שם הספר: תורת מראכש - בית אהרן, מקור אהרן
מחבר: רבי אהרן אזולאי
דפוס: תשפ"ג
בית אהרן במבוא עמוד ז ד"ה אב"ד הב', שורה ב 'דברי משה' - וחזר ונדפס בהוספות בשם 'תורת המשבי"ר'. וגם שם הובאו תולדותיו בראש הספר.
שם ד"ה וראיתי - צ"ל משה בירדוגו.
שם - צ"ל ובספרנו יש.
שם עמוד י 'מו"ה רפאל יעקב סורנאגא' - ראה עוד עליו בס' קהלת צפרו - הקהילה והשדרי"ם למהר"ד עובדיה ז"ל.
ואולי הוא זה המובא גם להלן (מקור אהרן דף קלה ע"א ד"ה ושמעתי).
שם עמוד יא שורה אחרונה בסוגריים - צ"ל פרשת נח.
שם בגוף הספר דף נח סוף הערה עה - ונדפס בס' תורת משפחת דלויה (עמוד קסג), וראה שם בהקדמה (עמוד מה הערה לח).
שם דף פא ע"א ד"ה הנה שורה ד 'וידוע מה שכתב הרב המליץ ז"ל כי חוש המשוש חרפה היא לנו' - כ"כ הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פל"ו ופ"מ וח"ג פ"ח) בשם אריסטו.
שם ע"ב שורה א - צ"ל פירוש פסוק.
שם דף קסט הערה צג - אינו ט"ס, והשתמשו רבותינו בתיבה זו בלשונם המליצי, ומקורה מאיוב (כא ג) כלו שלאנן ושליו.
שם הערה צד - צ"ל תנו רבנן (וכ"ה בש"ס).
שם דף רד בהערה, שורה א - צ"ל בגמ' מגילה.
שם דף רה ע"ב ד"ה אך, שורה ז - צ"ל מה שכתבנו.
שם דף רו ע"א שורה ג מלמטה 'שכתבו הפוסקים' - אולם ראה בס' התקנות למהרר"מ אלבאז (עמוד כב אות א בסוגריים) שכתב בשם מהר"ר יעב"ץ ודעימיה שלפי התקנה ה"ה אם לא מצוי אצלה בעיר עשר שנים. וראה בזה באורך בס' תורת המשבי"ר (עמוד קנב והלאה).
שם דף רי סע"ב, בדברי מהר"ר משה בירדוגו - ועל פי דבריו יש לבאר מדוע בחר הקב"ה בשם 'משה' יותר משאר שמותיו של מרע"ה, שכן שם זה רומז לתורה, שהיא מהותו של מרע"ה. וא"ת שגם השמות 'טוב' ו'טוביה' רומזים לתורה, שכן אין טוב אלא תורה (כדאיתא באבות פ"ו מ"ג). וי"ל דשאני שם 'משה' המורה על שחייו ניצלו בזכות התורה, ולכן מסר גם הוא עצמו בעד התורה, שלא אכל ולא שתה ארבעים יום, ואמרו בסוטה (יג ע"א): ת"ר בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות, שנאמר חכם לב יקח מצוות.
שם דף ריג ע"ב ד"ה ומה, הקשה על דברי רבי נחמיה - וי"ל דרבי נחמיה לשיטתיה לעיל שביאר שראתה שהוא הגון לנביאות. והוא בהקדם דברי הרב המחבר להלן (מקור אהרן דף כא ע"א ד"ה וכדי) שכתב לחלוק על דברי הרב מגלה עמוקות שכתב שדין נישואין יש להם ישראל עם הקב"ה, והרב המחבר ס”ל שבעולם הזה יש לישראל דין ארוסה, אבל לעתיד לבוא יהיה דין נישואין גמורים. ע"ש (ועי' בחידושי רבי רפאל חיים בן עטר פרשת וארא דף מח ע"ב ד"ה או יובן בסגנון). ואפשר שמי שהגיע למדרגות הנבואה דין נישואין יש לו עם הקב"ה, ולכן עשתה לו חופה להראות ענין זה, והוא כדי שלא ישלטו בו המצרים, כי אין שפחות אחר אישות כמו שביאר הרב המחבר בכיו"ב להלן (מקור אהרן דף כח ע"ב ד"ה ויישב).
והנה הרב המחבר בס’ בית אהרן (דף תלא ע”א) כתב שביום שהוקם המשכן נכנסו ישראל אז ככלה לחופה. ע”ש. ולכאורה סותרים דבריו למה שכתב בס’ מקור אהרן הנ”ל שבעולם הזה יש להם דין ארוסה. וי”ל דשאני דור המדבר שהיו דור דעה, ועליהם אמר מרע”ה מי יתן כל עם ה’ נביאים, והנביאים דין נישואין יש להם עם הקב”ה וכדלעיל.
שם דף רכד ע"א בסוף הדיבור הא' - צ"ל שטעיתי בדין זה.
שם דף רנח ע"א ד"ה וטעם, שסתם דור ע' שנה - וראה בשלמא בעלמא (לך יב א).
שם דף רנט ע"א סד"ה ולי - וראה להלן (דף שלט ע"ב ד"ה או, ודף שפא ע"א ד"ה או) ובס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (ס"פ האזינו).
שם דף רצא ע"א ד"ה מקשים, שורה ב 'לקצת מפרשים' - כ"כ בחנוכת התורה.
שם דף שא סע"א - יש למחוק את הפסיק.
שם ע"ב שורה יג 'ושם השני מבעי ליה' - וכן הקשה בס' שבות יהודה למהר"י אלבאז. ע"ש מה שתירץ.
שם שורה כד - צ"ל הך הצלות.
שם דף שלב ע"ב ד"ה ויש, שורה א - צ"ל ככיה ושניה.
שם דף שלג ע"ב ד"ה אי, שורה ב מלמטה - צ"ל לרב המנונא.
שם דף שלו ע"ב ד"ה וחידש, שורה ב - צ"ל רימון מצא.
שם דף שלט ע"ב ד"ה או, בדברי הרב פרשת דרכים - הביאו הרב המחבר גם לעיל (דף רנט ע"א). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם דף שמג ע"ב ד"ה והרב - וראה עוד להלן (מקור אהרן דף קעח סע"ב).
שם דף שסג ע”ב ד”ה וקיבלתי, בשם מהר"ר רפאל יעקב - דברים אלו הביאם עוד הרב המחבר להלן (דף תלא ע”א) ובס’ מקור אהרן (דף קעט סע"א).
שם שורה ד - צ"ל פי"א מהלכות גירושין הט"ו.
שם דף שעה ע"ב ד"ה וכבר, שורה א ’וכבר צווחו במדרש הזה’ - עי’ בחידושי רבי רפאל חיים בן עטר ובדברי הרב המגיה שם.
שם דף שעח ע"ב ד"ה או, שורה ב - חסר סיום הסוגריים המרובעות לאחר תיבת 'אלעזר'.
שם דף שפא ע"א ד"ה או, בדברי הרב פרשת דרכים - הביאו הרב המחבר גם לעיל (דף רנט ע"א). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
דף תטו ע"ב סד"ה וכהאי - ולכאורה יש להקשות על דברי כת הקודמים, שכן מסקנת המדרש דלעיל היא שהקב"ה אמר 'תנו לזה צדיקים ולזה רשעים', וא"כ הרשעים לא יצאו מהגהינם לעולם, והצדיקים לא יעברו שם להוציאם. וי"ל שכוונת דברי הקב"ה היא 'תנו לזה צדיקים' ורשעים אלה שנתמרק עוונם צדיקים איקרו, 'ולזה רשעים' דרך נתינה דוקא, משא"כ דרך העברה שאפילו צדיקים יכולים לעבור שם.
דף תלא ע”א ד"ה עוד, שורה א ’פרשת תרומה’ - דף שסג ע"ב ד"ה וקיבלתי. ועי’ במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם בסוף העמוד, שישראל דין נישואין יש להם עם הקב”ה - עי’ במש”כ בזה בס”ד בגליון לעיל (דף ריג ע”ב).
מקור אהרן דף ג ע"א ד"ה או, שורה יב 'כנפש האב כנפש הבן' - לשון זה הוא עפ"ד הכתוב ביחזקאל (יח ד).
שם שורה כא - צ"ל שאוהבים אותן.
שם ע"ב שורה ח 'וכשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין חיוב מיתה באכילה' - ואפשר לומר שהנחש רמז בדבריו גם שהאמת אינו כן כי אם 'לא מות' בנגיעה, אבל 'תמותון' באכילה.
שם דף ד ע"א סוף הדיבור הא' - ועוד יש לבאר דברי המדרש פליאה שאדם הראשון לא האמין לדברי חוה שאין עונש מיתה על עץ הדעת, וחוה אף היא עשתה כמעשה הנחש שנתנה לו בידו את הפרי בעל כרחו להראותו שאין עונש מיתה בזה, אולם עלה בדעת אדם לחלק בזה שעל הסייג שלא לנגוע אין עונש מיתה, משא"כ אם יאכל מעץ הדעת ימות כמאמר ה'. ועל זה השיבה חוה שדם נדה יוכיח, שאע"ג שבנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים (כדאיתא בנדה סו ע"א), החמירו בזה הפוסקים להחשיבו דין גמור, וכתב ע"ז הרמב"ם (פי"א מהלכות איסורי ביאה ה"י) 'כל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד, ואין לסור ממנה לעולם'. וכמו כן הכא הנגיעה דינה כאכילה, ואם אין מיתה בנגיעה, אין מיתה גם אם יאכל.
שם דף ז ע"א ד"ה וכתב, שורה ה בסוגריים - צ"ל בראשית יד.
שם ע"ב ד"ה ומיהו, שורה א 'דאביי ורבא פסקי הילכתא כרבי ישמעאל' - אולם ראה בס' עבדא דמלכא (ברכות ח"ב סימן קטז אות ג ד"ה והנה) שרבא לא ס"ל כרבי ישמעאל.
שם דף ח רע"א, בדברי הרב לחם משנה - והביאו בברכי יוסף (י"ד סימן רמו אות א). ע"ש.
שם ע"ב ד"ה וזה, שנענשו האבות על ששיטתם בישיבה היתה כרשב"י - וראה עוד מש"כ בזה בשלמא בעלמא (לך יב ה),
שם ד"ה לכך, שורה ג מלמטה 'כי מי שאפשר לו להיות תורתו אומנותו כהרשב"י ע"ה וחביריו שפיר דמי - וכיו"ב כתב בנפש החיים (שער א פ"ח). ע"ש. והו"ד בס' עבדא דמלכא (ברכות ח"ב סימן קטז אות ו ד"ה ויעויין). ע"ש.
שם דף י ע"ב פרשת וירא בשם מהר"ר משה פרץ בביאור 'ואקחה פת לחם' - ואפשר לבאר שלכן גם נתן להם לשונות בחרדל, שכן בשר חי אינו ראוי להתכבד (ראה בכתבי רבי שלמה עמאר פ"ד ריש הלכות תערובות) ואילו לשונות בחרדל עולות על שלחן מלכים.
איברא שהאדם שחושב שמעשיו עדיפים על מעשי הקב"ה, עלול להתגאות ולכפור בה' חלילה, באומרו שהוא יעשה לעצמו אלהים אחרים, שכן אם עושהו בעצמו עדיף.
ובזה יש ליישב איך בני ישראל חטאו בעגל ימים אחדים לאחר מתן תורה וראותם את האש הגדולה, וכבר אמר השי"ת על מתן תורה (יתרו כ יח-יט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, הרי שמתן תורה היא הראיה הגדולה כי שוא עבוד אלהים אחרים, וא"כ איך נכשלו בעבודה זרה מיד לאחר מכן.
ולהנ"ל מיושב שמאחר שבמתן תורה ראו שנעשה אדם עדיף, טעו לחשוב שגם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עדיף.
ובזה יש לבאר טעם הקרבנות, שרבינו יצחק אברבנאל ז"ל בפי' עה"ת (בהקדמה לספר ויקרא פרק ד) כתב, וז"ל: דעת הרב המורה בפל"ב ח"ג הוא שהקרבנות לא צוה אותם יתברך על הכוונה הראשונה, אלא שכאשר שולח מרע"ה לתת אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו', והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיה אז כל העמים רגילים בו והעבודה הכוללת לבני אדם לאלוהיהם היא להקריב מיני בעלי חיים וכו', לא גזרה חכמתו לצוות אותנו שנניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם כי אז לא יעלה בלב לקבלו, לפי שטבע האדם הוא תמיד נוטה למורגל וכו', ובעבור זה השאיר השם מיני העבודות ההם וכו' וצוה לעשותם לשמו ית'. עש"ב. ועי' בס' שלמא בעלמא (סימן תקסח) ובמש"כ בס"ד בגליון שם. ואפשר לבאר שהקרבנות הם במילי שבהם מוכח שמעשה אדם עדיף, והם סולת למנחה וקרבן בעלי חיים (כמבואר לעיל שהם מוכיחים שמעשה אדם עדיף), וכן יין לנסך (דאישתני למעליותא על ידי אדם כל כך שלכן משתנית ברכתו), ושמן (שתחלתו מר וסופו מתוק כדאיתא בדברים רבה פ"ז ס"ג). ומכיון שבכל הדברים האלה יש את החשש שהאדם יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ויכפור בעושהו ח"ו, לכן יש להקריב מינים אלו דוקא לה', שכן מעשה אדם עדיף כשעושה נחת רוח ליוצרו דוקא.
ובזה יבואר הטעם שתרומה מדאורייתא היא בדגן תירוש ויצהר דוקא, והזרוע והלחיים והקבה בבעלי חיים, שכן בכל אלו יש לאדם להקריבם לה' שלא יבוא לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ויכפור בעושהו ח"ו.
ויש לבאר עוד בזה מה טעם השתנה היין שמנסכים אותו לע"ז, שכן האדם הרואה שמעשיו הועילו כל כך ביין שהשתנתה ברכתו למעליותא, יכול גם לטעות שיש לו לעשות לעצמו אלהים. ובזה יבואר גם הטעם שיש לברך על היין בקידוש ושאר מצוות, כדי להשתמש בו להקב"ה בהבינו שמידך נתנו לך.
ויש לבאר בזה הקשר בין פרשת ויקרא להפטרתה [ראה בטור (א"ח סימן תכח אות ח) בשם הפסיקתא שמבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה. וע"ע בהקדמת ספר אוצר ההפטרה לאאמו"ר נר"ו (ד"ה יתר)], שבפרשת ויקרא יש את ענין הקרבנות, וביארנו לעיל שטעמם כדי שידע האדם שאף שמעשה אדם עדיף היינו דוקא אם כוונתו לשם ה', וכיו"ב יש ההפטרה, שבתחילתה נאמר (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, שהקב"ה מחבב את מעשי האדם, ולכן לאחר מכן (שם מד ו והלאה) מזהירם על עבודה זרה, שאל להם לעשות אלהים אחרים מעשה ידי אדם, ואמר שם (פסוק יד והלאה) שהאדם יקח עץ ויצלה בו צלי ויאפה בו לחם ושאריתו לאל עשה לפסלו. והיינו כמבואר לעיל שכשרואה שמעשיו עדיפים בבשר ובלחם יכול לבוא לטעות שגם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עדיפי, ויש לו לזכור את המבואר שם (פסוק כא) 'כי עבדי אתה, יצרתיך עבד לי', שמעשי אדם עדיפי כשהאדם עובד בהם את בוראו דוקא, ולא בעשותו אלהים אחרים.
שם דף יג ע"א ד"ה אך, שורה א - צ"ל הוקשה לו.
שם ע"ב שורה ג 'לכן אין יעקב צריך ליקרא אברהם' - ובס' שבות יהודה למהר"י אלבאז (מהדורת תשס"ח עמוד לג) הביא מה שהקשה על זה הרב זרע ברך (מהדורא קמא) שאם אברהם נקרא בשם ישראל, מה צורך היה להחליף שמו מאברם לאברהם, והלא שם ישראל חשוב יותר מאברהם. ותירץ שקודם התעלה אברם ליקרא אברהם, ולאחר מכן התעלה יותר עד שנקרא בשם ישראל. ע"ש.
שם שורה י - צ"ל אלא הנקרא ישראל שמשתרר על מלאכים, כי אברהם, וכן יצחק הנקרא אברהם, שהוא אב להמון.
שם דף טו ע"ב ד"ה וכשבא, שורה ד 'אם תלד רבקה שני בנים בשני עיבורים' - וראה בס' שבות יהודה הנ"ל (עמוד לה) שהוסיף בזה עפ"ד חז"ל שעשו השחית רחם אמו בלידתו, ולכן לא היה יכול יעקב להולד לאחר מכן אם לא היו שניהם בבטן אחד.
שם דף יח ע"ב סד"ה עוד - ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת שלמת חיים איך מותר לקבל שכר על תקיעת שופר וכיו"ב אע"ג שאינו רואה סימן ברכה, והרי בקבלו את שכרו הוא מראה שאינו מאמין בדברי חז"ל שאין בו סימן ברכה, דאל"ה למה ירצה לקבל את הכסף שאין בו ברכה. ולדברי הרב המחבר אפשר לומר דהתם נמי אם נותן מזה מעשר יראה בו ברכה. והאי מילתא תליא נמי במה שנחלקו אם הברכה של 'הביאו את כל המעשר' וגו' נאמרה גם במעשר כספים.
שם דף כא ע”א ד”ה וכדי, שישראל יש להם דין ארוסה עם הקב”ה - עי’ במש”כ בזה בס”ד בגליון לעיל (בית אהרן דף ריג ע”ב).
שם דף לא הערה סא - צ"ל תנא דבי אליהו.
שם דף נח ע"ב ד"ה וכתב, שורה ג מלמטה - צ"ל לזה מקשה.
שם דף ס ע"ב שורה ב - צ"ל ופסקה זוהמתן.
שם דף סא ע"א סד"ה אמנם - ואפשר לבאר עוד כדברי הרב המחבר שיתרו חשש שיאמרו שהתגייר שלא לשם שמים, ועל כן ביאר לו משה שהטובה שיקבל אינו כשכר על מה שהתגייר, אלא עם ישראל ייטיבו לו כהכרת הטוב על היותו להם לעיניים, שיעץ להם על ענין הדיינים (וכמו שביאר הרב המחבר להלן בסמוך שעיניים היינו סנהדרין).
שם ד"ה או, שורה ב - צ"ל ולא במלחמת.
שם ע"ב סד"ה כבר - ועי' במה שביאר בזה הרב המחבר להלן (דף קפב ע"א).
שם דף סז ע"ב ד"ה אי, שורה ה 'והוי אהני עובדא' - לכאורה קשה שהמרגלים למדו מעונש הצרעת של מרים, ואם בגדי כהונה או הקטורת היו מכפרים לא היתה מצטרעת ולא היו לומדים ממנה ולא הוו אהנו מעשיה.
שם שורה כ 'נענשו ישראל על ידם ונתחייבו כולם כליה' - לכאורה גם על זה יקשה כדברי הרב המחבר לעיל דכי היה עוונם חמור יותר מעבודה זרה שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ומכיון שחזרו בתשובה באומרם 'הננו ועלינו' וגו' למה לא הועילה להם התשובה.
שם דף עב ע"א ד"ה ואומרו, שורה ז 'לרמוז שהיה עניו' - כי נאמן בגימ' עניו (עם האותיות והכולל).
שם הערה לז - ואולי כוונת הרב המחבר דקרא קאמר וישמע ה' דוקא, ולא שמעו אחרים, ולא היה בזה בזיון [וכמ"ש הרב המחבר (לעיל דף סז ע"א ד"ה ואם) דהוה בצינעא], ולכן משה בענוותנותו מחל להם, שאם היו שומעים אחרים לא היה מוחל על בזיונו, שכן הוא הדין, ודלא כשאול וכדאיתא ביומא שם. וקדייק קרא שמשה היה ענו מכל האדם שעל פני האדמה דוקא, דלא כשאול שלא היה על פני האדמה עדיין, והרבה בענוותנותו יותר ממשה שלא כדין.
שם דף פב ע"ב ד"ה פירוש, שורה ב - צ"ל וכבר כתובים.
שם דף קב ע"א סד"ה או הא' - ואפשר לבאר עוד בזה שאע"ג שהישיבה על הקרקע גורמת דלא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, מ"מ הענוה מסייעתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כדאיתא בערובין (יג ע"ב) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן וכו'. וראה בקובץ עלים לתרופה (גליון א'רכט מדור עלי הדף) שהביאו דברי האחרונים בטעם הדבר. וראה בדברי הרב המחבר לעיל (דף עא סע"ב) שכתב ענין זה.
שם סד"ה או האחרון - ואפשר להוסיף ש'בת' ר"ת בן תורה.
שם דף קכו ע"א ד"ה וזה, שורה ה - צ"ל וצריך לומר משום.
שם דף קכח ע"א
שם דף קל ע"א ד"ה או הב', שורה א - צ"ל יאמר 'גמלתהו'.
שם דף קלא ע"ב בדיבור הא' שורה יא 'מאי מלת ויריצוהו' - ואפשר ליישב עפמ"ש בקונטרס באר הפרשה (פרשת מקץ תשפ"ד עמוד ז) בשם ספר תולדות אדם להרב מאוסטרובה (נר ז דחנוכה) שלא רץ מעצמו אלא הוצרכו להריצו אל המלך, והיינו טעמא משום שיוסף הצדיק האמין והכיר שהכל בידי שמים ושחרורו מבית האסורים יהיה באותו רגע שנגזר בשמים, לא לפניו ולא לאחריו, ואם כן מה לו למהר ולרוץ בחינם, לכן הוצרכו עבדי פרעה להריצו.
שם ד"ה אך, בביאור 'חטאי' בלשון רבים - וכ"כ בס' פרשת רא"ה (דף לב ע"ב ד"ה וידבר). ע"ש.
שם דף קלה ע"ב ד"ה קצת - וכ"כ בס' פרשת רא"ה (דף לד ע"א ד"ה א"נ).
שם דף קלו ע"א ד"ה קצת, שורה ב - צ"ל הכא נמי יאמר.
שם דף קעח ע"ב סד"ה זה - ואפשר לומר שאף רבי יהודה מסכים לביאור זה, ושאני גבי יוסף שנאמר עליו 'אברך' כשהרכיב אותו במרכבת המשנה ונתון אותו על כל ארץ מצרים, ומכל זה מוכח שאין כוונתם לבזותו, אלא לומר שהוא חכם אע"פ שהוא רך בשנים.
שם בסוף העמוד - וראה עוד לעיל (בית אהרן דף שמג ע"ב ד"ה והרב).
שם דף קעט סע"א - דברים אלו הביאם הרב המחבר בס’ בית אהרן (דף שסג ע"ב ד"ה וקיבלתי). ועי’ במש"כ בס"ד בגליון שם.
חידושי רבי יצחק קורייאט שבסוף הספר - נדפסו כבר בקובץ מן הגנזים (חלק טו עמוד סו והלאה). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם דף ה ע"א אות ב - דברים אלו חזרו ונדפסו להלן (דף יב ע"א). וראה במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם דף ז הערה עה - צ"ל 75 מיכה.
שם דף יב ע"א פרשת חקת - חידוש זה נדפס כבר לעיל (דף ה ע"א). ע"ש. ובקובץ מן הגנזים (שם) לא נדפס פעמיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה