זכרון אפרים - רבבות אפרים

שם הספר: זכרון אפרים - רבבות אפרים.
מחבר: רבי אפרים גרינבלט.
עורך: רבי מרדכי אלמקייס.
דפוס: תשע"ה.

בעמ' א - מקור המאמר האי'ר אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ה ד"ה באבודרהם 'אלא על מצוה שנעשית בבת אחת בלא הפסק' - ע"ע בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן יט ד"ה וחזי, בהנד"מ עמוד רפז).

שם ד"ה ועוד - צ"ל בלא דברי חז"ל.

בעמ' ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' י - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' יג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' טז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' לב כ' בענין טף בהקהל שגם יונקי שדים בכלל זה - עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם. ועי' בבית הבחירה להמאירי (חגיגה ג ע"א) ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה (שם) ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון) ובשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד) ולמהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע).

בעמ' קיא כ' בענין יהושע אי יש לו דין מלך - עי' בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ג בקו' כבוד מלכים שבראש הספר אות כא-כב) ובס' עיטורי חיים (עמ' שצא) שהביאו מדברי האחרונים שדנו אי יהושע יש לו דין מלך. ע"ש. וע"ע בזה למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' בית אבות (דף ו ע"ב ד"ה א"ה ודף ז ע"ב ד"ה ועוד) ולמר בריה מהר"א ז"ל בס' וימהר אברהם (מע' הי' אות נח) ובס' בן יהוידע (מגילה יד ע"ב ד"ה דאגיירא) ובס' כרמי שומרון (עמ' ס ועמ' סב-ע ועמ' עב ועמ' עה ועמ' עז).

בעמ' קכא אות ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' קכב בהערת הרב המו"ל בענין טלטול כיסוי האזנים בשבת - אינו כן, כמבואר למעיין בשו"ת בית ישראל שם.

בעמ' קכג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

שם (באות א) בענין אם מותר להפסיק בעניית אמן באמצע ברכת אשר יצר - יש לציין למש"כ בזה בספרו שו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן נ אות ה). וע"ע בשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ו) ובשו"ת יביע אומר (ח"ט חא"ח סימן ט) ולמר בריה נר"ו בס' הלכה ברורה (סימן ז אות יג).

שם (באות ג) הביא דברי הרב פרי מגדים (א"ח סימן ח א"א אות ח) שלא יוציא חבירו י"ח בברכת שהחיינו על הטלית, והסתפק אם ה"ה בפרי - עי' בזה בפמ"ג (סימן רכה א"א אות א). וכבר כתב בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ד (סימן יט אות יב, וסוף סימן סז) וח"ה (סימן נ) וח"ח (סימן קכד אות ב). וע"ע בח"ו (ר"ס ט). וע"ע בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סימן ד אות לג סק"א) ובס' בירור הלכה (תניינא סימן ח משנ"ב אות יד) ובשו"ת מנחת פרי ח"א (סימן פו ד"ה ויש) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ח בירור הלכה אות י).

שם (באות ז) במי שנתחייב לברך הגומל על חולי ונסיעה, שלא יברך ב"פ - כ"כ הרב משנה ברורה (סימן ריט אות ג). וע"ע בילקוט יוסף (אות לב).

שם (אות ח) כ' להקשות מאין המקור למשמש בתפיליו כשאומר פותח את ידך - כ"כ בסידור הגאונים והמקובלים והחסידים ח"ב (עמ' שטז). ע"ש. וכ"כ בס' ילקוט יוסף (סימן כח הערה ב אות ה) בשם ס' טעמי המנהגים (עמ' תקמח) וס' ליקוטי מהרי"ח (סדר פסוקי דזמרה עמ' נ). ע"ש. וכן הוא מנהג חב"ד [עי' באגרות קודש להאדמו"ר האחרון (חלק יח עמ' רסה) ובס' המנהגים (עמ' ט) ובקובץ התקשרות (גליון תצד במאמר הרב יוסף שמחה גינזבורג נר"ו)].
ונראה שהטעם הוא מכיון שיש לכוין בפותח את ידך ואם לא כיון יש לו לחזור ולאומרו כמ"ש בש"ע להלן (סימן נא ס"ז), ולכן חששו שמא יסיח דעתו מהתפילין. וכמ"ש בכף החיים (אות ב) בשם שער הגלגולים (הקדמה כב) על אותו חכם שנענש להיותו מכוין בתפילה ביהר"מ שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, והסיח דעתו מתפיליו [ועי' בזה למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (בבירור הלכה אות ב ואות ד)]. ועי' בקו' התקשרות הנ"ל (שם) שגם ב"לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" נהגו למשמש בתפילין.

בעמ' קכד אות י כ' להקשות אמאי לא תיקנו ברכה על פרשת זכור - בס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' פד) הביא דברי האחרונים בזה. וע"ע שם (בעמ' קא).

שם (באות יא) בענין מי שבירך על מאכלי חלב בתוך ו' שעות לאכיל בשר, אם יטעם - עי' בזה באריכות לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על חולין (סימן ח). וכתב עוד בזה בקצרה בספרו קדש עצמך (עמוד קט).

בעמ' קכט אות ד בענין כיבוס כתם במועד, וציינו בזה למש"כ בשו"ת רבבות אפרים ח"ז (סימן שעט אות ו) - הנה כתב בזה עוד שם (דף תנב ע"א ודף תנג ע"א).
והנה כתב מר"ן בש"ע (סימן תקלד סעיף א), ואלו שמכבסין במועד וכו', ובעלת הכתם שנמצא במועד. וכתב מהר"מ מאזוז ז''ל (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) בקובץ אור תורה (אלול תשנ"ו סימן קכח אות ה), דמשמע דאף לכבס הכתם לבד לא התירו אלא לפי שנמצא במועד. וכן מדברי מרן בב"י שהוסיף בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ע"ש. ע"כ. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן לו אות א).
והנה כדבריו שבעלת הכתם בעינן נמצא במועד דוקא, כן כתב גם במשנה ברורה (בשעה"צ אות ה), ושכן משמע בשו"ע ממה שכתב שנמצא "במועד". וכן נראה דעת הרב פרי מגדים כפי שהובא בכף החיים (אות י). ע"ש. וכן הובא בשם הרב פרי מגדים בס' חול המועד כהלכתו (פרק ה הערה עב). והוסיף שכן משמע גם לשון הגהות מיימוניות (פ"ז מהל' יו"ט אות פ) שכ' "שמצאתו במועד", והמרדכי (מו"ק סימן תתעא) שכ' "בעלת הכתם שנמצא (כצ"ל) במועד". וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סו אות עב). ע"ש.
ולעד"נ ראיה ברורה להקל מדברי מור"ם בדרכי משה (הארוך, ובקצר אות ב) שאחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל המובא בב"י, הוסיף: וכן כתב רבינו ירוחם נ"ד ח"ה (דף ל"ז ע"ב). אבל המגיד משנה בפ"ז מהל' יו"ט (הי"ט) [כתב] דזוהי דעת הרמב"ם, אבל רש"י ומפרשים אחרים סוברים דאם היו יכולים לגלח או לכבסם תוך טומאתן אסור. עכ"ד מור"ם ז"ל. מוכח מדבריו שהבין בדברי המרדכי שהביא מרן בב"י דס"ל כדעת הרמב"ם דשרי אפילו אם היו יכולים לכבס תוך ימי טומאתן. ומשמע דלא כדברי הרב פרי מגדים ז"ל וסיעתיה (וכן דעת מהר"מ מאזוז וכנ"ל) דאוסרים. וכיון דכן ס"ל למור"ם ז"ל בדעת מרן הכי נקטינן [וכמ"ש בספרי רבני מערב הפנימי שבני מרוקו קבלנו עלינו הוראות מור"ם היכא דלא פליג על מרן. וכ"כ בשו"ת נתן דויד (בסוף ההקדמה לקונטרס נהגו העם שבסוה"ס) בשם כמה אחרונים. ועי' בשו"ת יחוה דעת ח"ה (בכללים שבסוה"ס אות ו), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו הליכות עולם ח"א (בהקדמה אות ו). וע"ע בס' ברית יעקב סופר (סימן מ הערה ג), ובהסכמת מהר"ש משאש לשו"ת עטרת פז ח"א, ובהערת הרב המחבר שם, ובשו"ת שפתי דעת (ח"ג חאו"ח סימן נה, דף קמ ע"ב ודף קמד סע"ב)].
והנה הערתי זו נדפסה בקצרה בקובץ אור תורה (חשון תשנ"ח סימן יח אות א), והשיב על דברינו מהר"מ מאזוז ז''ל (שם בגליון), וז"ל: א"ה אינני יודע מהיכן הבין כן מור"ם [כצ"ל] בדעת מרן. שדברי מרן ושפתיו ברור מללו בב"י "בעל קרי שאירע לו קרי במועד", "בעלת הכתם שנמצאת (צ"ל שנמצא) במועד". וכן הוא בש"ע "ובעלת הכתם שנמצא במועד". גם מה שהביא מהמ"מ (פ"ז מהלכות יום טוב הלכה יט) תמוה דהתם איירי לענין גילוח, אבל בכיבוס הדגיש הרמב"ם (שם הלכה כא) וכל העולים מטומאה לטהרה "בתוך המועד" הרי אלו מותרים לכבס, מכלל שאם עלו מטומאה לטהרה לפני המועד אסור להם לכבסה במועד. וצ"ע. ולדינא אין להניח פשט דברי מרן והאחרונים ולסמוך על דברים תמוהים. ומי יודע איזו גירסא נזדמנה לו למור"ם בב"י. ואפילו לאלה שקיבלו הוראות מור"ם במקום שאין חולק על מרן מ"מ הבנת מור"ם בדברי מרן לא קיבלו, וכ"ש שאין זו להלכה כלל רק בדרך הערה בדרכי משה. וע' בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סוס"י יז בשם הגר"ח פלאג'י וצרף לכאן. נאמ"ן ס"ט. עכ"ל.
ולענ"ד אפשר לבאר דברי מור"ם, שהבין מדברי המ"מ בשם רש"י וסיעתיה שהקילו רק היכא דלא היה בידו לעשות מלפני המועד. ולכן ה"ה בכביסה התירו רק כשלא היה בידו לכבס, כגון בזמן שנזהרו בטומאה וטהרה, ואף אם יכבסו ויטהרו הבגדים, אם בעליהם עדיין לא נטהר, יחזרו ליטמא. משא"כ הרמב"ם ס"ל להקל בכל גווני, אף במי שיכל לעשות מלפני המועד, והקילו משום שעתה עולה מטומאה לטהרה, וכעין מ"ש הטור (סימן תקלא) לגבי גילוח ליוצא מבית האסורים, שאפי' היו מניחים אותו שם להתגלח, מ"מ שרי, מכיון שהיה בצער. וה"ה היכא שלא נתן אל לבו לכבס בגדיו עד שיהיה הוא טהור. ולכן התירו אף אם הבגד התלכלך מלפני המועד. ואף התירו לבעל קרי שראה במועד, מכיון דבכה"ג לא היה בידו לעשות כלום מלפני המועד, ולא פלוג רבנן לאסור בכה"ג. ולכן ס"ל למור"ם דהמרדכי וסיעתיה שהקילו אף בזמנינו, בע"כ ס"ל כהרמב"ם. ואי הכי, שרי להו בכל גוונא, ואף אם התלכלך מלפני המועד, כגון נדה הטובלת לטהרתה במועד. ואם כנים דברינו, היתר זה דוקא יחול בעולים מטומאה לטהרה, ולא בכל כתם של שומן וכיו"ב. ודלא כמ"ש מהר"מ מאזוז ז''ל בקו' אור תורה (שם). וכדברי מהר"מ מאזוז כתבו להתיר גם בשו"ת באר משה ח"ז (סימן לה) ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סו הערה רעב) [והלום ראיתי בס' חיכו ממתקים (סימן תקלד ס"ק כט) שכ' בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) דהא דשרינן רק בנדה ובעל קרי ולא באינש דעלמא משום דרצונו לכבס את כל הבגד, אבל כאשר רצונו לכבס רק את הכתם, שרי אף שיש לו עוד בגדים נקיים, ובלבד שצריך בגד זה למועד. ע"כ].
גם אעיר במ"ש הרב הנאמ"ן נר"ו (שם) שאולי גירסא אחרת נזדמנה לו למור"ם בב"י, הנה בטור הוצאת מכון ירושלים לא העירו על שקיימת גירסא אחרת בדברי מרן בב"י כאן. עוד אעיר, שיש סיוע לדבריו ממ"ש בס' כנסת יעקב (עמ' רטו אות א), שיש אומרים שגם בני אשכנז, שלכל הדעות קיבלו עליהם הוראות מור"ם, קיבלו רק מה שכתב בהגהותיו לשו"ע, ולא מ"ש בספרו דרכי משה. ע"ש. וחזר על דבריו בספרו יחי יוסף (סימן ג אות ב). אולם אנן בני מערבא דקיבלנו עלינו הוראות מרן אף בב"י אפשר דגם קיבלנו הוראות מור"ם בד"מ.
ועתה ראיתי בהערות מהר"ש מחפוד נר"ו שבסו"ס זכרון יצחק (ריש עמ' שכח) שכ' וז"ל: גבי חול המועד אסור גם ניקוי כתם, דרק לבעלת הכתם התירו דדרכו להתלכלך, עיין סימן תקלד ס"א וכו'. ואולי וכו' דיסוד איסור כיבוס שלא יכנס מנוול, וזה שייך גם בכתם. ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים, וכי בעל קרי שהותר לו גם כן דרכו להתלכלך, וודאי דשאר כתמים יותר שכיחים מקרי.

בעמ' קלה אות ז בענין אם חייב למכור כסותו לנרות ההידור - הנה כתב מר"ן בש"ע (סימן תרעא סעיף א): צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק.
וזו לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה הי"ב): מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל, אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק. ע"כ.
וכתב בס' אור שמח ע"ד הרמב"ם וז"ל: ולוקח שמן ונרות כו'. פירוש, גם לההדור והתוספות. וזה שאמר להוסיף בשבח כו'. ע"כ. וזה דלא כדברי הא"ר (אות א) דהא דמחויב לשאול היינו לנר אחד מה שהוא מן הדין, אבל מה שהוא ממהדרין לא. וכדברי הא"ר כתבו גם ביד אהרן (הגה"ט) ובשו"ת שדה הארץ (חאו"ח סימן מב) ובפמ"ג (א"א אות א) ובחיי אדם (כלל קנד אות ו) ובבית עובד ובמועד לכל חי (סימן כז אות מח) ובמשנ"ב (אות ג) ובכף החיים סופר (אות ג) ובילקוט יוסף (ח"ה - מועדים עמוד קצה). ולשון הרמב"ם "ולהוסיף בשבח" וכו', לא העתיקו מרן בשו"ע.
והאמת אומר דאין צורך לומר דכל האחרונים כתבו דלא כהרמב"ם, דהרי אפשר דכוונת הרמב"ם היא, דמכיון שמצות נר חנוכה היא חביבה מאוד, לכן צריך להזהר בה ולהיות כמהדרין מן המהדרין במצוה זו [ועי' בשדי חמד (אס"ד מע' חנוכה סימן ג ד"ה וראיתי) שהביא חקירת האחרונים מה נשתנית מצות הדלקת נר חנוכה שיש בה מהדרין ומהדרין דמהדרין. ע"ש. וע"ע בזה בס' שפת אמת עה"ת (בחי' לחנוכה שלאחר פר' מקץ, שנת תרמ"ז ד"ה בפסיקתא, ושנת תרמ"ח ד"ה בענין) ובס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות כט) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ב עמוד רכז) ובקובץ המאור (כסלו תשע"ג עמ' קג) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכג דף טז ע"ב). וי"ל דזה מה שבא הרמב"ם לומר דמצוה זו חביבה מאוד ולכן נהגו בה הידור מרובה]. ובר מן דין מטעם זה יש לו למכור או לשאול כדי לקיים עיקר המצוה. ואין הכרח לומר דשואל או מוכר נמי כדי לקיים ההידור.
וכן ראיתי בשו"ת דברות אליהו ח"ד (סימן ז) שכ' שדברי האור שמח נאמרו בדעת הרמב"ם דס"ל דמהדרין מן המהדרין ידליק כל אחד כמנין הימים, וטעמו דמכיון דס"ל דההידור הוא חלק מהמצוה לכן לא חיישינן למאי דליכא היכירא אם כולם ידליקו (כטענת התוס'), משא"כ לדעת מרן דמנהג בני ספרד כדעת התוספות דמדליק פעם אחת כמנין הימים בכל בית, היינו משום דס"ל דההידור אינו חלק מהמצוה, לכן כל דאיכא טעמא דליכא היכירא, לא ידליק כי אם פעם אחת. ע"ש. ויסוד דבריו מבוארים בספר מועדים וזמנים ח"ח (סימן קלג). ע"ש.
והנה מה שכתב בדברות אליהו שם שהאור שמח דייק מלשון "שמן ונרות ומדליק" של הרמב"ם שמשמע גם נרות ההידור מכיון שתיבת "ומדליק" מיותרת. הנה המעיין באור שמח יראה דלא קדייק כי אם ממ"ש הרמב"ם להוסיף בשבח וכו' ושוב כתב דאפילו עני וכו'. דהא מלשון "ומדליק" אין ראיה, וכמ"ש הדברות אליהו גופיה שם לדייק ממה שגם השו"ע כתב תיבת "ומדליק", דאפשר שבאה לומר שדוקא אם בלעדי המכירה או השאלה אינו יכול להדליק, אבל אם יכול להדליק אפילו נר אחד אינו שואל או מוכר.
ועי' בקובץ עומקא דפרשה (חנוכה תשע"ב דף יז ע"ב) שהאריך ג'ם הו'א לבאר דברי הרמב"ם דלא כדברי הרב אור שמח ז"ל. ע"ש. וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכב דף טז ע"א).

בעמ' קלו בסופו, שנר שבת עדיף על נר חנוכה אא"כ יש לו אור החשמל - ובקובץ מים חיים (גליון שג דף א ע"ב) דן בענין מי שיש לו כסף לקנות מנורה יפה לחנוכה או פמוטים יפים לנרות שבת מה עדיף. וכתב שמהראי"ל שטיינמן ז"ל (מח"ס אילת השחר ועוד) השיב שיש סוברים כיון שגם בשבת יש ענין בפמוטים יפים, א"כ כיון שאם יקנה לשבת יש בה מצוה כל השנה, ולחנוכה הוא רק למספר ימים, עדיף לקנות פמוטים לכבוד שבת. ומהר"ח קניבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד) השיב שיש סוברים היות מצינו ענין מיוחד בחנוכה לעשות מנורה יפה (עי' משנ"ב סימן תרעג ס"ק כח, ואולי משום זכר למנורת המקדש), לכן עדיך לקנות בכסף זה מנורה לצורך חנוכה. ע"כ. ולכאורה יכול לקנות מנורה לחנוכה ובה ידליק לכבוד שבת. ואולי אם ישארו כוסיות ריקות בה, אין הדבר מהודר. וצ"ע.
ובמש"כ בענין זכר למנורת המקדש, עי' באהלי שם על הש"ע (הלכות חנוכה) מש"כ בזה בדין נרות חשמל.

בעמ' קלז אות ט בענין משלוח מנות במיני מתיקה לחולה סכרת - עי' במה שהשיב להרב המחבר ז"ל בס' סנסן ליאיר השלם (עמ' שעז).

בעמ' קמ אות ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' קמד הערה טז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בריש עמ' קנח, ובעמ' ריט בענין המעשה המפורסם שאירע בזמנינו בענין קידושי קטנה - עי' גם לידידי המנוח מהר"ד שור ז"ל בס' הבד"ץ ובה"מ בכפיה לגרש (עמ' סב והלאה).

בעמ' קנט בענין אם בית שמש מוקפת חומה - ע"ע בקו' רמת בית שמש ג' מוקפת חומה למהר"ר יוסף חיים כהן נר"ו, ובס' קיצור חינוך הבנים כהלכתו על פורים (עמ' כא והלאה).

בעמ' קסט בענין מי שלא יבשל אם צריך לעשות עירוב תבשילין - יש להעיר שי"א שגם להדלקת נרות צריך עירוב, עי' בש"ע (סימן תקכז סעיף יט) ובס' חזון עובדיה על יו"ט עמ' רעז-רעח).

בעמוד קצה, בהתנצלות על מש"כ על מהר"ע יוסף ז"ל - עי' במש"כ אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנד' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כ סע"ב).

בעמ' ריח - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ריט ד"ה כידוע - ע"ע בזה בקובץ המעין (גליון קצט עמוד ע וגליון רא עמוד צה).
__________________________________________

כמה מההערות אלו נדפסו בקו' מרי"ח ניחוח (פר' בא תשע"ה גליון רכה [כצ"ל] עמ' יח-יט).

וזה אשר השיב לי הרב העורך מהר"ר מרדכי אלמקייס נר"ו (בער"ח שבט תשע"ה):

לכב' הגאון הגדול כמהר"ר ... שליט"א

אחדשה"ט,
אלפי תודות על המכתב עם ההערות וההארות על ספר "זכרון אפרים", ממש דברים מיוחדים. אין לי מילים להודות לכת"ר.

כמו"כ מאוד התרגשתי לקבל את המכתבים ששלח בעין יפה, זה ממש הרגשה נפלאה לקבל כאלה דברים ממורי ורבי זצ"ל, ובפרט שכעת אני עובד על מס' כרכים מקיפים מתורתו מעצם כתי"ק.
בע"ה הן מכתבו והן המכתבים ששלח לי יפורסמו בכרך הבא. ומאוד הייתי שמח אם יש לכת"ר עוד מכתבים מהרב או הערות על דבריו או דברים ששמע ממנו בע"פ או הקלטות או תמונות וכו', ואם יש לו גם מכתבים שהרב שלח לאביו שליט"א, ובע"ה אפרסם הכל.
כמו"כ אם יודע או מכיר אנשים שהיו בחילופי מכתבים עם הרב וירצו למסור צילום המכתבים כדי שיודפסו אשמח אם יקשר ביני לבינם או שישוחח עימם על הענין.
ויה"ר שזכות מורי ורבי מרן הגר"א גרינבלט זצ"ל תעמוד לכת"ר ולזרעו לעד.

אם תרצו אשלח לכם את הספר בדואר ואם תרצו גם עבור אביכם שליט"א- תעדכנו אותי.
כמו"כ האם יש לכת"ר את ספרי שו"ת ויכתוב מרדכי?

בהוקרה עצומה
מרדכי אלמקייס

תהילת שלמה

שם הספר: תהילת שלמה
מחבר: רבי שלמה אבורמד
דפוס: תשע"ה

בהסכמות (עמוד ב) 'זכורני מכד הוינא טליא' - עי' גם בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון רכח) מה שכתב אחד ממכיריו של הרב המחבר ז"ל.

בתולדות המחבר (עמוד טז) כתב שהרמב"ם אלבאז חיבר ספר מקדש מלך על הזוהר - ואינו כן, שכן ספר מקדש מלך חיברו מהר"ש בוזאגלו, עי' בהקדמתו לספר.
ויש לציין ששוב י"ל ע"י מוסדות גאון יעקב ספר חכמת שלמה, והוא תולדות הרב המחבר. וגם נדפסו שם כמה מפיוטיו עם ביאורים.

בסוף עמ' יז שאל מדוע גרו הרבה מיהודי מערב הפנימי בכפרים מרוחקים - כן שאל גם אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו במאמרו הנדפס בראש ספר תהלתו בפי הנד"מ (סוף עמ' כח) ובסוף ספרו תורי זהב (עמ' קע). ע"ש. ועי' ברש"י (שבת פ ע"א ד"ה בעירניות) מש"כ בשבח בני הכפרים. וע"ע בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד ל בהערה), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפד דף לא ע"א וגליון רפו דף כט ע"ב וגליון שיט ע"א דף ג ע"ב ד"ה אחד ודף לג רע"ב).

בכותרת העמודים הזוגיים נדפס בטעות בכל הספר 'תולדות המחבר'.

בגוף הספר בעמוד יא - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד נה).

בעמוד טו - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד סז).

בעמוד יח - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד פא).

בעמוד כ - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד צב).

שם בהערות ד"ה חצות - צ"ל לילה אקום.

בעמ' כג הפיוט 'שלום כבן דודי' - פיוט זה חזר ונדפס להלן (עמוד צז ועמוד קיד).

בעמ' לה בסופו ד"ה שוריש - צ"ל שורש.

בעמ' לו ד"ה מני - צ"ל אלף.

שם סד"ה מני - נראה דצ"ל דומה לקאת.

עמ' מב שורה ב מלמטה - צ"ל יפיפיה ונשמתי.

עמ' קיד ד"ה שוכנת - צ"ל אהלי.

עמ' קצו בפיוט הב' - חסרה ההתחלה: צמאה נפשי לאלהים לאל חי, לבי ובשרי ירננו אל חי'.

שם ד"ה ראה - צ"ל 'לגברת' 'נואמת'.

בעמוד רט והלאה - ראה עוד בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד דף נז רע"א).

עמ' רכב ד"ה הגיוני 'מהר"י בן עטאר' - נראה דצ"ל מהר"ם, והוא מהר"ר מרדכי, עיין עליו בס' מלכי רבנן (דף פז ע"ג) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אבני זכרון (עמוד יב ועמוד קסו) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו). והראיה ממה שכתב לאחר מכן 'דוד הדסה'. ומהר"י בן עטאר, ה"ה מהר"ר יהודה, היה מפאס ולא ממראכש, עי' בהקדמת שו"ת רבי יהודה בן עטאר. וכל החכמים הנזכרים בפיוט זה הם ממראכש דוקא.

עמ' רכג בראשו 'רבי שלמה תם' - נראה שהוא רבי שלמה תמשות, עי' עליו בס' מלכי רבנן (דף קיז ע"א) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אור חזון (עמ' קעח) ובס' חדר מלכות (עמ' רפ) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו).

עמ' רנח בסוף הפיוט הא' - ראיתי במקורות אחרים שנוסף עוד בית לפיוט זה 'חזקי רעיה חכך כיין טוב, כי ציץ ישעך רענן רטוב, ולצריך אכרות ואחטוב, וחיש אשלח לך את סגני'.

בעמ' רס יש שער 'פיוטים לכבוד המועדים והצדיקים' - יש לציין שגם לפני כן יש הרבה פיוטים לכבוד כמה צדיקים.

עמ' רסו ד"ה ברוך - צ"ל 'אמונים'.

שם ד"ה יחונין - צ"ל יחונן.

עמ' רע פיוט ב - הוא לרבי יהודה הלוי (כמובא ב'שירי רבי יהודה הלוי' סימן קמ). וצ"ל: וכלי רקמות יצאתי.

עמ' שיב ד"ה לכן - צ"ל יוציאכם.
   ובעיקר המנהג המובא בפיוט לברך על הפירות ביום ט"ו בשבט, מקורו ממש"כ בס' תיקון יששכר (דף מב ע"ב), שנהגו באשכנז להרבות במיני פירות של אילנות בט"ו בשבט. והעתיקו המג"א (סימן קלא אות טז), מדברי הכנה"ג (סימן קלא בהגב"י). וכ"כ הא"ר (סימן קלאאות יד), והפר"ח (סימן קלא אות ו), ובס' מועד לכל חי (סימן לא אות ז). ובשבט מוסר (פרק טז אות קט) הביא מצוואת רבי אליעזר הגדול: בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא [ובצוואת רבי אליעזר הגדול שבס' אוצר מדרשים (ערך אליעזר) לא מופיע דבר זה. ושם כ' שבהוצאות הראשונות של צוואה זו היו בה רק קצת צוואות. ע"ש]. ומהר"ם חאגיז ז"ל בתשובה, ולו נדפסה בסו"ס ברכת אליהו (ואנזבק תפ"ח) ובקובץ זכור לאברהם (שנת תשנ"ט עמוד רו אות ג) הביא כן בשם האר"י ז"ל ומהר"ם גלאנטי ז"ל ושאר רבותיו. ע"ש. וע"ע בקובץ מחניים (גליון מב) שהאריך בזה. וטעמא בעי.
   ובס' אדני פז (סימן קלא ס"ה, די"א ע"ד) כתב לבאר הטעם ע"פ מה דתנן בר"ה (ב ע"א), באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. וכתב מרן השו"ע (יו"ד סימן שלא סעיף נז), אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר שנה שנה וכו'. אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש, אין תורמין מזה על זה מפני וכו', וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן. ע"כ.
   וכ' עוד מרן השו"ע (שם סעיף קכה), ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות וכו', פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר, ומפרישין מהם מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא. ע"כ. ומקורו טהור מגמ' ר"ה (יב ע"א וע"ב). הרי דפסקינן להלכה כבית הלל.
   והנה תניא בראש השנה (טז ע"א), מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ע"כ. והוא ע"פ דברי המשנה שם שבעצרת העולם נידון על פירות האילן. וברש"י שם ביאר, שתי הלחם ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב בכורי קציר חטים. ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע ע"ב) עץ שאכל אדה"ר חטה היתה. ע"כ.
   ולכן - כתב האדני פז - שאע"ג שהוא בעצמו לא ראה ולא שמע ממנהג זה להרבות בפירות, מ"מ טעם למנהג יש, דע"י שמרבים בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות, ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא בברייתא הנ"ל. והו"ד בס' חזון עובדיה על ט"ו בשבט (עמ' רעד) [וראיתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב סי' 3711) שלפי ההלכה הנ"ל שהכל תלוי בכניסת ליל ט"ו בשבט, לכן הרבה נהגו לאכול הפירות בלילה דוקא. ע"ש].
   וכנראה כוונת הרב אדני פז ז"ל בזה, דכמו שיש לנו להביא שתי הלחם כדי שיתברכו הפירות, וא"כ בזמנינו יש לנו להתפלל עליהם כמאמר הכתוב ונשלמה פרים שפתינו, כמו כן יש לנו לעורר עצמנו להתפלל עליהם בט"ו בשבט ע"י ריבוי בפירות, כיון שע"י הריבוי בם נזכור להתפלל עליהם. וא"כ עיקר ראייתו מדברי הברייתא היא שיש עלינו להתפלל עליהם.
   אמנם כבר העיר הגרא"ח נאה בס' שנות חיים (במקו"ח סימן לא אות א), שהמוני העם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וכו'. וזה אינו. ע"ש. והביאו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמוד קכד אות ב), ומשם בס' ילקוט יוסף (ח"ה - מועדים, בהלכות ומנהגי ט"ו בשבט), והסכים לדבריו, שהרי במשנה ר"ה (טז ע"א) איתא שיום הדין של הפירות הוא בעצרת. ומה שנקבע ר"ה לאילן בשבט הוא מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה כמ"ש בר"ה יד ע"א (כצ"ל). ופרש"י, שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ע"כ. וכן יש להעיר ע"ד מהר"ר יעקב ן' צור (מח"ס משפט וצדקה ביעקב) שכתב בפיוטו לט"ו בשבט הנדפס בקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יז) וז"ל: ידידים וגם יראי שמים, הן קבעו ברוח נבואה, בחג הן נידונים על המים, בניסן נידונים על תבואה, בשבט על אילן שתול על מים וכו', ברך חטים ותמרים ושעורים וכו'. ע"כ.
   אך בס' אדני פז (שם) כתב לחדש, דאפשר שאע"ג דתנן דעצרת הוא יום הדין לאילן, מ"מ תרי דיני מתדנא, וכעין מה ששנינו בר"ה (טז ע"א) על הא דתנן התם דבפסח העולם נידון על התבואה. והקשו בגמ', הי תבואה, אילימא תבואה דקיימא, כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון, אלא תבואה דמזדרעא. והתניא תבואה שארע בה קרי או אונס קודם הפסח, נידונית לשעבר, לאחר הפסח נידונית להבא וכו', אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא. ופרש"י, קודם זריעתה, וסמוך לקציר. ע"ש. וא"כ ה"ה לפירות האילן שנידונים תרי זימני, בט"ו בשבט ובעצרת. ודבריו צ"ע, דהרי בא' בתשרי ר"ה לירקות כדתנן בר"ה (ב ע"א), וה"ה לתבואה (וכמ"ש השו"ע סימן שלא סעיף קכה. ועי' בביאור הגר"א שם. וכ"ה בר"ה ח' ע"א, "מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי"). ומ"מ לא אמרו בגמ' דנידונית התבואה בא' בתשרי ובפסח, אלא פעמיים בפסח, וא"כ למה נאמר דשאני אילנות דמתדני תרי זימני בשני תאריכים נפרדים.
   וראיתי בקול סיני (שם) ובילקוט יוסף (שם סקי"ב) שהעיר ע"ד הרב אדני פז שאין לדמות ט"ו בשבט לעצרת, כיון שאין יום הדין בט"ו בשבט כלל וכמ"ש לעיל בהערה ב' (והבאתי דבריו לעיל), מ"מ סמך למנהג יש. ובפרט שהאחרונים הביאוהו וקראו עליו הנפק. ע"כ.
   ואנא זעירא לא ידענא מה זו סמיכ'ה, דכיון שדחה דבריו מכל וכל, והסכים דיום הדין לפירות האילן הוא רק בעצרת, א"כ ליתיה לטעמא דיש להרבות בפירות כדי לזכרם להתפלל עליהם.
   ומה שאפשר לומר הוא, דמרבים בפירות כדי לזכור שאז הוא ר"ה לאילנות כדי שלא יתרמו ויעשרו משל שנה זו על של שנה אחרת. ושו"ר בס' שנות חיים (שם אות ג) שכ"כ. וכיון דבא"י נהגו כן משום כך, לכן נהגו גם בני הגולה אבתרייהו להרבות בפירות אע"ג דלא שייכי במעשרות.
   אלא דמדברי התיקון יששכר שכ' שכן היה המנהג באשכנז, ולא כתב שכן המנהג גם בשער עירו צפת, מוכח דהמנהג היה רק בחו"ל ולא בא"י. אלא שאפשר לומר דבא"י נשתכח המנהג ברבות השנים, ונשתמר רק בחו"ל. ואני כשהעתקתי את דברי הרב תיקון יששכר, סמכתי על העתקת הרב אדני פז. אולם שו"ר שבמג"א כתב "נהגו האשכנזים". וכן העתיק בכף החיים סופר (סימן קלא אות צז). ושו"ר בס' תיקון יששכר מהדורת של"ט הנקראת "עיבור שנים" (בדף לא ע"ב) שכ' להדיא שכן נהגו האשכנזים, ודלא כהעתקת הרב אדני פז ז"ל. וא"כ נראה שכן היה מנהג האשכנזים בא"י, ומטעמא דכתיבנא, ולכן בחו"ל לא נהגו כן (וכמ"ש הרב אדני פז), כיון דלא שייכא האי טעמא התם. ושוב בזמנינו נשתרבב המנהג גם לחו"ל [ועי' להרב כף החיים (שם) שהוסיף שכן יש נוהגים בספרד. וכנראה כוונתו שכן נוהגים הספרדים. ועי' בס' המועדים בהלכה (בענייני ט"ו בשבט) שכ' להעיר ע"ד הרב תיקון יששכר, שבזמנינו יותר מאשר האשכנזים, הספרדים נזהרים בזה. ע"ש. ובקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יח) כ' שגם אשכנזים וגם ספרדים עטו את היום הזה כיום בשורה לגאולת ישראל. וע"ע בהקדמת האוצר מדרשים לצוואת ר"א הגדול הנ"ל, שי"א שנכתבה בידי א' מגדולי אשכנז].
   והאמת אומר שאפשר גם ליישב מנהג זה בחו"ל, שמחר יבנה המקדש ויקבץ גליותנו לארצנו, ולכן נהגו להרבות בפירות לקבוע יום זה בליבם ליום מחר וכן כדי לזכור ענין נתינת המעשרות כשיהיו בא"י. ועפ"ז אפשר ליישב אף דברי הרב אדני פז בשם הרב תיקון יששכר, דבא"י מכיון דאף עתה מקיימים דיני מעשרות, לא בעו לאדכורי נפשייהו, משא"כ בני חו"ל בעו לאדכורי נפשייהו טפי כדי שכשמחר יבנה המקדש לא יכשלו בזה. ועי' בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ח) שקורין פרשת מעשרות במוצאי שביעית, והטעם הוא 'על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות', מכיון שלא נוהג דין מעשר בשביעית. וע"ע בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' רסא) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעז) מש"כ בזה.
   ועוד אפשר לומר בדרך צחות בטעם המנהג, ע"פ מש"כ בס' לקוטי מהרי"ח ח"ג (מנהגי חודש טבת ושבט דף קטו ע"ב), בשם ס' צמח צדיק מהרב הקדוש מוויזניצא [חלק ג, לט"ו בשבט, בהנד"מ דף שלא ע"ב], בשם חותנו הקדוש מריזין זצללה"ה, שהיו צדיקים שלובשים בגדי יו"ט בט"ו בשבט כי הוא ר"ה לאילנות, ואדם עץ השדה. ע"ש. וע"ע בס' בני יששכר (חודש תמוז מאמר ד אות ג) ובס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' תיג). ועפ"ז אפשר לומר, דכיון דבבני אדם ראש השנה שלהם שהוא בא' בתשרי (ואף שיש להא עוד ראשי שנה, וכדתנן בריש מסכת ר"ה, מ"מ גם א' בתשרי הוא א' מהם) הוא גם יום דינם, וכדתנן בר"ה (טז ע"א) שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. לכן גם בעצים שהוקשו לאנשים, קצת דינא מיהא איכא בראש השנה שלהם שהוא בט"ו בשבט, אע"ג דעיקר דינם בעצרת הוא. וע"ע בס' כי האדם עץ השדה (דרוש א) מש"כ בהשוואת האדם לעץ השדה. גם עי' בזה בס' שערי קדושה למהרח"ו (ח"ג שער ה) ולמהר"א אזכרי ז"ל בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו עמ' קנט) וביומני טאלנא (עמ' קפב) ובס' נחמת ישורון (דף קכד ע"ב) ובס' אשיר בשיחי (עמ' רב). ועי' בס' קדושת לוי (בלקוטים ד"ה מחמשה, דף קח ע"ב) שכ' שלמ"ד בניסן נברא העולם, תחילת יצירת האדם בט"ו בשבט. ע"ש.
   וע"ע בס' צמח צדיק (שם דף שלא ע"א. וכן בח"א פר' בשלח עה"פ הנני ממטיר לכם וגו' בד"ה והנה, בהנד"מ דף קכא ע"א) מש"כ בטעם אכילת הפירות עד"ה. ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב מהדו"ב חיו"ד סימן ב ענף א אות י ד"ה וא"כ) הביא שבס' מילתא בטעמא (סימן קלא) כ' טעם ורמז לאכילת פירות בט"ו בשבט. וס' מילתא בטעמא אמ"א. גם בקובץ בית הלל (גליון ט עמוד יב והלאה) הובאה תשובת הרב דברי יציב שנתן טעם למנהג זה. ע"ש.
   ובר מן דין העירני הר' יוסף בירג' נר"ו [רב בק"ק מונטי סיני יכב"ץ], דהטעם פשוט ע"פ מ"ש רש"י הנ"ל שהוא זמן רביעה ועולה השרף באילנות. וא"כ פשוט, דכיון דבט"ו בשבט מתחילים לחנוט הפירות והשרף עולה, מרבים בפירות כדי שיתעורר לבנו להתפלל עליהם שיצליח גידולם. וכ"כ מהר"י משאש ז"ל בס' מנחת יוסף (פר' בשלח) בטעם המנהג.
ועי' למהר"ש קצין ז"ל (מח"ס דברי שלמה ועוד) במאמרו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמ' קיז) שכ', שאכילת הפירות והקוטניות היא מעין שבח והודאה להבורא יתברך אשר ברא בעולמו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם, ולכן מרבים באכילת פירות ומגדים, וגם לסימן יפה לברכה ושפע שיהיו מרובין באילנות ובצמחים להנאת הבריות, וסימן יפה הוא כאשר הדבר נעשה ביום שהוא כראש השנה לאילנות, כי כל דבר וענין יסוד המשך הצלחתו וברכתו הוא מראשיתו. ע"כ.
   ובס' מרא דארעא ישראל (ח"א עמ' מח) כתב וז"ל: כאשר איש אמונו הרה"ג רבי אברהם חיים נאה [מח"ס שנות חיים הנ"ל] חזר לפניו על הסברו למנהג ישראל לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט דמכיון שמצינו בגמ' (ר"ה יד ע"ב) שרבי עקיבא נסתפק לו אם בית הלל אמרי שר"ה לאילנות הוא בא' בשבט או בט"ו בשבט, ובמנהגנו לאכול מפירות האילן בט"ו אנו קובעים שר"ה לדעת ב"ה הוא בט"ו כדאיתא במשנה. שיבח רבנו [מהרי"ח זוננפלד ז"ל מח"ס שו"ת שלמת חיים ועוד] את ההמצאה, אולם לא הביע ממנה את קורת רוחו, באמרו: "אם לפי דבריך הרי יוצא שרק מזמנו של רבי עקיבא התחילו נוהגים במנהג זה, ומרע"ה לא נהג כן. זאת אי אפשר לומר".
   וע"ע בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קלא) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפה דף כד ע"ב).

עמ' שלח ד"ה נפשי - צ"ל 'שוקקת' 'חושקת' 'דולקת' 'וברקת'.

עמ' שנט והלאה - פיוטים אלו נדפסו כבר בראש הספר.

בנספח התשלשלות השירה שבסוף הספר עמ' א הערה א סוף שורה א - צ"ל הבריטים.

שם עמ' ב הערה ו שמשפחת שווילי הגרוזינית היא מסיביליא שבספרד - אינו כן, אלא הדבר ידוע ש'שווילי' בשפה הגרוזינית הוא 'בן', ולכן הרבה משמות המשפחה שלהם מסתיימים ב'שווילי'.

שם עמ' ג בהערה כתב שהרמח"ל ניסה לעשות תהלים חדש עם ק"נ מזמורים - כבר עשאו, ונותרו כמה מזמורים לפליטה, ורגזו ע"ז גדולי הדור, עי' בס' רמח"ל ובני דורו בכמה מקומות (לדוגמא בעמ' רסח ועמ' רעד ועמ' שנו ועמ' שפ ועמ' תכח ועמ' תמו).

שם עמ' ה שורה ב - צ"ל בין שבת ומועד.

שם סוף עמ' ה הביא מה שנהגו במערב הפנימי ללמוד חק לישראל - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' דרך אר"ץ (במבוא עמ' כב) כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב). ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל נר"ו (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע סימן קנה).

הרב המו"ל השיבני על ההערות הנ"ל בזה"ל:
   מרא דמשה דתלי מרגניתא בגלגל חמה, אילן ששרשיו מרובים וענפוהי שפירין רמי הקומה, ריכא ובר ריכא, דשלמא עליה מא'להי המערכה, כבוד מעלת ותהילת שאר בשרנו המופלא, וכתר שם טוב עולה, הגאון כמוהר"ר ... נר"ו. שלמא דמר יסגא לעלמין, במוט'ב תלתא - בניי סמיכי חיי אריכי ומזוני רויחי כיר"א.
   אחדשה"ט כיאות, הן זכיתי לראות איגרתו הנפלאה, תוכה רצוף אהב'ה הערות מחכימות והארות מוטעמות, על הנדפס בספה"ק תהילת שלמה להרב מר זקני כמוהר"ש אבורמאד זלה"ה, אשר שלח לידי"ן ואו"ע בן דודי בנש"ק כמוהר"ר רי"ח מסעוד אביחצירא נר"ו, וראיתיה כראות זוהר חכמתו, כאור השמש כי יהל כן נגה עלינו אורה, ואנא עבדא קאמינא יישר כוחו וחילו.
   אמנם הן אמת אגידה, לא אכחד, שספר זה הוצא במהירות הבזק כמה שיכלנו לזרזו, שעל אף שכדאי להמתין ולהוציא דבר נאה ומתוקן, מ"מ אפ"ה חשבנו להוציאו עתה כצורתו ותבניתו עתה, כיון דיומא דאשכבתיה מתקרב בצעדי ענק ולא היתה לנו שהות להשקיע בו כ"כ, ובע"ה נוציא ממנו מהדו"ב כיאה בל"נ ובע"ה, וכמובן שאיגרתו החשובה והנפלאה עזרתנו במאוד מאוד, יישר כוחיה וחיליה דמני"ר.
   ...
   ולכת"ר השלום והברכה רבה ועתרת החיים והשלום מציון, כת"ר שלום וביתו שלום וכל אשר לו שלום כיר"א.
   כעתירת המעריכו ומוקירו בכל לב,
   יוסף שלמה באמעט"ר הגה"צ רבי דניאל פרץ.

ארחץ בנקיון כפי - ה' חלקים

שם הסדרה: ארחץ בנקיון כפי - ו' חלקים.
מחבר: רבי שמואל פרץ.

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"א.
דפוס: תשס"ח.

במפתחות סימן סה - צ"ל וחי בהם.

בעמ' יד ד"ה והסברא – ועי' למהר"י פראנד נר"ו בס' אהלי יששכר (מו"ק סימן טז) שהביא דרך אחרת בזה מד' הפמ"ג בפתיחה כוללת (לאו"ח ח"ב סי' כח) והרב ביכורי יעקב (סי' תרמ אות יט). ע"ש.

בעמ' טו בסוף הדיבור הא' – ועי' למהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל (ח"ב עמ' כג) שהאריך בדין סומא אי פטור לרבי יהודה גם ממצוות ל"ת.

בעמ' יח ד"ה אמנם "והדברים מאירים" – ועי' בס' אהלי יששכר הנ"ל (סימן יט) שהאריך בביאור סברא זו.

בעמ' מח ד"ה וראיתי בשם הרב דברי אמת – עי' במש"כ על דבריו מהר"ש קמחי ז"ל בס' יקהיל שלמה (סימן קלז). ודבריו חזרו ונדפסו בס' מימי שלמה (סי' קלז). וע"ש שהאריך בכל ענין זה.

בעמ' רכב "וצל"ע מנין הראיה שמנהג העולם שאינם נוגעים במשקה" – ראיתי שכן כתב בשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם דף של ע"א) שכן נהגו, וכ' שמלבד מה שאין הידים נוגעות במשקה, והמשקה הוא מבושל, יש להוסיף גם שהחתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה הינה פחות מכזית. וציין להרב פקודת אלעזר (סימן קנח) שהביא סמוכות למנהג זה. וציין גם להרב שער אשר (או"ח סימן יב) שדן בענין אי בעי נטילה על פחות מכזית. ע"ש.

ובעיקר המנהג בזה, ראה עוד במש"כ בס"ד בגליון שו"ת חפץ נחמד וגנת ורדים (סימן יג).

בעמ' רלו ד"ה וכתב – צ"ל יהושע מאמאן.

בעמ' תיז ד"ה ודברי, שורה א - צ"ל הזכירום הב"י.

בעמ' תיח ד"ה והנה יש, שורה א - צ"ל מהר"ץ חיות.

בעמ' תיט ד"ה ועל, שורה ב 'קשה לי' - וכן הקשה בס' עבדא דמלכא (סימן עב אות ב ד"ה אבל). ע"ש.

בעמ' תכד, בענין אי בית האסורים הוא מקום סכנה בזה"ז - וכיו"ב דנו האחרונים בענין אם שייך דין מוסר בזה"ז, עי' בגליון ספר שערי גדולה (עמוד קלג).

בעמוד תכט, בענין המזלזל בנט"י נעקר מן העולם - ע"ע בזה בס' עבדא דמלכא (עמוד מט והלאה).

בעמ' תמח ד"ה והנה מה – צ"ל שהוא נוהג לומר.

בעמוד תקצב, בענין ניגוב הידים במיבש חשמלי - ע"ע בקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד שעא והלאה).

בתמונות עמ' מו כ' שמצוה מן המובחר לומר ברכות המצוות בלה"ק - עי' בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קפה).

שם בטקסט בספרדית – צ"ל BENDITO ERES TU

שם – צ"ל SANTIFICÓ

שם – צ"ל ORDENÓ

שם – צ"ל ELEVACIÓN

שם ד"ה וראיתי, שורה א - צ"ל שאול מאלח.

שם ד"ה ואפשר, שורה א - צ"ל בשפת התרגום.

שם עמ' נא ד"ה שאלוני – צ"ל בנט"י שאין.

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"ב.
דפוס: תשע"א.

בעמ' שעז דן בענין תקנת אושא - ויש לציין לדברי הרב מר וקציעה ז"ל (א"ח סי' תרנו) שהקשה על מה שאסרו לבזבז יותר מחומש ממונו למצוה, והרי אם אינו רוצה לעשות לולב מכין אותו עד שתצא נפשו (כדאיתא בכתובות פו ע"א), וכ"ש שיתן כל ממונו. ואף שדחה ראיה זו, מ"מ לבסוף קיים הדברים מראיות אחרות. ע"ש. ולדבריו יבואר מה שמברכים 'כשם שהכנסתו למילה' דהיינו אפי' עד כדי פיקוח נפש כדאיתא בגיטין (נז ע"ב) עה"פ (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה. ועי' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן רמה ד"ה הנה מ״ש) ובשו"ת להורות נתן (ח"ט דף ג רע"א) מש"כ בזה. וא"כ כ"ש שיש לו לבזבז בזה כל ממונו. 'כך תכניסהו לתורה' כמ"ש במדרש תנחומא (פר' צו סימן יד) שיש לו לבזבז כל הונו לת"ת. ובויקרא רבה (פ"ל סימן א) איתא שר' יוחנן לא השאיר לשיבתו כלום, כי בזבז הכל כדי למזכי באורייתא. וע"ע בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ד). 'ולחופה' שכן אמרו (בפסחים מט ע"א) שיתן אדם כל אשר לו וישא בת ת"ח. 'ולמע"ט' דגם בשאר מצוות דינא הכי לדברי הרב מור וקציעה ז"ל. הן אמנם שדעת הפוסקים אינו כן, אלא שיש איסור בדבר לבזבז יותר מחומש (עי' במה שהאריכו בזה בקובץ מבי מדרשא חלק כה עמ' לג והלאה ובקובץ תחומין חלק כב עמ' שנה והלאה), אולם כבר כתב הרב חיד"א ז"ל בס' בתי הנפש על הגדה של פסח (דף ד ע"ד) וז"ל: ארחות הדורשים שמראים פנים לכל צד, רק שיהיה סברה טובה או סברת פוסק אחד. ע"כ. וכ"כ עוד הוא ז"ל בכמה דוכתי. והביא דבריו מהרי"ח סופר נר"ו, מח"ס ברית יעקב ועוד, במאמרו שבקובץ מבקשי תורה (גליון טז סימן קפו ד"ה והנראה, דף שפא ע"ב). ע"ש. וע"ע להרב אור החיים ז"ל (ויגש מו ח בסופו). א"נ יש לבאר לד' הרב חזון איש ז"ל (קדושין סימן קמח) שהזכרת, דלעולם חייב להפריש חומש למצוות, וכל שלא הפריש ואכל את מה שהרוויח, כשבאת מצוה לידו חייב בה עד כדי מה שהיה חייב להפריש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סימן סד) ובקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מה). ולכן יש אופנים שצריך הוא לבזבז כל ממונו, דהיינו כשהרבה זמן לא הפריש חומש מרווחיו למצוות. ולדברי הרב חזון איש ז"ל יש ליישב מה שהקשה ידידי הרב לוי גרוסברד נר"ו במאמרו הנדפס בקובץ עומקא דפרשה (סוכות תשע"ב דף טז ע"א אות א) על מהר"ר אברהם אחי הגר"א ז"ל שמכר ביתו לצורך מצות אתרוג, והרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ע"ש. ולדברי הרב חזון איש ז"ל מיושב, שאולי לא הפריש חומש מרווחיו למצוות במשך איזה זמן, ולכן עתה היה צריך למכור ביתו להשלים חובו. א"נ י"ל כמ"ש בשו"ת חלקת יואב (דיני אונס ענף ז) שהבאת, שמה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא אם צריך לשלם על המצוה יותר ממחירה האמיתי, אבל אם זהו המחיר האמיתי, כל אשר לו יתן בעד המצוה. וע"ע בקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מב). ואולי באותו חג הסוכות המחיר האמיתי של האתרוג היה יקר מאוד מפני איזו סיבה, ולכן מכר את ביתו לצורך זה. ובזה גם אפשר לבאר ש'למעשים טובים' פעמים שצריך לבזבז כל ממונו. א"נ אפשר לבאר ע"פ דברי ש"ב מהר"ר אלחנן פרץ נר"ו בס' מעשה הצדקה (דף נט סע"א) בשם הרב אהבת חסד ז"ל על מה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש, שאם מבזבז לרווחת ביתו, יתן יותר מחומש. אולם המעיין בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ה בהערה) יראה שכתב כן דוקא לגבי המפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדומה, ושיזהר שלא לעשות כן, ואף זאת שכ' שלא שייך בהו תקנתא דאושא, כ' כן בלשון 'איני יודע'. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (גליון פר' נח תשע"ב, דף ו ע"ב).


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט.
דפוס: תשע"א.

בדף ג ע"א שורה אחרונה, צ"ל: אל כלי.

שם בע"ב שורה ב, צ"ל שכל מעשי.

בדף י ע"ב ד"ה ובמגן שורה ו', צ"ל אוכלין.

בדף יא ע"א אות ד ד"ה ובמגן שורה ג, צ"ל דחכמים.

שם בע"ב ד"ה כתב שורה ה, צ"ל להו.

בעמ' ס הביא ראיית האגרו"מ לענין כלים חד פעמיים מדברי התוס' - עי' בס' השקדן (ח"ב עמ' לח ד"ה מענין) שכ' בשם ס' אמרי מאיר בשם בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל שאמר לדחות דבריו, דשאני כשחלק מהכוס נשבר, ואין להשוותו לכוס חד-פעמי שאינו חסר כלום. אולם לא הסכים מהרי"ש אלישיב ז"ל להורות היתר בזה נגד דברי הרב אגרות משה ז"ל. וזה דלא כמו שכתב הרב המחבר נר"ו בשמו (לעיל בדף כח ע"ב ובדף סה ע"ב) להתיר בשופי.
ובעיקר דין כלים חד פעמיים, ע"ע בקו' כאיל תערוג (גליון ע דף ד ע"א), ובמש"כ בס"ד בחי' הש"ע (א"ח סימן תרע"ג).

בדף סא ע"א, בדיבור הא' שורה ב' מלמטה, צ"ל לאנשים.

בדף סט ע"ב ד"ה צ"ע שורה א', צ"ל התרנגולת.

בדף שמג ע"ב ד"ה וברבינו, צ"ל גרשום.

דברים אלו שלחתים להרב המחבר נר"ו, וחלק מהדברים תיקנם במהדורת תשע"ד, וע"ש (בדף סו ע"א).

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי חלק ד.
דפוס: תשע"ד.

בעמ' שסא ד"ה והנה, הקשה מדוע לא חששו בטלית שיקרעו החוטין - וי"ל שבזמנם היו טווים החוטים בביתם, ולכן הדבר נחשב להפסד מועט, ולא חיישינן שהבגד עצמו יקרע. ואולי החשש שהכלי העשוי מזכוכית ישבר הוא יותר שכיח משיקרע הבגד, וחיישינן ליה, שכן אם ישבר הוא הפסד מרובה.
   ועוי"ל שהחשש בספרים אינו משום הפסד ממון, אלא שמא יקרע ולא ישיג ספר אחר בקלות, ובינתיים לא יוכל ללמוד, וכמ"ש להלן (עמ' שסג ד"ה וראיתי) בשם הרב חתם סופר. וא"כ בכלי שרי, שאין בו אלא הפסד ממון, ובהא ניחא ליה דתיעביד מצוה בממוניה.

בריש עמ' שסג, בקושית הראשונים מפסחים לב"מ - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א פסקי פסח סימן ג), ודבריו חזרו ונדפסו בהגש"פ אהלי שם (עמוד ו).

בעמ' שסד ד"ה והנה והלאה, שללמוד מן ספר זה בדוקא אינו מצוה חיובית - לכאורה י"ל דאיפכא מסתברא, דבדיקת חמץ גבי מצות ת"ת היא כמצוה שאינה חיובית, שכן אם אין לו בית אינו חייב בבדיקה (ועי' בש"ע א"ח סימן תלו ס"ג ובמשנ"ב שם).
   ותו י"ל שגם בבדיקת חמץ מי יימר שאין לו בית אחר שיכול לקיים בו מצות בדיקה ואפילו הכי חשיב לה מצוה חיובית. וה"ה בת"ת שאף אם יוצא בק"ש שחרית וערבית, כל הוספה בזה מיקרי מצוה חיובית. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
  ויתירה מזו י"ל שכיון שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ (כדאיתא בע"ז יט ע"א), מכיון שעתה חפץ הוא ללמוד בספר זה, הרי מצוה רמיא עליה ללמוד בו דוקא. וכן ראיתי למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שכתב כן בביאור דברי הראשונים שאין לאבל חיוב ללמוד בדברים המותרים. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמוד סוף עמוד קמו).

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט מסעיף י' עד סעיף יג.

דפוס: תש"פ.

עמוד תרד ד"ה העוסקים - צ"ל שצירפו סברא.

עמוד תשסד, בדברי הרב חיי אדם שמצוות אין צריכות כוונה אם מעשיו מוכיחים - וראה עוד בדברי הרב המחבר להלן (עמודים תשסו, תשסח, תשעה, תשעז, תשעח). וראה עוד בס' עושה שלום - אהלי שם על הליכות עולם (ח"א מהדורה שניה פרשת תרומה אות ו הב') ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

עמוד תשסה ד"ה מש"כ, שורה א - צ"ל שייכת גם.

עמוד תשעו ד"ה בספר, שורה א - צ"ל להגר"ש קלוגר.

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט סעיף י"ד עד סוף הסימן.

דפוס: תש"פ.

עמוד ב שורה ד מלמטה - צ"ל Las Fuentes.

עמוד ט ד"ה והנה, שורה ד - צ"ל פניו ידיו.

שם סד"ה וא"כ - וי"ל שמדברי רבי שמעון בן אלעזר מוכח איפכא לולי ביאור הגמרא בדבריו, וא"כ המקור הוא מדברי האמוראים.

אוצר הפרשה - דברים

שם הספר: אוצר הפרשה - דברים.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בדף ד ע"א, 'אמר להם, זו משלי היא' וכו' - כ"כ ברש"י.

דף יג ע"ב אהלי שם סוף הדיבור הא' - וקשה, שכן רק אם האמורי מכה את היהודי הרי הוא מת, וא"כ הם ימנעו מלהכותם כדי שלא ימותו.

דף יד ע"א שורה אחרונה - צ"ל מחמת עוונות.

בדף כה סע"ב 'כולם' - צ"ל כלום.

בדף כו סע"ב 'ובס' אוצר פסקי הסידור הארכנו בזה' - ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן צ סעיף טז).

בדף כח ע"א סד"ה אלא - צריך להיות נקודה לאחר 'חנוכת התורה'.

שם סד"ה ושמא - י"ל שכיון שכפה עליהם הר כגיגית חשיבי כמכרוהו ב"ד.

שם סע"ב 'ושמא גם הכוונה שנענים לתפילה כזאת בחלקה ולא בשלמות' - צ"ע שכן תפילת משה נענתה בחלקה כמבואר לעיל (תולדות כה כא), וכן מצינו שנענתה לעת"ל שמשה יכניס מתי מדבר לארץ כדאיתא בבמדבר רבה (פי"ט סימן יג), וא"כ למה אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי, הרי כוונתו היתה להיענות לו חלקית.

שם אות ב 'הגר"א' - בס' דברי אליהו. וכתב שם שכן נאמר בזוה"ק גבי אל נא רפא נא לה.

בדף מד ע"א ד"ה איך 'ועוד הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - י"ל שבגלל שלא אמרו 'תן אתה' נענשו שמכאן ואילך אפילו אם יבקשו יראת שמים לא תינתן להם כי אם ע"י בחירתם.

שם סע"ב - צ"ל אין זה כי אם תוצאת.

בדף נז ע"ב ד"ה ונראה - ואפשר לבאר שהרב מנחת חינוך ימאן בזה עפ"ד הש"ס (ביצה לט ע"א) 'ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן' (ועי' בס' ידי קודש למהר"ר ישעיה דבאח דף פט ע"א דיליף לה מקרא דכי חרם הוא). ולכן אפילו כשאין הדבר לשם מצוה בדילי מיניה אינשי, וסתמו כפירושו שאינו מכוין ליהנות מע"ז, וא"כ אין חילוק בין מכוין לשם מצוה לנ"ד.

בדף סו סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסה).

בדף פב ע"ב, שהר הבית ביד הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז - וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי עבודה זרה (סימן כז) שאינם עובדי ע"ז. אולם ע"ש (בסימן לח) שהביא הצדדים להחשיבם עובדי ע"ז. וע"ע שם (בתשובות שבסוה"ס סימן ט וסימן לז).
וראיתי בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' תמח) שכתב בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) וז"ל: שלפי הדברים האיומים ששומעים באחרונה, ובפרט כאשר המתאבדים משלבים באימוניהם קטעי קוראן, הרי שכלל לא בטוח שהדברים הללו אינם בגדר ע"ז. ע"ש. ודבריו צ"ע, מהיכא תיתי למימר שבגלל קיצוניותם נחשיבם כעובדי ע"ז כל זמן שמאמינים ביחוד ה' ללא דופי. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. גם מהר"ר אליהו כהן נר"ו (מח"ס מעדני המלך) כ' להסכים להערתינו זאת, ונדפסו דבריו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קב דף ז ע"ב).
ובעיקר הענין, יש להעיר ממש"כ בשבחי מהרח"ו (עמוד ל ד"ה בשנה) שראה בחלומו שהנוצרים טימאו את בית המקדש בע"ז שלהם. וכבר מצינו (בתענית כ"ו ע"ב וכ"ח ע"ב ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שהועמדו צלמים בהיכל.

בדף צג סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסו).

בדף צז ע"א ד"ה וכתב, שורה ב' 'מדרכי האמורי היה שהיו מבשלים בשר בחלב ומשליכין בשרשי האילנות דרך ע"ז' - ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן ה אות ג) שדן במש"כ מר"ן בכסף משנה שאיסור בישול הוא משום שמא יבוא לאוכלו.

בדף קיג סע"ב - המשך הדברים להלן בעמ' קטז.

בדף קטז ע"א בסוף הדיבור הא' - וע"ע במש"כ בזה לעיל (עמ' קיב-קיג).

בעמוד קלו, בענין נידון ע"ש סופו - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).

בדף קלט סע"ב - צ"ל מיימוניות.

בדף קמ ע"א בסוף הדיבור הא' - יש לסיים את הסוגריים.

שם סע"ב - ובזה אפשר לבאר דברי הש"ס (ב"מ פה ע"א) אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם וכו'. 

בעמוד קנט - לשמיעה כאן.

בדף קסא ע"א ד"ה וי"ל, שורה ג - צ"ל הפירות חושבים.

שם 'חושבים יותר מי ראוי לזכות בהם יותר ממנו' - וכיו"ב מצינו בקרא (פרשת שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.

בדף קסד סע"ב - דברים אלו נדפסו שוב להלן (עמ' קעט).

בדף קפ סע"ב - דברים אלו כבר נדפסו לעיל (עמ' קסד).

בדף קפה ע"ב שורה ד - צ"ל ותבאו אל המקום.

בדף קצ סע"ב - ואפשר לבאר בזה מאמר חז"ל שאין אדם חוטא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וע"ע להלן (עמ' קצח).

בדף קצח ע"א סד"ה גם - ואין לתרץ כמו שתירץ לעיל (עמ' קצ), שכן התם מדבר בגוף שלישי וכאן בגוף שני. אלא שאפשר לתרץ כמש"כ שם בסו"ד דמיירי באדם רגיל שיש לו זמני חולשה שבהם מתנהג באופן בלתי מובן.

בדף רד רע"א 'וצ"ע אם הטף אין להם לא שמיעה ולא לימוד, א"כ לשם מה ליתן שכר למביאיהם' - וכן הקשה עוד להלן (דף רה רע"א). ועי' בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד). ויש לבאר עפמ"ש בס' שפתי כהן עה"ת (פר' וילך דע"ח ע"ב) וז"ל: שמעתי, שהיה קשה לרבי יהושע, התינוקות שהם מתים קטנים, מה תועלת בביאתם לעולם אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר, ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים, אם כן למה הם באים. זה היה קשה לרבי יהושע. כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר, מרגלית טובה כו', אמר, בזה נתרצה הקושיא, כדי לתת שכר למביאיהם, שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה, ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה, זהו כדי לתת שכר למביאיהם, שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה. כך שמעתי. ע"כ.
והעיר עליו מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע), וז"ל: ויש לי להבין, חדא, דנעלם ממני איך מונח ביאור זה בדברי התלמוד: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ותו, מאי שאטיה הא בקרא דהקהל. ע"כ.
ונראה ליישב, דכוונת הרב שפתי כהן ז"ל היא, דרבי יהושע מאז ומתמיד מספקא ליה הא מילתא דאמאי באים לעולם הבנים המתים קטנים, וכששמע דרשת ראב"ע על פסוק דהקהל, אמר להם שבתירוצו של ראב"ע על קרא דהקהל מיושבת גם קושייתו שלו. ובאמת קושיתו ותירוצו של ראב"ע לא על שאלתו של רבי יהושע באו, אלא כדי ליישב קרא דהקהל, ורבי יהושע השתמש בתירוצו של ראב"ע ליישב את קושייתו שלו.
ואפשר להביא מקור לדבר זה, ממה שרבי יהושע אמר "מרגלית טובה" וכו' רק על דברים אלו שאמרו לו בשם ראב"ע, ולא אמר כן על שאר דברים שאמרו לו להלן בגמ' משמו, וזה משום דבזה התיישבה קושיא אחרת שהיתה לו מקדמת דנא [ואפשר לבאר עוד ע"פ מ"ש המהרש"ם בס' תכלת מרדכי (ח"א פר' וילך אות א) במעשה דידן, דענין המרגלית היינו שחורזים מרגליות הרבה על חוט אחד. ע"ש. ולכן אמר רבי יהושע "מרגלית טובה" כיון שע"י פירושו של ראב"ע נחרז ונתבאר ענין אחר].
ועוד אפשר לומר דבאמת הדברים מונחים בתוך דברי ראב"ע דקאתי אף הוא ליישב קושיית הבנים המתים כשהם קטנים, דהרי לכאורה קשה מאי קושיא דטף למה באים, והרי מקרא מלא הוא דכתיב בתר הכי ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' [ומה שתירץ המהרש"א בח"א דטף דקרא היינו שלא הגיעו לחינוך ואילו בניהם דקרא היינו שהגיעו לחינוך דאל"ה תרתי למה לי, אינו מוכרח, דהפסוק מבאר בראשונה שהגדולים באים למען ישמעו ולמדו, ושוב מבאר שהקטנים באים כדי שישמעו וילמדו וגו' "על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", דאע"ג דהשתא לא מיחייבי במצוות, מ"מ לעתיד כשיכנסו לא"י ויגדלו ויתחייבו, יועיל להם לימודם דהשתא. ובעיקר דבריו, עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם ובמנחת חינוך (מצוה תריב, בהנד"מ אות ד ד"ה וטף). ועי' בבית הבחירה להמאירי כאן ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה כאן ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון)]. אלא ודאי כונת קושית טף למה באים היא דמכיון שיש ילדים שלא יחיו עד זמן גדלותם בשנים, א"כ אמאי קמחייב קרא לאתויי ילדים, דלכאורה עדיף לחכות עד שיהיו גדולים ואז נדע בודאות על כדאיות בואם לשמוע. וע"ז מיישב, אם ימותו באבם מ"מ עדיין כדאי להביאם כדי לתת שכר למביאיהן. ודוחק [ובזה מיושב מה שהקשו בקובץ קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לז עמ' ג וגליון לח עמ' ג) ע"ד הש"ס וז"ל: קשה ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי אין צורך ליתן טעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, א"כ מה מקום יש לנתינת שכר למביאיהן. ע"ש].
[ולפי זה י"ל בדוחק דאף כונת הרמב"ן הנ"ל כן, דהנה זו לשון הרמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר דלדברי רבותינו אף יונקי שדים יש להביאם. וכ"כ לבאר בדעתו בפי' הרח"ד שעוועל (בפירוש הרמב"ן הוצאת מוה"ק) ובפי' טוב ירושלים. ודלא כמו שהעתיקו בהערות שבשולי המנחת חינוך הוצאת מכון ירושלם (מצוה תריב אות ה) מהרמב"ן רק את ראשית דבריו, והסיקו דס"ל דאין קטני קטנים במשמע. ויש מקום לדחוק דאין כונתו לומר דיש להביא אף קטני קטנים, ומביא דברי הש"ס בסו"ד כדי לומר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, ודלא כמו שכתב בראש דבריו. ומבאר דברי הש"ס לגבי קטנים כדברי הרב שפתי כהן הנ"ל (א"נ יבאר דברי הש"ס כדברי הרב גור אריה שם). ועי' בס' קרן פני משה על הרמב"ן שם].
ותו הקשה מהרי"ח סופר נר"ו (שם) דעצם יסוד דבריו צ"ע לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) שהקב"ה נפרע מן האדם על חטאיו בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. ע"כ. ואם כן חקירה מעיקרא מיושבת מה ענין ותועלת ביאתם לעולם כמובן. וצ"ע. עכת"ד מהרי"ח סופר נר"ו.
וי"ל דחקירת הרב שפתי כהן ז"ל קמ'ה וגם נצב'ה גם לפי דברי הרמב"ם, דהרי אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, וא"כ למה הם נולדים, וע"ז יישב, כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה.
ומהרי"ח סופר נר"ו (שם) כתב עוד וז"ל: עוד חידוש מתבאר בדברי הרב שפתי כהן ז"ל שמי שנולד לו בן ונפטר רח"ל, מקבל שכר על השתדלותו במצות פרו ורבו, אע"פ שלפי האמת לא קיים מצות פרו ורבו כשמתו בניו ככתוב בשו"ע אה"ע (סימן א). ועיין. ע"כ.
ואין הכרח לדבריו, שאפשר לבאר כונת הרב שפתי כהן ז"ל, שהוריו שהשתדלו בו לקיים פריה ורביה מקבלים שכר על מצות המילה שקיימו בו ושמחים במצוה ועושין לו סעודה, וכן בהבאתו לקיום מצות הקהל, ומקיים ביה נמי מצות צדקה כדאיתא בכתובות (נ ע"א), ואף בפחותים מגיל שש אע"ג דמצות צדקה ליתא ומחויב במזונותיהם, מ"מ ודאי מקיים בזה מצוה (ועי' בס' למודי ה' לימוד עז), וכן בבניו הזכרים אף מצות ושננתם לבניך איכא.
ובר מן דין, אין הדבר חידוש, שהרי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כדאיתא בש"ס (ברכות ו ע"א וש"נ), וה"ה הכא דאין לך גדול מאונס מיתה. וע"ע בקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לח עמ' ג).

שם סד"ה רושם - יש להגדיל את האותיות.

שם סד"ה רבי - יש למחוק את הנקודה לאחר 'יהושע'.

שם 'בגמ'' - חגיגה (ג ע"א).

דף ריג ע"א שורה אחרונה - צ"ל משום שהברכות.

שם ע"ב ד"ה אם, שורה א - צ"ל ברכת התורה.

דף ריד ע"ב ד"ה החפץ, שורה א 'החפץ חיים' - בספרו על התורה.

שם, שורה אחרונה - צ"ל הבא, ודפח"ח.

שם סד"ה ולפי - וכ"כ בס' אור החמה למהר"ז קרויזר.

ומהראי"ל שטיינמן בס' ימלא פי תהלתך (ח"א עמוד סז) כתב שהרשעים אינם מתענגים בדברים רוחניים, וע"כ שכרם בעוה"ז.

ועוי"ל שכל אדם קובע את שכר מצותיו, שכן אם מוותר על קיום המצווה בגלל רווח מעט, א"כ הוא מחשיב את שכר המצוה לפחות מזה, וזה מה שיקבל בשכר המצוות. והרשעים בדרך כלל מעדיפים דברים גשמיים על פני קיום המצוות, ולכן לא מגיע להם שכר רוחני.

ועוי"ל שלטובתו של הרשע נותן לו הקב"ה את שכרו בעולם הזה, שכן הוא מרשיע את דרכיו כי יצר הרע מראה לו שהדבר נעים וכדאי לו בעולם הזה למרות שיענש אחר כך לעולם הבא, ואם הקדוש ברוך הוא נותן לו שכר המצוות בעולם הזה הוא יכול להשיב ליצר הרע שגם בקיום המצוות יהיה לו נעים ויפה בעולם הזה. 

ואפשר לבאר שזו הכוונה במאמרם (בסוכה נב ע"א) שלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, שהקדוש ברוך הוא עוזר לאדם על ידי נתינת השכר בעולם הזה כדי לסתום את פה היצר הרע האומר לו שכל ימיו יחיה בצער בעולם הזה אם יקיים רצון השם.

ובזה יבואר כוונת הפסוק (תהלים סב יג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, וביאר בספר האשל ברמה למהר"ר שמואל לנייאדו (דף ב ע"ב) שהכוונה היא שאין הקדוש ברוך הוא חייב לנו שכר המצוות שכן הוא עזר לנו במלחמת היצר הרע כדי לקיימם ואם כן הוא שותף איתנו ולמרות כן הוא נותן לנו את שכר המצוות משלם והוא בגלל חסדו יתברך. ע"ש. ולפי דברינו אפשר לבאר עוד שהחסד הוא העזרה של הקדוש ברוך הוא נגד היצר הרע וזה על ידי 'כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' בעולם הזה, שבזה הוא משיב ליצר הרע באומרו לו שגם בעולם הזה יהיה לו טוב אם יקיים את המצוות.

ומה שיש להקשות על זה ממאמר הכתוב (דברים ז י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, שהקדוש ברוך הוא נותן לו לרשע שכר מצוות בעולם הזה כדי להאבידו מהעולם הבא (כמו שאמרו בעירובין כב ע"א), אפשר ליישב על פי מה שכתב מהרמ"י בודנהיימר בספר במי התורה - אגדה ומוסר (עמ' קצו) שלפי פשוטו של מקרא היינו דווקא לרשע שהוא בגדר שונא ה', ושכן משמע מדברי רבינו יונה בשערי תשובה. ע"ש [וראה לרבינו יונה בפירושו למשלי (יא לא) שכתב: ואשר תראה שלוות הרשע, אולי יש בידו זכות אחת, והוא אינו ראוי לתגמול הנעימות בעולם הבא, על כן יאכילוהו זכותו בעולם הזה, על דרך ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ע"כ. ואולי מה שכתב זכות אחת כן הוא בדווקא, אולם אם יש לו כמה זכויות אין הקב"ה עושה זאת להאבידו. גם ראה בתיקוני הזוה"ק (דף ריא ע"ב) דאיתא שם לישנא דרשעים גמורים]. אולם רשע רגיל שאינו מגיע להיות רשע גמור אשר בגדר שונא ה', גם לו הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר בעולם הזה אבל לטובתו כדי שיחזור בתשובה ויוכל להשיב ליצר הרע במלחמתו.

ואמרתי ביאור זה לפני אאמו"ר נר"ו והסכים עמדי.

דף רטו ע"א אהלי שם סוף שורה ח - ויתירה מזה כתב בס' האשל ברמה הנ''ל (דף כ סע"ב) בשם האר"י (שער היחודים ענף ג פרק יא דף מ סע"א) שכל המצוות שעושה הרשע הוא נותן בזה כוח לקליפות. ע"ש. ולמרות כן ה' נותן לו שכר. והוא פלא. ויבואר בזה מאמר הכתוב (איכה ג לח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שהקדוש ברוך הוא אינו משלם שכר כל מצווה ומעניש על העבירות אלא כבר קבע כן בעולמו שהמצווה יש לה שכר ועבירה יש לה עונש ולכן האדם מקבל שכר למצווה אפילו אם בשמים מצווה זו נתנה כוח לקליפה.

בדף רכז ע"א - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (חיי שרה כד לב).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף רלג ע"ב ד"ה בזה, שורה ו - 'הגמרא' - חגיגה (ד ע"א).

בדף רלה ע"א ד"ה אמנם, שורה ד - צ"ל שהרוח לא נשבה.

שם שורה ו - צ"ל צפונית נשבה לשבט לוי, וכן בשאר העולם נשבה.

אוצר הפרשה - במדבר

שם הספר: אוצר הפרשה - במדבר
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

בדף א ע"א שורה אחרונה - צ"ל נחוצה ומחוייבת.

דף ג ע"א אהלי שם שורה ז - צ"ל עוצמה. בהתמדה, בדבקות במטרה ובנחישות, אפשר.

דף ה ע"א הביא תירוץ הרב קול יהודה - וכ"כ בס' א חסידישער ווארט בשם מהר"ר לייב מסוכאטשוב.

בעמ' יח בדברי הרב חכמת שלמה אי 'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא לכל הענינים - בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ב סוף אות א ובאות ב סוד"ה ועינא) כתב בלשון 'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' שאינו כעשאה ממש. וכיו"ב כתב בספרו ענף עץ אבות (פ"א מי"ג סד"ה ודלא יליף הא'). וע"ע שם (פ"ב מ"ב ד"ה אתם) ובספרו חזון עובדיה (יום טוב דף רטז ע"ב).
   אולם מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה זה) כתב ש'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' היינו כעשאה ממש. וכן נראה דס"ל להרב יפה ללב ח"ב (בקונט' יפה תלמוד דל"א ע"ד) שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו לעונשו כאילו עשה מעשה ממש, אבל מ"מ עונש מיהא איכא. והו"ד בספר מאור ישראל ח"א (שבת סד ע"א ד"ה מידי). ע"ש. ומינה דמחשבה טובה דמצרפה למעשה, היינו כמעשה ממש [ויתירה מזו כתב בשו"ת דברי יואל (סימן כט אות א) דכיון שאמרו חז"ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ע"כ. וכ"כ בקובץ מצות אברהם (סוף עמוד רצט) בשם ספר מצותך שעשועי (עמוד פב) בשם מהרפ"מ אלתר ז"ל (מח"ס פני מנחם) בשם מהר"א מליזנסק (מח"ס נועם אלימלך). ע"ש. ודבריהם צ"ע. וע"ע בס' גנזי שערי ציון (עמ' קעה)].
   וכן משמע מהא דאיתא ביומא (ה ע"א וש"נ) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופרש"י, כאילו לא כיפר, מצוה מן המובחר. וכיפר, כדאמרינן בזבחים כיפר לגברא, דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. ע"כ. משמע דכל מקום דאיתא מעלה עליו הכתוב, היינו דכן הוא למעשה, דאל"ה אלא כל מעלה עליו הכתוב הוי רק כאילו הוי כן ולא שכן הוא ממש, וכהאי דיומא דהכוונה רק שלא קיים מצוה מן המובחר ולא שלא כיפר כלל, א"כ אמאי איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר", דהרי מעלה עליו הכתוב אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן, והיינו יודעים דרק מצוה מן המובחר לא קיים אבל מעיקר הדין כיפר. אע"כ דמעלה עליו הכתוב פירושו דכן הוא ממש, ולכן ביומא איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר" דמעיקר הדין כיפר ורק מצוה מן המובחר לא קיים.
   ויש לדחות, דשאני גבי לא כיפר וכיפר, דאיכא נפ"מ לדינא, ולכן בעי לדיוקי טובא בלישניה, ואמר "וכיפר", משא"כ בדברי אגדה, דליכא מכשול לרבים, לא האריך בלשונו לדיוקי כולי האי. ולעולם גם גבי נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן.
   ונראה להביא ראיה דלישנא ד"מעלה עליו הכתוב" אינו שכן הוא ממש, מהא דיבמות (עו ע"ב) דאיתא שם דשלמה לא נשא את בת פרעה, דאי בגיותה האיכא לאו דלא תתחתן בם, ואי בגירותה, הרי גר מצרי עד דור שלישי לא יבוא בקהל ה', אלא בזנות היה עמה. וכ' שם הש"ס, שמתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. ע"ש. ואי פירושא ד"מעלה עליו הכתוב" היינו שכן הוא ממש, א"כ הא קעבר על לאו דלא תתחתן בם. וי"ל, דאע"ג דהכתוב מעלה עליו כאילו נתחתן בה ממש, מ"מ הרי רק לזנות נתכוון, וכיון דרק לאישות אסרה תורה, מותר לו על אף האהבה יתירה שאהבה. ולא בגלל שהכתוב מחשיב את אהבתו כאילו שנתחתן בה ממש, עי"ז תאסר עליו.
   והנה בחכמת שלמה (אה"ע סימן א) הנז' בפנים כ' דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז (ר"ס רמב), דדעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו, אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו. והט"ז חולק דהוא שוה ממש וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"ג סימן לב) במ"ש בזה. אולם המעיין ישר יחזו פנימו דהפרישה והט"ז לא איירו כלל ב"כאילו", אלא לענין דכבוד ומורא רבו הוקשו לכבוד ומורא ה'.
   והנה לפי מש"כ לעיל בעניני הלכה יש להש"ס לדייק בלישניה, ולפי"ז יצא דמכיון דמהכא נפיק דינא לענין מצות פו"ר, א"כ דייק הש"ס וקאמר דקיים נמי מצות פו"ר מכיון דהוי כאילו ילדו ממש. 
   והנה מהא דאיתא ביבמות (לב ע"ב) "אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים". מוכח דמעלה אני עליו היינו ממש, דהרי קוברים אותו בין רשעים גמורים כיון דחייב שתים.

    ובעיקר דברי הרב חכמת שלמה, כ' בירחון האוצר (גליון קד עמוד תקמה) הביא מספר נפש הרב (עמוד רנה) שמקיים במקצת מצות פריה ורביה. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' קדושין (לט ע"ב).

בדף לז רע"א בקושית מהר״י סרנא ז״ל - יש ליישב עפ"ד התוס׳ (תענית ט ע"א) שיבולו יורד בהדרגה בהתאם למה שמוריד מהמעשר, ועי"ז יבין שמפסיד בגלל זה ויחזור בתשובה.
   וי״ל עוד שעדיף לכהן להפסיד במשך איזה זמן כדי שירויח לאורך ימים לאחר מכן, וכמו כן שאר העם ישמעו וייראו. ולא זו בלבד, אלא גם יענש האדם שסופו בא לידי כהן שאשתו תהיה סוטה כדאיתא בברכות (סג ע"א). וכל זה יגרום לכך שלעתיד יזהר מאוד במעשרותיו.
   ותירץ עוד בני חביבי הב' יעקב נר"ו שהקב״ה יזמן פרנסת הלוי ממקום אחר. ע"כ. וכן הוא לכל באי עולם, וכ"ש לשבט לוי שה' הוא המספק צרכיהם וכמ"ש הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל).

   ועוד י״ל שאשמת הכהן הוא שלא לימד התורה כראוי, שכן הכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

   ובעיקר דברי מהר"י סרנא, אפשר לבאר שאין כוונתו שיטול הכהן בזרוע, וגם לא שיסייע בבית הגרנות שאסור, אלא שישכנעו בלשון רכה שיתן המעשרות לו או לאחר כדי שיקיים המצוה. ולאו דוקא ע"י לחץ. כאותו מעשה בעשיר קמצן שהיה נותן פרוטת נחושת חלודה לכל המתדפקים על דלתו, וכולם השליכו לו אותה בפניו, עד שבא הגר"ז בעל התניא וקיבל הפרוטה ממנו בסבר פנים יפות, וסופו שנתן לו ממון רב.

   א"נ י"ל שב"ד כופין ע"ז, וכמו שמצינו גבי צדקה (ש"ע י"ד סימן רמח ס"א).

שם ד"ה ותמוה שורה א - יש להוסיף מרכאות לפני תיבת 'ואיש'.

שם בע"ב ד"ה לשיטתו, שורה ב - צ"ל ויטאלי, בעל.

שם שורה ג - יש למחוק את הקו שלאחר הסוגריים.

בדף לח ע"ב ד"ה אך, שורה ה - צ"ל שלא יהיו.

שם 'וכי מי שתעשה כן בכוונה תחלה להתייחד באיסור במטרה לזכות לבנים אכן תהא ראויה לברכה' - אולם עי' בברכות (לא ע"ב, וצויין לעיל) ובסוטה (כו ע"א, והובא להלן).

בדף מד ע"א כתב בשם הרב פנים יפות שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - ואף דלא מיירי במידי דאכילה, הרבה ראשונים לא ס"ל לחלק, והובאו בקובץ חצי גבורים - פליטת סופרים (גליון ח עמ' תתמה).

בדף סה ע"ב, בענין ענוותנותו של אהרן - ולכן הוא היה מורה לעם על הענוה, עי' במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא עה"ת. ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

בדף סו סע"ב ד"ה ותמוה - שאלה זו תחול גם על תירוץ הרמב"ן המובא לעיל.

בדף עד ע"ב ד"ה בראש הב' 'וכן במסע המחנות יש שילוב של תקיעה ותרועה' - לא ביאר מה הצער שיש במסע המחנות, שלכאורה הוא שמחה בלבד בנוסעם לא"י. 

וי"ל שנזכרים בצער של ארבעים שנה שנענשו שיסובבו במדבר.

ועוי"ל שיש בזה צער משום הקנאה שהיה בין השבטים בענין מי יסע ראשונה.

ועוי"ל שלאחר חטא המרגלים יהיה צער המסעות ארבעים שנה במקום ימים מספר. ועדיין יש בזה גם שמחה כי על ידי צער המסעות תיקנו חטא אדם הראשון, וכמ"ש בס' זרע שמשון (פרשת בלק אות ו ד"ה וכתב) בשם הרב כלי יקר (יהושע ה).

דף קכט ע"ב אהלי שם שורה ז 'נחשב הוא לחכמה גדולה' - ועי' למהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו בחידושיו על התורה מש"כ בזה. וצ"ע, שכן אשתו של און לא היתה במחלוקת, וא"כ מה חכמה היא גבה. 

וי"ל שגם זו חכמה, שלא להיסחף למחלוקת הקרובים, שדרך העולם שהקרוב לבעל המחלוקת, גם הוא מצטרף למחלוקת ומתעבר על ריב לא לו, והיא בחכמתה ידעה להמנע מזה.

ועוי"ל שדבר פלא מצינו כאן, שאון בן פלת סמך על אשתו בעיניים סגורות, והסכים בענין כל כך עדין ומסובך שהיא תנהל את הכל, והוא שתה יין והלך לישון (כדאיתא בסנהדרין קט סע"ב), וזו היתה חכמתה הגדולה שהצליחה לגרום שבטח בה לב בעלה, וזה על ידי שהיתה עזרתו כל ימי חייו, ולכן איתא בבמדבר רבה (פי"ח סימן כ) שפלאות נעשו לו, שכן שלמה אמר על זה אשת חיל מי ימצא, ואון מצאה, וכללא דאשה בכל אלה לא מצאתי לא נאמר עליה.

בדף קמז ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל לעבודת המקדש.

בדף קעד ע״א שורה מלמטה - צ״ל כתוב ״וישא.

בדף קעז ע״ב - ואפשר לבאר עוד לדברי האומרים שדבש צרעה אסור (עי׳ בש״ע י״ד ס״ס פא ובפר״ח אות כח ובמנחת אשר אות לז), שכן דבר היוצא מן הטמא טמא, ואפילו הוא דבש.

בדף קעח ע״ב שורה ד - צ״ל אמרתי לו.

בדף קעט ע״א ד״ה הבדלים שורה ד - צ״ל כבד אכבדך מאד.

בדף קפ ע״א ד״ה כל - צ״ל עין טובה.

בדף קפב ע"א ד"ה תמהו 'תמהו רבים' - וכן תמה במשך חכמה. ע"ש.

שם ע"ב שורה ג' - צ"ל העצמי יעורער.

בדף קפג ע"ב שורה ב - צ"ל איבדו את האמונה.

בדף קצב ע"א שורה ב מלמטה - יש למחוק את הנקודה.

שם ע"ב ד"ה מדוע, 'מדוע דוקא ברכה זו נשארה' - ועי' במש"כ עוד לבאר בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון תשע) עפמ"ש בזרע שמשון (סימן ה) שהמזוזה מרחיקה המוות [וכדאיתא בקדושין (לד ע"א) גברי בעי חיי וכו'], ובתי כנסיות פטורים מן המזוזה, ולמה פטורים, מפני ששם אין מוות, אלא אדרבא שם יש החיים, ולכן אמר מ"ה טוב"ו שהם גימטריא ס"ח דהיינו חיי"ם. ע"ש (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ובזה מבואר שהקללה לא חלה על פסוק זה ששם מקור החיים והברכה.

ובזה יתורץ הקושיא אמאי קאמר קרא 'כי אהבך ה' אלהיך', והרי הכל נהפך לקללה ונותרה ברכה אחת בלבד, וכי לזה יקרא 'כי אהבך ה' אלהיך'. ולהנ"ל יבואר שמכיוון שברכה זו היא מקור החיים והברכה, כל הקללות היו כלא היו מול ברכה זו. ולכן איתא בברכות (ח ע"א) שהמקדים ומחשיך לבתי כנסיות מאריך ימים כאילו דר בארץ ישראל ולא יצא לגלות כלל.

ובזה יבואר גם מהיכא קדייק מקרא שזוהי הברכה שנותרה, והרי הרבה ברכות יש בנבואת בלעם, ומהיכא ידע שהכוונה היא ל'מה טובו' וגו'. ולהנ"ל יבואר שזו הברכה החשובה ביותר שמאפילה על כל הקללות, ודוקא ברכה זו אפשר לומר עליה 'כי אהבך ה' אלהיך'.

בדף רנט ע"ב שורה ד - צ"ל כאילו.

אוצר הפרשה - ויקרא

שם הספר: אוצר הפרשה - ויקרא.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בשנת תשע"ה יצאה לאור מהדורה שניה של ספר זה, ולהלן בסוף הדברים הגליונות של המהדורה השניה.

בדף ב ע"ב ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

בדף ג' רע"א, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' ע-עא). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בעמ' טז בראשו - צ"ל ויקרא ב ג.

בעמ' יז בראשו - צ"ל ויקרא ג. וכן בעמודים הבאים.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.
גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.
ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

וראה עוד בשו"ת שמע שלמה (ח"ט א"ה סימן את) שהאריך לחלוק ע"ד מהר"ש קלוגר.

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.

ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).
ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.
ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קכב ע"א ד"ה הרגל, שורה ג - צ"ל שאח"כ עלולה להתעורר.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).

ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

גליונות מהדורת תשע"ה:

בכריכת הספר - צ"ל ותרגום אונקלוס.

בדף ב ע"א ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

שם ד"ה כי, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' סג). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.

גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.

ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.

ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).

 ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.

 ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).

ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

אוצר הפרשה - שמות

שם הספר: אוצר הפרשה - שמות
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

דף נ ע"א ד"ה לכל שורה ה לאחר תיבת 'חירותו' - צ"ל פסיק במקום נקודה.

דף נב ע"א ד"ה ואחרי שורה א - צ"ל ויעש משה.

דף סג סע״ב שורה ג׳ מלמטה - צ״ל ודפח״ח.

שם ׳אמנם צ״ע׳ - כבר ביאר לעיל בשם המלבי״ם שלפני מתן תורה אזלינן בתר האב, וגם משום שמצרי לא יבוא בקהל ה׳.

בדף פד ע"א 'וצ"ע הרי הקב"ה מריך לקיים הבטחתו כיון שהבטיח, ולא בגלל שלא יאמר אותו צדיק' - ענין זה נדפס לראשונה בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפד).
ובעיקר הקושיא, כן הקשה בעיון יעקב (ברכות ט ע"א) בשם המפרשים. ע"ש. ועי' במש"כ בזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנט ע"א) ובשדה יצחק למהר"י גואיטע ז"ל, ובענף יוסף, ובס' ביאורי החסידות לש"ס בשם ספר שפת אמת (פסח), ובקובץ המצפה (סיון תרע"א סוף עמ' יא), ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' ט) ובקו' המאזנים (גליון לא דף מ ע"ב) ובקו' דורות (גליון ג עמ' ה).
ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק (בא יב לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכתב רש"י, כדבר משה, שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו. וכבר הקשה הגר"א מוילנא ז"ל בס' קול אליהו (סימן כו), דזה כבר מפורש בפסוק וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ומה בא לחדש בזה. ע"ש.
והנה במכילתא (סוף פרשה יג, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יד) על הפסוק הנ"ל כ', "שאין ת"ל ושמלות, אלא הכסות היתה חביבה עליהן יותר מכסף וזהב" (והובא ברש"י לחומש שם בשינויי לשון). וכבר נתחבטו המפרשים בביאור קושיית המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", עיין להרא"ם ולהרב שבות יהודה נג'אר ולהרב מרכבת המשנה על המכילתא שם ובפי' הרי"ף לע"י.
והב' יוסף ברקוביץ נר"ו נתן טעם לזה שהכסות היתה חביבה להם יותר מן הכסף והזהב, דכן דרך העבדים שלא מתפעלים מכסף וזהב, כיון שבזמן עבדותם אפי' אם יהיה להם הרבה כסף וזהב לא ישוה להם כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ שמלותיהם לעורם שייכים להם, ולכן מחבבים הם את השמלות על פני הכסף והזהב. וכן היה עם בני ישראל שהתרגלו בעבדותם לחבב את הכסות על הכסף והזהב. ודפח"ח.
והנראה לבאר, דהנה כשצוה הקב"ה למשה על שאילת הרכוש הגדול (בא יא ב) נאמר שם רק "כלי כסף וכלי זהב", ולא נאמר "ושמלות", ומ"מ בודאי הכוונה גם על שמלות, וכמו שאמר הקב"ה למשה בסנה (שמות ג כב) "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", וכבר ראיתי להרב מרכבת המשנה הנ"ל, וכן להרב שבות יהודה הנ"ל בהשמטות (הנדפסות בספרו שמחת יהודה. וכן בס' קובץ ספרי המכילתא הנד"מ) שכתבו, דבסנה אמר הקב"ה למשה מעשה שיהיה כך יהיה, והציווי היה רק על כלי כסף וכלי זהב. ועי' בס' דרך שיחה (עמ' רלג). ודוחק לומר כדבריהם. ונראה דרש"י ז"ל הנ"ל אתא לאפוקי מדבריהם, באומרו "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", דהיינו שמה שעשו כאן הוא בדיוק כציווי משה, ולא גרעו ממנו ולא הוסיפו עליו, והרי משה לא נצטוה על השמלות, אע"כ דגם על השמלות נצטוו, ואע"ג דקיצר הפסוק בלשונו בציווי הקב"ה למשה, מ"מ דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה), וגילה הכתוב בסנה שגם על השמלות יצטוו.
והנה לאברהם אבינו ע"ה הקב"ה הבטיח שיצאו ברכוש גדול, דהיינו בכסף ובזהב ובצאן ובקר, כדאיתא במכילתא (בא פרשה יד, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה פרשה טו) "וצאן ובקר וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן בכסף וזהב". ע"כ. ומ"מ לא הבטיח הקב"ה לאברהם כלום על השמלות.
ובזה יבוארו דברי הגמ' דביקש מהם הקב"ה שיקחו כסף וזהב, דאילולא "שלא יאמר אותו צדיק" לא היו שואלים כסף וזהב, דהרי מוחלים היו על הבטחת השי"ת, ודעדיפא להו עבדי לקחת שמלות החביבות להם יותר מכסף וזהב, ולכן אמר להם הקב"ה שאע"ג שמצדם אין קפידא, מ"מ כדי שלא יאמר אותו צדיק עליהם לשאול גם כסף וזהב כהבטחתו יתברך לאאע"ה.
ויומתק יותר ע"פ מה שביאר הב' יוסף ברקוביץ נר"ו, והבאתי דבריו לעיל, דרק להם בתור עבדים שרק עתה השתחררו עדיף היה להם לקחת השמלות מאשר הכסף והזהב, אולם אאע"ה ידע האמת דכסף וזהב עדיף, ולכן אע"ג שמצדם היו לוקחים השמלות בלבד, מ"מ "שלא יאמר אותו צדיק" ציום הקב"ה לקחת גם כסף וזהב.
ולכן אפקיה רחמנא לציוויו בלשון בקשה, כיון שרק לצורך הבטחתו לאותו צדיק היה להם לקחת הכסף והזהב, ולא לצורכם היה הכסף והזהב, כיון שהם היו מעדיפים השמלות, ורק לצורך ההבטחה של הקב"ה לאברהם היו צריכים לקחת הכסף והזהב, וע"כ אמרה הקב"ה בלשון בקשה. ובזה מיושבת קושית מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב (ברכות ט ע"א) וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י.
גם מדויק בזה מה דאיתא בגמ' שהקב"ה ביקש שישאלו כלי כסף וכלי זהב, ואע"ג דגם שמלות כלולות בבקשה זו וכדכתיבנא, מ"מ נקטה הגמ' רק כלי כסף וכלי זהב, וה"ט כדאמרן, דדוקא בהם שייך בקשה משא"כ בשמלות.
ובזה יבוארו דברי המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", דהרי כמו שלעיל בציווי הקב"ה ליתנהו לשמלות, ומ"מ בודאי גם עליהם הצטוו וכבהבטחת הסנה, כמו כן כאן בסיפור מעשה השאלה לא היה לו להפסוק לכתוב "ושמלות", ומיותרת היא תיבה זו, כיון דממילא שמעינן לה כיון דכן כתוב בהבטחת הסנה. וע"ז כתב ש"כסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב", ולספר בשבח ישראל קאתי, דאע"ג דעדיפא להו השמלות, מ"מ לקחו כסף וזהב, ולא רק שלקחו מהכסף והזהב, אלא גם הקדימו בלקיחתם, כסדר הכתוב "כלי כסף וכלי זהב", ואח"כ "ושמלות".
גם מיושב בזה מה שהקשה בקונטרס מזמור לאסף עמ"ס ברכות (סימן יח), דאמאי קאמר הש"ס הכא "אותו צדיק", ולא קאמר "אברהם" [וקדמוהו בזה בעיון יעקב ובבן יהוידע (ברכות ט ע"א). ע"ש]. וע"פ הנ"ל מיושב, דטעמא הוי משום דלכאורה גם אברהם לא יכל לטעון כלום על הקב"ה אם היו יוצאים עם שמלות בלבד, שהרי הם בעצמם העדיפו זאת על הכסף והזהב. ורק בגלל צדקותו של אברהם וחביבותו כלפי הקב"ה נתן להם הקב"ה גם את הכסף והזהב.

שם בד"ה וי"ל שורה ז' - צ"ל דאפסדיה.

בדף פז ע"א 'מה הנס הגדול שכלב לא חרץ לשונו' - כן הקשה בס' אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש. וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה (ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל).
והנה יש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושית הרב אילת השחר הנ"ל. ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא).

בדף ק ע"א באהלי שם - י״ל שהתורה הזהירה בליל זה דוקא שבו יש לנהוג דרך חרות ושררה, זכר ליציאתנו מעבדות לחרות.

בדף קה ע"א ד"ה ונראה, בענין הסתירה בין ידיעה לבחירה - עי׳ במה שהאריך לבאר בזה ב׳ Will Freedom & Destiny.

שם ע"ב ד"ה נראה שורה א' - צ"ל באופן אחר בדרך הפשט.

בדף קו ע"א סד"ה ויש - ואפשר לבאר עוד עפ"ד חכמי המחקר שהאדם יכול להצטער יותר מהתעלמות זולתו מאשר כשמעליבו.

ועל פי הדברים האלה יש לבאר מאמר הכתוב (וילך לא טז-יח) וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו', ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הרי שהרעות הרבות והצרות באות כשהקב"ה מתעלם מהאדם לחלוטין, אבל אם עדיין הוא 'שבטך', שהקב"ה נמצא עמו אלא שמענישו, הרי זה 'ינחמוני'.

ובזה יש ליישב מה שהקשה בקונטרס באר הפרשה (בשלח תשפ"ג דף ה סע"א) בשם המפרשים, מדוע נקרא המקום בשם מרה, הרי לאחר הנס והפלא הגדול שנמתקו המים היה מן הנכון לכנות את המקום 'מתוקה'. ע"כ. ולהנ"ל י"ל שהמים לא נמתקו, וטעם נשאר מר כמקדם, שכן ע"ד הכתוב (בשלח טו כה) ויורהו ה' עץ אמרו במכילתא שעץ מר היה (וכן הוא בשמות רבה פ"נ סימן ג), וא"כ מסתבר שהעץ המר מירר יותר את המים, ולא נמתקו כלל. ומה שאמר הכתוב 'וימתקו המים' הוא על דרך 'שבטך וגו' המה ינחמוני', שכן כשהיו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חשבו שה' עזבם, וכשראו את המים חשבו שה' מושיעם ולכן הצער של שלשת הימים היה כלא היה, ושוב ראו שהמים מרים הם וחזרו ליגונם שה' עזבם, ואילו כשה' הורה להשליך עץ מר אל המים ראו שהוא שבט ה' שהמים יהיו מרים וה' אינו מסתיר פניו מהם, ושמחו שמחה רבה. ואף 'שירה' בגימטריא במספר קטן 'מרה'. ו'מרה' ר"ת ר'ק מ'את ה', שאם הוא מאת ה', אף השבט מנחם.

ומה שכתבנו שהגיעו למרה ולא ידעו עדיין שהמים מרים, צער שלשת הימים היה כלא היה, יבואר בזה מאמר הכתוב 'מרתה', וביאר רש"י, כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה. וכתב בס' עוז והדר למהר"ש ן' אלבאז (בא יב לז) שבכל מקום ששינה הכתוב ויש ה"א בסוף תיבה, יש סיבה לזה. וראה עוד שם (ר"פ בשלח) שביאר מאמר הכתוב 'ושבו מצרימה', להודיע כי בראותם מלחמה לא יקשה בעיניהם לחזור כאילו שכבר הם במצרים ללא יגיעה. ע"ש. וכיו"ב יש לבאר שמרוב השמחה כשהגיעו למרה שראו המים וחשבו שמתוקים הם, צער שלשת הימים היה כלא היה.

ומה שאמר הכתוב לאחר מכן 'אילימה' במקום 'לאילים', יש לבאר בהקדם מש"כ בס' פרח שושנה למהר"י קריספין (מסעי לג ט) שאילים היא עיר תאפילאלת שבמערב הפנימי. ע"ש. ושמעתי שואלים איך הגיעו עם ישראל ממצרים למרחק כה גדול. ופשוט הדבר שהיתה להם קפיצת הדרך. ובזה מבואר שנתן הכתוב הה"א בסוף התיבה להודיע שהגיעו ללא יגיעה ומהלך ימים רבים, אלא כהרף עין, וכמו שכתב בכיו"ב בס' עוז והדר (פרשת בא) הנ"ל. ע"ש.

שם ע"ב ד"ה והנה - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' סערת אליהו (עמוד לא) ובס' ואביטה אורחותיך (עמוד קפב ועמוד רצג).

בדף קז ע"א אהלי שם בדיבור הא', בדברי הש"ס בב"ב - וראה במש"כ בס"ד בחי' ב"ב שם.

שם בסוף העמוד שורה אחרונה 'בברכת המילה' - הכוונה היא להנאמר בברכת 'אשר קדש ידיד': להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו.

שם ע"ב, בסוף הדיבור הא' 'טז ט' - אינו שם, כי אם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט). ע"ש. וחלק עליו בס' מגדל עוז למהר"י עמדן (בריכה עליונה נחל א אות א). ע"ש. ועי' להרמ"ז בס' אלה מועדי ח"א (עמוד סא ועמוד קיד).

שם אות א, בדברי המכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות - וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).
ומה שהקשה שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן. ותירץ כמה תירוצים - כן הוא ביתר אריכות בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפד), וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).
גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. ע"כ. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.
ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.
ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ע בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט) ובמש"כ בס"ד בשלמא בעלמא (בשלח יג יט).

בדף קיב ע״א שורה ח - צ"ל והאמונה שהאמינו.

בדף קכג ע"ב ד"ה ויש, בדברי התוס' - והוא כדברי רב נסים גאון בהקדמה לספר המפתח שהנכרים מצווים על המצוות השכליות. והביא ראיה לדבריו מהראי"ל שטיינמן ז"ל (מח"ס אילת השחר ועוד), והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון קסח דף א רע"ב). ע"ש. ובעיקר הקושיא י"ל שיש מי שעבר ושנה ויש מי שעבר פעם א'. וכמו כן יש שנענש על המחשבה ויש שנענש על המעשה.

בדף קמו ע"א ד"ה ונראה - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמוד קנב).

שם בע"ב באהלי שם שורה ג - צ"ל בריך הוא.

דף קצז ע"ב אהלי שם סוף שורה ח - צ"ל לא להתגאות.

בדף ריג ע"א אהלי שם ד"ה ויש - וכמו כן מצינו ששמחת חתן וכלה היא השמחה המושלמת, ובז' ברכות חוזרים על ענין השמחה כמה פעמים, ולכן גם אין לערב ז' ימי המשתה עם ז' ימי אבילות כדאיתא בכתובות (ג סע"ב). והושוותה שמחת חתן וכלה לשמחת מתן תורה כדתנן בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו זה מתן תורה.

ויש לבאר עוד שמכיון ששמחת התורה צריכה להיות מושלמת ללא דופי, לכן אבל השרוי בצער אין לו ללמוד תורה.

ויתירה מזו מצינו גבי דוד המלך שמלאך המות לא יכל לפגוע בו בלומדו תורה כדאיתא בשבת (ל רע"ב). ואפשר לומר שלכן מלאך המות לא יכל לפגוע בנדב ואביהוא בשמחת מתן תורה, ולכן גם כל אלו שפרחה נשמתם בשעת מתן תורה חזרו לתחיה כדאיתא בשבת (פח ע"ב), שאין שלטון למוות בשעת מתן תורה ולימודה. ולכן גם אפילו בשעת מיתתו של אדם יש לו ללמוד תורה כדאיתא בשבת (פג ע"ב), ולכאורה פטור באותה שעה מללמוד תורה, שכן יש לו לצוות את בניו כדרך כל הארץ, ויש לבאר הטעם כדי שיחיה ולא ימות, ומשום מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם יש לחייבו ללמוד תורה באותה שעה. 

בדף רכב ע"א ד"ה תמוה שורה ב - צ"ל רצה שיראו כשמדבר עם.

בדף ער סע"ב - צ"ל היה לפניו.

בדף רפא סע"ב - ואפשר לבאר הטעם, שמחצית השקל הוא לכפר על נפשותיכם כדאיתא בקרא בהדיא, ואין כפרה ללא התאמצות מצד האדם.

ובזה יש לבאר גם את המבואר להלן שחובה עלינו לעשות את השבת, והיינו להתאמץ ולטרוח בערב שבת כדי לאכול בשבת, וכן להוסיף מחול על הקודש, שכן מכיון שהשבת מכפרת (כדאיתא בשבת קיח ע"ב, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו), אין כפרה ללא התאמצות.

בדף רצ ע"א ד"ה ומהו שורה ו - צ"ל לשבת שהיא. וכ"ה במדרש.

בדף שכב ע"א באהלי שם שורה ג - יש למחוק את הפסיק לאחר 'מצוה'.

בדף שכג ע"ב ד"ה וצ"ע, סוף שורה ב - צ"ל נכנס.

בדף שמב ע"א באהלי שם שורה יא - צ"ל אלה, כלומר.

שם שורה יד - צ"ל של אלה.

בעמ' שנג, האדם מצוי במקום המחשבות והדיבורים שלו, וע"כ יש להתאמץ ולשוחח על דברים משמחים - ועפ"ז יבואר מש"כ בש"ע י"ד (סימן תב סי"ב) שמי שמספר על מישהו שנפטר, הרי הוא בכלל 'מוציא דיבה הוא כסיל', ולכאורה הטעם הוא משום שמצער לחבירו השומע על הבשורה הרעה. ולהנ"ל יש טעם נוסף, שהוא עצמו יהיה עצוב אם ידבר בדברים עצובים. והשמחה היא מצוה, או יותר ממצוה, כמבואר בדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) ובאוצר הפרשה להלן (ראה יב ז).