יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

שם הספר: אוצר הפרשה - בראשית.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בתחילת הספר בברכת הגומל - יש להעיר ממה שאמר לי אאמו"ר נר"ו שי"ל בסוף נוסח הברכה 'שגמלני כל טוב' הוא"ו בחול"ם.

בברכה שלפני ההפטרה - בסוף הברכה י"ל 'והצדק' הוא"ו בשב"א.

בדף כ ע"ב סוף הדיבור הא' - י"ל שגזירת המיתה היתה לטובתו כדי שיזכור יום המיתה ובזה ינצל מהיצה"ר (כמאמר הכתוב והחי יתן אל לבו, וכמאמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה), וזה לא נשאר כעונש אלא כסיוע למלחמה ביצה"ר.

שם, בסוד"ה דוגמא - י"ל דשאני חילול ה' שלא מתכפר עד יום המיתה, משא"כ שאר עבירות שמתכפרות מיד.

בדף כה סע"ב - ומובן בזה שקראו שמה נעמה מלשון נעימות, דהיינו שהיו שמחים שנולדה כי חזרו בתשובה. ובזה הביאור תתורץ קושיית רש"י שלא היה לו לבאר כל זה, שכן י"ל שבא ללמדנו הכתוב ערך התשובה. ומה שיישב רש"י, היינו דוקא למ"ד שלמך הרגו לקין, אולם לדעת המדרש (בראשית רבה) שקין נהרג במבול עדיין קשה. ולהנ"ל מיושב.

בדף לז ע"א ד"ה כאשר, שורה ה - צ"ל עושים דבר.

בדף קמג ע"א 'אמרו חז"ל שמחמת בשורת העקידה פרחה נשמתה' - כ"כ ברש"י להלן (פסוק ב). ומקורו מפרקי דרבי אליעזר (פרק לא).

בדף קמד ע"א, שאיך מתה שרה בגלל העקידה, והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין - עי' בשדי חמד (דברי חכמים סימן פב, ובמערכת הש' כלל נח) בענין אם הבטחה זו נאמרה גם בסכנה טבעית. וע"ע בפרישה (י"ד סימן רמז אות ח). ובעיקר התירוץ שהגיע זמנה של שרה למות, כן תירץ בס' טעמא דקרא.

בדף קמה ע"ב, שורה ג' מלמטה - צ"ל משיגים.

שם, בענין ענוותו של אאע"ה - מדברי המדרש מוכח שגם מה שלא בא בטרוניא עם הקב"ה הוא משום ענוותנותו. ובזה יבואר מה שמצינו שיש שכפרו בעיקר בגלל השואה ואחרים התחזקו באמונתם [וכ' בס' לחנך בשמחה (עמוד צא) שהאדמו"ר מקלויזנבורג בשהותו במחנה ההשמדה היה חוזר כל היום על הפסוק (תבוא כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'], ולהנ"ל מבואר שהכל תלוי במידת הענוה.

בעמ' קמח בראש העמוד - צ"ל פרק כג כד.

בעמ' קמט בראש העמוד - צ"ל פרק כד. וכן יש לתקן בעמודים הבאים.

בדף קנז ע"א - דברים אלו חזרו ונדפסו ברובם להלן (האזינו לב מז).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף קעג ע"א שורה ג 'ויש אומרים דוקא בלילה' - מחלוקת זו הובאה בס' אוצר פסקים ראש חודש וברכת הלבנה לאאמו"ר נר"ו (סימן כו).

שם באות ד שורה א - צ"ל מדרש רבה.

שם בע"ב ד"ה בילקוט - רמז קטו.

בדף קעד ע"ב ד"ה תמה - עיין עוד תירוץ להלן (דף קצז סע"א).

שם בד"ה ונ"ל 'דהעדיף יעקב ללמוד עם אפשרות בחירה' - ולכאורה קשה מהא דאמרו (ערובין יג ע"ב) שנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אמרו (אבות פ"ד מכ"ב) שעל כרחך אתה נולד. וי"ל כדברי התוס' (עירובין שם ד"ה נוח בתירוץ הב') שאצל צדיקים נוח להם שנבראו, ומכיון שבבטן אמו רואה הולד מסוף העולם ועד סופו (כדאיתא בנדה ל ע"ב), ידע יעקב שיהיה צדיק.

בדף קעו ע"ב ד"ה והשבתי 'גדלות של אדם לא נמדדת בעבירה מסוימת שעשה וחזר בתשובה ממנה, אלא בחיובי' - ונראה שזו כוונת התוס' (שבעין יעקב שבת נה ע"ב) שתירצו קושיא זו בזה"ל: י"ל דלא הוו חשיבי כוותייהו ומחטא נמי לא חטאו. ע"כ. ועי' בהרי"ף (שבעין יעקב ספ"ק דב"ב) ובחידושים (שבעין יעקב שם) ובס' אברהם את עיניו (ב"ב יז סע"א).

שם בד"ה וזהו מה שכתוב - בתהלים (כד ג).

שם בדף קפב ע"א ד"ה בשם הגר"א מוילנא הובא - בספר קול אליהו (סימן כו).

שם בסוגריים 'עיין שו"ת הרשב"א" - כבר ציינו לזה בס' קול אליהו (שם בהערה).

שם 'דבר זה גם נדרש יפה בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, עקב היינו במיוחד עירובי תחומין' - כ"כ בחת"ס עה"ת. והעירו בעלון קב ונקי (פר' תולדות תשע"ה) שבש"ס דריש לה מ'תורותי' ולא מ'עקב'.

בדף קפז ע"א ד"ה וצ"ע 'וי"ל שעינים כהות אלו הם שהובילו לידי אפשרות גניבת הברכות וכו', ובאמת שכר גדול הוא' - ובזה מיושב קושית הרי"ף שבעין יעקב (ב"ב יז ע"א) ע"ד רש"י (שם בריש העמוד) שיצחק לא חסר שום טובה, והרי כהו עיניו מראות. ע"ש. ולהמבואר מיושב, שמה שעיניו היו שכר גדול הוא לו.

שם בסע"ב - דבר זה כבר נכתב לעיל (בע"א).

