שערי ישר - ב' כרכים

שם הספר: שערי ישר - ב' כרכים
מחבר: רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ

כרך א'
דפוס: ירושלם תשע"ו

בהקדמה עמוד ז ד"ה לכן - ובזה יבואר דברי הכתוב (ראה יד א-ב) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולכאורה לדברי הרמב"ן (שהזכיר הרב המחבר) שקדושה היינו פרישה מהמותרות, מה ענין זה ללא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ולדברי הרב המחבר ניחא, שכן כדי להיטיב לאחרים ברוחניות, צריך שתהיה לו השפעה עליהם, וצריך שיראוהו כבן מלך שאינו מתנוול בהתגודדו ובשורטו את בשרו (וכמו שביאר רש"י שם). ואם יקשה בעיניך כדברי הרמב"ן (ע"ד רש"י הנ"ל) דאי הכי הוה ליה למיסר נמי בלא מת. ע"ש. עדיין יש לבאר עפ"ד הראשונים שאיסור זה בא כדי ללמדנו השארת הנפש ושיש לנו את אבינו שבשמים ועוד מעניני אמונה (והו"ד בשערי אהרן. ע"ש). ואיך ישפיע ברוחניות על אחרים והם יראוהו שמתנהג כקטני אמנה במיתת קרוביו.

שם עמוד ח ד"ה ועוד שורה ג מלמטה - צ"ל שיתוסף יראה.

שם ד"ה ועל - ובזה יבואר גם הלשון 'במתנת חלקו' דוקא, ולא 'לקח טוב', שכן משה בענוותנותו הרגיש שהתורה קיבלה כמתנה בלבד ולא בגלל ידיעתו, ואינה קב שלו כי אם מתנת הקב"ה.

שם עמוד ט ד"ה ולראשית - ואפשר לבאר עוד שבחטא אדם הראשון ראה הקב"ה שהוא בגלל שלא יגעו והתאמצו, ולכן גזר עליהם 'בזעת אפיך תאכל לחם', כדי שבגלל התאמצותם לא יהיה להם זמן וכח לחטוא, ושוב נתקן חטא אדה"ר בלוחות ראשונות, וכשראה הקב"ה שחטאו במעשה העגל (וחזרה בהם זוהמת הנחש), גזר שתשתכח תורה ושיצטרכו לעמול בה הרבה כדי שלא יהיה להם זמן וכח לחטוא.
ועי' בשל"ה (בית חכמה דף כד ע"ב) שכ' שכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, רק שנתחשך השכל אחר חטא אדה"ר לסיבת הסתלקות אור כתנות אור, ולכן תורה שבכתב אינה מובנת כי אם אחר היגיעה הגדולה, ואילו לא חטא אדה"ר והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ וכו'. ע"ש. אמנם לא אמנע מלהעיר דלא משמע כדברי השל"ה מדברי הזוהר חדש (ג', הביאו בתורה שלמה עה"פ נעשה אדם וכו'), ר' חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקומה ליה בר נש בעלמא, הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ע"כ. מוכח דתורה שבע"פ קדמה לחטא אדה"ר, ודלא כדברי השל"ה דבגלל החטא הוצרכנו לתורה שבע"פ. ואולי כוונת השל"ה שלפני החטא היתה התורה שבע"פ נקנית בלא יגיעה משא"כ לאחר החטא. אמנם לא משמע כן ממ"ש שלא היה צריך לתורה שבע"פ וכו'. גם מה שמשמע מדבריו שהוספת התורה שבע"פ על התורה שבכתב עונש הוא, יש להעיר מסוף מכות (כג ע"ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. משמע שזכות הוא לישראל. ועי' בס' שיחות לוי (פר' תזו"מ עמ' קיא) שהקשה על הא דנדרים (כב ע"ב) אמר רב אדא ברבי חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. ופרש"י, ולפי שבעטו וחטאו נוסף עליהם שאר הספרים להטריחן יותר. והקשה הרב שיחות לוי ז"ל מהא דמכות (כג ע"ב) הנ"ל, דמשמע דזכות הוא לישראל בריבוי התורה. ולא תירץ. וי"ל דאחר החטא ראה הקב"ה צורך להעסיק את ישראל ולהטריחם יותר, והוא לטובתם כדי שלא יהיה להם זמן מיותר המביא לידי חטא, וכנ"ל [ולכן לאחר חטא אדה"ר אמר לו הקב"ה (בראשית ג יט) בזעת אפיך תאכל לחם. וכמו כן לאחר המבול האיט הקב"ה את קצב ההתפתחות של האדם כמבואר בב"ר. וכבר ידע פרעה דבר זה באומרו (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. וכן איתא במתני' כתובות (נט ע"ב) שהבטלה מביאה לידי זימה ושיעמום. ועי' בבראשית רבה (פל"ו סימן א) ובפי' מהרז"ו שם (ד"ה מי בא וחייבן) ומהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) כ' כי אם כל חטאת היא הבטלה. והו"ד בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"ב עמ' 1192). ושו"ר שכ"כ בס' מדרגת האדם ח"א (דרכי הבטחון פ"ט סד"ה אמנם מצינו) בשם הרב חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד) שא' הסיבות שצוה הקב"ה על האדם לחזר על מזונו ולטרוח היא דאל"ה היה בועט ורודף אחר העבירות. וע"ע ביומני טאלנא (עמ' קלט) בשם האדמו"ר מקאצק ז"ל].

בגוף הספר דף מא ע"א, בענין ספירת העומר ב' ימים מספק - עי' בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן תפט אות ה) מש"כ ע"ד הרב המחבר.

שם בהערה, שורה ה מלמטה - צ"ל הביאו דברי הרז"ה.

בדף נז ע"א הערה קד, בשם חדושי רבי ראובן - ועי' בס' בית ישי (דרשות ח"א סימן טו דף קי רע"א) שכתב שגוף הדבר לבדות הלכה למשה מסיני בזה תמוה מאוד.

שם ע"ב הערה קה סוף שורה ג - אולם בס' בית ישי (דרשות ח"א סימן טו דף קט סע"א) כ' שדברי מהר"ש שקאפ בזה הם דברים שאסור לשמען. ע"ש.

בדף נח רע"א, בענין סברא אי הוי מדאורייתא - ראה עוד במש"כ בזה בס"ד בגליון ספר ידי חיים (עמוד רה).

שם ע"ב שורה יג 'אכתי צ"ע מה מחייב את הבן' - לכאורה יש ליישב שבאמת אין חיוב על הבן, שכן מצות חינוך היא על האב בלבד.

בדף עו ע"א הערה קלה, בדין היזק שאינו ניכר בשומר - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קיט).

בדף צ ע"ב הערה קנח - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קמג).

בדף רלח ע"א משפט השער שורה ז מלמטה 'אין לזה שום נפ"מ לדינא' - לכאורה י"ל שנידון הגרע"א הוא בחלץ ברגל ימין, ועדיין יש לנו דיון נוסף מה הדין אם חלץ ברגל שמאל, ששם גם אפשר לומר את הס"ס ואז נחשיבו כאיטר.

שם שורה ד מלמטה 'נפ"מ לדינא' - לכאורה דין הפסיעות הוא דרבנן, ואין זה מספיק להחשיבו לענין חזקה דאורייתא. אלא אם נאמר שחליצה בשמאל פסולה מדרבנן, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"ב א"ה סימן כ אות ב).

וגבי כהן אם הוא איטר רגל יש נפ"מ דחשיב בעל מום כדאיתא בבכורות (מה ע"ב). ועי' בס' מקדש דוד (קדשים סימן טו דף מב ע"ג). ואולי נפ"מ גם לישיבה בסנהדרין (עי' שו"ת חתם סופר אה"ע תניינא סי' צג) ולמומי אשה (עי' להרב עזריאל ברגר נר"ו).

בדף שמב ע"א הערה ז - ראה במש"כ בס"ד בגליון חידושי רבי רפאל חיים בן עטר (דף קע ע"א).

שם ע"ב הערה ח שורה ח - צ"ל בלפלגות ראובן.

שם שורה אחרונה - צ"ל ובאשר לשלמה.

בדף תסא ע"א בענין תערובת מיני דגן עם שאר מינים לענין מצות מצה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קעב) מש"כ לחדש בזה. והעירני הרב המו"ל נר"ו שכבר כתב כן בשערי ישר להלן (עמ' תצח-תצט).

בדף תצט ע"א בהערה - עיין במה שכתבתי לעיל (בדף תסא ע"א).

בדף תקנד ע"א הערה שלד, בענין זכויות יוצרים - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמ' לא ועמ' תנה).

בדף תקס ע"א, בדין ספק פס"ר, ובדברי מור"ם בענין לחתות תחת קדירה של נכרי - ע"ע בהליכות עולם ח"ז (עמוד ו). גם עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי שבת (סימן נז-נח). ועי' במש"כ בגליון שם. גם עי' במש"כ בס"ד בס' שלמא בעלמא כ"י (י"ד סימן צב ס"ב ע"ד רעק"א שם).  ומה שכתב אאמו"ר נר"ו שם (בעמ' רלב ד"ה וי"ל) שדבר שאינו מתכוין היינו כשאינו אותו מעשה ממש, יש להעיר מזה על מש"כ בהליכות עולם ח"ח (דף שעט סע"ב). ומה שכתב שם בענין פס"ר אי איסורו מדאורייתא – ע"ע במאור ישראל ח"א (דף קנב ע"ב).
ומה שכתב הרעק"א דדבר שאינו מתכוין הוא - לכאורה יש לדון בזה, שאולי היהודי חותה הגחלים לצורך התבשיל, שכן נוהג כל פעם שעובר שם ורואה שהגחלים עוממות. והביא לזה ראיה הר' בנימין מאלח נר"ו מדברי מור"ם בהגה (סימן קיג ס"ד) שכתב שנוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. עכ"ל. הרי שכן היה מנהגם לחתות כשרואים שיש תבשיל על האש.
ולא הבנתי סו"ד רעק"א אמאי כולה חדא ספיקא היא. ושוב בינותי שצ"ל 'ליכא אלא חדא ספיקא', וכ"ה בש"ך (סימן קכב אות ד), והיינו משום שאסור לבשל בכלי אסור אפילו אינו בן יומו.  ועי' בחידושי רעק"א ובחידושי בית מאיר שבגליון הש"ע שם.
ואפשר להוסיף בנידון זה גם ספיקו של מהר"א ששון (סו"ס א) שאולי לא נתן טעם בכלי. והו"ד בשו"ת נתן דויד (דף לז ע"א). ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חי"ד סימן ד אות ב) הביא כמה אחרונים שכתבו כן דכל בליעה היא בגדר ספק. גם מהט"ז (י"ד סימן צב אות כד) בשם האו"ה (כלל לא דין ג) מוכח דס"ל דאינו ודאי שבולע ופולט. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צד אות ו) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד ס"ס ו).
ובמסקנת ההלכה - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמ' פט-צ) ובס' אוצר יורה דעה (עמ' שיח).
ועי' במה שהאריך בדין זה בקובץ תפארת (חלק יב עמוד קמו והלאה). וע"ע בס' הליכות עולם ח"ז (עמוד טז).

בדף תקסד ע"א בהערה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד עג הערה ו).

בדף תרטו ע"ב, בקושיא ע"ד הגר"א - ראה עוד בקובץ האוצר (גליון לו עמוד קיב בהערה).

בדף תרמט ע"ב משפט השער בסופו - וע"ע בס' מראה המקום (קדושין סד ע"א במתני' הא') שהביא דברי האחרונים בזה.

בדף תרצד ע"א בהערה - וראה בשערי ישר להלן (פרק יא אות א).

שם ע"ב בהערה - וראה עוד בכף החיים (י"ד סימן קי אות סט).

בדף תרצט ע"ב ד"ה ובפמ"ג - ועי' לעיל (דף תרצד ע"א בהערה).

כרך ב'
דפוס: ירושלם תשע"ח

עמוד עח והלאה, בענין קנין דרבנן אי מהני לשל תורה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד רו).
ובעיקר הדין, איתא במתני' סוכה (מב ע"ב), יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מהן, וסודרין אותן על גבי איצטבא, והזקנים מניחין את שלהן בלשכה, ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם, והן מחטפין ומכין איש את חבירו. ע"כ.
והקשה הרב מטה אהרן (דף צ ע"ד), דלדעת הרמב"ן (הו"ד בחי' הריטב"א ב"מ מז ע"ב ד"ה דבר תורה ובשיטה מקובצת שם) דאף במתנה לא מהני משיכה כי אם מדרבנן. והרמב"ן גופיה (בחי' לב"ב עז ע"ב) ס"ל דקנין דרבנן לא מהני לשל תורה, א"כ איך יצאו חוטפי ארבעת המינים בהר הבית ידי חובתם. ע"ש. והקדימו בקושיא זו הרב ברכי יוסף (או"ח סימן תרנח אות ה סד"ה לפי).
וכתב הרב החרי"ף בשו"ת שערי רחמים (ח"ב חאו"ח סימן לג ד"ה בהורמנותיה) ליישב, דאפשר לומר דס"ל דקנו מדין חצר, שהרי כל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהר הבית וכמ"ש הטור (יו"ד סימן רכד) שאם אמר א' לחבירו הריני עליך חרם ואתה עלי, שניהם אסורים ליהנות זה מזה, ומותרים בדבר שהוא בשותפות לכל ישראל, כמו הר הבית והעזרות. וכן פסק מרן בשו"ע (שם ס"א) [ומקור דבריהם בנדרים (מז סע"ב)]. והגם דחצר השותפין אינם קונים בו זה מזה, מ"מ אם גילה דעתו השותף שהשאיל לו מקומו כדי שיקנה בו, קנה בו. ע"ש. והביא דבריו מהר"ע יוסף ז"ל בתשו' הארוכה בדין קנין דרבנן אי מהני לשל תורה, ולו נדפסה בקובץ זכור לאברהם (תשנ"ב, אות ח, דף של ע"א) ובקובץ אורייתא (שי"ל ע"י אב"ת בשנת תשנ"ג, באות ח) ובספרו מאור ישראל (סוכה מו ע"ב אות ח, דף רכב ע"א). עש"ב. וכדברים האלה כתב גם בס' ידות נדרים (סימן רכד סוף אות ג). ע"ש.
ולכאורה קשה בהקדם דברי הטוש"ע (שם) שכ' שאסורים בדבר שהוא בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת וכו'. והוא מהמשנה שם. ולטעמם דהתירו בהר הבית וכו' משום שהם בשותפות לכל ישראל, מאי שנא בית הכנסת וכו' שאסרו משום שהם בשותפות לבני אותה העיר. ומאי שנא הא מהא.
וכתב הר"ן (נדרים שם ד"ה מותרין) דטעמא דמותר בהר הבית והעזרות וכו', משום שהפקירום עולי בבל לכל ישראל. וכ"כ בפירוש הרא"ש (שם ד"ה שניהם) דהפקר הוי ולא דשותפין. וכ"כ הרע"ב (פ"ה מ"ד) דהוי כהפקר ולא כדבר של שותפין. ולפי"ז נפל תירוצם של הר' שערי רחמים וידות נדרים, דמכיון דהוי דהפקר ולא דשותפין, א"כ איך שייך שיקנו בו מדין חצר.
אולם התוס' בנדרים (שם ד"ה ומותרים) כ' שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו. וביאר מהרמ"מ כשר בס' תורה שלמה (כרך כה במלואים שבסוה"ס סימן ג סוף אות יא), שהתוס' (כצ"ל) שכ' דרק לענין לאסור אין להם חלק שותפות, י"ל דהיינו משום לב ב"ד מתנה [ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שו"ת דברי מנחם (ח"ב סימן כג) ובחדושי הגרמ"ז (סימן לח)]. ולפי זה יש ליישב דברי הר' שע"ר ויד"נ ז"ל, דמכיון דלשאר מילי הוו שותפין, א"כ שפיר מצי קני ביה מדין חצר.
אלא שלדברי הטור ומרן השו"ע (שם) עדיין יקשה מאי שנא דבר שהוא בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת וכו' דשרי, לדבר שהוא בשותפות לכל ישראל דשרי.
וכ' ליישב מהרמ"מ כשר ז"ל (שם אות יב) ע"פ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (נדרים פ"ה מ"ג) דאע"פ שממון כל ישראל הן, ולכל אחד מהן יש לו זכות, אין זה כי אם זכות מועט מאוד, שאין לאחד מהן שום רשות. עכ"ל. וכ"כ רבינו המאירי (נדרים מח ע"א). וביאר דבריהם ע"פ מש"כ רש"י בסוכה (כז ע"ב ד"ה כל האזרח) דפחות מפרוטה לא מיקרי שלו. ולפי דבריו אזלא לה ראיית הר' שע"ר ויד"נ, דכיון דכל א' יש לו בהר הבית פחות משוה פרוטה, א"כ לא מצו לקנות, וכמ"ש בשערי תשובה (או"ח סימן תפא אות א) דשותפות בעי שוה פרוטה. וכ' מהר"ם אריק בס' טל תורה (סוכה שם) שכן כתב הריטב"א (ע"ז נט ע"א). וכ"כ מהר"ם זמבא בהערותיו לס' פסקי תשובה ח"א (בסוה"ס, בהערה לסימן סא סד"ה ותמהני) [ודבריו חזרו ונדפסו בס' חדושי הגרמ"ז (סימן יד ד"ה ועוד הרי כתב)] שיש מקור לדברי הרב שערי תשובה מדברי הריטב"א. ויש עוד להאריך בזה. ועי' במה שכתבנו בזה בקובץ ושמחת בחגך (עמוד כב והלאה) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף יז סע"ב והלאה). וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון שפח דף כז רע"ב).

דף קצז ע"א הערה שמט שורה ז - צ"ל ולכך לא מהניא.

שם ע"ב אות ב שורה ג מלמטה 'דמה ענין קדושין לנדרים' - ראה בשו"ת גנת ורדים (י"ד כלל ב סימן ב) שהביא מש"כ לבאר בזה מהר"ש סיריליאו הנז' בפנים.

דף קצט ע"א 'ומפ"ב דנזיר מוכח להדיא' - אולם ראה בשו"ת גנת ורדים (שם) שדחה הראיה.

שם הערה שנב שורה ה - צ"ל לבד יש להסתפק אי מהני, כגון באוסר נכסיו לאחר ל', ומכרם בתוך ל' יום, האם חל עליהם הנדר ונאסר החפץ לאחר ל' או לא, דאפשר דכיון דרוצה לאסור רק לכשיצאו מרשותו אינו יכול לאסור, ולכן כיון דהנדר יחול לאחר ל'.

דף רא ע"א משפט השער שורה ב - צ"ל להוציא מפיו.

שם ע"ב הערה שנו - ועי' באהלי שם על הש"ס (נדרים פ"א סימן כ).

דף רג ע"א הערה שנז - ועי' באהלי שם על הש"ס (גיטין פרק המביא גט בענין ביטול שליחות, עמוד תמח).

דף רלד ע"ב אות תיז, בענין בל יחל בגוי - ואאמו"ר נר"ו כתב לי בזה (במכתבו מיום ז חשון תשס"ד) בזה"ל: המשנה למלך פ"י ממלכים ה"ז נשא ונתן בזה, והביא ראיות לכאן ולכאן. כיון שהוא ספק של תורה נראה שיש לאסור לב"נ נדרים ושבועות. והראיות ממה שהשביעו את אבימלך ולבן, ור' אבהו פתח בנולד לאותה נכרית וכו'. וכמובן עד שנוכל לברר מה האחרונים דנו בזה, או שנשב על ספר על נושא זה. ועיין אנציקלופדיה תלמודית עמוד שנז, שמא שבועה נכללת בברכת השם, ובנדרים ספק. ע"כ. וע"ע להרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' ויחי, בהנד"מ דף לח ע"ב), ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (ויחי מז לא) ובמש"כ בס"ד בגליון שם, ובס' המפתח (פ"י מהל' מלכים ה"ז). 

עמוד רצ הערה ו - וראה באהלי שם על הש"ס (כרך ה יבמות סימן ז) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

במפתחות דף כז ע"א על הקצה"ח סימן קצד אות ג 'ש"ז פכ"ג ג' - אינו שם.