפני שתורתם לא היתה ע"מ לקיים). וזה נרמז בחמשה דברים שאירעו בי"ז בתמוז וט' באב, דה"א אחרונה של שם מכוונת היא כנגד לימוד התורה בקיום המעשה וכדברי הרב ראשית חכמה ז"ל (שם). אלא שיש להעיר דמדברי הירושלמי (חגיגה פ"א ה"ז) משמע שבבהמ"ק הראשון לא עסקו בתורה כלל, דאיתא התם, ר"ח ר"י בשם ר"ש בר יצחק, מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עכו"ם ועל ג"ע ועל ש"ד, על מאסם בתורה לא וויתר, מה טעמא, ויאמר ה' על אשר עשו עכו"ם וג"ע וש"ד אין כתוב כאן, אלא ויאמר ה' על עזבם את תורתי. ע"כ. ונראה דפליגי הבבלי והירושלמי בזה אם לא עסקו בתורה כלל, או עסקו בתורה רק שלא למדוה לשמה (לפי ביאור רבינו יונה הנ"ל). ואין לומר דגם הירושלמי ס"ל כהבבלי, והכוונה במיאוסם בתורה היינו שעסקו בה שלא לשמה, ולעולם עסקו בתורה גם בזמן בהמ"ק הא'. ז"א, דהרי בהמשך הירושלמי איתא, א"ר חייא בר בא, אותי עזבו, אוותרה, שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השאור שבה היה מקרבן אצלי. רב חונה אמר, למוד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה את בא לשמה. ע"כ. ומסמיכות המאמרים נראה דאף תורה שלא לשמה לא למדו, דאי למדוה שלא לשמה, א"כ היו באים לשמה וחוזרים היו למוטב. ודו"ק. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' מסכת אבות (פ"ו מ"א).

שם ד"ה ובזה, שורה ג 'ותמת שם מרים' - וראה בס' משכיל לדוד למהר"ד צבאח (פרשת חוקת) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד עג סוף הערה פב - ועיין להרב המגיה במאמרו הנדפס בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תתלד דף ג ע"ב) שכ' נראה שקובץ זה של מהר"י קורייאט היה בידי עורך ספר שרשי השמות.

עמוד עד סוף אות יא - כנראה כוונתו היא שז'כרנו ל'חיים א'ל' הם אותיות זלאל.

עמוד עה אות יג - העיר הישיש כהר משה קצין נר"ו, שאם פסוק זה איירי בשבת, מדוע נכתב בהרבה סידורים שאין לאומרו בשבת. עכ"ל. וי"ל שהוא מפני סיפא דקרא 'כי אשב בחושך', ואין חשיכה בשבת, שעל כן ציוונו רבותינו להדליק הנר בע"ש, ובליל שבת בראשית לא חשכה חמה, וכמו שכתב מהר"א ביבאס ז"ל, והו"ד בס' קרן בן שמן (עמ' קנג) שלילו של יום השבת הראשון בבריאה היה כולו בוקר, מכיון ששימש בו אור הגנוז לצדיקים, ושכ"כ מהר"מ אלשיך ז"ל. וכ"כ מהרש"א אלפאנדארי ז"ל במערכותיו הנד' בקובץ מקבציאל (גליון לו דף פד ע"א ד"ה ובתוס') בשם תוס' עה"ת עם הרא"ש (פר' בראשית) עה"פ ויברך אלקים את יום השביעי, וז"ל: ברכו באורה, שלא פסק אורה עד מוצ"ש. וע"ע בס' לשם שבו ואחלמה ח"א (ספר הדע"ה דרוש עץ הדעת סימן ח). אולם עי' בב"ר (פ"י) בשם רשב"י שכ' שהחשיך ליל שבת [ועי' בשלמא בעלמא כ"י (תשא לד כח)]. ולדבריו י"ל שאף דהאי קרא איירי בשבת אין לאומרו אז מפני שמזכיר הצרות (האויבים והחושך), כשם שאין לומר בו יענך ה' ביום צרה, אע"ג דקרא איירי שהקב"ה יעננו ויצילנו, כי אין להזכיר בו יום צרה.

שם בסופו 'חתן וכלה' - ועי' בס' מטה משה (סימן תנ) שתפילות שבת נתקנו כי הקב"ה הוא החתן והשבת היא הכלה. ע"ש. ועי' בקונטרס באר הפרשה (פרשת ויקהל תשפ"ב עמוד יא בהערה), שכתב להשוות בין הנישואין לשבת קודש. ועוד ביאר שם שיש ליזהר ממריבות בשבת, שהשטן מחפש להשבית עי"ז את מנוחת השבת. ואפשר להשוות ענין זה למה שאמרו (שבת קל ע"א) דליכא כתובה דלית בה תיגרא.

ועפ"ז אפשר לומר ש'קמתי' יש בה גם ר"ת לענין חתן וכלה: ק'דושין, מ'והר (כתובה), ת'הילות (ברכת חתנים שהיא ברכת השבח), י'חוד (חופה היינו יחוד לדעת מר"ן בש"ע א"ה סימן נה ס"א).

שם שורה ג, שבזכות השבת באה הגאולה - כמ"ש בשבת (קיח ע"ב) אם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין.

עמוד עו ד"ה ועל, שורה ב - צ"ל באו בקדושה.

עמוד עח אות יז שורה ב, 'קראת שמו ישראל וישורון' - כן הגירסא בסידור חזון עובדיה מהדו"ב (בשינויי הנוסח שבראש הסידור אות ו), ומשם בשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן יא אות ד) ובס' ילקוט יוסף א"ח (מהדורת תשס"ד סימן קלד קונטרס נוסחאות התפילה אות כד). ע"ש. ומקורו מתנא דבי אליהו רבה (פרק כא), וכ"כ בסדר רב עמרם גאון, ובסידור הרב יעב"ץ, ובס' לחם הביכורים (קונטרס תפלת כהן דף קלג ע"ב), ובחסד לאלפים (סימן נ אות ט), ובסידור אהלי יעקב לר"ה (דף עא ע"א) בשם ליקוטי הגר"א. וכן הוא בסידור הגר"א, ובסידור עבודה ומורה דרך, ובכף החיים למהרח"ף (סימן יב אות כו), ובסידור תפלת ישראל, ובבן איש חי (הלכות ש"א בהקדמה לפרשת תולדות). אולם רס"ג ובנוסח התפילה להרמב"ם ורבינו הטור (סימן מו) כתבו הנוסח "אותו" במקום "שמו". וכן הוא במחזור (הנקרא "סדר תפלות למועדים טובים כמנהג ק"ק ספרדים יזיי"א") הנדפס בויניציאה שנת שצ"ה (דף יט ע"ב). וכ"כ במנחת אהרן (כלל י אות ד, דף נ ע"ב) ובסידור תפלת החודש. וכ"כ בס' אוצר פסקי הסדור (שער ד סימן ב). וע"ע בספרו אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס סימן יז), ודבריו חזרו ונדפסו בסידור אהלי שם (עמ' תרכה סימן יז)].

וכתב הרב חתם סופר ז"ל בספר תורת משה עה"ת (פרשת ויגש ד"ה וקראת) וז"ל, קשה היכא קרא שמו ישורון. י"ל אמרו חז"ל הקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, הקב"ה קורא ליעקב אל, ואם תצטרף אל עם ישראל יהיה גמטריא ישרון. עכ"ל.

ואפשר ליישב קושית הרב חתם סופר ז"ל באופן אחר, ע"פ מ"ש בפירושי סידור התפילה לרוקח (עמ' יז) וז"ל, והמילוי שהוא נעלם של יעקב בגימטריא ישורון. ע"כ. וביאר הרב המו"ל שם, (י)וד (ע)ין (ק)וף (ב)ית - ישרון. ע"כ. וכ"כ עוד הרוקח בפי' לתורה (דברים לג ה). והוא כדברי רבינו להלן. ולכן כשקרא הקב"ה ליעקב יעקב, נכלל בזה במילואו גם השם ישרון.

וראיתי להרב יעקב פבר ז"ל שכ' ע"ד החת"ס הנ"ל וז"ל, מה הקשה רבינו, ומה צורך לתירוצו, הלא מקרא מלא דבר הכתוב בישעיה (מד ב), אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו. עכ"ל [הפסוק]. הרי בפירוש שישראל נקרא ישורון. וכי יש לחשוד במאורן של ישראל שנעלם ממנו פסוק זה. עכ"ד.

ובשו"ת משנה שכיר ח"ב (חאו"ח סי' יז ד"ה ואחר) כתב להשיב על דבריו, דאדרבה תמה אני על דברי הרב השואל, דאמאי הביא ממרחק לחמו מקרא דישעיה, הו"ל למייתי מדברי התורה ויהי בישורון מלך, אין כאל ישרון, דקאי על ישראל. אבל האמת יורה דרכו, דאליהו דאמר תפילה זו [כדאיתא בתנא דבי אליהו פרק כב], על יעקב אבינו התכוון כשאמר "וקראת שמו", ולא על עם ישראל. וראיה לדברי מדברי המדרש (שה"ש זוטא ברלין תרנ"ד עמוד ב הביאו בבעל הטורים במדבר יא טז) ששבעים כינויים יש לישראל, ישראל, ישרון, אפרים, יוסף וכו', וא"כ מאי שנא דאליהו לא נקט רק הני תרי ישראל וישרון, דהרי יש להם ע' שמות, אע"כ דאליהו אינו מדבר על עם ישראל אלא מיעקב אבינו בעצמו. וקרא דישעיה בעם ישראל מיירי, וליכא ראיה מיניה. עכת"ד.

ולי הצעיר נראה, דממה דהזכיר הפסוק (דברים לג ד, ה) רק ג' שמות מע' השמות של עם ישראל, והם יעקב ישראל וישרון, ולא הזכיר שום שם אחר משבעים השמות, וע"כ לומר שג' שמות אלו הם גם שמות יעקב אבינו ע"ה, ולכן בחדא מחתא מחתינהו בהני תרי דוכתי, בקרא דפרשת וזאת הברכה ובישעיה.

ושו"ר למהרי"ח ז"ל בס' בניהו (יומא עג) שכ' דשם ישרון קאי רק על יעקב אע"ה ולא על עם ישראל [וע"ע למהרי"ח ז"ל בס' בן יהוידע (תענית כ ע"א ד"ה מה קנה) שכ' דיעקב אבינו שרשיו מרובין למעלה דכיון שיש לו ג' שמות אחוז בג' פרצופין. ובעבודת התמיד (דף מג ע"א) כתב, שלהיותו האב הכולל זאת האומה נמצאו לו שלשה שמות וכו'. ע"ש]. ודבריו נסתרים לכאורה מדברי המדרש שהביא הרב משנה שכיר ז"ל. וכן מדברי רבינו עובדיה ספורנו עה"ת (דברים לב טו, לג ה) שכ' שישרון בא מגזרת אשרנו והם בעלי העיון בבני ישראל, מוכח שישרון קאי על עם ישראל [ובס' מנחת אהרן הנ"ל כ' איפכא מדברי מהרי"ח, דיעקב לא נקרא בשם ישרון, ורק עם ישראל נקראו בשם זה. ע"ש. וע"ע למהר"י רקח ז"ל בס' שערי תפלה (דף טז ע"ב אות כ)]. וכ' עוד מהרי"ח ז"ל שם, ודע דמ"ש קראת אותו ישראל וישרון, ודאי כך היתה קבלה בידם שקראו ישרון בעצם, וסמכו בזה על פסוק בישעיה סי' מ"ד אל תירא יעקב עבדי וישרון בחרתי בו, כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה, אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. דקריאה זו של ישרון היא של יעקב אע"ה דהא קאמר כי אצק וכו' אצק רוחי על זרעך. ע"ש.

שם אות יט - וראה עוד להלן (אות כט) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

שם הערה קנ - דברי הרמב"ן הם בפרק ז סעיף יב. ומדבריו נראה שנקרא כן יעקב בגלל ישרותו, כי שרש שם ישרון נגזר מלשון ישר, וכמ"ש הראב"ע (דברים לב טו וישעיה מד ב) והרד"ק (בישעיה שם), וכן משמע מדברי הרמב"ן (דברים לג ה) [ועי' בספורנו (דברים לב טו, לג ה) ובפי' הרוקח לתורה (דברים לב טו) שפירשו בעניינים אחרים. וע"ע בחומש מחוקקי יהודה (שם) מה שביאר בזה (והו"ד בס' אמרי מדריך (שם)], והנו"ן באה להגדיל את ערך הישרות, וכמ"ש מהר"ב אפשטיין בס' ברוך שאמר על התפילה (עמוד לג) ובספרו תוספת ברכה – הערות לס' מגילת ספר (דף ד ע"א ד"ה צד 17). ע"ש. וסיוע לדבריו מדברי ר"ש בן היתום בפי' למו"ק (ה' ע"א ריש עמ' טו) [אולם עי' בס' הרוגוצ'ובי (עמ' רט) שהביא בשם המפרשים איפכא, שהנו"ן באה להקטין הענין]. ומצינו שנקרא יעקב תם, שנאמר ויעקב איש תם ישב אהלים (בראשית כה כז). והנה מדת התום ומדת היושר הם קרובים בדמיון זה לזה, כלשון רבינו יונה בפירושו למשלי (יא ג), ע"ש שביאר ההבדל ביניהם (וע"ע בזה בשו"ת הרשב"ש סימן קפח), וזכות מדות התמים וכונותיו הרצויות תגיעהו אל היושר, כמאמר הכתוב (שם בפסוק ה) צדקת תמים תישר דרכו, וכדביאר רבינו יונה שם ובדרשותיו (ר"פ בשלח. ועי' במבוא עמ' ח). וא"כ יעקב אבינו ע"ה שתם היה, בודאי הגיע אל מדת היושר [ושו"ר לתלמיד הרמב"ן ז"ל בביאור סדר העבודה לרי"ץ ן' גיאת ז"ל (הנדפס בסו"ס תוספות ישנים עמ"ס יומא הנד"מ) שכתב להדיא (בעמ' לח) שיעקב תם וישר היה. וביאר כן בכוונת הרי"ץ ן' גיאת ז"ל. והוא כדברי הרמב"ן רביה. ועתה ראיתי שבפירוש מהרז"ו (שהש"ר פ"א סימן לג ד"ה מיין) ביאר דברי המדרש שם שיעקב היה ישר, וכ"כ להדיא בדרשות ופירושי רבינו יונה עה"ת (עמוד סג). וכן ביאר דברי המדרש בעץ יוסף (ב"ר פמ"ט סימן ב ד"ה ישר)], וע"כ נקרא שמו ישרון. וע"ע בספר מטה אהרן עמ"ס שבועות (בהקדמה ד"ה ישר) ובאור החיים (בלק כג י ד"ה תמות). ושו"ר בבראשית רבה (פ"ו סימן ט) שאברהם יצחק ויעקב ישרים היו [ועי' במה שביאר בזה בס' העמק דבר (בפתיחה לספר בראשית). ובס' אוצר הפרשה (פר' תולדות דף קעב ע"ב) כתב להסביר שאצל האבות חוסר ישרות הרי הוא כמת וכתועה ועובד ע"ז. ע"ש], אולם אפשר שיעקב שהיה הדור השלישי בישרות, ולכן מדת הישרות קבועה בלבו ביתד בל תמוט, לזה נקרא 'ישרון'.

עמוד פ אות כד - עי' במש"כ בס"ד בגליון ספר חפץ נחמד וגנת ורדים (דף לט סימן יג).

שם אות כה 'שש אנכי על אמרתך' - דאיירי במילה כדאיתא בשבת (קל ע"ב).

עמוד פא אות כט - וראה במה שביאר בזה בס' תורת משפחת דלויה (עמוד רעו). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד פג ד"ה חדוש על - וכ"כ בקצרה בס' שושני יעקב למהר"ר יעקב פינטו (ס"פ וארא).

שם שורה ב - צ"ל לא נכו (וכן הוא בקרא).

שם שורה ה 'כי השעורה אביב, פירוש רצה לעקור י"ב שבטים' - אפשר לבאר ש'אביב' היינו 'אב' וי"ב שבטים, שרצה לעקור את הכל.

שם בסוף הדיבור 'כי אפלות הנה, כי הם באופל של אומות העולם' - וביאר בשושני יעקב (שם) שהיא הגלות [וכמו שביאר בס' בית אהרן למהר"א אזולאי (דף רפ ע"א ד"ה עוד) מאמר הכתוב (איוב כח ג) אבן אופל וצלמות על גלות מצרים, שהיו לאבן נגף וצור מכשול]. והכוונה היא שאע"ג שהיה להם להיות מוכים בגלותם ולא יזכר שם ישראל עוד ח"ו, הקב"ה לא עזבנו בגלותנו.

ואפשר לבאר עוד 'כי אפלות הנה' (עם התיבות) בגימטריא תרי"ג (עם הכולל), וכן (עם האותיות) בגימטריא תר"כ (עם הכולל), שהם תרי"ג מצוות וזה מצוות דרבנן, שבזכות קיום המצוות ישראל לא נוכו.

ועוד אפשר לבאר שאפלות היינו באיחור, וכמו שפירש רש"י. שכן עם ישראל, אפילו בעוברו על מצוות ה' עושה זאת ללא התלהבות וזריזות, וכמו שמצינו באהרן, שאע"ג שכהנים זריזין הם, התנהל בעצלתיים במעשה העגל. וזו אחת מהתחבולות המועילות במלחמת היצר (כמו שמסופר על הרב קהילות יעקב בהיותו בסיביר עם המעיל בשבת). וזה ההבדל בין ישראל לאומות העולם, שכן אומות העולם עוברים על רצון ה' בזריזות והתלהבות, ולכן נוכו.

שם ד"ה חידוש בשם, שורה ו - והקשה על זה מהר"צ רוטברג נר"ו (מח"ס למיסבר קראי ועוד) שאיסור קול באשה ערוה אמרינן רק בקול שיר ולא בקול דיבור בעלמא. עכ"ל. וי"ל דהנה הרשב"א בחידושיו (ברכות כד ע"ב) שכתב חילוק זה שקול דיבורה שאינו זמר שרי, כתב שמ"מ שאלת שלום והשבת שלום אסירי כי יש בהם קירוב הדעת. וה"ה בנ"ד. ועי' בס' אהלי שם - עושה שלום על הליכות עולם ח"א (פרשת תצוה מהדורה שניה דף רנא ע"א) שכ' עוד חילוקים בזה לדעת כמה ראשונים, אף שאינו כן לדעת מר"ן בש"ע וכמ"ש שם לעיל (וכ"כ בספר חזון עובדיה על פורים). ובשו"ת באר משה למהר"מ שטרן (ח"ד סימן ו אות ו ד"ה והא דאסור) שכתב בתוך דבריו שמעיקר הדין אסור לשוחח שיחה בטילה עם האשה. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן ריח ד"ה אלא, וח"י סימן ריח). ויש מחמירים בנאום של אשה, ראה באוצר הפוסקים (סימן כא סק"כ סוף אות ב) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן יד, וח"ה סימן קצז ריש אות ד וסו"ס קצח) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן ריח, ובמהדו"ת ח"א סימן נח) ובפורום לתורה. וי"א שכל דיבור אסור משום קול באשה ערוה, ראה באוצר הפוסקים (סימן כא סק"כ אות ב), ובמש"כ בס"ד בגליון שם, ובשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן ז ד"ה ומה).

ובעיקר דברי מהר"י קורייאט, לכאורה צ"ע ממה שאמרו ז"ל, והביאם הוא גופיה, שאברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. הרי שהקפידו על ההפרדה בזה. וא"ת דהיינו דווקא הגיור והלימוד, אבל קבלת הפנים היתה ע"י שרה. לכאורה לא משמע כן מדברי רש"י ר"פ וירא (פסוק ט) שחיבבו המלאכים את שרה על בעלה במה שהזכירו לו שצנועה היא במה שלא הופיעה לפניהם. וכמו שביאר גם הרא"ם שם. ואם כדברי מהר"י קורייאט שהיה מדברת תמיד עם האורחים, מה חיבוב יש בזה שרק כשבאו המלאכים לא יצאה לקראתם. וי"ל כדברי הרב גור אריה שם שכתב שלא היתה נראית כל כך. וא"כ מיד לאחר שקיבלה פני האורחים היתה מסתתרת בתוך אהלה. וראה עוד בדברי הרא"ם והרב גור אריה שם בענין אם דיברו המלאכים עם שרה.

גם אפשר לומר ששרה ידעה שהם מלאכים, שכן היתה גדולה הנבואה מאברהם, ולכן לא קיבלה את פניהם, שדוקא לבני אדם עשתה כן כדי שיתגיירו. ובזה מיושב מדוע לא אפתה את העוגות שביקש ממנה אברהם, שכן ידעה שהם מלאכים ואין להם צורך באכילה (וראה ברש"י שביאר הטעם שפירסה נדה. אולם כבר הקשו עליו שפירסה נדה לאחר מכן. ומה שיישב בס' שבות יהודה שפירסה נדה לפני כן, אי הכי צ"ע למה צחקה על הבשורה בריאותה שהיתה לה כבר עדנה).

ובמש"כ מהר"י קורייאט שמשום גדולה עבירה לשמה עשתה כן, ראה למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שהאריך להביא דוגמאות למעשה בזה. אלא שצ"ע מדברי הש"ס (נזיר כג ע"ב) שיעל שעשתה עבירה לשמה היא גדולה משרה. ולכאורה גם שרה עשתה כן. ואולי עדיין גדולה היא משרה שעבירתה לא היתה כ"כ חמורה כעבירתה של יעל.

עמוד קסח הערה עא - ראה עוד עליו בס' טובת מראה למהר"ר רפאל אוחנא (הוצאת אור המערב הערה רד), ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד קפד הערה קי שורה ג - המספרים בתאריך הלועזי הינם הפוכים. יש לקוראם מימין לשמאל.

עמוד רט הערה קנז שורה ב - צ"ל בשנת תקס"ו.

עמוד רי הערה קסא שורה ב - צ"ל ההקדמה כותב.

עמוד רלח - גם היה לו בספרייתו ספר נחלת צבי (הנדפס בויניציאה תכ"א), וסביבו חלק מספר גור אריה על אבן העזר בכתב יד. ונמכר בבית המכירות ווינרס.

עמוד רמה בהערה א' וב' - ע"ע בס' טהרת הבית (ח"ב פי"ד ס"ד) ובס' אוצר הטהרה - אהלי שם (סימן קצז ס"ד).

עמוד רעו הערה פב - ראה עוד מש"כ בזה מהרי"מ טולידאנו בס' נר המערב ח"ב, והו"ד בגליונות ספר מלכי רבנן (דף נז ע"א).

עמוד שיז בסופו - נראה דס"ל שה' ה' הם תחילת י"ג מידות. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר עושה שלום (כרך א מהדורה שניה דף ערה ע"ב).

עמוד שעו, בענין קנסות השידוכין - וכן להלן (עמוד שעח). וזה דלא כמ"ש בשו"ת חדות יעקב למהר"י עדס (ח"מ סימן ח) שלא נהגו הספרדים בזה. ע"ש. אולם דוחק הוא לומר שכל הראשונים דיברו בענין זה בלי שינהגו במקומותם בדבר זה. ותו מצינו שהספרדים נהגו בקנס השידוכין, וכמ"ש גם בשו"ת בן ימין (סימן יא), ובשו"ת נכח השלחן למהרח"מ לבטון (א"ה ר"ס יג), ובספר ציון במשפט למהרר"מ אלבאז (סוף ערך קנס, ועי' במש"כ בס"ד בגליון עמוד לט אות יז), ובס' שער יהושע למהר"י מאמאן (עמוד רט), ובס' מגן אבות (א"ה סימן נ ס"ו).

עמוד תט ד"ה פרטי, שורה ד - צ"ל דברי מיכאל.

עמוד תיא הערה כה אות א, בענין ענית אמן לאחר זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה - ראה עוד בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף.

עמוד תיב הערה כח - צילום כתב היד מופיע באתר הספריה הלאומית.