בדף קפט סע"א 'והלא יש כאן מצות כיבוד אב ואם' - עי' בנזיר (סא ע"א), אלא במי שמוזהר בכיבוד אב ואם. וביארו המיוחס לרש"י והתוס', שגוי אינו מוזהר על מצות כיבוד אב ואם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קכז).
   ומהרי"ח סופר נר"ו בס' אור משה (סימן כד), כתב להקשות מדברי הש"ס בנזיר ועוד דוכתי, על דברי ר"נ גאון (בהקדמתו לס' המפתח) וסיעתיה, דס"ל שבן נח מצווה על מצוות שהשכל מחייבם. עש"ב. וכן הקשה מהר"ד קאהן בס' ואם תאמר ח"ד (סימן א'קד). ע"ש. וע"ע למהרי"ח סופר בספרו יחי יוסף (סימן טז אות יא ד"ה והרה"ג) שאף הוא דן בזה בקצרה. וע"ע בקובץ בית אהרן וישראל (גליון עט עמוד קמו) שדן בזה הרב הכותב שם. וכתב שם (בגליון פ עמוד קכח) מהרי"א קונשטט נר"ו להעיר מדברי הש"ס בנזיר [וראיתי בס' פניני תורה (בראשית עמ' מד ועמ' קב ועמ' קיט ועמ' קכג) שהוכיח גם מסנהדרין (נו ע"ב) "עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינים שבת וכיבוד אב ואם", הרי שבן נח אינו מצווה על כיבוד אב ואם. ע"ש. וכן הוכיח בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פה עמ' קכט). וע"ע בחידושי רעק"א (יו"ד סימן רמא ס"ט) בשם הרב אשל אברהם ז"ל [והוא באגרות הפמ"ג שבריש א"ח אגרת ג אות כ] ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קל ד"ה והנה מקור) ובקו' מריח ניחוח (גליון עב דף ה ע"א וגליון צה דף יד ע"ב). גם יש להוכיח כן ממה שענו השבטים ליעקב אבינו (מקץ מג ה) "ואם אינך משלח, לא נרד", ולא חשו לסתור את דבריו שאסור מדין מורא כדאיתא בקדושין (לא ע"ב). ועי' ביומני טאלנא (עמ' קצט) שהעיר כן כל דברי יוסף שאמר לאביו (ויחי מח יח) לא כן אבי. וע"ע בס' עיטורי חיים (עמ' עג) בשם הרב פני מנחם ז"ל. ועי' להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) שקיים יעקב אבינו מצות כיבוד אב ואם כדי להשלים לתרי"ג מצוות].
   ובס' אור משה (שם) כתב ליישב עפ"ד הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד, דבני נח חייבים מצד חובת שכל האנושי, ולא מצד חוקי התורה. ע"ש. אולם כ' הרב אור משה (שם), שעדיין יקשה מ"ש במדרש מאור האפלה (ויקרא כ ז, דף שסא): אמרו איש איש, להביא בני נח, שהם מצווים בכבוד אבותם. ע"כ. הרי שמפורש שבני נח מצווים על כיבוד אב ואם.
והנה מלבד מה שיש לומר דהמדרש פליג ע"ד הש"ס, יש ליישב שהמדרש מתכוון רק לרמוז על חיוב בני נח, ואסמכתא בעלמא הוי, ובאמת עיקר חיובם מצד חובת שכל האנושי, וכדברי הנצי"ב.
   וכן אפשר לבאר מש"כ הה"כ בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קטו) להביא ראיה מפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כג) שנכנס חם ומצא לערות אביו ולא שם על לבו מצות כיבוד אב יצא והגיד וכו'. ע"ש. ואע"ג דלישנא דמצוה נקט, מ"מ אפשר לבאר דבריו כדברי מדרש מאור האפלה הנ"ל.
   ונראה לבאר בעיקר הענין עפ"ד התוס' (ערובין יג ע"ב ד"ה נוח) בתירוצם הב', דמה שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק, אשריו ואשרי דורו. ע"כ. וכן מוכח מדברי רבנו חננאל בפירושו (שם). ע"ש. ולכן כיון דבני נח רובם ככולם אינם מקיימים ז' מצוות בני נח, ולכן גם אין להם חלק לעולם הבא, ולעת"ל יהיו עצמותיהם מאכל לאשים, בודאי שנוח להם שלא נבראו. ולכן מצד השכל אין לחייבם במצות כיבוד אב ואם, כיון שהוריהם גרמו להם רעה במה שהולידום, ולא יחייב השכל לגמול טובה תחת רעה [ויתירה מזו כ' בס' ואם תאמר ח"ב (סימן תשל) בשם מהר"ל מפראג להקשות ע"ד מתני' ב"מ (לג ע"א) דחייב אדם בכבוד אביו שהביאו לחיי העוה"ז ויש לו להכיר טובה. והרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועי' בחדושי אגדות למהר"ל מפראג (ב"מ לג ע"א). ושו"ר להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (פר' יתרו עה"פ כבד את אביך) שכ' להדיא שלרשע שנוח לו שלא נברא, א"כ לא היה לו לכבד אב ואם. ע"ש]. ועפ"ז ל"ק מדברי הש"ס ע"ד ר"נ גאון.
   אולם המדרש מאור האפלה הנ"ל אפשר דס"ל כמ"ד (בערובין שם) דנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא [ואפשר לומר כן אם נאמר כדברי הרב חתם סופר דבית הלל לא חזרו בהם אלא בית שמאי רבו עליהם, עי' בס' מגדים חדשים (ערובין יג ע"ב ד"ה נמנו הא')]. והיינו אפי' אם לא מקיים המצוות כלל (דכן מוכח ממה דלמ"ד נוח לו שלא נברא היינו כשאינו צדיק וכדלעיל). ולפי"ז השכל יחייב לכבד אב ואם [וכדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל שכיבוד אב ואם היא מצוה שכלית. וכ"כ בערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב). ע"ש. וכ"כ בס' בן חכם (בפתיחה ד"ה וביאר) בשם ס' רחמי האב (בהוספות מהרש"ז ערנרייך ז"ל). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה  (ואתחנן ה יב), והאריך בזה בספרו למען יאריכון ימיך (בהקדמה עמ' א). וע"ע בכתב סופר (פר' ואתחנן עה"פ כבד את אביך וגו') ולמהר"ג פלדר ז"ל בס' נחלת צבי (עמ' לז ד"ה יחס) ובשו"ת חזון עובדיה (סימן יט בהערה, בהנד"מ עמ' רפד). ובס' פריו יתן (סימן נה אות ב)]. א"נ י"ל דס"ל להמדרש דנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אינה מצוה שכלית, ומ"מ קא יליף מקרא על חיוב בני נח.
   וע"ע בזה בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קיד) ובקובץ מריח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב וגליון קפג דף יד ע"ב).
   ודרך אגב, במנחת חינוך (מצוה לג) הסתפק אי מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו. ע"ש. ומהר"מ גרוס נר"ו (מח"ס משפט האבידה ועוד) בתשובה העיר בזה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ריש פאה). ועי' בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צה עמ' טו וגליון קפב עמ' ה) מה שהביא בזה מדברי האחרונים. וע"ע בס' למען יאריכון ימיך (עמ' יד אות ג) ובילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סי' ס אות ו).

בדף קצז סע"א 'מדוע יעקב פירכס לצאת' - ע"ע במה שדן בזה לעיל (דף קעד ע"ב).

בדף רב ע"ב, הקשה אמאי דוקא גבי יעקב ונעמי נאמר שפנה זיוה פנה הדרה - יש לבאר עוד עפמ"ש בב"ר (פס"ח סימן ו): וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו, ואת אמר: ויצא יעקב? רבי (זעירא) עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: בזמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה. ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגו', ותצא, וכי לא יצא מן המקום אלא היא, והרי כמה חמרים כמה גמלים יצאו, ואומר ותצא? רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, ור' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר: כשהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה ניחא, דתמן לא היתה שם, אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק ורבקה? רבי עזריה בשם רבי סימון אמר: לא דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותו של שני צדיקים. ע"כ. וזהו החידוש בכאן, שלמרות שיש צדיקים אחרים בעיר, מורגשת פניית הזיו ההוד וההדר (ועי' להרב חתם סופר בספר תורת משה השלם עה"ת שכתב שכל באר שבע היתה מלאה צדיקים מתלמידי אברהם ויצחק). וגם גבי נעמי איכא חידושא דהו"א שאם כל העיר רשעים אין להם את עדינות הרגש לידע שפנה זיוה פנה הודה פנה הדרה, קמ"ל.
   ועוד אפשר לבאר שההוד הזיו וההדר של הצדיק הם התרוממותו מעל עניני העוה"ז ושנאתו לבצע. וזה מה שאירע ליעקב, וכמו ששמעתי לבאר מש"ב הר' יחזקאל מרקוביץ נר"ו, שלמרות שהיה גיבור ויכל להרוג לאליפז שבא להורגו, העדיף לסייע בעדו לקיים מצות כיבוד אב בנותנו לו את כל כספו [וכמ"ש רש"י להלן (כט יא). וכבר כתבו בפי' בעלי התוס' עה"ת (בשלח יז ח) שהזהירה אותו תמנע אמו שיעקב גיבור ממנו], והעדיף מצוה אחת שיקיים אליפז על פני כל ממונו. וכן גבי נעמי מצינו שביאר רש"י הפסוק (רות א כא) 'מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'' דהיינו שהפילה, ולמה לא ביארו שהכוונה היא שהלכה בעשירות וחזרה בעניות. ועי' בס' בנין אריאל (שם). ועל כרחך י"ל שידעו ז"ל גודל שנאתה ללבצע שלא שייך לומר שאמרה שהיא ריקנית על הממון.

בדף ריד ע״א ד״ה וצ״ע, שורה ב, ׳הוכח לחכם ויאהבך׳ - הוא במשלי (ט ח).

שם ד״ה ונראה - וע״ע להלן (עמוד רטז). ואפשר עוד ליישב דשאני אשה שחייבת במורא בעלה (עי׳ בשו״ת ויברך דוד א״ה סימן קלה שדן בגדר ענין זה), ולכן אין לה להוכיחו.
ועוד י״ל לפי מש״כ בשלמא בעלמא (ויצא לא מא) שאם אדם מוכיח שלא לשם שמים אלא להנאתו, אינו מקיים מצות תוכחה,. ע"ש. והכא נמי הוכיחתו לטובת עצמה להשיב על טענתו.

שם שורה ד מלמטה - צ״ל לעשות כן.

שם ד״ה ויהי, שורה ה - צ״ל לי״.

שם, בקושיא שהיכן נתנסה יעקב - י״ל שחי עם עשו ועם לבן ולא למד ממעשיהם הרעים.  ועי׳ להלן (דף רלג ע״ב). ואפשר לבאר שלכן אמר יעקב לעשו שלא למד ממעשי לבן הרעים (כמ״ש רש״י להלן לב ה). ואמר כן לרמז לו שאף שהם אנשים אחים מ״מ נפיש זכותיה שלא למד ממעשיו הרעים של עשו כשם שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.

שם ע״ב ד״ה כי, שורה ג - צ״ל דאיתא (בפתיחה של מדרש איכה סימן כד) באותה.

בדף רטו ע״ב שורה אחרונה - צ״ל היית. זהו.

בדף רטז ע״ב - ע״ע לעיל (עמוד ריד).

בדף ריח ע״א ד״ה והנה, שורה ג מלמטה ׳ממנו יצאו מלכות והמשיח׳ - תא״מ.

שם ע״ב שורה ט - צ״ל בנה השלישי.

שם שורה יג - צ״ל חשוב לאשה.

בדף ריט ע"א 'יש שתירצו' - כ"כ בס' עלי זבח (בהקדמה עמ' ג) בשם הרב דפרשבורג.

שם ד״ה ונראה - כבר נכתבו דברים אלו בעמ׳ הקודם.

בדף רכט ע״א ד״ה אמר, שורה אחרונה ׳הגמ׳׳ - ביבמות (קג ע״ב) ובנזיר (כג ע״ב).

שם ע״ב ד״ה ונראה - כן יישב בתורה שלמה (הערה נד) בשם הרב נזר הקודש. ע״ש.

בדף רלו ע"ב ד"ה הטענות שורה ג' 'הרופסת' - נדצ"ל המתרפסת.

בדף רלז ע"ב סד"ה ועל כן - אלא שלפי זה עדיין יקשה מש"כ בדעת זקנים הנ"ל, שכן יעקב עשה כהוגן שקראו אדון לאחר שכבר היה מולו. וי"ל שמכיון שכל זה בא כתוצאה מהאחיזה באוזני הכלב, לכן נענש ע"ז, ואה"נ שלאחר שכבר היה מול עשו כן היה לו להתנהג.

בדף רלט ע"ב באהלי שם שורה ד' 'ואז' - צ"ל וכן.

בדף רמח ע"א ד"ה והמדרש - צ"ל רבה.

בדף רנד ע"ב ד"ה וזהו שורה ב' - צ"ל להתחיל.

בדף ער סע"ב - לשמיעה בשפה הספרדית ראה כאן.

בדף רעט סע"א 'ומזלו יעלה' - כ"כ באריכות לעיל (עמ' רלח).

בדף ש ע"ב ביאר שהמצער את חבירו נענש אף אם כוונתו לטובה, ולכן פנינה נענשה - וכ"כ בספרו ואביטה אורחותיך (עמ' רלה) בביאור דברי הש"ס בחולין (ס ע"ב) שהקב"ה ביקש שיביאו עליו כפרה שמיעט את הירח, למרות שתרעומת הירח לא היתה מוצדקת.
   ומצינו בדומה לזה בספר הערוך (ערך ערב הא') שמאה קולות השופר שבראש השנה הם כנגד מאה פעיות שבכתה אם סיסרא (והו"ד בתוס' ר"ה לג ע"ב ובעוד ראשונים, ה"ד בשו"ת יחוה דעת ח"ו ר"ס לז. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על ימים נוראים סימן ה הערה ג). וביאר בס' שיחות לוי (פר' שמות עמ' נד) בשם מהרנ"צ פינקל הסבא מסלבודקא ז"ל (מח"ס אור הצפון), דהיינו טעמא לכפר על המאה פעיות שבכתה, ואע"ג דמיתת סיסרא היתה לצורך הצלת עם ישראל, מ"מ בכית אמו בעיא כפרה. וע"ע בזה בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' קצב. ושם כתב בטעות שבגמ' ר"ה לג ע"ב איתא שאנו תוקעים ק' קולות בר"ה כנגד ק' פעיות דאם סיסרא, ואינו בגמ' כי אם בתוס' שם וכנ"ל).
   והרב אברהם קטאן נר"ו (ר"מ בישיבת כתר תורה במיקסיקו) אמר עוד בדומה לזה ע"פ דברי המדרש [אסת"ר פ"ח סימן א] זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, והיכן נפרע לו, בשושן הבירה, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד [וכ"ה בילקוט שמעוני (רמז קטו עה"פ ויחרד יצחק חרדה וגו')]. הרי דאף שצדק יעקב בקחתו את הברכות בגלל שקנה את הבכורה, מ"מ קיבלנו עונש על צערו של עשו. עכ"ד.
   ועי' בשיחות מוסר למהר"ח שמואלביץ (שנת תשל"א מאמר כד ושנת תשל"ב מאמר ב) שהביא עוד ראיות לזה, וביאר הטעם לזה, שהפגיעה שבין אדם לחבירו היא אש אוכלת, וכל השולח יד נכוה באש, ולא בתור עונש כלל, אלא כחוק טבעי ומציאותי. ע"ש. וה"ד בקצרה מהר"ח פרידלנדר ז"ל בקונ' וידעת כי שלום אהלך (פ"ה אות ה). וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג עמ' מ). וכ"כ באורך בס' בית ומנוחה (עמ' רלז והלאה). ועי' בזה בס' קול חוצב (עמ' תקלד) ובס' ניחוחה של תורה (עמ' קא-קב).
   ובזה אפשר גם ליישב קושיית הרב כלי יקר (וישלח לב ח) עה"פ ויירא יעקב מאוד וייצר לו, ואמרו חז"ל (ברכות ד ע"א) שמא יגרום החטא. והקשה הרב כלי יקר ז"ל שלפני שמונה ימים הבטיח לו הקב"ה שישמרהו, ומדוע חשש שבמשך זמן כ"כ קצר כבר גרם החטא לבטל ההבטחה. ע"ש. ועי' בזה לעיל (לב ח). וע"פ הנ"ל י"ל שחשש למה שציער את לבן בבורחו ממנו. ובפסוקים מבואר שלבן הצטער מאוד, ולכן טען על יעקב (ויצא לא כו) מה עשית ותגנוב את לבבי וגו'.
   ועי' בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עד) שה' נמלך בבית דינו כמה פעמים גם בנוגע למעשה חיובי אם הדבר שה' עומד לתת לאחד יגרום צער או הפסד לאחר.
   ובזה יבואר הטעם שעשרת הדברות מתחילות בא', שכן קראה תגר אות האל"ף על שהתורה מתחילה באות בי"ת, והקב"ה רצה להתחיל בב' דברוך ולא בא' דארור, ופייסה הקב"ה ע"י שהתחיל בה את עשרת הדברות, וכמבואר כל זה בראשית רבה (פ"א). ולכאורה קשה אמאי לא חשש הקב"ה להתחיל את עשרת הדברות בא' דארור. וכבר העיר בזה בס' מעשה זית (פר' כי תשא דף מו ע"ב ד"ה והיינו). ע"ש. וי"ל שהקפדת האל"ף וצערה מזיקים יותר מאשר הרמז שיש בה ל'ארור'. ועי' בס' קדושת לוי (בליקוטים שבסוה"ס דף קט ע"ד ד"ה הכלל) שכ' דמ'אנכי' דעשרת הדברות נמלאים כל טוב.

בדף שו ע"א הקשה איך נשא יוסף מצרית האסורה לבוא בקהל ה' - וי"ל עפ"ד המהר"ל מפראג בגור אריה (ויגש מו י) על הקושיא שאיך יעקב נשא ב' אחיות, שעשה זאת ע"פ רוה"ק. עש"ב. וביאר המו"ל (בהוצאת מכון ירושלם) דהיינו שעשה כן לפי רוחב דעתו. ונראה הביאור בזה, שמכיון שקיום המצוות אצל האבות לא היה בדרך חיוב, לכן כשראו שהדבר חשוב ביותר, עשוהו למרות היותו כנגד חוקי התורה. ושו"ר שכן כתב באור החיים (ויקרא א ט). ועי' לאאמו"ר נר"ו בביאורו על אוה"ח שם. וכן מוכח מדברי דעת זקנים לבעלי התוס' (וישב לז לה). ע"ש. והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות א).
   ובזה יש ליישב גם מה שהקשה בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב), כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה.
ובני חיים עמרם נר"ו אמר ליישב שלפני מתן תורה גם דין זה לא היה קיים. אולם יש לדחות, שאם קיימו כל מה שכתוב בתורה ואפי' עירובי תבשילין, א"כ ודאי גם דין זה קיימו. אלא אם נאמר כדברי המהר"ל מפראג הנ"ל, והכא נמי י"ל ששיערו שחשוב יותר קיום כל המצוות מאשר מה שיקראו הדיוטות. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"א (סוד ישרים סי' יב ד"ה ועוד אני אומר), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סימן כז אות ו) בשם רבינו המאירי (ב"ק פו ע"ב).
   ועוי"ל לפי מש"כ בס' שער שמעון (פר' דברים אות ה) בשם הרב קרית ארבע משם המפרשים, שהאבות לא קיימו את התורה אלא לכתחילה, אך לא החמירו בזה בדיעבד. ע"ש. והנה שעת הדחק כדיעבד דמי [עי' בשו"ת עמק יהושע ח"ה (בקו' שער יהושע שבסוה"ס דף כג ע"א אות יד ודף מז ע"ב ד"ה דיעבד) ובשו"ת במראה הבזק (ח"ה סימן ג הערה ו) ובס' זרע ישראל (עמ' שטז)], ואין לך שעת הדחק גדול מאשר לא לקיים התורה, ולכן קיימוה אף שהיו פטורים ממנה. ובחשיבות קיום המצוות אף שאינו חייב, יש לבאר עפמ"ש בס' משלי המגיד מדובנא (ס"פ קדושים) לבאר דברי רבי חנניא בן עקשיא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שתועלת ריבוי המצוות הוא כדי שלא יהא לאדם רגע פנוי ללכת אחר עצת יצה"ר. עש"ב. וה"ד בס' ענף עץ אבות למהר"ע יוסף ז"ל (ספ"ק דאבות), וע"ש שהוסיף ביאור בזה עפ"ד ספר החינוך (מצוה טז).

ומה שכתב עוד שם שגם השבטים קיימו כל התורה - עי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סוף סימן תרצו) שהקשה איך נשא עמרם את דודתו, ותירץ שדוקא האבות קיימו כל התורה כולה. ובשו"ת הרמ"א (סימן י) כתב שאף יצחק ויעקב לא קיימו כל התורה. ובתפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרק יט) שאברהם קיים אפילו לאוין, ואילו יצחק ויעקב קיימו את העשין בלבד.

ומה שכתב שם בשם המהרש"א להקשות איך נשא אברהם את הגר המצרית - כבר הקשו כן בס' הדר זקנים לבעלי התוס' (חיי שרה כה ה). ע"ש.

בדף שלו ע"ב ד"ה והרי 'שהרבה מפעולותינו אילו היו עם כוונות רוחניות היו נהפכות לפעולות רוחניות, למצוות' - וכן ראיתי בס' קול חוצב (עמ' עו) בשם מהרי"א שר ז"ל (מח"ס עמק ההבנה בתורה וחז"ל ועוד) שהמטפל בילדיו יש לו לכוין לקיים מצות גמ"ח, וכך אפשר לנצל את העזרה בבית ולהופכה למצוות ומע"ט. ושכן אמר מהר"א לופיאן ז"ל לגבי מי שעבודתו לתקן כבישים בא"י, שאם יכוין לקיים מצות ישוב א"י הרי מקיים מצוה זו [וכן הוא בספרו לב אליהו על בראשית (בתולדות שבראש הספר, עמ' לו). וכ"כ בס' הגדת ר' שלום (עמ' כה)]. ושכ"כ בס' אור יהל (פר' במדבר) לגבי שומרי העיר. ע"ש. ואמר לי מהר"ר משה הלל הירש נר"ו (ראש ישיבת סלבודקא) שענין זה ביארו מהרנ"צ פינקל ז"ל, ושנדמה לו שכ"כ בספרו אור הצפון. וכ"כ בהגש"פ שרפי קודש (עמ' רד) בשם ס' גדולת הצדיקים (אות נא). ע"ש. וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' כף החיים (סומן א סוף אות ג).
ובזה אפשר לבאר גם מאמר רבי חנניא בן עקשיא במכות (כג ע"ב) שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שכן כמעט בכל מעשי האדם יוכל לקיים מצוות אם מכוין לכך. וכשהצעתי הדברים בפני מהרמ"ה הירש נר"ו הנ"ל, אמר לי בשם הרב חפץ חיים ז"ל שהאדם יכול לקיים מצוות כמעט בכל מעשיו.
ובזה אפשר ליישב קושיית מהר"י ן' חביב ע"ד הש"ס (ברכות ט ע"א), דבר נא באזני העם וגו', אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והקשה מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י. ולהנ"ל מבואר, שהקב"ה ביקש מעם ישראל שישאלו ממצרים לשם מצוה, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ולא יעשו כן רק להנאת עצמם, וכך ירויחו בזה שמקיימים מצוה. ודוקא באותה שעה הוצרכו לעוד מצוות, שכן איתא בזוה"ק (פר' תרומה דף קע ע"ב) שבשעת קריעת ים סוף היה קטרוג לפני הקב"ה שעם ישראל עברו אותם עבירות כמו המצרים. ע"ש. ולכן רצה הקב"ה להרבות להם זכויות ע"י ביזת מצרים לשם שמים בכוונת שלא יאמר אותו צדיק [ובזה יבואר מה שראיתי למהר"ב שמרלר בהסכמתו לס' ברכת אליהו שהביא בשם המדרש שהים נקרע בזכות הביזה].

בדף שמב ע"ב ד"ה ובבעלי - צ"ל התוס'.

שם ד"ה בזה שורה ה' 'ויחי' - צ"ל ותחי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה