יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

שם הספר: מגן אבות - אורח חיים
מחבר: רבי מרדכי עקיבא אריה לבהר
דפוס: ירושלם תשס"ה

יש כבר מהדורה שלישית של הספר שנד' בשנת תשע"ד. ואמ"א.

בתוכן הענינים בעמוד ב סימן סט - צ"ל דין פורס על שמע, והוא בעמוד צ.

בעמוד ז - בסימן תקסו הכניס גם בטעות את השייך לסימן תקפא.

בגוף הספר בעמוד נז - שהיו מוחים בהבאים מחוץ לעיר במי שכיסה ראשו בטלית גדול בשעת התפילה שלא ברשות רבה של העיר, ואף מחו פעם ברבי יצחק שוקרון (הדיין של לראג'י) שכיסה ראשו בשעת התפילה שלא ברשות.

בעמוד ס, בהערה בסד"ה וידוע - צ"ל שבטיטואן.

שם - כן אמרו לי גם בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח)  שלא נהגו בטיטואן ללבוש טלית גדול כי אם טלית קטן בלבד, ואף מרבית החכמים לא לבשו טלית גדול.

שם ד"ה ובענין לבישת - עיין לעיל שבטיטואן נהגו ללבוש טלית קטן. וגם בשו"ת עטרת שלמה (סימן א דף ד ע"ב) כתב כן.

בעמוד פו - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שנהגו לומר בטיטואן פסוקי ק"ש בלחש (כולל הש"צ), וכן בערבית, מלבד ביום הכיפורים.

בעמוד צט, בענין לעמוד בחזרת הש"ץ - ע"ע בס' נר ציון על ימים נוראים (בתפילת מוסף דר"ה) ובס' ארחות מרן ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב). וכתב להוסיף בזה אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: מצאתי בשבלי הלקט בענין ויכולו, שכותב בשם אחיו רבי בנימין, שהטעם שנהגו לעמוד בויכולו, כיון שהיו עומדים בעמידה וצריכם לעמוד במעין שבע, לכן כבר נשארים מעומד. הרי שפשיטא ליה שצריך לעמוד בברכת מעין שבע, ובפשטות הטעם כיון דהוי כחזרת הש"ץ. עכ"ל.

בעמוד קו, בדבר המנהג שהאב מניח ידו על ראש בניו בשעת ברכת כהנים - וכבר כתב שיש לעשות כן בס' בנאות דשא למהר"ש אדהאן (בהנד"מ עמוד כ), ויליף לה מקרא ותנחת עלי ידך ומברכתך יבורך בית עבדך. וראיתי בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף ה ע"ב) שכ' בשם מהר"א בקשי דורון נר"ו בשבח מנהג מערב הפנימי שהאב מניח ידו על ראש בנו בשעת ברכת כהנים. ובקו' כתר מלוכה (גליון ה עמ' לב) האריך בשבח המנהג, והעיר מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שם (גליון ו עמ' ה) שלא ראו דבריו בקובץ אור תורה (תשרי תשמ"ח עמ' יב ואלול תשמ"ח עמ' תתרס) שהביא שכן היה המנהג בבהכ"נ האיטלקי בירושלם, ושכן נהג מהרי"ט אלגאזי להכניס ראשו תחת ידי מהר"ר יוסף הכהן. והוסיף שגם מהר"ז בעל התניא היה לוקח את נכדו הרב צמח צדק תחת כנפי טליתו, כמובא בס' היום יום (ט"ו תשרי תש"ד). עכ"ל. גם עי' בס' זכור לאברהם על המועדים להרב תומר אברהם ונונו נר"ו (חנוכה ופורים, בתשובה סימן א) שהאריך בזה.
ושלחתי מקצת הדברים הנ"ל להרב המחבר נר"ו, והשיב לי ע"ז נר"ו: איישיר חייליה. עדיין יש לי הרהורי דברים אם אכן זה היה מנהג נפוץ או מחמת הרגל בא ואכ"מ. ע"כ.

בעמוד קיז - יש להוסיף מה שאמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן לומר ברכו בשחרית לפני קוה ולא לפני עלינו לשבח.

בעמוד קיח, שיש נוהגים לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - אולם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג) כ' בשם מצאתי כתוב: ולא יפה עושים עמי הארץ הנוהגים לומר אנשי אמונה ביום שני ותמהנו ביום חמישי. ע"ש.

בעמוד קיט - יש להוסיף מש"כ הרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנא ז"ל בס' יסוד מערבי (תקוני החטא אות ב) שבערי המערב נהגו שלא לומר בשעת הקמת ספר תורה כי אם פסוק 'וזאת התורה' וגו' בלבד. ע"ש.

בעמוד קכ - אמרו לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן יוסף ן' דילאך נר"ו ואחיו המו"ן שלם נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח) שלא נהגו לומר 'ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך' בנוסח 'בריך שמיה'. ועי' בזה בס' יסוד מערבי להרמ"ז מהר"ר רפאל אוחנה ז"ל (תקוני החטא אות ג, בהנד"מ סוף עמוד פא).

בעמוד ר - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שמנהג טיטואן שלא לומר ברכו לפני עלינו לשבח בערבית ליל שבת.

בעמוד רא - יש להוסיף המנהג לברך את הבנים לאחר קידוש ליל שבת. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ועוד.
והנה כתב מהרי"א הלוי דינר נר"ו בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. וכיו"ב כתב מהר"ר דב ליאור נר"ו בתשובה באתר ישיבה.
אולם להמבואר בקו' הפסקים ובאהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה) שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא.

בעמוד רטו, בענין קריאת 'ואברהם זקן' לחתן - עי' בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף א ע"ב) שכתב שמנהגם לקרוא מתוך הס"ת, והביא שכ"ה באבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות).

בעמוד רטז, בענין עמידה בעשרת הדברות - עי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).

בעמוד ריט הערה רכא שורה ב' מלמטה - צ"ל לו יהונתן.

בעמוד רכא - יש להוסיף המנהג שאת הפסוק האחרון של ההפטרה קורין כל הקהל בקול רם, ושוב חוזר עליו המפטיר לבדו. ועי' בטעם המנהג בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה דף ב ע"ב).

בעמוד רכג - אמר לי המו"ן יצחק בנימין נר"ו בבעי"ת טיטואן יע"א בש"ק תצוה תשע"ח, שאף שלא נהגו לומר 'תכון תפילתי' וגו' במנחת שבת בטיטואן, בבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד אמרוהו, שכן הוא הביא עמו מנהג זה כשחזר מארץ ישראל.

בעמוד רלה, בענין ברכת ההלל בר"ח - אמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שאף שמנהג טיטואן הוא לברך על ההלל בר"ח, מ"מ בבית כנסת נהון (הנזכר בשו"ת ויאמר יצחק ח"א סימן טו) נהגו שלא לברך, ושכן היה גם מנהג בית הכנסת של יוצאי אריף בטיטואן. אולם בארבעת עשר בתי הכנסת הנותרים בירכו (שכן ט"ז בתי כנסת וז' ישיבות היו בטיטואן). וע"ע בדין זה בס' דרך אר"ץ (עמוד ריח) ובגליון שם.

בעמוד רנח - יש להוסיף מה שאמר לי בעי"ת טיטואן יע"א המו"ן שלם ן' דילאך נר"ו (בש"ק פרשת תצוה תשע"ח), שבבית הכנסת של מהר"ר יצחק ן' וואליד בטיטואן ביום טוב ראשון של יום טוב בלבד אמרו את הנוסח הכתוב הסידורים של התפילות שלפני קריאת התורה, אולם ביום טוב שני אמרו 'בריך שמיה' בלבד.

בעמוד רנט, בענין מנהג קריאת פרקי אבות בימי העומר לאחר מוסף - ומנהג טיטואן לזמר בשבתות אלו את 'אין כאלוקינו' וכו', ולתרגמו בספרדית (ובדרום המדינה נהגו לתרגמו לערבית) ולהוסיף אחריו הפסוק 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'.
ובטעמי המנהג, עי' במדרש שמואל (בהקדמה), ובפתיחת מהר"י עייאש לספרו וזאת ליהודה על פרקי אבות, ובס' ענף עץ אבות על פרקי אבות (דף א ע"א).
ועי' באתר דרכי אבותינו מן המערב מש"כ בזה.
וכתב בילקוט מנהגים (פרק ג סעיף יז) שגם נהגו לומר בין פסח לעצרת ספר משלי. נוסף לכך גם קוראים, אחרי מנחה של שבתות אלה, ארבעה קטעים מן ה"אלפא ביתא" (תהילים קיט): בשבת ראשונה א - ד, בשניה ה - ח, וכן הלאה. ע"כ. וע"ע במה שכתבו בזה.

שם הערה רפז תחילת שורה ב - צ"ל בקיצוש"ע.

בעמוד רסד - המנהג הוא לקרוא בליל א' של חג השבועות את התיקון, וכשגומרים הולכים לישון עד תפילת שחרית. ודלא כמ"ש בספר חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שט) שכן המנהג בכל תפוצות ישראל להיות ערים כל הלילה. ועי' במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד פו).

בעמוד רפד 'נהגו לקום באשמורת לומר סליחות' - וכן המנהג במערב הפנימי, וכמ"ש בסליחות אהלי שם מהדורת תשע"ו (עמוד צח אות ב). ועי' במש"כ בגליון שם.

בעמוד רפה הערה שנ שורה א - צ"ל ובמראכש נהגו.

בעמוד שכה - יש להוסיף המנהג לדלג על מדורת הנותר מנרות חנוכה, ועי' בזה בס' מגן אבות יורה דעה (עמוד תלט).

בעמוד שלח, ד"ה יש - צ"ל יש שכתבו.

בעמוד תכו, בענין הבימה שלא היתה באמצע דוקא -  וכן הוא לעיל (עמ' תב סימן קנ). והנה כתב הרמב"ם (הלכות תפלה פי"א ה"ג) "ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה, או מי אשר אומר לעם דברי כבושין, כדי שישמעו כולם".
וכתב מר"ן ז"ל בכסף משנה, הכל לפי המקום והזמן, שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד, היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לכל העם, אבל בזמנים הללו שבעונותינו בתי כנסיות שלנו הם קטנים, וכל העם שומעין, יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע. ע"כ. ועל דברי מר"ן אלו סמך סמיכה בכל כחו בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן מ"א ומ"ב). ע"ש.  ובמערב הפנימי היו כל בתי הכנסת קטנים כבזמן מר"ן. ועי' למהר"ר ליפמאן אב"ד סרדיהל בקו' בענין השנות הבימה (עמוד יד) ובס' שדי חמד (אס"ד מע' בהכ"נ אות יג) ובס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרמ וסי' תרנו) ובשו"ת איש מצליח (ח"א חיו"ד סי' לד עמ' מ ד"ה ומה) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן יז) ובשו"ת בתל החכמה (ח"א סי' סט) ובס' שדה צופים (מנחות קי ע"א ד"ה גמ' שם הרמ"א) ובקובץ דעת כשרות (גליון יג עמ' קכ אות שפז).
וראיתי בספר ילקוט יוסף ח"ב (סימן קנ אות ה) שהביא בשם החתם סופר בתשובה (חאו"ח סימן כח) שכתב, שאף בבית כנסת קטן צריך לעשות הבימה באמצע. וזאת ממקור דברי הרמב"ם בגמ' סוכה (נא ע"ב) שאמרו שם, תניא רבי יהודה אומר, מי שלא ראה דיופלוסטון של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל וכו', ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכו'. ומה באלכסנדריה של מצרים שבכל זאת לא שמעו כל הקהל את התפלה, כמבואר שם, הצריכו להעמיד הבימה באמצע ולא בסוף, ק"ו לבית כנסת קטן. ע"כ. וכן הסכים לדינא מר בריה מהר"ש סופר ז"ל בס' מקדש מעט (עמ' כ-כב). ע"ש. גם בשו"ת שיח יצחק (סימן פז) נראה שהולך ומסכים כדברי החת"ס. ע"ש. וכן פסק בס' יסודי ישורון ח"א (מע' בהכ"נ אות לב). ע"ש. וס' שו"ת חתם סופר אמ"א.
וראיתי להגרי"ד גולדשטיין ז"ל בס' לקוטי הערות על שו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן כח אות ג) שכ', עי' בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן נט) מה שכ' ליישב לשון הרמב"ם שכ' הטעם כדי שישמעו כולם, וזה נסתר לכאורה מגמ' דסוכה הנ"ל וכמ"ש החתם סופר דאפילו אין שומעים צריך להיות באמצע. ע"ש. עכ"ד.
ונלע"ד ליישב דברי מרן מהשגת החת"ס, דגם באלכסנדריה היתה הבימה באמצע משום שביהכנ"ס היה גדול, ולכן אם היתה הבימה לצד אחד, היה קשה להקהל לראות את הסודרים המונפים, ולכן היתה הבימה באמצע, ומינה לבהכ"נ שבזמן הרמב"ם - שגדולים היו עד מאד וכמ"ש מרן ומ"מ היה אפשר לשמוע הש"צ כשעומד באמצע (ולא כ"כ גדולים כבאלכסנדריה שלא היה נשמע הש"צ) - שיש לשים הבימה באמצע, אך בבתי הכנסת הקטנים ששומעים גם אם התיבה לצד אחד, בודאי שמותר לשים הבימה בצד לשם נוי. וא"ש דברי מרן הכס"מ ז"ל.
ושוב הגיע לידי שו"ת חתם סופר, וראיתי שם (בד"ה תשובה) שרמז לזה, ודחה וז"ל, אע"ג שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, ואם לא די בסודר א' יעמידו שנים. עכ"ל.
והנה מה שכתב שככה היו יכולים לראות הנפת סודר מהסוף כמו מהאמצע, מ"מ י"ל דנוח יותר לקהל שתהיה הבימה באמצע שיהיה יותר קל להם לראות הסודרים. גם מ"ש שאם לא די בסודר א' יעמידו שנים, הנה אע"ג שמצינו שמשיאין משואות בהמשך כל א"י כדתנן בר"ה (כב ע"ב) וא"כ לא דבר רחוק הוא, מ"מ י"ל שיותר קל להציבור לראות הסודרים כשהמניף עומד על הבימה ומניף, כיון שהבימה גבוהה היתה, משא"כ אם יעמידו ב' מניפים והמניף השני יעמוד בקרקעית בהכ"נ. גם זה יותר מכובד לבהכ"נ שרק אחד יניף ולא יהיו כמה מניפים. [והן אמת שאפשר לסייע דברי החת"ס מלשון התוס' בברכות (מז ע"א ד"ה אמן) שכ' ש"היו מניפים בסודרים" לשון רבים, אך בגמ' בסוכה איתא שרק חזן הכנסת היה מניף, ובודאי כוונת התוס' שכל חזני הכנסת בכל הדורות היו מניפים].
ועוד יש להעיר ע"ד החת"ס שם שכ' להעיר ע"ד מרן הכס"מ שלא הראה מקור דברי הרמב"ם שתעמוד הבימה באמצע, והו"ל לאתויי הגמ' בסוכה (נא ע"ב) באלכסנדריה של מצרים. ע"כ. וק"ק על דבריו, דמי יימר דאיכא למילף מאנשי אלכסנדריה, והרי לאו צדיקים נינהו דהרי איענשו כיון דעברו אלאו דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד כדאיתא התם בגמ', והיכי מייתי ראיה מהם.
ונראה דהחת"ס ראה דברי התוס' שם (נב ע"א ד"ה וכיון) שהקשו דאיך היו עונים אמן והרי אמן יתומה היא. ותירצו מה שתירצו. וכן הקשו רש"י והתוס' בברכות (מז ע"א). מוכח מדבריהם מדלא תירצו שלאו אנשים הגונים היו, דרק עבירה זו היתה בידם (דלא תוסיפון), ומ"מ בשאר מילי ילפינן מינייהו.
והטעם אפשר לבאר ע"פ מ"ש מרן הב"י (חו"מ סימן קט) וז"ל, דכל מנהג שהוא פשוט בעיר, מעמידין אותו בחזקתו "ותולין אותו שכן הסכימו ראשונים", וכן כתוב בתשובת הרי"ף. ע"כ. וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל נה סימן י), שיש ללכת אחר המנהג כיון "דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן". ע"כ. (וה"ד בס' מנהגי החיד"א ח"א במבוא עמ' כח ועמ' לד). הרי דטעמא דאזלינן בתר המנהג היינו משום שלא מיחו באותו מנהג גדולי אותה העיר. וא"כ הכא נמי, שע"א קתדראות היו שם כנגד ע"א קתדראות של סנהדרי גדולה, ופרש"י שעשו להם סנהדרין, והם בודאי כיון דתלמידי חכמים היו, אפשר להביא ראיה ממה דלא מיחו דכן ראוי לעשות לשים הבימה באמצע. ואין להקשות דהרי גם חכמים אלו עברו על האיסור דלא תוסיפון לשוב, וא"כ גם עליהם אין לסמוך, ז"א דהרי כיון דת"ח היו בודאי לאו באיסור באו למצרים אלא בדרך היתר, וזה שייך לדברי רבינו אליעזר ממיץ (ה"ד בסמ"ג לאוין רכז ובמרדכי יבמות ס"פ הערל סימן עה ובהגהות מיימוניות פ"ה מהל' מלכים ה"ז) שרק מארץ ישראל למצרים אסור לשוב, אבל משאר ארצות מותר, ולשון הכתוב מסייעו לא תוסיפון ללכת "בדרך הזה" עוד. ועי' בשו"ת גדולי ציון (בהנד"מ סימן קנז) ובס' שערי הלכה ומנהג (ליובביטש, חחו"מ סימן כט דף ריח סע"ב) מ"ש בזה [ואפשר לבאר טעמו ע"פ מ"ש הגרש"ר הירש ז"ל בפירושו לתורה (דברים יז טז) ובשו"ת שמש מרפא (בחי' הש"ס סוכה נא ע"ב) שמשמעות הפסוק לא תוסיפון ללכת בדרך הזה עוד היא, אל תשובו ללכת למצרים כדרך שנהגתם בעבר (כאברהם אבינו שהלך למצרים מפני הרעב, והשבטים שירדו לשבור אוכל), כי התורה אינה רוצה שפרנסת ארץ ישראל תהיה תלויה במצרים וכו'. ע"ש], ואפשר דסנהדרין אלו משאר ארצות באו. ועי' בס' דברי שאול (ר"פ מסעי) שכ', שלא נאסר לשוב למצרים אלא רק באותו הדרך שנסעו ממצרים לא"י ע"פ סדר מסעות שהיו ע"פ ה'. ועי' בס' מאור ישראל (סוכה נא ע"ב ד"ה והמרדכי) ובשו"ת עטרת פז (ח"א סו"ס י בהערה) מ"ש בזה [ובזה אפשר ליישב מה שהקשה מהרי"ל פישמן ז"ל בס' חדר הורתי (דף כח ע"א אות יד) ע"ד הש"ס בגיטין (נז ע"א) דכפר סכניא של מצרים נחרב משום דלא איאבול על ירושלם. והקשה דאמאי לא אמר הש"ס הטעם שאמר בסוכה (נא ע"ב) על אנשי אלכסנדריה שנענשו משום שעברו על לא תוסיפון לשוב וגו'. עכ"ל. וי"ל דאנשי סכניא לא באו מא"י לשם, כי אם ממקום אחר].
ויותר אפשר לבאר לפי מ"ש בשו"ת די השב (חיו"ד סימן טו) ע"פ דברי רש"י בסוכה שם על המעשה דאנשי אלכסנדריה "שיוחנן בן קרח ושרי החיילים הלכו למצרים לאחר חרבן בית ראשון ונתיישבו שם, ואע"פ שאח"כ עלה נבוכדנצאר והחריב את מצרים כמו שנתנבא עליהם ירמיה, עלו שם בניהם לגדולה ועושר עד שהחריבם טרכינוס", שנענשו אנשי אלכסנדריה משום עון אבותיהם שהלכו לשם קודם שנתבלבלה מצרים, ובזה מיושבים דברי רבינו בחיי (פר' שופטים יז טז) שמבואר מדבריו שלאחר שבלבלה נבוכדנצאר מותר לחזור למצרים (וכ"כ עוד פוסקים, כנז' בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' פא עמ' רעב ובספרו מאור ישראל שם. ועי' בשו"ת גדולי ציון שם ובס' מנחה חריבה (דף מג סע"ב וע"ד), ובמה שהאריך בזה בלקוטי שיחות חלק יט עמ' קעא, ונכפלו דבריו בספרו שערי הלכה ומנהג חחו"מ סימן כט), והקשו האחרונים והרי אנשי אלכסנדריה שנענשו בימי טרכינוס היו לאחר הבלבול וא"כ אמאי נענשו, אלא ודאי בעון אבותיהם נענשו. ע"כ.
והנה בשו"ת יחוה דעת שם כתב להקשות עליו שאיך נענשו בניהם בשביל מעשה אבותיהם, כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שהרי הם נתיישבו בהיתר. וצ"ע. עכ"ל.
ואפשר ליישב דכיון דישיבת אבותיהם באיסור היתה, איכא עלייהו חובה לצאת משם, משא"כ הנכנס להתיישב בהיתר דמותר לו להתיישב שם כיון שתחילת ישיבתו שם בהיתר. ונ"ל הטעם דהרי רבינו בחיי כתב דטעם הלאו דלא תוסיפון הוא, לפי שהיו המצריים נודעים ומפורסמים ברשעותם בכל מעשה תועבה, כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, לפיכך צוה להם שלא להתיישב במצרים כדי שלא ילמדו מתועבותיהם. ע"כ (וכ"כ הרמב"ם ועוד ראשונים כמבואר בשו"ת יחוה דעת שם. ועי' בלקוטי שיחות ובס' שערי הלכה ומנהג שם). וא"כ בנים אלו שאבותיהם התיישבו במצרים קודם בלבול נבוכדנצאר, הרי אבותיהם למדו מתועבות מצרים וממנהגיהם (והפסוק מעיד שלא תוסיפון וכו' כדי שלא ילמדו, הא אם יתיישבו ילמדו), ומנהגים אלו שנשתרשו באבות הורישו הם לבניהם אחריהם, ובכלל הלאו דלא תוסיפון כלולה גם חובתם לעקור מנהגי תועבות מצרים מקרבם, וזה ע"י עקירה מארצם, שכיון שעוקרים ממקומם עוקרים הם גם ממנהגיהם, ולכן כיון שמוטלת היתה עליהם החובה לעזוב את מצרים משום לתא דלא תוסיפון ולא עזבו, ע"כ נענשו, דמעשה אבותיהם בידיהם. ואפי' אם נאמר דליכא לאו דלא תוסיפון בכה"ג, מ"מ אפשר דמיקרו אוחזים במעשה אבותיהם בידיהם, אם הם עדיין אוחזים במנהגי מצרים, מכיון דטעם האיסור עדיין קיים אצלם [וכעת י"ל ספר מאור ישראל ח"ב, ואפשר דכוונתו במ"ש בחי' לסוכה (נא ע"ב ד"ה והמרדכי, בסוגריים) כמו שכתבנו]. ועוד י"ל עפמ"ש הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנד ע"ב) שהבנים נענשים על עוון אבותם כשהיה במזיד. וכ"כ מהר"י אייבשיץ ז"ל בס' תפארת יהונתן (פר' קרח עה"פ וילונו כל עדת וגו') בשם האר"י. וכ"כ בס' מדרש פליאה – דמשק אליעזר (סימן כא) בשם ס' עמודיה שבעה בשם האר"י ז"ל. וכן הביא מהר"א פינסו ז"ל בס' כתית למאור (דף כא ע"א) מס' זרע ברך. עש"ב. וע"ע בס' חזון עובדיה על ברכות (עמ' תלא-תלב).
וע"פ הדברים הנ"ל יובן, דאע"ג דאנשי אלכסנדריה לא היו הגונים, דהרי היו עוברים על האיסור דלא תוסיפון, מ"מ אפשר דחכמיהם לאחר בלבול נבוכדנצאר באו, וכשרים היו, ועל כן מייתינן לראיה מינייהו דבימה צריכה להיות באמצע, דמדלא מיחו בידם ש"מ דהכי סבירא להו.
[ודרך אגב אעיר שלדברי הפוסקים שלאחר חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר מותר לדור שם, יבוארו יותר דברי הרדב"ז ומהר"י קורקוס בפירושיהם לרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל וכו', ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. ע"כ. וכ' הרדב"ז שם, ונביאים התקינו וכו', אע"ג דשנער רחוקה היא יותר מארץ מצרים, מ"מ לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל, ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער. וכ"כ מהר"י קורקוס בביאורו שם (בסוף ה"ח). ולדברי רבינו בחיי מדויק, דהרי הנביאים שתיקנו תרו"מ בשנער לפני עזרא היו וכדמשמע מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ידים פ"ד מ"ג), ואפשר דלפני חרבן מצרים ע"י נבוכדנצאר היו, ואז היה עדיין אסור ללכת למצרים, ועל כן לא תיקנו תרו"מ שם. משא"כ חכמים הראשונים דהיינו הזקנים שאחרי עזרא (וכמ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש שם) שאז היה כבר מותר ללכת למצרים כדברי רבינו בחיי, לכן תיקנו שם תרו"מ.
ואין ליישב בזה קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שכן אנשי כפר סכניא לא התאבלו על חרבן ביהמ"ק בזמן שנחרב, וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בח"א. והיינו לפני שבלבל נבוכדנצר את מצרים].
ובר מן דין כבר כתב הרדב"ז על דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ח) שמותר לחזור למצרים לסחורה ולפרקמטיא, ורק להשתקע אסור. וכ' הרדב"ז בביאורו שם, ואני גם כן נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, ובאופן כזה מותר, ושוב זכיתי ובאתי לירושלים. ע"כ. ועוד כתב הרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה תקצב) וז"ל, וגם אני הכותב שכנתי שם [במצרים] שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת א"י קשה עד מאוד, ומי יוכל לעמוד בה ולא יצטרך לבריות. ע"כ. ואפשר דה"ה להנהו סנהדרין שבאו ללמד תורה למצרים, ולכן מותר היה להם לבוא לשם. ועי' בס' מאור ישראל (שם) שכ' בשם האחרונים להתיר, כל זמן שאין יורדים להשתקע, אלא לגור שם. וע"ע בס' אגרות הראיה ח"ב (סי' תרלב וסי' תרפא ד"ה וע"ד). והביא מדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד ר"ס יד) [וגם בזה אפשר ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל הנ"ל, שאולי אנשי כפר סכניא לא ירדו להשתקע שם].
גם ראיתי בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמ' מה הערה ד) שכתב שאיסור השיבה למצרים הוא רק לכלל ישראל או לקבוץ גדול, אבל ליחיד לא. ובזה יישב מה שמצינו שגדולי ישראל וכן הרבה יהודים גרו במצרים במשך הדורות. ע"ש. [וגם לפי"ז יש ליישב קושיית הרב חדר הורתי ז"ל, שאולי אנשי כפר סכניא ירדו למצרים אחד אחד ולא ציבור גדול ביחד].
גם ראיתי להרב חיד"א ז"ל בס' דבש לפי (מע' הב' אות י) שכ' וז"ל: בירור כל הגליות לברר ניצוצות הקדושה, ומשו"ה במצרים שביררו כל ניצוצות הקדושה נצטוו לא תוסיפו לראותם עוד, ומה שדרים במצרים קודם מזמן הרמב"ם ועד היום, שמעתי משם רבינו האר"י ז"ל דמה שחזרו בימי ירמיה ואח"כ בנא אמון שעברו על לא תוסיפו לראותם ולקו על זה כמ"ש פרק החליל, היה סיבה להטמיע שם ניצוצות הקדושה, ומשו"ה ישראל דרים במצרים לברר מה שנתפזר. ע"כ. ולפי"ז י"ל שהחכמים הגיעו למצרים לאחר שהחלו להטמע שם ניצוצות הקדושה ושרי.
אלא שמה שיש להעיר ע"ד החת"ס הוא, דמנ"ל דעשו הם את הבימה באמצע משום דס"ל דדינא הכי הוא דבעינן דוקא באמצע, אולי ס"ל דאין קפידא במקום הבימה אלא שיש להעמידה במקום הנאה ביותר, ובבהכ"נ שלהם המקום הנאה ביותר היה באמצע כיון דסטיו לפנים מסטיו היה כדאמר בגמ', ומינה כשבהכ"נ קטן, ורוצה הוא לשים הבימה לצד אחד מטעם נוי, יהא מותר, וכדברי מרן הכס"מ. [וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (סיון תשע"א עמ' סו)].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה