שם הספר: דרך אר"ץ - מנהגי ארם צובה - אורח חיים.
מחבר: רבי אברהם עדס.
דפוס: תש"נ.
בחודש תמוז תשע"ח יצא לאור הגליון הראשון של קובץ מעגלי אר"ץ ובו מנהגי אר"צ לבין המצרים, זכר לחרבן ובעניני אבילות. עש"ב. והוא חלק מספר מעגלי אר"ץ - מנהגי אר"צ במעגל השנה, עדיין בכת"י.
במבוא עמ' יח שורה ח - צ"ל טוב ידיד.
שם עמ' כב כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב) - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל ז"ל (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). וכ"כ בס' תהילת שלמה (בנספח שבסוה"ס סוף עמוד ה) שבמערב הפנימי נהגו ללמוד חק לישראל. ומהר"א פאלאג'י בצוואתו הנד' בראש ספרו פדה את אברהם (בהנד"מ דף ט ע"א אות ג) הזהיר שילמדו יום חק לישראל. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע א"ח סימן קנה). ואף אצל האשכנזים מצינו מי שלמד חק לישראל, ראה בס' מפי דודי (עמוד ה ד"ה אביו).
בגוף הספר בעמ' יא כתב שלא נהגו לומר תיקון רחל בשנת השמיטה - עי' במש"כ במנהג אר"צ בזה בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצו).
בעמוד יב בענין עטיפת הטלית - רוב העם היו עוטפים במשך התפילה את הפלג העליון של גופם בטלית ומעבירים את הקצוות לפניהם ומשאירים אותם בין הידים והגוף, ואילו הת"ח הקפידו שיהיו ב' לפניהם וב' לאחריהם וכמו שנהוג אצל החרדים לדבר ה' בזמנינו בכל המקומות. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ומנהג הת"ח הוא כד' מר"ן בש"ע (א"ח סימן ח ס"ד): מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (שעה"צ אות לט). ושם הביא מש"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן לט) שאפשר כי הם קבלה ממשה רבינו. אולם מהר"ר יעקב חיים בתשובה שבסוף ספר ידי חיים (סימן לה) כתב שבכל אופן שילבש הציצית, אפילו ד' כנפות לפני או לאחריו שפיר דמי. ודייק לה מד' החס"ל. ע"ש. ותשובתו זו נדפסה גם בסוף שו"ת הוד יוסף (סימן לז). ועי' בהערה שם.
בעמוד יג - יש להוסיף שמנהג אר"ץ שאבל לא מניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה, ודלא כמהריט"ץ (בחי' פרק איזהו נשך דף יב ע"ב). כ"כ בס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לה ד"ה ושמעתי) בשם מהר"ר יעקב עטייה ז"ל מעיה"ק בת ים ת"ו. ומהר"ע יוסף ז"ל האריך בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חי"ד סימן כז), ומסקנתו שאף שמי שלא מניח יש לו על מי לסמוך, מ"מ עדיף להניח בלא ברכה. וכן פסק בס' ילקוט יוסף ח"ז (סימן ג אות ט וסימן טו אות א). ובס' מאור ישראל (מ"ק כא רע"א) כתב שיש להניחן בלי ברכה [ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם]. וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן מג אות ד). ע"ש.
בעמוד טז - בענין זמן תפילת שחרית, נהגו להתחיל 'ותתפלל חנה' בעמוד השחר, והתפללו שמונה עשרה לפני שתעלה השמש. וגם ביום א' דשבועות ובהושענא רבה התחילו בעמוד השחר. ושאף נטלו הלולב לפני הנץ החמה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושמע ממהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"צ) שכן עושים בהושענא רבה מפני טורח ציבור. ומהרי"ט ידיד ז"ל התפלל עמהם גם בימות החול. ואולי ס"ל כשיטת הרב בית דוד (סימן לו) שזמן הנץ החמה הוא שיעור שעה אחת לפני שתעלה השמש. וכן היה מנהג בגדאד בזמן האחרון, וכמו שכתב בבן איש חי (פרשת וישלח אות ד). ועי' בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א, דף מט ע"א ודף נא סע"א) ובספר עושה שלום - אהלי שם ח"א מהדורה שניה סוף עמוד סג). וכתבתי עוד בזה בתשובה.
ושוב חקרתי את הענין והתברר לי שעמוד השחר שעליו דיברו, היינו קריאת המוסלמים הראשונה לתפילתם, ובדקתי ומצאתי שבאר"צ בימות הקיץ הוא כ-45 דקות לפני הנץ החמה. ואם מתחילים 'ותתפלל חנה' באותה שעה, בימות החול מגיעים לתפילת העמידה כמה דקות לפני הנץ החמה (ואולי הוא עישור שעה שכתב הרמב"ם, עי' בילקוט יוסף שם), וביום השבת מתפללים לאחר הנץ החמה. שו"ר שכבר כתב בזה הרב המחבר להלן במילואים (עמוד קנה).
בעמ' יז ובעמ' רכד כתב שהמנהג לומר 'ומכניע זדים' - וזה דלא כמ"ש מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (סימן טז), והעיר עליו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצח). ע"ש (הערת מ"פ נר"ו). והנה כדברי מהר״י שחיבר ז"ל שכ' שנהגו לומר ׳ומכניע מינים׳, כן אמר לי גם גיסו מהר"ר צדקה הרארי ז״ל (רב בק"ק מגן דוד יכב"ץ במיקסיקו) ביום ט' בטבת תשנ"ז שכן נהגו באר"צ. וכשהערתי לו ממה שכתב בספר דרך אר"ץ שהמנהג לומר 'זדים', השיבני שאולי היה איזה חזן בחאלב שאמר 'זדים', אך לא כן היה המנהג. ואף כשאמרתי לו מה ששמעתי מאחי מהר״ר יוסף נר״ו שזקן א׳ העיד שהיו מנהגים שונים בזה בבתי הכנסת בחאלב, החזיק בדעתו שבכל המקומות בחאלב אמרו 'מינים', ואולי איזה חזן נהג לומר 'זדים', כמו שיש איזה חזנים בביהכ"נ מגן דוד פה העירה שאומרים 'זדים'. עכ"ד ז"ל. ושו"ר גם בכתב יד חכם אבהו עבוד ז"ל (אשר דר בענתב הסמוכה לאר"ץ ולאחר מכן במיקסיקו) שכתב 'מינים'.
ובעיקר הדין, ע"ע בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ו ד"ה בענין למלשינים) ובס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רסט) ובס' אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס אות לז) ובס' עושה שלום - אהלי שם (ש"א פרשת בשלח אות כ) ובמש"כ בס"ד בגליון שם. ובס' תנא דבי רבי אלעזר (דף סה רע"א) כתב בשם ספר לבי ער (סימן ו אות יב) בשם מהר"ר אלעזר אביחצירא שהמנהג משנים קדמוניות לומר 'מינים'. ע"ש. ועתה י"ל ספר מערכי לב למהרמ"נ חדיד נר"ו, והאריך ליישב (בסימן ט) מנהג האומרים 'מינים'. ואמר לי מהרמ"נ חדיד נר"ו שכשהגיע מהר"ע יוסף ז"ל לבואינוס אייריס בשנת תשל"ז אמר למהר"י שחיבר ז"ל שישנו את מנהגם ויאמרו 'זדים', וענה לו שיעשה כן בביתו, אבל בבואינוס איירס ימשיכו במנהגם לומר 'מינים'. ועי' בס' ילקוט טהרה (עמוד תתסח אות קכא).
ושוב כתב לי אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: בענין מה שכתבת בשמי בגליונות דרך ארץ שהיו בחאלב שאמרו זדים. כעת התברר הדבר לאשורו. דהנה הרב שלמה עבאדי מחאלב הדפיס בשאלוניקי בשנת תק"א סידור רבי חיים הכהן מאר"ץ עם הוספות מחמדת ימים ועוד. וקרא שמו דברי רחמים ושערי רחמים. והדפיס שם מינים על פי חמדת ימים. שכידוע בסידור רבי חיים הכהן כת"י כתוב זדים (וכמו שכבר העיר במאמר בעץ חיים שציינת, וגם הגיעו לידי כמה כתבי יד עתיקים של סידור זה ובכולם זדים. אמנם הרבה חשבו אז שנוסחו של מהרח"כ הוא מינים, וכמו שקרה למר"ן החיד"א זיע"א. ומסתבר שבחאלב נמשכו אחר זה. אמנם לפני כמאה וחמישים שנה היה בחאלב רבי ישעיה דיין מחבר ספר זה כתב ידי והוא ערך בירור וגילה שהנוסח הקדום הוא זדים, דבריו נדפסו על ידי רבי רחמים משה שעיו נר"ו בס' מגנזי אר"ץ. והוא היה לו בית דפוס והדפיס שם סידור עם הגירסא זדים כמו שכתוב בסוף ספר דרך ארץ (עמוד רכד). וכנראה היו שנמשכו אחריו והרוב המשיכו כפי שהתקבל על פי חמדת ימים בפוסט. ע"כ. ועיין מש"כ בזה עוד אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"א הערה לד) ובס' עושה שלום על הליכות עולם ח"א (שם) [וראה במש"כ בס"ד בגליון שם].
בסוף עמוד יז כתב שנהגו לומר 'ועל זקניהם' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.
בעמוד יח כתב שנהגו לומר 'קוינו וצפינו כל היום' ו'חיים חן וחסד צדקה ורחמים' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"ץ לומר 'וצפינו'.
בעמוד יח - נהגו רוב ככל החכמים והעם באר"ץ לשבת בחזרת הש"ץ. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וזה דלא כמ"ש מור"ם בהגה (סימן קכד ס"ד) בשם הגהות מנהגים, שכל העם יעמודו כשחוזר הש"צ התפילה. וכתבו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב א"ח סימן ב) ובשו"ת בית אבי (ח"ג סימן קטו אות ו) שלכאורה היה צריך להביא מור"ם מקור לדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) שכתב 'והכל עומדים ושומעים חזרת הש"צ'. וי"ל שאין עמידה אלא שתיקה כדרך שאמרו בש"ס. ע"ש. ויש להביא ראיה שלא כדבריהם ממש"כ בשו"ת השמים החדשים (סימן ט ד"ה וכן) בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם שכתב שהרמב"ם 'ראה שכשיחזור הש"צ התפילה בקו"ר אחר שהתפלל בלחש, לא יתנו אוזן להקשיב ולשמוע ממנו כל העם באימה ויראה ולעמוד כעמידתם בתפילה (כצ"ל), אלא יעמדו כעומד בע"כ ויתעסקו להשיח זע"ז שיחה בטילה' וכו'. ע"ש. ודברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובאו גם בילקוט יוסף (א"ח מהדורת תשס"ד סימן קכד הערה א ד"ה אמנם) מספר מעשה רוקח בתחילתו. הרי שכתב שעומדים ומשיחים, וא"כ עמידה זו אינה שתיקה אלא עמידה ממש. ושו"ר בילקוט יוסף (שם הערה יב ד"ה א"ה) שהביא ראיה מתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם כדברינו. ע"ש.. וכ"כ בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קכד בירור הלכה אות יא). ע"ש. ועי' בס' עושה שלום על הליכות עולם (ש"א פרשת תרומה אות י הב') שפשט דברי הרמב"ם הוא שעומדים ממש.
והמנהג היה לעמוד מתחילת החזרה ועד סיום ברכת האל הקדוש, וכן ממודים ועד סוף החזרה. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. ועי' בילקוט יוסף (שם דף קסח ע"א).
בעמ' כ כתב שהיו אומרים תחנון ביום הבר-מצוה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא כל מנהגי בר מצוה שבאר"צ.
שם כתב שנהגו לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - וה"ד בס' מגן אבות על א"ח (עמוד קיח). ועי' במש"כ בגליון שם.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי שכן מנהג אר"ץ. ואמר לי שאף שבבית הכנסת מגן דוד נהגו מתחילה לומר שניהם גם בשני וגם בחמישי, מ"מ מקרוב שינו כמקדם מאהבת הקיצור.
בעמוד כו, שאין נכנסים לחדר של ארון הקודש אלא בחליצת מנעל - וכשהרחיבו את כולל מאור אברהם ליוצאי אר"ץ במיקסיקו, ובנו בו ארון בצורת חדר נסתפקנו אם גם יכנסו בחליצת מנעל, ופשטנו הדבר ע"פ מה שסיפר מהר"ר יצחק זעפראני ז"ל שלא היתה פרוכת מכסה את ספרי התורה בתוך הארון באר"צ, ומזה גמרנו אומר להקל במיקסיקו כי שם יש פרוכת המכסה את הספרים. והוא נר"ו סיפר שהשמש היה נכנס בחליצת מנעל ומוסר את ספר התורה לזוכה בפתיחת ההיכל.
בעמוד כז - אפשר להוסיף המנהג באר"ץ שלא לטלטל ס"ת לקרוא בו בבית האבל. כן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע שאין לטלטל ס"ת למי שנמצא בבית האסורים. וכן בזוה"ק החמירו בזה. והטעם הוא בגלל החיוב לנהוג כבוד גדול בס"ת ואף שיש כמה קולות בדבר, מ"מ המנהג הקדמון ברוב המקומות להחמיר בזה, וכמה מהטעמים להקל נאמרו כדי לבאר את המנהג להקל שנתפשט אצלם, אולם פשיטות הדין היא להחמיר. וכן פסקו כמה מחכמי זמנינו. וראיתי למי שכתב שלא נהגו לטלטל מקדמת דנא ברוב המקומות כי לא היה להם ס"ת מיותרים, אולם אין כן הדבר לגבי מנהג אר"צ, שם היו הרבה ס"ת בביהכ"נ שלא השתמשו בהם כי אם לכל נדרי, ואפילו לאחר שנשרפו ספרי התורה בביהכ"נ הישן בפרעות שנת תש"ח, עדיין היו יותר מעשרה ס"ת בביהכ"נ בשכונת ג'מילייא (כן העיד גם הנ"ל). ומקורות דין זה עי' בס' חזון עובדיה על אבילות (ח"ב עמוד שי), ובספר הזכרון אעלה בתמר (בסוף הספר עמוד קלט), ובשו"ת עטרת שלמה למהר"ש דיין נר"ו (עמ' שו-שז) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלה), ובקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רל), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד עמוד ז), ובאתר מכון אריאל, ובתשובת מהר"ר נהוראי יהב נר"ו, ובמש"כ מהר"מ צוריאל נר"ו בקובץ שנה בשנה (שנת תשס"א), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו, ובתשובת מהר"ר רצון ערוסי נר"ו, ובאתר ישיבה יוניברסיטי. ובליקוט הלכות חנוכה למהר"ד שוויקה נר"ו (סמוך לסופו, ובמהדורת תשע"ח הוא בדף לח ע"ב) כתב דשרי להביא ס"ת לבית האבל אם אין מנהג ברור בעיר להחמיר.
בעמוד כח - היו מכניסים המת להספידו בבית הכנסת אפילו אם אינו מגדולי העיר וחכמיה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ואמר שרבים ראו כן תמהו על המנהג הנ"ל [שכן הוא דלא כמ"ש מר"ן בש"ע (א"ח סימן קנא ס"א וי"ד סימן שדמ סעיף יט). ועי' במה שהעיר אאמו"ר נר"ו בכיו"ב בס' אהלי שם על הל' אבילות שם. וה"ד בסוף ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד לו). ובס' עיוני הלכות הביא דעת מהר"ש ואזנר ז"ל (מח"ס שבט הלוי) להחמיר בזה. ע"ש. וראיתי בתשובת הרב נהוראי יהב נר"ו שהביא ראיה מלשון הרמב"ם שתליא מילתא במספידים, שאם הם מגדולי העיר שרי. ע"ש. וכן הביא סברא זו בשו"ת רב פעלים (ח"ד א"ח ס"ס לט) בשם הרב מעשה רקח, וכתב שיש לדחות הוכחתו בנקל. ע"ש. ובדרך כלל גדול העיר הוא המספיד, כמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת ויגש עה"פ אחי וראש). ועי' בשו"ת רב פעלים (שם) שכתב שענינים אלו תלויים במנהג המקום].
בעמוד כח, בדברים הנוהגים בסעודה - בילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ג עמוד שט ד"ה ודרך, ומשם הועתק לילקוט יוסף הלכות נט"י מהדורת תשס"ד עמ' תשטז ד"ה ודרך) הביא דברי מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (עמוד מג) שבחאלב עיר מוצאו לא נהגו להסיר הסכינים מעל השלחן בעת אמירת בהמ"ז. וכ' לפלפל בדבריו. ע"ש. ויש להעיר מזה על מה שכ' בס' תולדותיו UN GRAN VISIONARIO -RABBI ITZJAK CHEHEBAR (עמ' קסח) שמנהגם להסיר הסכינים מעל השלחן לפני בהמ"ז. ע"ש. ואמר לי מהר"א שחיבר נר"ו [ראש ישיבת בית דוד בבואנוס איירס] שמר אביו מהר"י הנז' לא נהג להסירם מעל שולחנו לפני בהמ"ז.
בעמ' כט הביא המנהג להוסיף אחר ברכת המזון 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' - והנה כתב רבינו הטור א"ח (ס"ס קפ"ט) וז"ל, ואחי הר' יחיאל כתב, נהגו להאריך בסוף ברכת הטוב והמטיב לומר הרחמן בכמה ענינים, ולא ידעתי מאין בא להם להרבות בבקשות ולהפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן וכו'. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפלל על הילד אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין הברכה לשתיה. ע"כ. מבואר שסומך על בעל העיטור למעשה. דכל כי האי גוונא לא הוי הפסק. וכ"כ רבי דוד אבודרהם בסדר בהמ"ז (דף פ"ח ע"ד).
וכתב בכף החיים (אות יד) על דברי רבינו הטור, וז"ל: והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק, כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המש"ז אות א' דוקא הרחמן לא הוי הפסק בין בהמ"ז לפה"ג יעו"ש. וע"כ כשמברכין על הכוס ואחד מבני חבורה גמר בהמ"ז קודם שגמר ברכתו המברך על הכוס, צריך ליזהר שלא ידבר שום דבור עד שיברך המברך על הכוס וישתה. עכ"ד הרב כה"ח.
ולפי מה שכתב אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים אין בזה משום הפסק כי הוא נוסח קבוע. ע"ש. ודבריו נדפסו גם בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה). ובזה גם אתי שפיר עוד הוספות שנהגו, כגון מנהג אר"צ לומר 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' וכו'. וכתב בהגש"פ שער בנימין (עמ׳ צח) שכן מנהג דמשק. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג רבי אברהם יוסף בתשובה שהתיר למי שנהג לומר בסוף ברכת המזון כנ"ל, וכן הפסוק 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', ולא חשש משום הפסק. וכנראה דעתו בזה להקל משום דהוי נוסח ומנהג קבוע, ואין בו משום הפסק. וכן ראיתי להגרב"צ מוצפי בתשובה ששיבח המנהג בזה, ושהוא מנהג עתיק יומין. ובספר מגן אבות על א"ח (עמוד קסא) הביא מנהג מערב הפנימי לומר הפסוקים 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ולפי מה שביארנו אין בזה חשש הפסק כלל [הערה זו נדפסה בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמה ע"א)].
בעמ' לא כתב שנהגו לחתום 'על המחיה ועל הכלכלה' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט). וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקע). ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר) כתב לקיים המנהג. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם (א"ח ר"ס רח). וכ"כ בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן (ח"ג א"ח סימן ט אות ו) ובקובץ אור תורה (שבט תשפ"ג סימן מט עמוד שסט). וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד דף ב ע"ב), ובמש"כ אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"ב הערה לה).
שם - כתב בספר אשרי הע"ם (עמוד טו) שהרבה יש באר"צ שחותמים לאחר שתית יין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
בסוף עמוד מב - אמר לי המו"ן יוסף שאמי הכהן נר"ו שנהגו לברך באר"ץ על הלוביא שהחיינו. ועי' בזה בשו"ת לב חיים (ח"ב ס"ס לז) ובס' ברכת ה' (ח"ד עמ' קנ), ובס' ברכת השיר והשבח (עמוד כד), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכה סעיף מב), ובקו' עומקא דפרשה (גליון תכ עמוד ז אות ג ואות יד).
שם - נהגו באר"ץ לברך הרעמים והברקים בלי שו"מ. כ"כ בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר ז"ל (סימן טז ד"ה בברכות, וסימן מב ד"ה ובענין ברכת הרעמים). וע"ע בדין זה בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן כז) ובילקוט יוסף (א"ח סי' רכז אות ב, ובהוספות למהדורת תשס"ד שבסוה"ס סימן רכה הערה ג) ובאהלי שם (א"ח ר"ס רכז).
בעמ' מג כתב שנהגו לומר 'שומר את עמו ישראל מכל דבר רע לעד אמן' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
שם - אפשר להוסיף המנהג לשבת באמירת למנצח בנגינות וגו' שלאחר מנחה, ובאמירת שיר למעלות וגו' שלאחר ערבית (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו), והוא כדעות האומרים שיש לשבת שעה א' לאחר התפילה, עי' בערוך השלחן (סימן צג אות ד) ובכף החיים (שם אות א) ובהלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (בירור הלכה אות ב).
בעמ' מז, שנהגו באר"ץ בזמן האחרון כמנהג הגאונים בענין בין השמשות - וכ"כ בשו"ת רועה נאמן (סימן סו) שנהגו בזמן האחרון כהגאונים זולת מהר"ש צ'פצ'ייה שהחמיר כר"ת. ע"ש.
מחבר: רבי אברהם עדס.
דפוס: תש"נ.
בחודש תמוז תשע"ח יצא לאור הגליון הראשון של קובץ מעגלי אר"ץ ובו מנהגי אר"צ לבין המצרים, זכר לחרבן ובעניני אבילות. עש"ב. והוא חלק מספר מעגלי אר"ץ - מנהגי אר"צ במעגל השנה, עדיין בכת"י.
במבוא עמ' יח שורה ח - צ"ל טוב ידיד.
שם עמ' כב כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב) - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל ז"ל (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). וכ"כ בס' תהילת שלמה (בנספח שבסוה"ס סוף עמוד ה) שבמערב הפנימי נהגו ללמוד חק לישראל. ומהר"א פאלאג'י בצוואתו הנד' בראש ספרו פדה את אברהם (בהנד"מ דף ט ע"א אות ג) הזהיר שילמדו יום חק לישראל. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע א"ח סימן קנה). ואף אצל האשכנזים מצינו מי שלמד חק לישראל, ראה בס' מפי דודי (עמוד ה ד"ה אביו).
בגוף הספר בעמ' יא כתב שלא נהגו לומר תיקון רחל בשנת השמיטה - עי' במש"כ במנהג אר"צ בזה בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצו).
בעמוד יב בענין עטיפת הטלית - רוב העם היו עוטפים במשך התפילה את הפלג העליון של גופם בטלית ומעבירים את הקצוות לפניהם ומשאירים אותם בין הידים והגוף, ואילו הת"ח הקפידו שיהיו ב' לפניהם וב' לאחריהם וכמו שנהוג אצל החרדים לדבר ה' בזמנינו בכל המקומות. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ומנהג הת"ח הוא כד' מר"ן בש"ע (א"ח סימן ח ס"ד): מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (שעה"צ אות לט). ושם הביא מש"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן לט) שאפשר כי הם קבלה ממשה רבינו. אולם מהר"ר יעקב חיים בתשובה שבסוף ספר ידי חיים (סימן לה) כתב שבכל אופן שילבש הציצית, אפילו ד' כנפות לפני או לאחריו שפיר דמי. ודייק לה מד' החס"ל. ע"ש. ותשובתו זו נדפסה גם בסוף שו"ת הוד יוסף (סימן לז). ועי' בהערה שם.
בעמוד יג - יש להוסיף שמנהג אר"ץ שאבל לא מניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה, ודלא כמהריט"ץ (בחי' פרק איזהו נשך דף יב ע"ב). כ"כ בס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לה ד"ה ושמעתי) בשם מהר"ר יעקב עטייה ז"ל מעיה"ק בת ים ת"ו. ומהר"ע יוסף ז"ל האריך בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חי"ד סימן כז), ומסקנתו שאף שמי שלא מניח יש לו על מי לסמוך, מ"מ עדיף להניח בלא ברכה. וכן פסק בס' ילקוט יוסף ח"ז (סימן ג אות ט וסימן טו אות א). ובס' מאור ישראל (מ"ק כא רע"א) כתב שיש להניחן בלי ברכה [ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם]. וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן מג אות ד). ע"ש.
בעמוד טז - בענין זמן תפילת שחרית, נהגו להתחיל 'ותתפלל חנה' בעמוד השחר, והתפללו שמונה עשרה לפני שתעלה השמש. וגם ביום א' דשבועות ובהושענא רבה התחילו בעמוד השחר. ושאף נטלו הלולב לפני הנץ החמה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושמע ממהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"צ) שכן עושים בהושענא רבה מפני טורח ציבור. ומהרי"ט ידיד ז"ל התפלל עמהם גם בימות החול. ואולי ס"ל כשיטת הרב בית דוד (סימן לו) שזמן הנץ החמה הוא שיעור שעה אחת לפני שתעלה השמש. וכן היה מנהג בגדאד בזמן האחרון, וכמו שכתב בבן איש חי (פרשת וישלח אות ד). ועי' בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א, דף מט ע"א ודף נא סע"א) ובספר עושה שלום - אהלי שם ח"א מהדורה שניה סוף עמוד סג). וכתבתי עוד בזה בתשובה.
ושוב חקרתי את הענין והתברר לי שעמוד השחר שעליו דיברו, היינו קריאת המוסלמים הראשונה לתפילתם, ובדקתי ומצאתי שבאר"צ בימות הקיץ הוא כ-45 דקות לפני הנץ החמה. ואם מתחילים 'ותתפלל חנה' באותה שעה, בימות החול מגיעים לתפילת העמידה כמה דקות לפני הנץ החמה (ואולי הוא עישור שעה שכתב הרמב"ם, עי' בילקוט יוסף שם), וביום השבת מתפללים לאחר הנץ החמה. שו"ר שכבר כתב בזה הרב המחבר להלן במילואים (עמוד קנה).
בעמ' יז ובעמ' רכד כתב שהמנהג לומר 'ומכניע זדים' - וזה דלא כמ"ש מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (סימן טז), והעיר עליו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצח). ע"ש (הערת מ"פ נר"ו). והנה כדברי מהר״י שחיבר ז"ל שכ' שנהגו לומר ׳ומכניע מינים׳, כן אמר לי גם גיסו מהר"ר צדקה הרארי ז״ל (רב בק"ק מגן דוד יכב"ץ במיקסיקו) ביום ט' בטבת תשנ"ז שכן נהגו באר"צ. וכשהערתי לו ממה שכתב בספר דרך אר"ץ שהמנהג לומר 'זדים', השיבני שאולי היה איזה חזן בחאלב שאמר 'זדים', אך לא כן היה המנהג. ואף כשאמרתי לו מה ששמעתי מאחי מהר״ר יוסף נר״ו שזקן א׳ העיד שהיו מנהגים שונים בזה בבתי הכנסת בחאלב, החזיק בדעתו שבכל המקומות בחאלב אמרו 'מינים', ואולי איזה חזן נהג לומר 'זדים', כמו שיש איזה חזנים בביהכ"נ מגן דוד פה העירה שאומרים 'זדים'. עכ"ד ז"ל. ושו"ר גם בכתב יד חכם אבהו עבוד ז"ל (אשר דר בענתב הסמוכה לאר"ץ ולאחר מכן במיקסיקו) שכתב 'מינים'.
ובעיקר הדין, ע"ע בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ו ד"ה בענין למלשינים) ובס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רסט) ובס' אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס אות לז) ובס' עושה שלום - אהלי שם (ש"א פרשת בשלח אות כ) ובמש"כ בס"ד בגליון שם. ובס' תנא דבי רבי אלעזר (דף סה רע"א) כתב בשם ספר לבי ער (סימן ו אות יב) בשם מהר"ר אלעזר אביחצירא שהמנהג משנים קדמוניות לומר 'מינים'. ע"ש. ועתה י"ל ספר מערכי לב למהרמ"נ חדיד נר"ו, והאריך ליישב (בסימן ט) מנהג האומרים 'מינים'. ואמר לי מהרמ"נ חדיד נר"ו שכשהגיע מהר"ע יוסף ז"ל לבואינוס אייריס בשנת תשל"ז אמר למהר"י שחיבר ז"ל שישנו את מנהגם ויאמרו 'זדים', וענה לו שיעשה כן בביתו, אבל בבואינוס איירס ימשיכו במנהגם לומר 'מינים'. ועי' בס' ילקוט טהרה (עמוד תתסח אות קכא).
ושוב כתב לי אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו וז"ל: בענין מה שכתבת בשמי בגליונות דרך ארץ שהיו בחאלב שאמרו זדים. כעת התברר הדבר לאשורו. דהנה הרב שלמה עבאדי מחאלב הדפיס בשאלוניקי בשנת תק"א סידור רבי חיים הכהן מאר"ץ עם הוספות מחמדת ימים ועוד. וקרא שמו דברי רחמים ושערי רחמים. והדפיס שם מינים על פי חמדת ימים. שכידוע בסידור רבי חיים הכהן כת"י כתוב זדים (וכמו שכבר העיר במאמר בעץ חיים שציינת, וגם הגיעו לידי כמה כתבי יד עתיקים של סידור זה ובכולם זדים. אמנם הרבה חשבו אז שנוסחו של מהרח"כ הוא מינים, וכמו שקרה למר"ן החיד"א זיע"א. ומסתבר שבחאלב נמשכו אחר זה. אמנם לפני כמאה וחמישים שנה היה בחאלב רבי ישעיה דיין מחבר ספר זה כתב ידי והוא ערך בירור וגילה שהנוסח הקדום הוא זדים, דבריו נדפסו על ידי רבי רחמים משה שעיו נר"ו בס' מגנזי אר"ץ. והוא היה לו בית דפוס והדפיס שם סידור עם הגירסא זדים כמו שכתוב בסוף ספר דרך ארץ (עמוד רכד). וכנראה היו שנמשכו אחריו והרוב המשיכו כפי שהתקבל על פי חמדת ימים בפוסט. ע"כ. ועיין מש"כ בזה עוד אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"א הערה לד) ובס' עושה שלום על הליכות עולם ח"א (שם) [וראה במש"כ בס"ד בגליון שם].
בסוף עמוד יז כתב שנהגו לומר 'ועל זקניהם' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.
בעמוד יח כתב שנהגו לומר 'קוינו וצפינו כל היום' ו'חיים חן וחסד צדקה ורחמים' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"ץ לומר 'וצפינו'.
בעמוד יח - נהגו רוב ככל החכמים והעם באר"ץ לשבת בחזרת הש"ץ. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וזה דלא כמ"ש מור"ם בהגה (סימן קכד ס"ד) בשם הגהות מנהגים, שכל העם יעמודו כשחוזר הש"צ התפילה. וכתבו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב א"ח סימן ב) ובשו"ת בית אבי (ח"ג סימן קטו אות ו) שלכאורה היה צריך להביא מור"ם מקור לדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) שכתב 'והכל עומדים ושומעים חזרת הש"צ'. וי"ל שאין עמידה אלא שתיקה כדרך שאמרו בש"ס. ע"ש. ויש להביא ראיה שלא כדבריהם ממש"כ בשו"ת השמים החדשים (סימן ט ד"ה וכן) בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם שכתב שהרמב"ם 'ראה שכשיחזור הש"צ התפילה בקו"ר אחר שהתפלל בלחש, לא יתנו אוזן להקשיב ולשמוע ממנו כל העם באימה ויראה ולעמוד כעמידתם בתפילה (כצ"ל), אלא יעמדו כעומד בע"כ ויתעסקו להשיח זע"ז שיחה בטילה' וכו'. ע"ש. ודברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובאו גם בילקוט יוסף (א"ח מהדורת תשס"ד סימן קכד הערה א ד"ה אמנם) מספר מעשה רוקח בתחילתו. הרי שכתב שעומדים ומשיחים, וא"כ עמידה זו אינה שתיקה אלא עמידה ממש. ושו"ר בילקוט יוסף (שם הערה יב ד"ה א"ה) שהביא ראיה מתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם כדברינו. ע"ש.. וכ"כ בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קכד בירור הלכה אות יא). ע"ש. ועי' בס' עושה שלום על הליכות עולם (ש"א פרשת תרומה אות י הב') שפשט דברי הרמב"ם הוא שעומדים ממש.
והמנהג היה לעמוד מתחילת החזרה ועד סיום ברכת האל הקדוש, וכן ממודים ועד סוף החזרה. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. ועי' בילקוט יוסף (שם דף קסח ע"א).
בעמ' כ כתב שהיו אומרים תחנון ביום הבר-מצוה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא כל מנהגי בר מצוה שבאר"צ.
שם כתב שנהגו לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - וה"ד בס' מגן אבות על א"ח (עמוד קיח). ועי' במש"כ בגליון שם.
וגם מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) אמר לי שכן מנהג אר"ץ. ואמר לי שאף שבבית הכנסת מגן דוד נהגו מתחילה לומר שניהם גם בשני וגם בחמישי, מ"מ מקרוב שינו כמקדם מאהבת הקיצור.
בעמוד כו, שאין נכנסים לחדר של ארון הקודש אלא בחליצת מנעל - וכשהרחיבו את כולל מאור אברהם ליוצאי אר"ץ במיקסיקו, ובנו בו ארון בצורת חדר נסתפקנו אם גם יכנסו בחליצת מנעל, ופשטנו הדבר ע"פ מה שסיפר מהר"ר יצחק זעפראני ז"ל שלא היתה פרוכת מכסה את ספרי התורה בתוך הארון באר"צ, ומזה גמרנו אומר להקל במיקסיקו כי שם יש פרוכת המכסה את הספרים. והוא נר"ו סיפר שהשמש היה נכנס בחליצת מנעל ומוסר את ספר התורה לזוכה בפתיחת ההיכל.
בעמוד כז - אפשר להוסיף המנהג באר"ץ שלא לטלטל ס"ת לקרוא בו בבית האבל. כן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע שאין לטלטל ס"ת למי שנמצא בבית האסורים. וכן בזוה"ק החמירו בזה. והטעם הוא בגלל החיוב לנהוג כבוד גדול בס"ת ואף שיש כמה קולות בדבר, מ"מ המנהג הקדמון ברוב המקומות להחמיר בזה, וכמה מהטעמים להקל נאמרו כדי לבאר את המנהג להקל שנתפשט אצלם, אולם פשיטות הדין היא להחמיר. וכן פסקו כמה מחכמי זמנינו. וראיתי למי שכתב שלא נהגו לטלטל מקדמת דנא ברוב המקומות כי לא היה להם ס"ת מיותרים, אולם אין כן הדבר לגבי מנהג אר"צ, שם היו הרבה ס"ת בביהכ"נ שלא השתמשו בהם כי אם לכל נדרי, ואפילו לאחר שנשרפו ספרי התורה בביהכ"נ הישן בפרעות שנת תש"ח, עדיין היו יותר מעשרה ס"ת בביהכ"נ בשכונת ג'מילייא (כן העיד גם הנ"ל). ומקורות דין זה עי' בס' חזון עובדיה על אבילות (ח"ב עמוד שי), ובספר הזכרון אעלה בתמר (בסוף הספר עמוד קלט), ובשו"ת עטרת שלמה למהר"ש דיין נר"ו (עמ' שו-שז) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלה), ובקובץ אבקת רוכל (גליון יא עמוד רל), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תקצד עמוד ז), ובאתר מכון אריאל, ובתשובת מהר"ר נהוראי יהב נר"ו, ובמש"כ מהר"מ צוריאל נר"ו בקובץ שנה בשנה (שנת תשס"א), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו, ובתשובת מהר"ר רצון ערוסי נר"ו, ובאתר ישיבה יוניברסיטי. ובליקוט הלכות חנוכה למהר"ד שוויקה נר"ו (סמוך לסופו, ובמהדורת תשע"ח הוא בדף לח ע"ב) כתב דשרי להביא ס"ת לבית האבל אם אין מנהג ברור בעיר להחמיר.
בעמוד כח - היו מכניסים המת להספידו בבית הכנסת אפילו אם אינו מגדולי העיר וחכמיה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ואמר שרבים ראו כן תמהו על המנהג הנ"ל [שכן הוא דלא כמ"ש מר"ן בש"ע (א"ח סימן קנא ס"א וי"ד סימן שדמ סעיף יט). ועי' במה שהעיר אאמו"ר נר"ו בכיו"ב בס' אהלי שם על הל' אבילות שם. וה"ד בסוף ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד לו). ובס' עיוני הלכות הביא דעת מהר"ש ואזנר ז"ל (מח"ס שבט הלוי) להחמיר בזה. ע"ש. וראיתי בתשובת הרב נהוראי יהב נר"ו שהביא ראיה מלשון הרמב"ם שתליא מילתא במספידים, שאם הם מגדולי העיר שרי. ע"ש. וכן הביא סברא זו בשו"ת רב פעלים (ח"ד א"ח ס"ס לט) בשם הרב מעשה רקח, וכתב שיש לדחות הוכחתו בנקל. ע"ש. ובדרך כלל גדול העיר הוא המספיד, כמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת ויגש עה"פ אחי וראש). ועי' בשו"ת רב פעלים (שם) שכתב שענינים אלו תלויים במנהג המקום].
בעמוד כח, בדברים הנוהגים בסעודה - בילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ג עמוד שט ד"ה ודרך, ומשם הועתק לילקוט יוסף הלכות נט"י מהדורת תשס"ד עמ' תשטז ד"ה ודרך) הביא דברי מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (עמוד מג) שבחאלב עיר מוצאו לא נהגו להסיר הסכינים מעל השלחן בעת אמירת בהמ"ז. וכ' לפלפל בדבריו. ע"ש. ויש להעיר מזה על מה שכ' בס' תולדותיו UN GRAN VISIONARIO -RABBI ITZJAK CHEHEBAR (עמ' קסח) שמנהגם להסיר הסכינים מעל השלחן לפני בהמ"ז. ע"ש. ואמר לי מהר"א שחיבר נר"ו [ראש ישיבת בית דוד בבואנוס איירס] שמר אביו מהר"י הנז' לא נהג להסירם מעל שולחנו לפני בהמ"ז.
בעמ' כט הביא המנהג להוסיף אחר ברכת המזון 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' - והנה כתב רבינו הטור א"ח (ס"ס קפ"ט) וז"ל, ואחי הר' יחיאל כתב, נהגו להאריך בסוף ברכת הטוב והמטיב לומר הרחמן בכמה ענינים, ולא ידעתי מאין בא להם להרבות בבקשות ולהפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן וכו'. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפלל על הילד אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין הברכה לשתיה. ע"כ. מבואר שסומך על בעל העיטור למעשה. דכל כי האי גוונא לא הוי הפסק. וכ"כ רבי דוד אבודרהם בסדר בהמ"ז (דף פ"ח ע"ד).
וכתב בכף החיים (אות יד) על דברי רבינו הטור, וז"ל: והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק, כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המש"ז אות א' דוקא הרחמן לא הוי הפסק בין בהמ"ז לפה"ג יעו"ש. וע"כ כשמברכין על הכוס ואחד מבני חבורה גמר בהמ"ז קודם שגמר ברכתו המברך על הכוס, צריך ליזהר שלא ידבר שום דבור עד שיברך המברך על הכוס וישתה. עכ"ד הרב כה"ח.
ולפי מה שכתב אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים אין בזה משום הפסק כי הוא נוסח קבוע. ע"ש. ודבריו נדפסו גם בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה עמוד קצט והלאה). ובזה גם אתי שפיר עוד הוספות שנהגו, כגון מנהג אר"צ לומר 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' וכו'. וכתב בהגש"פ שער בנימין (עמ׳ צח) שכן מנהג דמשק. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג רבי אברהם יוסף בתשובה שהתיר למי שנהג לומר בסוף ברכת המזון כנ"ל, וכן הפסוק 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', ולא חשש משום הפסק. וכנראה דעתו בזה להקל משום דהוי נוסח ומנהג קבוע, ואין בו משום הפסק. וכן ראיתי להגרב"צ מוצפי בתשובה ששיבח המנהג בזה, ושהוא מנהג עתיק יומין. ובספר מגן אבות על א"ח (עמוד קסא) הביא מנהג מערב הפנימי לומר הפסוקים 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ולפי מה שביארנו אין בזה חשש הפסק כלל [הערה זו נדפסה בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמה ע"א)].
בעמ' לא כתב שנהגו לחתום 'על המחיה ועל הכלכלה' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט). וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקע). ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר) כתב לקיים המנהג. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם (א"ח ר"ס רח). וכ"כ בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן (ח"ג א"ח סימן ט אות ו) ובקובץ אור תורה (שבט תשפ"ג סימן מט עמוד שסט). וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד דף ב ע"ב), ובמש"כ אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו במאמרו שבקובץ מרי"ח ניחוח (גליון תצו דף כד ע"ב הערה לה).
שם - כתב בספר אשרי הע"ם (עמוד טו) שהרבה יש באר"צ שחותמים לאחר שתית יין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
שם - נהגו באר"ץ לברך הרעמים והברקים בלי שו"מ. כ"כ בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר ז"ל (סימן טז ד"ה בברכות, וסימן מב ד"ה ובענין ברכת הרעמים). וע"ע בדין זה בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן כז) ובילקוט יוסף (א"ח סי' רכז אות ב, ובהוספות למהדורת תשס"ד שבסוה"ס סימן רכה הערה ג) ובאהלי שם (א"ח ר"ס רכז).
בעמ' מג כתב שנהגו לומר 'שומר את עמו ישראל מכל דבר רע לעד אמן' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
שם - אפשר להוסיף המנהג לשבת באמירת למנצח בנגינות וגו' שלאחר מנחה, ובאמירת שיר למעלות וגו' שלאחר ערבית (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו), והוא כדעות האומרים שיש לשבת שעה א' לאחר התפילה, עי' בערוך השלחן (סימן צג אות ד) ובכף החיים (שם אות א) ובהלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (בירור הלכה אות ב).
בעמ' מז, שנהגו באר"ץ בזמן האחרון כמנהג הגאונים בענין בין השמשות - וכ"כ בשו"ת רועה נאמן (סימן סו) שנהגו בזמן האחרון כהגאונים זולת מהר"ש צ'פצ'ייה שהחמיר כר"ת. ע"ש.
בעמ' מט, בענין אמירת שיר השירים בליל שבת - גם אמרוהו כשחל יום טוב ביום ו', וכן בשבת חוה"מ. אולם בי"ט שחל בשבת לא אומרים אותו. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו. ואמר גם שבקהילת יוצאי אר"צ בניו יורק נחלקו בזה אם המנהג לאומרו כשחל י"ט ביום ו' ובשבת חה"מ.
בעמ' נ כתב שהיו משמיטים באר"ץ ד' בתים מפיוט לכה דודי - ראה עוד מקורות בזה במכ"ע קתדרה (גליון לא עמוד קסב והלאה).
בעמ' סה כתב שנהגו לחבר פר' קרח לפר' חקת - ע"ע בזה בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות א). גם עי' בשו"ת השבי"ט (ח"ה סימן לג) ספק הלכתי שנולד עקב מנהג זה.
בעמ' סו - בענין הפטרת ויצא, מפטירים 'ועמי תלואים' כמנהג הספרדים, ומסיימים ב'תלמי שדי'. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שכן כתב מהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"ץ) בספרו על ההפטרות.
וכתב לי בזה מהר"ר רחמים הכהן נר"ו וז"ל: מצאנו תלאות בדרך ההפטרה לשבוע הבא פרשת ויצא שמנהג הספרדים הוא לקרוא ועמי תלואים למשובתי, ויש שינויי מנהגים בחומשים ותיקון קוראים באיזה פסוק גומרים, שיש אומרים עד תלמי שדי ויש ממשיכים עוד פסוק ויברח יעקב עד ובנביא נשמר, ויש מוסיפים עוד ששה פסוקים עד תלאובות, ועלה ונסתפק בלבנו מה מנהג שלנו.
וברוב החומשים ראיתי שגומרים עד ובנביא העלה כך הוא בחומש הוצאת וגשל ובחומש סוכת דוד ובתנ''ך הוצאת קורן הביא מנהג זה ושיש נוהגים עד תלמי שדי. וברמב''ם בספר אהבה בסדר ההפטרות כתב לקרוא ועמי תלואים עד ובנביא נשמר.
והנה לא מובן המנהג שמסיימים עד תלמי שדי כיון שכל ענין הפטרה זו לפרשת ויצא הוא ויברח יעקב ולא קוראים אותו, ולא עוד אלא שמנהג האשכנזים הוא רק להתחיל ויברח יעקב והלאה עד סוף ספר הושע.
ואע''פ שיש למצוא קשר מקודם לזה בפסוק וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו שאיתא במדרש תנחומא שאמר לו המלאך שיניח אותו כיון שגם יעקב צריך לילך לבית אל לקיים נדרו אשר נדר והנדר כתוב בפרשת ויצא והוא קשר חלש מאד כיון שלא רמוז בפסוק כלל ענין הנדר, כך ראיתי בספר שפי' קשר ההפטרה לפרשת השבוע ולי נראה קשר יותר אמיץ דכתיב שם בית אל ימצאנו ופי' הרד''ק שהוא בלשון עתיד אבל פירושו בלשון עבר כלומר שגם מצא את המלאך מקודם לזה בבית אל והיינו בפרשת ויצא ויפגע במקום, אמנם הרד''ק בשם אביו ורש''י ומהר''י קרא ואבן עזרא כולם פי' בלשון עתיד שהמלאך בישר אותו שימצא את המלאך בבית אל כשיחזור לשם והיינו בפרשת וישלח.
מ''מ עדיין קשה למה לא קוראים עוד פסוק של ויברח יעקב שהוא ממש מענין הפרשה וכל הענין לקרות ההפטרות הוא מענין הפרשיות, ואולי כיון שלא קוראים כ''א פסוקים צריכים לגמור הענין ולכן עד תלמי שדי נקטו ששם נגמר הענין, ואם ימשיכו ויברח יעקב יצטרכו לקרות עוד כמה פסוקים (שכך נראה לי שהוא המנהג שקוראים עוד שמנה פסוקים עד תלאובות שנקטו דא''א לגמור בובנביא נשמר כיון ששם לא נגמר הענין ועדיין אין שם רק כ' פסוקים ולא כ''א) ולכן לא רצו להמשיך וסמכו על הקשר החלש הנ''ל, ומ''מ צ''ע שהיו יכולים לקרות ויברח יעקב ועוד הפסוק ובנביא נשמר ועוד פסוק אחד כבר הם כ''א פסוקים ואי משום שאין הענין נגמר יפה וחרפתו ישיב לו אדניו, הרי גם על תלמי שדי אינו יפה, שמדבר שהיו זובחים שוורים ומזבחות לע''ז על תלמי שדי. ולכן צ''ע מה טיבו של מנהג זה.
ויש לומר דאולי השתרבב המנהג בטעות לקרוא עד תלמי שדי, דהרי באיזה חומשים הובא שיש שהיו נוהגים לקרוא ועמי תלואים בפרשת וישלח במקום חזון עובדיה, ושם ניחא שיגמרו עד על תלמי שדי כיון שעיקר הענין של פרשת וישלח כתוב בתוך הפסוקים ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו (שלפי רוב המפרשים הוא שבישר שילך לבית אל אחרי שהתאבק עם המלאך כמו שזכרנו לעיל והיינו מה שכתוב בפרשת וישלח פרק ל''ה) ולכן שם אדרבה לא צריכים לקרוא ויברח יעקב, ומזה נולד הטעות שגם מי שהיה קורא בפרשת ויצא חשב שהמנהג הוא עד תלמי שדי. יורינו מורינו ושכרו כפול מן השמים. עכ"ד נר"ו.
וזה אשר השבתי לו (בתו"נ): הנה מש"כ שב'תלמי שדי' נגמר הענין, משא"כ ב'ובנביא נשמר', לא פשוט הדבר, שכן נראה שב'תלמי שדי' לא נגמר הענין (עי' ברש"י פסוק יד ש'ובנביא העלה' הוא תוכחה על ביזוי הנביאים), וגם 'בארץ תלאובות' הוא לא סיום הענין, שכן בפסוק שלאחר מכן מיירי על הגעתם אח"כ לא"י, וכמו שביאר רש"י, והוא המשך הענין. גם מש"כ שעד 'וחרפתו ישיב לו אדוניו' הם כ"א פסוקים, אין הדבר כן, ואינם כי אם כ' פסוקים. ועי' בתנ"ך הנדפס ע"י יוהאן סימוניס בשנת תקי"ב (עמוד רסא) שכ' שמסיימים ב'תלמי שדי'. ובארחות חיים למהר"ח ן' עטר (הנד' בויניציאה תק"ב, דף נ ע"א) כ' שמנהג הספרדים לסיים ב'תלמי שדי', ויש קהלות ספרדים המסיימים ב'בארץ תלאובות'. וכן הוא בחמשה חומשי תורה הנד' בויניציאה תע"ט (בהפטרות שבסוה"ס דף יח ע"ב). ורבינו דוד אבודרהם (לאחר דיני שמחת תורה, בדפוס ירושלם תשכ"ג עמוד שא) כתב לומר עד בארץ תלאובות. וכתב בספר ההפטרות השלם (עמוד תקנז) שמנהג התימנים כהרמב"ם.
וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (עמוד מא) מש"כ בזה. ואפשר להוסיף על דבריו, שיש גם סמך למנהג המסיימים ב'תלמי שדי', ממה שכתוב (בפסוק ט) 'ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי', וביאר רש"י לפשוטו של מקרא 'אתה אומר מצאתי און לי ע"י עושק ומאזני מרמה, ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויים מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות'. וכמו כן נפרע הקב"ה מלבן והחזיר ליעקב את כל אשר רימהו.
גם יש קשר במה שאמר הכתוב (פסוק ז) 'ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד'. ופרש"י, בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד. וביאר במצודת דוד, תשוב, ענין ההשקט ומרגוע, כמו בשובה ונחת (ישעיה ל). וכן מצינו בפרשה שהקב"ה הבטיח ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', והיינו דוקא אם ישמר שלא יחטא כמו שאמרו בברכות (ד ע"א).
ואפשר לבאר טעם הנוהגים שלא לומר הפסוק 'ויברח יעקב' וגו' עפמ"ש בקונטרס באר הפרשה (ויצא תשפ"ד דף ג ע"ב) בשם הרב שפת אמת (ויצא תרל"ד ד"ה במדרש) שאף שיציאת יעקב היתה דרך בריחה מעשו, וקיים ציווי אמו 'קום ברח לך' (תולדות כז מג), וכן בהפטרה כתיב 'ויברח יעקב', מ"מ בתורה לא כתיב ויברח אלא ויצא, להורות שאף בברחו מן המוות לא איבד את יישוב דעתו, והלך בשלוות הנפש במתינות ובבטחה, כי היה דבוק ובטוח בבוראו, וזכר שכל הליכתו אינה אלא השתדלות גרידא, ונשאר ראשו פונה ומייחל כלפי שמיא, בידעו שממילא לא ייעשה עמו דבר אם לא הכריזו כך מלעילא, ולאידך אין דבר שהכריזו עליו מלמעלה שלא יקרה עמו, א"כ מה תתן ומה תוסיף לו מנוסת בהלה. עכ"ל.
ואפשר להוסיף שבנביא כתיב לשון בריחה כי שם הדגש הוא על שמירת הקב"ה (וכמו שפירש רש"י), משא"כ בפרשתן הדגש הוא על בטחון יעקב בה'. ולכן לא קוראים בהפטרה את הפסוק ויברח יעקב, כי אם את הקודם לו 'וקוה אל אלהיך תמיד' וכמו שנתבאר לעיל.
ומה שיש להקשות על זה ממה דכתיב כשעזב יעקב את לבן (ויצא לא כ-כא) לשון בריחה, וביאר בס' שערי אהרן שם בשם הרב תפארת ציון שלא הלך לאט כפי רגל המלאכה שהיה לפניו, אלא הלך במרוצה כדרך הבורח שלא לסמוך על הנס. עכ"ל. ולכאורה לא קיים בעצמו ענין היציאה מתוך שלוות הנפש כמו שעשה בצאתו מבאר שבע.
ואפשר ליישב בהקדם מש"כ בס' דברי דוד להט"ז (ויצא לא כד): קשה טובא היאך דבר לבן עם יעקב כמה דברים אחר שהוזהר שלא ידבר עמו מטוב ועד רע, משמע כלל לא ידבר עמו. ונראה לפרש דה"ק השמר לך מדבר עם יעקב, פי' שלא לדבר להיות עם יעקב, כלומר שיעקב יחזור אליו, מטוב ועד רע פי' הן שידבר עמו דברים טובים לפתותו שיחזור לו, עד רע פי' שיגזם עליו ויעשה לו מורא שישוב עמו, כל זה לא יעשה, ודבר זה קיים לבן שלא דבר עם יעקב כלל אודות החזרה עמו אלא שאר דברים דבר עמו. ע"כ. והוא כמו שפירש הרמב"ן שם על פי הפשט. ונראה שהרב דברי דוד כיון בדבריו לבאר כן בדברי רש"י. וכ"כ בשפתי חכמים (שם אות ק).
ובבכור שור שם כתב, מטוב ועד רע, כלומר לא תאמר לו אף טובה, כי פעמים שאדם אומר דבר קשה לחבירו ומתכוין לטובתו, אבל איני רוצה בטובתך, ולא שתייסר אותו בדברים קשים אפילו לטובתו. ע"כ. וגם בזה מיושב קושית הרב דברי דוד הנ"ל. וכן מיושב עפ"ד הרב מלבי"ם שם בשם מהר"י אברבנאל, וכן עפ"ד הרב כלי יקר, והובאו בס' שערי אהרן. ע"ש.
ורבינו בחיי (ויצא לא כט) כתב: מטוב עד רע, טובתו היה רע אצל יעקב, שהרי אם חשב לעשות עמו טובה שלא יהרגהו אלא יטול מטובו, היה זה רע אצל יעקב. ע"ש. וגם בזה מיושב קושית הרב דברי דוד הנ"ל.
אולם ראיתי בס' שערי אהרן (ויצא לא כט) שהביא ממדרש שכל טוב שלבן הרשע לא שמר דבר יוצרו בזה. ע"ש. ולפי זה תגדל קושיית רבינו הטור למה אמר לבן ליעקב שהקב"ה ציוהו שלא לעשות לו רעה. והו"ד בס' שערי אהרן שם. ועוד קשה, שהרי לבן המשיך להאמין בעבודה זרה, כמו שאמר (פסוק ל) למה גנבת את אלהי. הרי שקרא להם אלהי. ואם לא האמין בה' אלא בעבודה זרה, לכאורה לא היה איכפת לו כלל מאזהרת ה' בחלומו, ולכן גם לא נזהר לקיים את אזהרת ה', ולשם מה סיפר ליעקב את דבר החלום.
ואפשר לבאר שהוכיח לבן ליעקב שבטחונו בבוראו אינו שלם, שכן נחבא לברוח, והיה לו לבטוח, שכן גם הראה הקב"ה שהיה עמו באזהרת לבן בחלום. ואם אין בטחונו שלם, גם הגנת ה' עליו אינה שלמה ולכן 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע'.
ולכן גם אמר לבן ליעקב 'עתה הסכלת עשו' (פסוק כח), דהיינו שמתנהג כעשו אחיו שאינו בוטח בה'.
ועל זה השיב יעקב 'כי כי יראתי כי אמרתי פן תגזל את בנותיך מעמי' (פסוק לא), והכוונה גם על בניו (וכמו שביארו בספורנו), דהיינו שהאדם הבוטח אינו דואג על עצמו, אולם יש לו לדאוג לאחרים בכל כוחו שכן ציוה לו ה', וכמו שביארו בעלי המוסר.
בעמ' סז - יש להוסיף מנהג יוצאי אר"ץ שלא להזכיר את זמן מולד הלבנה בזמן ברכת החודש בשבת מברכים. כן אמר לי הרב שלמה טווייל נר"ו (מח"ס מגן שלמה), וסיפר שמהר"ר שלם הכהן ז"ל (ראש ישיבת פורת יוסף) בהיותו בבית הכנסת שערי שלם יכב"ץ במיקסיקו רצה להזכיר את זמן המולד, וכשאמר לו שלא נהגו כן יוצאי אר"ץ ענה ואמר שרבו מהר"ר עזרא עטייא ז"ל (מח"ס עלה עזרא) נהג להזכירו.
בעמ' עז - כנראה שמנהג אר"ץ היה להפטיר 'וערבה' בשבת הגדול רק כשחל בער"פ, ובשאר שנים מפטירים בפרשת השבוע. כ"כ בס' ויעתק מש"ם (מנהגי ניסן עמוד ב).
בעמ' עט כתב שלא נהגו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
בעמוד פא, במנהג לומר בליל הסדר 'משארותם' וגו' - עי' בזה גם למהרי"ח בס' ברכת הרי"ח (ח"ב דף קפד ע"א).
בעמוד פב, בענין אכילת הזרוע בליל הסדר - בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ג סימן כז) כתב לבטל מנהג האוכלים את הזרוע צלי בליל הסדר. אולם בס' כתר שם טוב כ' שמנהג הספרדים בא"י לאוכלו בתוך הסעודה. ע"ש. וכדברי הרב בית הבחירה. ואמר לי המו"ן מרדכי עקיבא נר"ו שכן מנהג עיר מולדתו קאמישלי יע"א. ובס' ארץ חיים (סימן תעו) הביא דברי הרב מלכי בקודש (דף כא רע"א) שדחה דברי האחרונים שהחמירו בזה, וכתב שכן מנהגם לאוכלו.
בעמ' עט כתב שלא נהגו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
בעמוד פא, במנהג לומר בליל הסדר 'משארותם' וגו' - עי' בזה גם למהרי"ח בס' ברכת הרי"ח (ח"ב דף קפד ע"א).
בעמוד פב, בענין אכילת הזרוע בליל הסדר - בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ג סימן כז) כתב לבטל מנהג האוכלים את הזרוע צלי בליל הסדר. אולם בס' כתר שם טוב כ' שמנהג הספרדים בא"י לאוכלו בתוך הסעודה. ע"ש. וכדברי הרב בית הבחירה. ואמר לי המו"ן מרדכי עקיבא נר"ו שכן מנהג עיר מולדתו קאמישלי יע"א. ובס' ארץ חיים (סימן תעו) הביא דברי הרב מלכי בקודש (דף כא רע"א) שדחה דברי האחרונים שהחמירו בזה, וכתב שכן מנהגם לאוכלו.
בעמוד פג - מהר"ר סלים זעפראני ז"ל היה מוחה בבהכ"נ בת"א במי שהיה אומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, שכן אין המנהג כן (כן אמר לי המו"ן אברהם מזרחי נר"ו).
בעמ' פה כתב שכנראה המנהג הקדום היה שלא לגלח הזקן בימי העומר - וע"ע להלן (עמ' קעב). ובעיני ראיתי את מהר"י שחיבר ז"ל מאר"צ (מח"ס יצחק ירנן) שגילח זקנו בימי העומר. וע"ע להלן (עמ' קיב) שבני אר"צ נהגו בזמן הקדום לגדל זקנם כל השנה. וא"כ המנהג לגלח הזקן בימי העומר הוא מהזמן האחרון כשנחלשה שמירת המצוות אצל בני אר"צ. והאריך בזה ידידי הרב יעקב חלבי נר"ו בתשובה. ע"ש. והנה שהביא שם בשם מהר"ע עטיה (מח"ס עלה עזרא) שבאר"ץ נהגו להקל בזה, אמר לי ידידי המו"ן דניאל בטיש הלוי נר"ו ששאל ממהר"ע עטיה (בשנת תשכ"ד לערך) על מנהג בני אר"ץ להתגלח בימי העומר, וענה לו שח"ו לומר כן, שכן אין המנהג כן.
ועי' בס' נר יום טוב (סוף פרק לז) במנהג תימן בזה.
בעמ' פה כתב שכנראה המנהג הקדום היה שלא לגלח הזקן בימי העומר - וע"ע להלן (עמ' קעב). ובעיני ראיתי את מהר"י שחיבר ז"ל מאר"צ (מח"ס יצחק ירנן) שגילח זקנו בימי העומר. וע"ע להלן (עמ' קיב) שבני אר"צ נהגו בזמן הקדום לגדל זקנם כל השנה. וא"כ המנהג לגלח הזקן בימי העומר הוא מהזמן האחרון כשנחלשה שמירת המצוות אצל בני אר"צ. והאריך בזה ידידי הרב יעקב חלבי נר"ו בתשובה. ע"ש. והנה שהביא שם בשם מהר"ע עטיה (מח"ס עלה עזרא) שבאר"ץ נהגו להקל בזה, אמר לי ידידי המו"ן דניאל בטיש הלוי נר"ו ששאל ממהר"ע עטיה (בשנת תשכ"ד לערך) על מנהג בני אר"ץ להתגלח בימי העומר, וענה לו שח"ו לומר כן, שכן אין המנהג כן.
ועי' בס' נר יום טוב (סוף פרק לז) במנהג תימן בזה.
ודרך אגב, סיפר לי עוד ידידי המו"ן דניאל הנז' שלמד אז בישיבת פורת יוסף והזמינו פעם אחת את מהרי"ב ז'ולטי (מח"ס משנת יעב"ץ) למסור שיעור לבני הישיבה, ופתח הרבה ספרים כדי להביא מדברים, ומהר"ע עטייה ישב בענוותו מן הצד, ואמר לו: במחילה מכבודו, יש גמ' במס' סנהדרין דלא כן. וביקש מהרי"ב שיביאו לו גמ' סנהדרין, וכשפתחה וקרא את הכתוב שם, סגר את כל ספריו והפסיק את השיעור.
בעמ' פו כתב שמנהג אר"ץ לשבת בקריאת עשרת הדברות, וציין לתשובת מהרא"י וולדנברג ז"ל בקובץ אור תורה (סיון תשמ"ז סימן קלא) שרבים מקהילות הספרדים נהגו לעמוד - תשובה זו חזרה ונדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן כו). וע"ע בשו"ת אדני פז למהר"ר דניאל אזולאי נר"ו (סימן א). ועי' בס' המנהגים להרב מאיר נזרי (ח"א עמוד צז) שהביא מנהג כמה קהילות לעמוד. והאריך בזה.
ומה שהביא עוד הרב המחבר מדברי שו"ת ישכיל עבדי לחזק המנהג לעמוד - עי' במה שדחה דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט).
ומה שהביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד - הנה ע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד [וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן טו אות טז). וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף (א"ח ח"ב סימן קמה אות יב) ובס' הלכה ברורה (סימן א אות יד)]. ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז הקדמון (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ. ועי' בקונטרס נשמע קולם - לדקדק באמונה (עמוד ל ובעמוד לב בסופו), ובס' ברכת יחזקאל למהרי"ד קאמינסקי נר"ו (שמות עמוד קסב).
אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם [ויתירה מזו מצינו בקובץ משנת יוסף (גליון ז עמוד רמג). ע"ש]. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם [ושו"ר שכיו"ב אמר מהר"ר דוד פיינשטיין (מח"ס קול דודי ועוד)]. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
גם מצינו כיו"ב בס' פתח הדביר (סימן רכ אות ב) שכתב להקל בהטבת חלום בשבת דלא כהגאונים, אף שמהיות טוב כתב להחמיר. ע"ש. ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכ סעיף ח ובשער הציון אות יד) כתב להשיג עליו ולהקל, וכ"כ בס' חזון עובדיה על ברכות (עמוד שפה), והביאו דברי הרב יפה ללב (סימן רכ אות ד) שהשיג ע"ד הרב פתח הדביר וכתב שמנהג איזמיר להקל בזה. ופסקו כהמנהג נגד הגאונים, אף שמנהג זה יש בו עקולי ופשורי, שכן הרב פתח הדביר כתב שמנהג איזמיר להחמיר בזה. ומה שכתב בחזון עובדיה (שם) שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים באמירת אבינו מלכנו בשבת, לכאורה יש לחלק, שכן אבינו מלכנו הוא נוסח קבוע ולכן אינו מצטער בזה, משא"כ אמירת רבש"ע וכו' והטבת חלום שהוא דוקא כשראה חלום רע או שמסופק בו, ובודאי יזכור צערו באומרם. ומה שדייק כן בס' חזון עובדיה מדברי המג"א (סימן קכח אות ע) שהשוה בין אמירת רבש"ע וכו' לאבינו מלכנו, היינו דוקא למנהגם שאומרים כן בכל נשיאת כפים, וכמ"ש גם המג"א להלן (סימן קל אות א). והן אמת שראיתי בספר הלכה ברורה הנ"ל (סימן קל בירור הלכה אות ד) שהביא בשם הרב אליה רבה (סימן קל אות א) בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תקג) להקל בכיו"ב, ולא מצאתי תשובה זו כי אם בסימן תרג, והיא תשובת רב שלום גאון, אמנם לא הביאוה הרב פתח הדביר והרב יפה ללב והרב חזון עובדיה, ולמרות כן פסקו להקל שלא כהגאונים.
ועתה י"ל קובץ בית נאמן (גליון ק עמוד ב) למהר"מ מאזוז נר"ו, וראיתי שם שהביא ראיה שדעת רבינו יצחק ן' גיאת שאין בזה משום תרעומת המינים. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון קיג דף ה ע"א) להביא ראיה אף מדברי רס"ג דשרי. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון שנט עמוד ד סעיף יד ועמוד ה אות טז). ובס' נתן חכמה לשלמה (עמוד קמג) הביא בשם אביו ז"ל סמך לעומדים בעשרת הדברות מהפסוק ויעמוד כל העם בברית ועוד מקראות. ע"ש.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובספרו ילקוט יוסף על פורים (עמוד תרסב) ובריש קונטרס ישמח ישראל שבתחילת ספר בני ציון ח"א (הוצאת מכון הכתר), ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.
שם - נהגו כל העם להיות נעורים כל הלילה בבית הכנסת בליל א' של חג השבועות, והיו מתחילים תפילת שחרית בעמוד השחר. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. וזה דלא כמנהג מערב הפנימי שכשגומרים את קריאת התיקון הולכים לישון עד תפילת שחרית (עי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מגן אבות א"ח מהדורה שלישית עמוד שיח).
שם - נהגו לאכול בליל יום טוב של שבועות סעודה חלבית, עי' במש"כ בזה רחמיאל עזרא טרביץ נר"ו.
בעמוד פח, שלא נהגו לברך שהחיינו בהדלקת נרות בערב יום טוב - וכן העיד מו"ר מהר"ש טוויל נר"ו (מח"ס מגן שלמה) בשם מהר"י שחיבר ז"ל (מח"ס יצחק ירנן ועוד). וכן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו, ושכן המנהג אצל יוצאי אר"צ בניו יורק. ובעיקר הדין, ראה בס' ושמואל בקראי שמו ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד נא).
בעמוד צא אות ב - יש להעיר שמנהג אר"צ הוא להקל בהדלקת אור החשמל ביום טוב, והחמירו שלא לכבותו. וכתב חכם יוסף ששון נר"ו שמהר"ר משה טווייל ז"ל כשהגיע לא"י אמר שטעו בזה באר"צ, והיה להם לאסור. וכבר דנו בזה הפוסקים, עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ו), ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד נג), ובהסכמתו לשו"ת זהב שבא למהר"ש דיין ז"ל, ובשו"ת חמדה גנוזה למהר"ד שלוש ז"ל, ובשו"ת שמש ומגן (ח"ב א"ח סימן סה וח"ג סימן נז אות יב), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תקב), ובדברי הרב חיים עובדיה נר"ו.
בעמוד צד כתב שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד י' באב - וכן נהגו בטורקיה, אלא שבא"י נהגו להחמיר ר"ח. כ"כ בס' פריו יתן (ס"ס מה) בשם שו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן לו) ושו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א). ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר פריו יתן שם ובקובץ אבקת רוכל (גליון יח עמוד קנד).
שם כתב שנהגו להחמיר בתספורת בשבוע שחל בו ט' באב בלבד - וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א) שכן המנהג. והובאו דבריו בס' פריו יתן (ס"ס מה). ובס' תורת המועדים על בין המצרים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ה אות כה) הביא מנהג ג'רבא להחמיר בזה מי"ז בתמוז. ע"ש. וחיזק מנהג ג'רבא בזה מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' בית נאמן (גליון כא דף ב רע"א). ושם (בדף א סע"ב) הביא מנהג תונס להחמיר מר"ח. ע"ש. ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס, מנהגי צומות ותעניות סוף אות ז) כתב שנהגו להמנע מר"ח [והוא כמנהג שהביא מהר"י מברונא, וה"ד בס' תורת המועדים שם], והיו יחידים שנהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש. והו"ד בס' מגן אבות אורח חיים (עמוד רסט). ע"ש. ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד סא) האריך במנהגי המקומות בזה, והביא מש"כ בשו"ת משפטי עוזיאל [כצ"ל] (ח"ט סימן ט אות ז) שכל הספרדים נהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש.
בעמ' צה כתב בענין ברכת שהחיינו בבין המצרים ובשבתות שבינתיים - ע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' שכ-שכא), ובס' פריו יתן (ס"ס מה), ובקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון כא עמוד א).
שם כתב שבשבת מברכים של חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' - עי' במה שהביא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפד). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א).
שם כתב שלפני ערבית ליל תשעה באב אומרים שירת האזינו ומגילת איכה - ויש להעיר שממ"ש מר"ן בש"ע (סימן תקנט סעיף ב) נראה שאומרים מגילת איכה לאחר העמידה.
ובדבר שירת האזינו, הן אמת שכתב מר"ן בב"י (סימן תקנט) שמנהג העולם לאומרה בשחרית במקום שירת האזינו. ואף בזה יש שלא הסכימו לדבר, עי' בכף החיים (אות לב) ובמועד לכל חי (סימן י אות ס) ובספר זה להלן (עמ' קעז). אולם המנהג לאומרה לפני ערבית נראה שמקורו ממש"כ נתן העזתי לתלמידיו, עי' בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף טז ע"א). ועי' בספר זה לעיל (עמ' נ) מה שהביא הרב המחבר נר"ו שנכוו בחאלב באמונת ש"צ, ושלכן השמיטו לאחר מכן את בפיוט לכה דודי את הבתים הקשורים לגאולה [ועי' בקו' חמדת יוסף הנ"ל (דף כו ע"ב) שהביא שינוי בפיוט הנ"ל מספר חמדת ימים, ושיש חשד שהשינוי בא מש"צ ותלמידיו. וע"ע שם (דף נ ע"ב סד"ה ידיע)] .
וממש"כ ב-https://www.youtube.com/watch?v=bFpTpw2ADMM נראה שכן גם מנהג כורדיסטאן לומר שירת האזינו בליל תשעה באב. וממש"כ ב-http://shituf.piyut.org.il/piyut/4950 נראה שכן גם מנהג בבל.
בעמ' צט כתב שלא נהגו לומר ברכת 'שעשה לי כל צרכי' בתשעה באב - וע"ע להלן (עמוד קעז). ועי' במנהג ג'רבא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מט).
שם כתב לומר חצי קדיש לפני ההפטרה בשחרית של תשעה באב - וכ"כ עוד להלן (עמוד קב) בשם הרב מגן בעדי. ועי' במה שהאריך לחזק המנהג בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפה). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א ואות יא).
בעמוד ק כתב שהמנהג שלא לומר נחם בשחרית ת"ב - ובשו"ת אהל יעקב למהר"י הרופא (במנהגי בגדאד שבסוה"ס אות ה ואות י) כתב שמנהג בגדאד לומר נחם במנחה בלבד, ודלא כפשט דברי מר"ן שאומרים בכל התפילות וכמ"ש הרב ש"צ, אלא כדעת מור"ם בהגה (סימן תקנז). והו"ד בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (שנת תשע"ח עמוד תקנו הערה רנג), ושכן פשט המנהג ברוב המקומות. ע"ש. ובס' מגן אבות (א"ח סימן תקנז) כתב שכן גם מנהג מערב הפנימי. ע"ש. ובשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן מד) כתב שמנהגם לאומרו בכל התפילות. ע"ש.
בעמוד קג כתב שהמנהג לישון על הארץ בתשעה באב - וכן מנהג ג'רבא, וכמ"ש בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מח). ע"ש.
בעמוד קיב, שנהגו באר"ץ לגדל הזקן - עי' בתחילת קונטרס תפארת אדם להרב ח"ח, שבמדינות שנהגו לא לספר הזקן אפילו במספרים אין להתיר, וטעם המנהג שלא יבואו בהמשך הזמן לידי גילוח האסור, וכן עד"ה.
בעמוד קיג - לא נהגו באר"ץ לאכול לחם עם צמוקים בר"ה כמו שמצוי בזמנינו. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו.
בעמ' קכג כתב שלא נהגו לברך על הדלקת הנר בערב יום הכיפורים - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
בעמ' קלד - נהגו לומר לישב בסוכה בציר"י תחת הלמ"ד (כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ועי' באתר ישיבת כסא רחמים שהובאו דברי מהר"ע יוסף ז"ל בספר חזון עובדיה (סוכות עמוד קעב) לומר בחירי"ק, ודברי מהר"מ מאזוז נר"ו בירחון אור תורה (תשרי תשס"ו סימן יב אות ב) לומר בציר"י. וכ"כ עוד בקובץ בית נאמן (גליון פג דף ד סע"א). גם מהר"ר אברהם יוסף נר"ו כתב בזה באתר מורשת.
בעמ' קלה - העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו שראה את אביו ז"ל אוגד את הלולב והיה מניח הדס א' מימין וא' משמאל וערבה מעל כל א', וההדס השלישי מעל השדרה, והוא כמ"ש בכף החיים (סימן תרנא אות יד) בשם הרב פרי עץ חיים (שער כט סוף פ"א). ע"ש. וכ"כ בס' חזון עובדיה על סוכות (דף שמג ע"ב) בשם האחרונים.
בעמ' קלו כתב שהנשים אינן מברכות על הלולב - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר מתעלם מספר כתר שם טוב, שכתב שבסוריה בירכו הנשים אחר מצוות עשה שהזמן גרמא. ומעוד פוסקי יוצאי סוריה וחלאב. וברור שהנשים לא בירכו על כל מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מה שנהגו. עכ"ל.
בעמ' קמג כתב בשם מנהגי ביהכ"נ באר"ץ שבסו"ס הולך תמים (עמ' קלט) שיש שנהגו באר"צ להדליק ב' שמשים. ע"ש. ושוב כתב (בעמ' רח) שמהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) ביטל מנהג זה בביתו כי לא מצא לו זכר בדברי האחרונים. ע"ש. ושוב כ' (בעמ' רכא) שאמרו לו שעדות זו אינה נכונה, ועד סוף ימיו הדליק מהר"ע עטייה ז"ל ב' שמשים. ע"ש.
וכשביקר בעי"ת מיקסיקו יע"א (בחנוכה תשע"א) הדו"מ מהר"ר דוד עטייה נר"ו, בנו של מהר"ע ז"ל הנז', שאלתיו על פתגם דנא, והעיד שבמשך תקופה אביו הדליק את הנר הנוסף, ובסוף ימיו הפסיק. וכ"כ בס' שלמא בעלמא (סימן תרעג). וע"ע בזה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן נח וסימן סד), ובשו"ת מגן שלמה (עמוד שיד), ובקובץ האוצר (גליון כג עמוד סו), ובס' מעגלי אר"ץ כ"י (מנהגי חנוכה). ובס' נטעי גבריאל על חנוכה (פרק כ אות ו).
ובעיקר המנהג, עי' בקו' תורת אמך על חנוכה (סדר ההדלקה אות ד) שהביא מספר נחלת אבות (עמוד קנו) שכן נהגו גם יהודי לוב. ואמר לו מהר"צ בוארון (חבר ב"ד הגדול בירושלם) שנהגו כן בבית הכנסת דוקא.
בעמוד קמו כתב שנהגו ללמוד עשרת הדברות במוצאי שבת שירה, ולמכור כל דיבור בנפרד, ולשורר פיוט השייך לט"ו בשבט - אפשר לבאר הקשר לט"ו בשבט, כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ולכן תורמים כסף למען התורה ביום זה שהוא ר"ה לאילן, וכבר מצינו כיו"ב לענין ט"ו בשבט ששייכוהו לאדם, כי האדם עץ השדה, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן קלא).
בעמ' פו כתב שמנהג אר"ץ לשבת בקריאת עשרת הדברות, וציין לתשובת מהרא"י וולדנברג ז"ל בקובץ אור תורה (סיון תשמ"ז סימן קלא) שרבים מקהילות הספרדים נהגו לעמוד - תשובה זו חזרה ונדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן כו). וע"ע בשו"ת אדני פז למהר"ר דניאל אזולאי נר"ו (סימן א). ועי' בס' המנהגים להרב מאיר נזרי (ח"א עמוד צז) שהביא מנהג כמה קהילות לעמוד. והאריך בזה.
ומה שהביא עוד הרב המחבר מדברי שו"ת ישכיל עבדי לחזק המנהג לעמוד - עי' במה שדחה דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט).
ומה שהביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד - הנה ע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד [וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן טו אות טז). וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף (א"ח ח"ב סימן קמה אות יב) ובס' הלכה ברורה (סימן א אות יד)]. ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז הקדמון (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ. ועי' בקונטרס נשמע קולם - לדקדק באמונה (עמוד ל ובעמוד לב בסופו), ובס' ברכת יחזקאל למהרי"ד קאמינסקי נר"ו (שמות עמוד קסב).
אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם [ויתירה מזו מצינו בקובץ משנת יוסף (גליון ז עמוד רמג). ע"ש]. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם [ושו"ר שכיו"ב אמר מהר"ר דוד פיינשטיין (מח"ס קול דודי ועוד)]. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
גם מצינו כיו"ב בס' פתח הדביר (סימן רכ אות ב) שכתב להקל בהטבת חלום בשבת דלא כהגאונים, אף שמהיות טוב כתב להחמיר. ע"ש. ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכ סעיף ח ובשער הציון אות יד) כתב להשיג עליו ולהקל, וכ"כ בס' חזון עובדיה על ברכות (עמוד שפה), והביאו דברי הרב יפה ללב (סימן רכ אות ד) שהשיג ע"ד הרב פתח הדביר וכתב שמנהג איזמיר להקל בזה. ופסקו כהמנהג נגד הגאונים, אף שמנהג זה יש בו עקולי ופשורי, שכן הרב פתח הדביר כתב שמנהג איזמיר להחמיר בזה. ומה שכתב בחזון עובדיה (שם) שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים באמירת אבינו מלכנו בשבת, לכאורה יש לחלק, שכן אבינו מלכנו הוא נוסח קבוע ולכן אינו מצטער בזה, משא"כ אמירת רבש"ע וכו' והטבת חלום שהוא דוקא כשראה חלום רע או שמסופק בו, ובודאי יזכור צערו באומרם. ומה שדייק כן בס' חזון עובדיה מדברי המג"א (סימן קכח אות ע) שהשוה בין אמירת רבש"ע וכו' לאבינו מלכנו, היינו דוקא למנהגם שאומרים כן בכל נשיאת כפים, וכמ"ש גם המג"א להלן (סימן קל אות א). והן אמת שראיתי בספר הלכה ברורה הנ"ל (סימן קל בירור הלכה אות ד) שהביא בשם הרב אליה רבה (סימן קל אות א) בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תקג) להקל בכיו"ב, ולא מצאתי תשובה זו כי אם בסימן תרג, והיא תשובת רב שלום גאון, אמנם לא הביאוה הרב פתח הדביר והרב יפה ללב והרב חזון עובדיה, ולמרות כן פסקו להקל שלא כהגאונים.
ועתה י"ל קובץ בית נאמן (גליון ק עמוד ב) למהר"מ מאזוז נר"ו, וראיתי שם שהביא ראיה שדעת רבינו יצחק ן' גיאת שאין בזה משום תרעומת המינים. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון קיג דף ה ע"א) להביא ראיה אף מדברי רס"ג דשרי. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון שנט עמוד ד סעיף יד ועמוד ה אות טז). ובס' נתן חכמה לשלמה (עמוד קמג) הביא בשם אביו ז"ל סמך לעומדים בעשרת הדברות מהפסוק ויעמוד כל העם בברית ועוד מקראות. ע"ש.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובספרו ילקוט יוסף על פורים (עמוד תרסב) ובריש קונטרס ישמח ישראל שבתחילת ספר בני ציון ח"א (הוצאת מכון הכתר), ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.
שם - נהגו כל העם להיות נעורים כל הלילה בבית הכנסת בליל א' של חג השבועות, והיו מתחילים תפילת שחרית בעמוד השחר. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. וזה דלא כמנהג מערב הפנימי שכשגומרים את קריאת התיקון הולכים לישון עד תפילת שחרית (עי' במש"כ בס"ד בגליון ספר מגן אבות א"ח מהדורה שלישית עמוד שיח).
שם - נהגו לאכול בליל יום טוב של שבועות סעודה חלבית, עי' במש"כ בזה רחמיאל עזרא טרביץ נר"ו.
בעמוד פח, שלא נהגו לברך שהחיינו בהדלקת נרות בערב יום טוב - וכן העיד מו"ר מהר"ש טוויל נר"ו (מח"ס מגן שלמה) בשם מהר"י שחיבר ז"ל (מח"ס יצחק ירנן ועוד). וכן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו, ושכן המנהג אצל יוצאי אר"צ בניו יורק. ובעיקר הדין, ראה בס' ושמואל בקראי שמו ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד נא).
בעמוד צא אות ב - יש להעיר שמנהג אר"צ הוא להקל בהדלקת אור החשמל ביום טוב, והחמירו שלא לכבותו. וכתב חכם יוסף ששון נר"ו שמהר"ר משה טווייל ז"ל כשהגיע לא"י אמר שטעו בזה באר"צ, והיה להם לאסור. וכבר דנו בזה הפוסקים, עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ו), ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד נג), ובהסכמתו לשו"ת זהב שבא למהר"ש דיין ז"ל, ובשו"ת חמדה גנוזה למהר"ד שלוש ז"ל, ובשו"ת שמש ומגן (ח"ב א"ח סימן סה וח"ג סימן נז אות יב), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תקב), ובדברי הרב חיים עובדיה נר"ו.
בעמוד צד כתב שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד י' באב - וכן נהגו בטורקיה, אלא שבא"י נהגו להחמיר ר"ח. כ"כ בס' פריו יתן (ס"ס מה) בשם שו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן לו) ושו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א). ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר פריו יתן שם ובקובץ אבקת רוכל (גליון יח עמוד קנד).
שם כתב שנהגו להחמיר בתספורת בשבוע שחל בו ט' באב בלבד - וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א) שכן המנהג. והובאו דבריו בס' פריו יתן (ס"ס מה). ובס' תורת המועדים על בין המצרים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ה אות כה) הביא מנהג ג'רבא להחמיר בזה מי"ז בתמוז. ע"ש. וחיזק מנהג ג'רבא בזה מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' בית נאמן (גליון כא דף ב רע"א). ושם (בדף א סע"ב) הביא מנהג תונס להחמיר מר"ח. ע"ש. ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס, מנהגי צומות ותעניות סוף אות ז) כתב שנהגו להמנע מר"ח [והוא כמנהג שהביא מהר"י מברונא, וה"ד בס' תורת המועדים שם], והיו יחידים שנהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש. והו"ד בס' מגן אבות אורח חיים (עמוד רסט). ע"ש. ובס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד סא) האריך במנהגי המקומות בזה, והביא מש"כ בשו"ת משפטי עוזיאל [כצ"ל] (ח"ט סימן ט אות ז) שכל הספרדים נהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש.
שם כתב שבשבת מברכים של חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' - עי' במה שהביא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפד). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א).
שם כתב שלפני ערבית ליל תשעה באב אומרים שירת האזינו ומגילת איכה - ויש להעיר שממ"ש מר"ן בש"ע (סימן תקנט סעיף ב) נראה שאומרים מגילת איכה לאחר העמידה.
ובדבר שירת האזינו, הן אמת שכתב מר"ן בב"י (סימן תקנט) שמנהג העולם לאומרה בשחרית במקום שירת האזינו. ואף בזה יש שלא הסכימו לדבר, עי' בכף החיים (אות לב) ובמועד לכל חי (סימן י אות ס) ובספר זה להלן (עמ' קעז). אולם המנהג לאומרה לפני ערבית נראה שמקורו ממש"כ נתן העזתי לתלמידיו, עי' בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף טז ע"א). ועי' בספר זה לעיל (עמ' נ) מה שהביא הרב המחבר נר"ו שנכוו בחאלב באמונת ש"צ, ושלכן השמיטו לאחר מכן את בפיוט לכה דודי את הבתים הקשורים לגאולה [ועי' בקו' חמדת יוסף הנ"ל (דף כו ע"ב) שהביא שינוי בפיוט הנ"ל מספר חמדת ימים, ושיש חשד שהשינוי בא מש"צ ותלמידיו. וע"ע שם (דף נ ע"ב סד"ה ידיע)] .
וממש"כ ב-https://www.youtube.com/watch?v=bFpTpw2ADMM נראה שכן גם מנהג כורדיסטאן לומר שירת האזינו בליל תשעה באב. וממש"כ ב-http://shituf.piyut.org.il/piyut/4950 נראה שכן גם מנהג בבל.
בעמ' צט כתב שלא נהגו לומר ברכת 'שעשה לי כל צרכי' בתשעה באב - וע"ע להלן (עמוד קעז). ועי' במנהג ג'רבא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מט).
שם כתב לומר חצי קדיש לפני ההפטרה בשחרית של תשעה באב - וכ"כ עוד להלן (עמוד קב) בשם הרב מגן בעדי. ועי' במה שהאריך לחזק המנהג בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפה). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א ואות יא).
בעמוד ק כתב שהמנהג שלא לומר נחם בשחרית ת"ב - ובשו"ת אהל יעקב למהר"י הרופא (במנהגי בגדאד שבסוה"ס אות ה ואות י) כתב שמנהג בגדאד לומר נחם במנחה בלבד, ודלא כפשט דברי מר"ן שאומרים בכל התפילות וכמ"ש הרב ש"צ, אלא כדעת מור"ם בהגה (סימן תקנז). והו"ד בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (שנת תשע"ח עמוד תקנו הערה רנג), ושכן פשט המנהג ברוב המקומות. ע"ש. ובס' מגן אבות (א"ח סימן תקנז) כתב שכן גם מנהג מערב הפנימי. ע"ש. ובשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן מד) כתב שמנהגם לאומרו בכל התפילות. ע"ש.
בעמוד קג כתב שהמנהג לישון על הארץ בתשעה באב - וכן מנהג ג'רבא, וכמ"ש בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מח). ע"ש.
בעמוד קיב, שנהגו באר"ץ לגדל הזקן - עי' בתחילת קונטרס תפארת אדם להרב ח"ח, שבמדינות שנהגו לא לספר הזקן אפילו במספרים אין להתיר, וטעם המנהג שלא יבואו בהמשך הזמן לידי גילוח האסור, וכן עד"ה.
בעמוד קיג - לא נהגו באר"ץ לאכול לחם עם צמוקים בר"ה כמו שמצוי בזמנינו. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו.
בעמ' קכג כתב שלא נהגו לברך על הדלקת הנר בערב יום הכיפורים - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).
בעמ' קלד - נהגו לומר לישב בסוכה בציר"י תחת הלמ"ד (כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ועי' באתר ישיבת כסא רחמים שהובאו דברי מהר"ע יוסף ז"ל בספר חזון עובדיה (סוכות עמוד קעב) לומר בחירי"ק, ודברי מהר"מ מאזוז נר"ו בירחון אור תורה (תשרי תשס"ו סימן יב אות ב) לומר בציר"י. וכ"כ עוד בקובץ בית נאמן (גליון פג דף ד סע"א). גם מהר"ר אברהם יוסף נר"ו כתב בזה באתר מורשת.
בעמ' קלה - העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו שראה את אביו ז"ל אוגד את הלולב והיה מניח הדס א' מימין וא' משמאל וערבה מעל כל א', וההדס השלישי מעל השדרה, והוא כמ"ש בכף החיים (סימן תרנא אות יד) בשם הרב פרי עץ חיים (שער כט סוף פ"א). ע"ש. וכ"כ בס' חזון עובדיה על סוכות (דף שמג ע"ב) בשם האחרונים.
בעמ' קלו כתב שהנשים אינן מברכות על הלולב - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר מתעלם מספר כתר שם טוב, שכתב שבסוריה בירכו הנשים אחר מצוות עשה שהזמן גרמא. ומעוד פוסקי יוצאי סוריה וחלאב. וברור שהנשים לא בירכו על כל מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מה שנהגו. עכ"ל.
בעמ' קמג כתב בשם מנהגי ביהכ"נ באר"ץ שבסו"ס הולך תמים (עמ' קלט) שיש שנהגו באר"צ להדליק ב' שמשים. ע"ש. ושוב כתב (בעמ' רח) שמהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) ביטל מנהג זה בביתו כי לא מצא לו זכר בדברי האחרונים. ע"ש. ושוב כ' (בעמ' רכא) שאמרו לו שעדות זו אינה נכונה, ועד סוף ימיו הדליק מהר"ע עטייה ז"ל ב' שמשים. ע"ש.
וכשביקר בעי"ת מיקסיקו יע"א (בחנוכה תשע"א) הדו"מ מהר"ר דוד עטייה נר"ו, בנו של מהר"ע ז"ל הנז', שאלתיו על פתגם דנא, והעיד שבמשך תקופה אביו הדליק את הנר הנוסף, ובסוף ימיו הפסיק. וכ"כ בס' שלמא בעלמא (סימן תרעג). וע"ע בזה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן נח וסימן סד), ובשו"ת מגן שלמה (עמוד שיד), ובקובץ האוצר (גליון כג עמוד סו), ובס' מעגלי אר"ץ כ"י (מנהגי חנוכה). ובס' נטעי גבריאל על חנוכה (פרק כ אות ו).
ובעיקר המנהג, עי' בקו' תורת אמך על חנוכה (סדר ההדלקה אות ד) שהביא מספר נחלת אבות (עמוד קנו) שכן נהגו גם יהודי לוב. ואמר לו מהר"צ בוארון (חבר ב"ד הגדול בירושלם) שנהגו כן בבית הכנסת דוקא.
בעמוד קמו כתב שנהגו ללמוד עשרת הדברות במוצאי שבת שירה, ולמכור כל דיבור בנפרד, ולשורר פיוט השייך לט"ו בשבט - אפשר לבאר הקשר לט"ו בשבט, כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ולכן תורמים כסף למען התורה ביום זה שהוא ר"ה לאילן, וכבר מצינו כיו"ב לענין ט"ו בשבט ששייכוהו לאדם, כי האדם עץ השדה, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן קלא).
בעמוד קמט אות ב, שנהגו שלא לפשוט המגילה לפני קריאתה - וראה עוד מה שהאריך בזה הרב יעקב חלבי נר"ו בתשובה.
בעמוד קנט כתב שנהגו לומר והסר ממנו 'צרה' יגון ואנחה - ועי' בס' תפלה לדוד למהר"ד עמאר (סימן רסג) שהביא גירסא זו. ובהערות שבהוצאת מכון הכתר (שם אות א) הביא מדברי האחרונים בזה.
בעמוד קנט כתב שנהגו לומר והסר ממנו 'צרה' יגון ואנחה - ועי' בס' תפלה לדוד למהר"ד עמאר (סימן רסג) שהביא גירסא זו. ובהערות שבהוצאת מכון הכתר (שם אות א) הביא מדברי האחרונים בזה.
בעמ' קס כתב שלא נהגו באמירת 'ברוך שפטרני' בקריאת התורה כלל - אולם במאמרו שבסוף קובץ מצות אברהם כתב הרב המחבר נר"ו שכן נהגו. ע"ש. ואמר לי הא' אליהו זיתוני נר"ו (מו"ל קובץ 'מצות אברהם' הנ"ל) שהמובא בקובץ היא משנה אחרונה של הרב המחבר. ובעיקר דין ברכה זו, עי' בשו"ת דברי שלמה (ח"ב סימן ק).
שם בסוף העמוד - מנהג ארם צובא לומר נקדישך ונעריצך, השי"ן והצד"י בקמץ והכ"ף סופית בשבא. כ"כ הרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן י). ועי' בקונטרס 'נשמע קולם - לדקדק באמונה' שהאריך לחזק המנהג.
בעמ' קסג, שלא נהגו לומר הושיענו ביום ו' - ובס' מגן אבות למהרמע"א לבהר נר"ו (א"ח עמוד קיז) כתב שיש שנהגו כן במערב הפנימי. ע"ש. וגם הדמשקאים נוהגים כן. וגם לא אומרים הפסוק 'קוה'. אך אפשר לומר טעם אחר למנהג שלא לומר קוה, והוא משום מה שאמרו במדרש בביאור פסוק זה שאין להתייאש, ויש להמשיך ולהתפלל אף אם האדם לא נענה. ולכן אומרים פסוק זה כל יום, כדי לומר שאף אם האדם לא ייענה בתפילה זו, יש לו להתפלל שוב למחר. אך ביום ו' אין לאומרו, כי למחר אסור לאדם לבקש צרכיו. ולכן גם בשבת לא אומרים אותו.
בעמ' קסד, במנהג שלא לומר הושיענו ביום ו' - ע"ע בשו"ת לב חנון (סימן עג ד"ה והיה אפשר).
בעמ' רי כתב שביטלו מנהג התחפושת בפורים - בעיקר מנהג זה עי' בס' תהלתו בפי להרמ"ז (עמוד כג, ובהנד"מ עמוד מג) ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס עמוד שעז) ובס' סנסן ליאיר השלם (בתשובה סימן יב עמוד שעח ובדף תא ע"ב ות"ג ע"ב) ובספר ילקוט יוסף על פורים (עמוד קצח ועמוד תרפה) ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו על פורים (סימן ח אות ה) ובקובץ תורת אמך (גליון ח דף ב ע"א).
בעמ' ריג - יש להוסיף בזה מנהג אר"צ לברך הגומל בנסיעה מאר"צ לדמשק, וכן להיפך (כן אמר הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו שהעידו לו שכן המנהג). והוא כדברי מר"ן בש"ע שכל הדרכים בחזקת סכנה. ודנו בזה האחרונים, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"א א"ח סימן יג וח"ט א"ח סימן קח אות קט) ובס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עז ועמוד קסו והלאה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן רצה) ובספר אוצר פסקי הסדור (עמוד צט) ובספר פריו יתן (סימן לד).
בעמ' רטו כתב שנהגו לברך ואח"כ להדליק נרות שבת - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר התעלם לחלוטין מהגאון הרב עזרא עטייה ע"ה שאמר שבאר"ץ הנשים בירכו אחר ההדלקה, והו"ד בס' פדה את אברהם למהר"א מונסה ז"ל (ח"א עמוד שיא) שכן הוא מנהג אר"צ ודמשק, ומשם הועתקו הדברים בס' עלה עזרא (עמוד פה), וכן מהרב יעקב חיים סופר נר"ו בס' מנוחת שלום (סימן ז) שהביא בספרו סימוכין לכל עדה ועדה. עכ"ל. וראה בס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד מב) שהאריכו לבסס מנהג זה.
בעמ' ריז כתב שהמנהג לומר 'וה' ער לא ינום ולא יישן' - עי' בזה באריכות בשלמא בעלמא (בתפילת שחרית של שבת).
שם כתב שהמנהג לאכול מיני מגדים לפני המוציא - וכן סיפר לי הגמו"ן דוד בר אברהם קצין ז"ל שכן ראה בבית שאר בשרו מהר"ר עבדיה הדאיה ז"ל (מח"ס ישכיל עבדי ועוד) כשהזמינו לסעודת שבת שאכל כמה דברים לפני המוציא. גם עי' בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ו ס"ס כו) שהביא דברי האחרונים שהסכימו למנהג זה. ומש"כ בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעד) להעיר על זה משום קידוש במקום סעודה, אפשר לומר שנחשב שמתחילים בסעודה כשאוכלים את הדברים המקדימים לה, ויתירה מזו כתב בס' עץ חיים (הנז' להלן) שאין זה משורת דרך ארץ להתחיל בפת.
ומש"כ עוד שכן מנהג מקצת התימנים - הנה מהר"י צאלח בעץ חיים (ח"א דקי"א סע"ב) כתב שכן מנהג תימן. וכ"כ בשתילי זתים (סימן רפח ס"ק יג). וכ"כ מהר"ר יוסף צובירי ז"ל בסידור כנסת הגדולה ח"א (ריש עמוד שצג), ובהסכמתו לספר קידוש כהלכתו. וע"ע בס' קידוש כהלכתו (פי"ט סעיף ח), ובהסכמת מהר"ש דבליצקי נר"ו לספר הנ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לגיטין (ע ע"א).
בעמ' ריח כתב בענין הברכה על ההלל בראש חודש - ועי' במה שכתב על דבריו בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קצא-קצג), ודבריו חזרו ונדפסו בחלקם בס' אהלי שם על ש"ע א"ח (ח"ב עמ' תרעז-תרעח). וע"ש בגליון. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל (בהקדמה ד"ה וכעת, ובעמוד ריא אות א), ובספר מגן אבות (א"ח סימן רלה) ובגליון שם. ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ה אות ג) כתב במנהג מערב הפנימי בזה.
בעמ' ריג - יש להוסיף בזה מנהג אר"צ לברך הגומל בנסיעה מאר"צ לדמשק, וכן להיפך (כן אמר הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו שהעידו לו שכן המנהג). והוא כדברי מר"ן בש"ע שכל הדרכים בחזקת סכנה. ודנו בזה האחרונים, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"א א"ח סימן יג וח"ט א"ח סימן קח אות קט) ובס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עז ועמוד קסו והלאה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן רצה) ובספר אוצר פסקי הסדור (עמוד צט) ובספר פריו יתן (סימן לד).
בעמ' רטו כתב שנהגו לברך ואח"כ להדליק נרות שבת - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר התעלם לחלוטין מהגאון הרב עזרא עטייה ע"ה שאמר שבאר"ץ הנשים בירכו אחר ההדלקה, והו"ד בס' פדה את אברהם למהר"א מונסה ז"ל (ח"א עמוד שיא) שכן הוא מנהג אר"צ ודמשק, ומשם הועתקו הדברים בס' עלה עזרא (עמוד פה), וכן מהרב יעקב חיים סופר נר"ו בס' מנוחת שלום (סימן ז) שהביא בספרו סימוכין לכל עדה ועדה. עכ"ל. וראה בס' פסקי חכם דוד ששון רבן (אור פרס עמוד מב) שהאריכו לבסס מנהג זה.
בעמ' ריז כתב שהמנהג לומר 'וה' ער לא ינום ולא יישן' - עי' בזה באריכות בשלמא בעלמא (בתפילת שחרית של שבת).
שם כתב שהמנהג לאכול מיני מגדים לפני המוציא - וכן סיפר לי הגמו"ן דוד בר אברהם קצין ז"ל שכן ראה בבית שאר בשרו מהר"ר עבדיה הדאיה ז"ל (מח"ס ישכיל עבדי ועוד) כשהזמינו לסעודת שבת שאכל כמה דברים לפני המוציא. גם עי' בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ו ס"ס כו) שהביא דברי האחרונים שהסכימו למנהג זה. ומש"כ בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעד) להעיר על זה משום קידוש במקום סעודה, אפשר לומר שנחשב שמתחילים בסעודה כשאוכלים את הדברים המקדימים לה, ויתירה מזו כתב בס' עץ חיים (הנז' להלן) שאין זה משורת דרך ארץ להתחיל בפת.
ומש"כ עוד שכן מנהג מקצת התימנים - הנה מהר"י צאלח בעץ חיים (ח"א דקי"א סע"ב) כתב שכן מנהג תימן. וכ"כ בשתילי זתים (סימן רפח ס"ק יג). וכ"כ מהר"ר יוסף צובירי ז"ל בסידור כנסת הגדולה ח"א (ריש עמוד שצג), ובהסכמתו לספר קידוש כהלכתו. וע"ע בס' קידוש כהלכתו (פי"ט סעיף ח), ובהסכמת מהר"ש דבליצקי נר"ו לספר הנ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לגיטין (ע ע"א).
בעמ' ריח כתב בענין הברכה על ההלל בראש חודש - ועי' במה שכתב על דבריו בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קצא-קצג), ודבריו חזרו ונדפסו בחלקם בס' אהלי שם על ש"ע א"ח (ח"ב עמ' תרעז-תרעח). וע"ש בגליון. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל (בהקדמה ד"ה וכעת, ובעמוד ריא אות א), ובספר מגן אבות (א"ח סימן רלה) ובגליון שם. ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ה אות ג) כתב במנהג מערב הפנימי בזה.
ואמר לי ידידי הר' יעקב חלבי נר"ו שבמחזור ארם צובא לא מובאת הברכה, ובשער הסידור עולת השחר כתוב שהוא כמנהג ק"ק ספרדים. הרי שמנהג המסתערבים באר"ץ שלא לברך ומנהג הספרדים באר"ץ לברך. וששמע מהמו"ן דניאל בינכר נר"ו שבזמנו יש מי שאמר הברכה ויש מי שלא אמרה. עכ"ל.
בעמ' רכ, כתב שנהגו באר"צ שלא לאכול טחינה בפסח - אולם אמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו (ראש כולל ארם צובא במיקסיקו) שמנהג אר"צ שלא נמנעים מאכילת טחינה בפסח.
בעמ' רכ, כתב שנהגו באר"צ שלא לאכול טחינה בפסח - אולם אמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו (ראש כולל ארם צובא במיקסיקו) שמנהג אר"צ שלא נמנעים מאכילת טחינה בפסח.
בעמ' רכב סוף אות לט, בענין הפיוט בערבית שנהגו לשוררו באר"ץ בט"ו בשבט - לשמיעה כאן.
בעמ' רכד, הביא הנוסחא 'למינים ולמלשינים ולמוסרים' - אולם בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג סימן ו ד"ה בענין למלשינים) כתב שהנוסחא הנכונה היא 'למלשינים ולמינים'.
בעמוד רכה אות יב, הביא הנוסח 'תתקבל צלותנא ובעותנא' - ויש נוהגים לומר 'צלותהון ובעותהון' בלבד, ראה בס' הליכות עולם (ח"א פרשת תרומה אות יב בסוגריים), והביאו בילקוט יוסף (סימן סט הערה א דף שסב רע"א). וראה עוד בס' כף נקי למהר"כ ן' מלכא ובשו"ת יביע אומר (ח"ח א"ח סימן יא אות יא) ובילקוט יוסף (סימן נו סעיף כא).
העיר מ"פ נר"ו, שהמחבר פשוט החליט לכתוב על כל נושא חוץ מעניין "ברוך הוא וברוך שמו" שלא הביא את העניין בספרו כלל. (וכאמור יוצאי חלאב עונים על כל ברכה וכך נהג הרב ישכיל עבדי). ע"כ. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה דף רב ע"א) שכן הוא מנהג אר"צ, וכתב עוד שם (בדף רה ע"א) שכ"כ בס' שלחן המלך (סימן כג אות לד). ע"ש. וכן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו יליד אר"צ שכן נהגו בביתו באר"צ. וכתב המו"ן כהר יוסף דאיה נר"ו יליד אר"צ שמשפחת אמו לא היו עונים ב"ה וב"ש על ברכות שיוצאים בהם י"ח. ובעיקר הדין, ע"ע בס' אהלי שם (שם), ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"א א"ח סימן יג וח"ג א"ח סימן ט אות ה), ובספרו כה לחי (עמוד צט), ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף קסח רע"ב ודף קע רע"ב), ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א), ובספרו עין יצחק (ח"ג עמוד קפב ועמוד קצד), ובקו' מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט), ובקו' תורת אמך (גליון ז עמ' א-ב), ובירחון אור תורה (תשרי תשל"ג סימן נט ואלול תשע"ה סימן קלז מכתב י), ובקובץ שמחת התורה (גליון ז עמוד רנו).
והנה הרב המחבר נר"ו לא הוציא לאור על מנהגי יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, אלא קונטרס נוסף על עניני נשואין בלבד. ואמ"א. ובענין הנפיחה, כתב בשו"ת דבר שאול (חלק יורה דעה לפני סימן ו) שבאר"צ אין אוכלים מבשר הנפיחה, ונוהגים להטריף סירכא כל שהיא. ע"ש. וע"ע בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן עט). ואמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו ששאל את מהר"ר צדקה הרארי ז"ל בענין הנפיחה, טענה לו שהיו שוחטים כבשים בלבד והיו מחמירים בהם בכל סירכא. וראה עוד בס' תורת משפחת דלויה (עמוד תריט) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.
ובענין אכילת עלי גפנים משום תולעים - כתב מהרב"צ מוצפי נר"ו בתשובה וז"ל: בספר שער המצוות להרב שלמיה!!! רפאל גאליקו ז"ל במצוה קנ"ב, מערכת שרצים, אסר אותם, כי הם מלאים תולעים. וידוע כי חכמי ארם צובא היא חלב התאספו ועשו חרם שלא לאוכלם. וכן נמנה עליהם הגאון רבנו שלמה לניאדו ז"ל ובית דינו, ואליהם הצטרפו כל רבני חלב, וכך שמענו מפי ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה ז"ל שיש עליהם חרם שלא לאכלם. וכן פסקו הגאון רבנו חיים אבולעפייא ז"ל, רבני ירושלים, ורבני חברון לפני שלש מאות שנה. והסכימו עמם רבני בגדאד, כפי שכתב הגאון הרב בן איש חי [שנה שניה פרשת נשא ח] "ועלי גפנים כבר אסרום רבני אר"ץ יע"א לגמרי ולא יועיל להם בדיקה, וכן פה עירנו בגדאד נוהגים בהם איסור", ועוד מדינות. וכתבו שהיו בורחים ממנו כמו מבשר חזיר. ועיין זבחי צדק אות צ"ט, ואנכי העבד כמה פעמים מצאתי בקופסאות שימורים בהכשר "חשוב" עלים שוריים בחומץ והמה מלאים תולעים. ועיין בספר אדמת קודש חלק ב יורה דעה סימן א. והם נקראים בלעז יאברק. וכן בספר ארץ חיים סתהון יורה דעה סימן פ"ד, ובכף החיים חלק יורה דעה סימן פ"ד, צ"ד ועוד. וידוע ומפורסם בספרי ההלכה שהם אסורים, וזה שנים שבעוונותינו הרבים נפרצו הגדירות ומגישים אותם עם שרצים שונים בהכשר בשמחות ועוד. ע"כ. ורבי מטלוב עבאדי התירם בארה"ב, שאין בהם החששות הנז' בשו"ת ריח שדה. והעיד הרב יגאל ן' עזרא נר"ו שמהר"ר עובדיה יוסף ז"ל היה שוטפם (את עלי הגפנים הכבושים בחומץ הבאים מחו"ל) א' א' ואוכלם. ועי' בזה בתשו' מהרש"ז רווח נר"ו, ובס' ילקוט יוסף (ח"ט איסור והיתר כרך ב' עמוד רכח), ובאתר ישיבה. ובתשובת הרב עזריאל אריאל נר"ו באתר כושרות דן האם יוצאי אר"צ יכולים להקל בזה בא"י שלא שכיח כ"כ תולעים. ע"ש.
ובענין חלב עכו"ם - כתב בספר אשרי הע"ם (סימן קטו אות ג) שבאר"צ הכל נוהגים היתר ביאגורט, והקימאק מיעוט נזהרים בו. ובס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא) הביא דברי האחרונים בזה. ומדברי הרב אשרי הע"ם הנ"ל מוכח דבחלב גופיה החמירו. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר אשרי הע"ם (דף מח סע"ב).
ובענין טבילת כלים - כתב מהר"ש מזרחי בספר דברי שלום (הלכות מאכלי עובדי כוכבים ס"ס מט אות א) שבני אר"צ לא נהגו לברך על טבילת כלים מפני שחששו לנקיות המקום, וכן בגלל הספיקות בסוגי הכלים אם טעונים ברכה. ובס' טבילת כלים (פ"ט הערה א) הביא דברי הריטב"א בחידושיו (ע"ז עה ע"ב) שלדעת הרמב"ם אין מברכין על טבילת כלים. ע"ש.
ובענין פאת הזקן - עי' בס' דרך אר"ץ (עמוד קיב) ובמש"כ בגליון שם.
העיר מ"פ נר"ו, שהמחבר פשוט החליט לכתוב על כל נושא חוץ מעניין "ברוך הוא וברוך שמו" שלא הביא את העניין בספרו כלל. (וכאמור יוצאי חלאב עונים על כל ברכה וכך נהג הרב ישכיל עבדי). ע"כ. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה דף רב ע"א) שכן הוא מנהג אר"צ, וכתב עוד שם (בדף רה ע"א) שכ"כ בס' שלחן המלך (סימן כג אות לד). ע"ש. וכן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו יליד אר"צ שכן נהגו בביתו באר"צ. וכתב המו"ן כהר יוסף דאיה נר"ו יליד אר"צ שמשפחת אמו לא היו עונים ב"ה וב"ש על ברכות שיוצאים בהם י"ח. ובעיקר הדין, ע"ע בס' אהלי שם (שם), ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"א א"ח סימן יג וח"ג א"ח סימן ט אות ה), ובספרו כה לחי (עמוד צט), ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף קסח רע"ב ודף קע רע"ב), ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א), ובספרו עין יצחק (ח"ג עמוד קפב ועמוד קצד), ובקו' מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט), ובקו' תורת אמך (גליון ז עמ' א-ב), ובירחון אור תורה (תשרי תשל"ג סימן נט ואלול תשע"ה סימן קלז מכתב י), ובקובץ שמחת התורה (גליון ז עמוד רנו).
והנה הרב המחבר נר"ו לא הוציא לאור על מנהגי יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, אלא קונטרס נוסף על עניני נשואין בלבד. ואמ"א. ובענין הנפיחה, כתב בשו"ת דבר שאול (חלק יורה דעה לפני סימן ו) שבאר"צ אין אוכלים מבשר הנפיחה, ונוהגים להטריף סירכא כל שהיא. ע"ש. וע"ע בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר (סימן עט). ואמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו ששאל את מהר"ר צדקה הרארי ז"ל בענין הנפיחה, טענה לו שהיו שוחטים כבשים בלבד והיו מחמירים בהם בכל סירכא. וראה עוד בס' תורת משפחת דלויה (עמוד תריט) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.
ובענין אכילת עלי גפנים משום תולעים - כתב מהרב"צ מוצפי נר"ו בתשובה וז"ל: בספר שער המצוות להרב שלמיה!!! רפאל גאליקו ז"ל במצוה קנ"ב, מערכת שרצים, אסר אותם, כי הם מלאים תולעים. וידוע כי חכמי ארם צובא היא חלב התאספו ועשו חרם שלא לאוכלם. וכן נמנה עליהם הגאון רבנו שלמה לניאדו ז"ל ובית דינו, ואליהם הצטרפו כל רבני חלב, וכך שמענו מפי ראש הישיבה רבנו עזרא עטיה ז"ל שיש עליהם חרם שלא לאכלם. וכן פסקו הגאון רבנו חיים אבולעפייא ז"ל, רבני ירושלים, ורבני חברון לפני שלש מאות שנה. והסכימו עמם רבני בגדאד, כפי שכתב הגאון הרב בן איש חי [שנה שניה פרשת נשא ח] "ועלי גפנים כבר אסרום רבני אר"ץ יע"א לגמרי ולא יועיל להם בדיקה, וכן פה עירנו בגדאד נוהגים בהם איסור", ועוד מדינות. וכתבו שהיו בורחים ממנו כמו מבשר חזיר. ועיין זבחי צדק אות צ"ט, ואנכי העבד כמה פעמים מצאתי בקופסאות שימורים בהכשר "חשוב" עלים שוריים בחומץ והמה מלאים תולעים. ועיין בספר אדמת קודש חלק ב יורה דעה סימן א. והם נקראים בלעז יאברק. וכן בספר ארץ חיים סתהון יורה דעה סימן פ"ד, ובכף החיים חלק יורה דעה סימן פ"ד, צ"ד ועוד. וידוע ומפורסם בספרי ההלכה שהם אסורים, וזה שנים שבעוונותינו הרבים נפרצו הגדירות ומגישים אותם עם שרצים שונים בהכשר בשמחות ועוד. ע"כ. ורבי מטלוב עבאדי התירם בארה"ב, שאין בהם החששות הנז' בשו"ת ריח שדה. והעיד הרב יגאל ן' עזרא נר"ו שמהר"ר עובדיה יוסף ז"ל היה שוטפם (את עלי הגפנים הכבושים בחומץ הבאים מחו"ל) א' א' ואוכלם. ועי' בזה בתשו' מהרש"ז רווח נר"ו, ובס' ילקוט יוסף (ח"ט איסור והיתר כרך ב' עמוד רכח), ובאתר ישיבה. ובתשובת הרב עזריאל אריאל נר"ו באתר כושרות דן האם יוצאי אר"צ יכולים להקל בזה בא"י שלא שכיח כ"כ תולעים. ע"ש.
ובענין חלב עכו"ם - כתב בספר אשרי הע"ם (סימן קטו אות ג) שבאר"צ הכל נוהגים היתר ביאגורט, והקימאק מיעוט נזהרים בו. ובס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא) הביא דברי האחרונים בזה. ומדברי הרב אשרי הע"ם הנ"ל מוכח דבחלב גופיה החמירו. ועי' במש"כ בס"ד בגליון ספר אשרי הע"ם (דף מח סע"ב).
ובענין טבילת כלים - כתב מהר"ש מזרחי בספר דברי שלום (הלכות מאכלי עובדי כוכבים ס"ס מט אות א) שבני אר"צ לא נהגו לברך על טבילת כלים מפני שחששו לנקיות המקום, וכן בגלל הספיקות בסוגי הכלים אם טעונים ברכה. ובס' טבילת כלים (פ"ט הערה א) הביא דברי הריטב"א בחידושיו (ע"ז עה ע"ב) שלדעת הרמב"ם אין מברכין על טבילת כלים. ע"ש.
ובענין פאת הזקן - עי' בס' דרך אר"ץ (עמוד קיב) ובמש"כ בגליון שם.
ובענין תלמוד תורה לילדים - ראיתי מכתב מהמו"ן יעקב סתהון ז"ל ששלח למהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד) אי שרי לשנות בארגנטינה את המנהג שנהגו באר"ץ בלימוד הילדים, וכתב שבתחילה לימדו כמו שהיה נהוג באר"ץ, וז"ל: כשהילד נכנס לת"ת בן ארבע או חמש שנים מתחילים ללמדו א"ב ואח"כ את התנועות ואח"כ לחבר את האותיות למלות ולבטא את המלה בבת אחת ולזה קורים בלשוננו 'אסאקאר' באלו הלמודים הילד הפקח מוציא יותר משנה והבינוני והטפש מוציאים משתים עד שלש שנים ואח"כ מלמדים אותו תפלה (כמובן בלתי שום הבנה) ואח"כ פרשה בטעמים ואח"כ לשון (ג"כ בלתי הבנה כלל) ומעט נביאים וכתובים עד שיהיה בקי בשוא נע ונח בחטף ופתח בדגש רפה ומפיק ובזה הילד מוציא גם כן משתים עד שלש שנים ובמשך כל אלו השנים הילד יושב על הספסל ארבע שעות רצופות ליום ובימי החום אשר בתה"ס של הממשלה סגורים הוא יושב שמונה שעות ליום וחוזר לו כל היום על הלמוד מבלי להבין אף מלה אח' ואך עתה כשיהיה חמש שנים בת"ת ושלש שנים שהוא יודע לקרא ולומר חומש מתחילים לבאר לו את הפרשה בערבית לא שמבארים לו את משמעות כל מלה בדברים שהילד מבין אותם פחות או יותר כי אם מלמדים אותו לקרא הפרשה בשרח ערבי קשה ההבנה גם לנו אנו שגדלנו בסוריה ומכירים את השפה הערבית ובזה מוציא הילד ג"כ שנה או שנתים עד שילמוד ויחזור על למודו זה שלמדו המורה במשך כל השבוע מבלי לטעות אך אם הוא קורא כתוכי הזה שמדבר ואינו יודע מה שהוא מדבר ואח"כ כשהוא כבר בן אחת עשרה שנה הוא נכנס ללמוד דרז"ל עין יעקב ואח"כ גמרא עד שימלאו לו י"ג שנים והוא יוצא לעבוד ומתנהג כמו שזכרתי למעלה. והנה אם שיטה זו הצליחה או היתה מצלחת בעירנו ואלו שלמדו עפ"י השיטה הנ"ז נשארו בגדלותם נאמנים לתורתם והלכו בדרכי אבותיהם זה היה מסיבות רבות שסיעו לזה. האחת ששמה שפת המדינה היא ערבית וגם הרבה מן הילדים לומרים לקרא ולכתוב את השפה הערבית ובזה הם משתלמים בה כ"כ היטב עד שהם בקיאים בה בטוב וזה עוזר להם להבין את מה שלומדים בת"ת ועוד כי שמה השפה הערבית היא המדוברת בבית ובשוק ובכל המקומות לא כן אצלנו ששפת המדינה והשפה המדוברת בשוק ובין הילדים ובבתי הספר של הממשלה היא השפה הספרדית ולא עוד אלא שיש הרבה משפחות שגם בביתם מדברים עם בניהם רק בשפה הספרדית ובכן השפה הערבית אינה מובנת לרוב הילדים ובפרט השרח הערבי שמלמדים להם הוא אינו מובן גם להרבה מן האנשים שנתחנכו ונתגדלו בסוריה וקורים אותו רק מן השפה ולחוץ מבלי להבין מה שקורים. הסבה השנית כי שמה בערי סוריה הילד אינו הולך לבית ספר אחר כי אם להת"ת ולכן הוא חושב שכך סדר הלימוד ושצריך ללמוד תחילה איזה זמן בלתי הבנה וכשיהיה בקי בלמוד בטוב יתחיל להבין אכן אצלנו שהילד הולך לביה"ס של הממשלה ואחרי הכנסו שמה בחדש אחד או שני חדשים כשהוא מתחיל לקרא ולפטפט איזה מלים כבר הוא מבין אותם ובבואו אצלנו והוא יגע כ"כ בלמודו מבלי להבין מאומה בשנים הראשונות הוא קץ בלמודים כאלו ואינם מתחבבים עליו כלל ולכן הוא רואה את הלמודים האלו כעול כבד מאד והוא ממתין ומצפה מתי יהיה לו שעת הכושר לפרוק מעליו את העול הזה. והסבה השלישית היא כי שמה בעירנו הילד אינו יודע לקרא בשפה אחרת ואין שם עתונים כ"כ ולכן ביום ובעת שאין לו מה לעשות הוא לוקח לו איזה ספר יהיה חומש או אגדה והוא קורא בו ובזה אינו שוכח את למודו שלמד בקטנותו אכן אצלנו שהוא הולך לבתה"ס של הממשלה ולומד שמה את ספת המדינה ופה יש כ"כ עתונים יומיים שבועונים ירחונים עד אין מספר וכלם מלאים דברי חשק ועגבים וכפירה עד שהילד לא רק שאינו פותח לפניו שום ספר מספרי הקד' ללמוד בו אלא שהוא נוטה מדרך הטובה שנתחנך בה וכו'. וראיתי גם במכתב מהר"ש סתהון ז"ל (מח"ס דבר שאול) שלא הסכים שיחליפו את שיטת הלימוד, וכתב וז"ל: הנה אם תקבלוהו הנה אתם משנים מדרכה של תורה שלימדונו קדמונינו זה כמה אלפי שנים וכל המשנה ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה. ועד עתה לא מצאנו ראיה שמותר ללכת בדרך זה או בדרך אחרת לא בש"ס ולא בפוסקים, נמצא שכל חכמי ישראל שבאו מימות משה רבנו ועד עתה לא הסכימו על דרך זה מדלא הזכירוהו ואנחנו חולקין על כל חכמי ישראל ח"ו וכו'. ובמכתבו של מהר"י ידיד הלוי ז"ל (מח"ס ברכת יוסף ועוד) להמו"ן יעקב סתהון ז"ל לא הסכים שילמדו בעברית, כי אם בערבית או בספרדית בהוספת ביאור הדברים. והסכימו לדבריו מהרי"ח זוננפלד ובית דינו. גם מהרי"ח זוננפלד ז"ל כתב לו בזה במכתב נפרד ולא כתב לאסור באופן מוחלט הלימוד בעברית. עש"ב. ומהר"ר מטלוב עבאדי ז"ל שינה ללימוד בעברית באר"ץ ואצל יוצאי אר"ץ בניו יורק, ראה בספרו מגן בעדי (עמוד ד ועמוד שטו), ולצבי זוהר במאמרו על הרב מטלוב עבאדי (בספר 'יהודי סוריה: היסטוריה, זהות ומורשת' בעריכת ירון הראל, עמוד שסב). וראה עוד בזה לירון הראל בקובץ 'ציון' (גליון פג עמוד תקח) [וכתב לי הנ"ל שלא היה לו את תשובות הרבנים (הנז' בדברינו) בכותבו מאמר זה].
ובענין ביטוי האות וא"ו - העיד ידידי הגמו"ן משה ג'אמוס ז"ל שבשנת ת"ש לערך התחילו המורים הצעירים ללמד את הילדים שיש עליהם לבטאות את הוא"ו מהשיניים ולא מהשפתיים, אולם המבוגרים כולם היו מבטאים מהשפתיים. וכן שמעתי מעוד זקן א'. ועי' במכ"ע הדרך (גליון סא ריש עמוד יז) שמהר"ש קורח ז"ל (מח"ס תשובה כהלכה) סיפר על בהכ"נ הגר"א בשכונת שערי חסד בירושלים שהיתה שם תקנה שש"צ חייב לבטאות את הוא"ו מהשפתיים. וזכורני שראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר) שכתב בקובץ אור תורה שכן הוא המבטא הנכון. ושהאריך בחיזוק הענין בס' שפת אמת למהרב"צ הכהן (עמוד צו). וכן מנהג עי"ת מראכש יע"א ואגפיה.
ועתה מצאתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 14924) שהביאו דברי מהר"ם מאזוז נר"ו בזה שנדפסו בשו"ת יצחק ירנן ח"ב (סי' ט עמודים נה-נו). ע"ש. ולהלן (מס' 16630) ציינו גם לשו"ת יצחק ירנן ח"ד (סימן ט). ע"ש. וע"ע שם (מס' 14348). ועוד שם (מס' 8449). ועוד שם (מס' 8305). ועוד שם (מס' 5888). ועוד שם (מס' 6754). ועוד שם (מס' 6520). ועוד שם (מס' 5011).
ובענין שווא נח - הנה באר"ץ נהגו לומר 'שופטינו' 'אויבינו' ועוד, בשווא נח. ואמר לי המו"ן אברהם מזרחי נר"ו ששאל ע"ז ממהר"ר משה טוויל ז"ל (רבה של אר"ץ) ואמר לו שנהגו כן כדי שלא יטעו לומר בשווא נע 'דברת' (במדבר כז ז) 'נשאות' (בראשית מה כג).
ובענין ביטוי האות וא"ו - העיד ידידי הגמו"ן משה ג'אמוס ז"ל שבשנת ת"ש לערך התחילו המורים הצעירים ללמד את הילדים שיש עליהם לבטאות את הוא"ו מהשיניים ולא מהשפתיים, אולם המבוגרים כולם היו מבטאים מהשפתיים. וכן שמעתי מעוד זקן א'. ועי' במכ"ע הדרך (גליון סא ריש עמוד יז) שמהר"ש קורח ז"ל (מח"ס תשובה כהלכה) סיפר על בהכ"נ הגר"א בשכונת שערי חסד בירושלים שהיתה שם תקנה שש"צ חייב לבטאות את הוא"ו מהשפתיים. וזכורני שראיתי למהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר) שכתב בקובץ אור תורה שכן הוא המבטא הנכון. ושהאריך בחיזוק הענין בס' שפת אמת למהרב"צ הכהן (עמוד צו). וכן מנהג עי"ת מראכש יע"א ואגפיה.
ועתה מצאתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 14924) שהביאו דברי מהר"ם מאזוז נר"ו בזה שנדפסו בשו"ת יצחק ירנן ח"ב (סי' ט עמודים נה-נו). ע"ש. ולהלן (מס' 16630) ציינו גם לשו"ת יצחק ירנן ח"ד (סימן ט). ע"ש. וע"ע שם (מס' 14348). ועוד שם (מס' 8449). ועוד שם (מס' 8305). ועוד שם (מס' 5888). ועוד שם (מס' 6754). ועוד שם (מס' 6520). ועוד שם (מס' 5011).
ובענין שווא נח - הנה באר"ץ נהגו לומר 'שופטינו' 'אויבינו' ועוד, בשווא נח. ואמר לי המו"ן אברהם מזרחי נר"ו ששאל ע"ז ממהר"ר משה טוויל ז"ל (רבה של אר"ץ) ואמר לו שנהגו כן כדי שלא יטעו לומר בשווא נע 'דברת' (במדבר כז ז) 'נשאות' (בראשית מה כג).
ובענין ס"ת של אשכנזים - פסקו שאין לקרוא בו, ראה ב- AJS Review, 23/2 (עמוד רא).
ובענין פדיון הבן - יוצאי אר"צ בעי"ת מיקסיקו יע"א נהגו שהאשה תלבש את שמלת כלולותיה בפדיון בנה בכורה. וכן נהגה אשתו של מהר"ש מזרחי ז"ל (מח"ס דברי שלום), כמובא בספר תפארת בנים אבותם (עמוד קצ). אולם באר"צ לא נהגו כן. ואף יוצאי אר"צ בניו יורק לא נוהגים כן (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ובס' אוצר פדיון הבן כתב שכן היה מנהג ירושלם. וכה"ר יוסף מוציירי נר"ו מברוקלין כתב שכן נהגו באר"ץ ובדמשק ובלבנון ובמצרים ועוד.
ובעניני אבלות - העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שנהגו שהאשה בתוך י"ב חודש על אביה ואמה הולכת עם בעלה לבית המשתה. ושכן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וכבר כתב בשו"ת אגרות משה (חי"ד ח"א סימן רנה) להקל בזה מעיקר הדין.
ואמר לי מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"צ לא ללכת פעמיים או ד' או ו' פעמים וכו' לבית האבל, במספר זוגי, כי אם במספר לא זוגי [וזכורני שראיתי מנהג זה בשו"ת ישכיל עבדי]. ואישר לי מהר"צ ז"ל הנ"ל שהמנהג במיקסיקו הוא שאם הלך פעמיים או ד' וכו' (במספר זוגי) לבית האבל, יוצא וחוזר ונכנס, ודיו בזה. ושאפשר לנהוג כן. וכן אמר לי שלא צריך לאכול משהו בבית האבל כשחוזר ונכנס. גם אמר לי שההספד בבית הכנסת ביום השבעה אינו נחשב לענין זה ככניסה לבית האבל, וכל מנהג זה הוא רק בבית האבל.
ובענין כיסוי ראש לאשה, האם מהני בפאה נכרית - הנה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר כתב שנהגו להחמיר. וכן אמר מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו), והגדיל לומר שנשים החובשות פאה נכרית הינן פרוצות. אולם עי' בשו"ת מהרש"א אלפאנדארי שכתב שחכמי אר"צ הקילו בדבר. ובס' ALEPPO בסופו הביא המקורות בזה. ע"ש. ואמר לי ידידי המנוח הגמו"ן אברהם סילוירא ז"ל שראה את זקנתו באר"צ לובשת פאה נכרית. ועי' למהר"א לאנייאדו (רבה של אר"ץ) בשו"ת דגל מחנה אפרים (א"ח סימן א, ובהנד"מ סימן ד) 'על אודות הפאה נכרית שמניחים הנשים הגבירות ומעולות על צדעהם ועל פדחתם, אם מותר לסרוק שיער זה בשבת' וכו'.
ובשעת החופה נהגו שכשמכסין את החתן והכלה בטלית, החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ד נהר מח) וז"ל: דע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב [תהלים מה י] נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שאול (סי' מג) ובס' נטעי גבריאל על הל' נשואין (פרק כו סעיף ז) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ולש"ב מהרל"צ פריינד נר"ו בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (עמ' י) ובס' "מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק" (פרק כג הערה יא). ובזה יש לבאר דברי הש"ס (ברכות ח ע"א), במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, מצא או מוצא וכו'. והקשו שהיה להם להמתין שיעברו כמה ימים או שבועות ואפילו חדשים או שנים כדי לשאול שאלה זו, וכי מיד לאחר החתונה כבר יכיר אותה החתן לעומקה [ועי' בזה ברי"ף על העין יעקב (ברכות שם) ובס' זרע שמשון (ר"פ חיי שרה)]. ולהנ"ל מבואר, שכן לאחר הלילה הראשון כבר יכול החתן לדעת אם מצא או מוצא. ושו"ר למהר"א ענתבי ז"ל בס' אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה) שכתב ליישב כן בדרך הלצי בשם הרב דברי יוסף בשם חכם א'. וע"ש עוד פרטים במנהג זה. ובזה מיושבת קו' הרב חפץ חיים (כלל א באר מים חיים אות יג) שאיך שואלים מצא או מוצא, והרי אם יענה 'מוצא' עובר על איסור לשה"ר. ע"ש. וע"ע במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קיט). ולהנ"ל מובן, שהשאלה היא על מי ישלוט בבית, ואין בזה משום לשון הרע. ועי' במש"כ בס"ד בחי' עירובין כ"י (ק ע"ב) שיש שאשתו מושלת בו משום שתיקן חטא אדה"ר.
אולם בזמן האחרון באר"צ לא נהגו בזה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושאף הוא בחופתו לא נהג כן, ואביו ז"ל שהיה נוכח גם הוא לא אמר לא כלום מזה. ואולי הטעם הוא כמ"ש בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (שם). ע"ש. והבחור יעקב חלבי נר"ו העיד בשם המו"ן דניאל בינקר נר"ו שכן היה המנהג גם לאחרונה.
ובעניני אבלות - העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שנהגו שהאשה בתוך י"ב חודש על אביה ואמה הולכת עם בעלה לבית המשתה. ושכן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וכבר כתב בשו"ת אגרות משה (חי"ד ח"א סימן רנה) להקל בזה מעיקר הדין.
ואמר לי מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו) בט' בטבת תשנ"ז, שמנהג אר"צ לא ללכת פעמיים או ד' או ו' פעמים וכו' לבית האבל, במספר זוגי, כי אם במספר לא זוגי [וזכורני שראיתי מנהג זה בשו"ת ישכיל עבדי]. ואישר לי מהר"צ ז"ל הנ"ל שהמנהג במיקסיקו הוא שאם הלך פעמיים או ד' וכו' (במספר זוגי) לבית האבל, יוצא וחוזר ונכנס, ודיו בזה. ושאפשר לנהוג כן. וכן אמר לי שלא צריך לאכול משהו בבית האבל כשחוזר ונכנס. גם אמר לי שההספד בבית הכנסת ביום השבעה אינו נחשב לענין זה ככניסה לבית האבל, וכל מנהג זה הוא רק בבית האבל.
ובענין כיסוי ראש לאשה, האם מהני בפאה נכרית - הנה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר כתב שנהגו להחמיר. וכן אמר מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב בק"ק מגן דוד במיקסיקו), והגדיל לומר שנשים החובשות פאה נכרית הינן פרוצות. אולם עי' בשו"ת מהרש"א אלפאנדארי שכתב שחכמי אר"צ הקילו בדבר. ובס' ALEPPO בסופו הביא המקורות בזה. ע"ש. ואמר לי ידידי המנוח הגמו"ן אברהם סילוירא ז"ל שראה את זקנתו באר"צ לובשת פאה נכרית. ועי' למהר"א לאנייאדו (רבה של אר"ץ) בשו"ת דגל מחנה אפרים (א"ח סימן א, ובהנד"מ סימן ד) 'על אודות הפאה נכרית שמניחים הנשים הגבירות ומעולות על צדעהם ועל פדחתם, אם מותר לסרוק שיער זה בשבת' וכו'.
ואמר לי מהר"ר יוסף ישראל נר"ו, אב"ד כאזאבלאנכא (במראכש בכסלו תשע"ט) שנשות גדולי חכמי טיטואן (מהר"ר יהודה כלפון, מהר"ר וידאל ישראל, מהר"ר יצחק ביבאס, מהר"ר חיים ביבאס, מהר"ר יצחק ישראל) לבשו פאה נכרית.
ובעיקר הדין - ראה בילקוט יוסף על פורים (דף תשמח ע"ב) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.
ובשעת החופה נהגו שכשמכסין את החתן והכלה בטלית, החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ד נהר מח) וז"ל: דע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב [תהלים מה י] נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שאול (סי' מג) ובס' נטעי גבריאל על הל' נשואין (פרק כו סעיף ז) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ולש"ב מהרל"צ פריינד נר"ו בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (עמ' י) ובס' "מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק" (פרק כג הערה יא). ובזה יש לבאר דברי הש"ס (ברכות ח ע"א), במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, מצא או מוצא וכו'. והקשו שהיה להם להמתין שיעברו כמה ימים או שבועות ואפילו חדשים או שנים כדי לשאול שאלה זו, וכי מיד לאחר החתונה כבר יכיר אותה החתן לעומקה [ועי' בזה ברי"ף על העין יעקב (ברכות שם) ובס' זרע שמשון (ר"פ חיי שרה)]. ולהנ"ל מבואר, שכן לאחר הלילה הראשון כבר יכול החתן לדעת אם מצא או מוצא. ושו"ר למהר"א ענתבי ז"ל בס' אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה) שכתב ליישב כן בדרך הלצי בשם הרב דברי יוסף בשם חכם א'. וע"ש עוד פרטים במנהג זה. ובזה מיושבת קו' הרב חפץ חיים (כלל א באר מים חיים אות יג) שאיך שואלים מצא או מוצא, והרי אם יענה 'מוצא' עובר על איסור לשה"ר. ע"ש. וע"ע במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קיט). ולהנ"ל מובן, שהשאלה היא על מי ישלוט בבית, ואין בזה משום לשון הרע. ועי' במש"כ בס"ד בחי' עירובין כ"י (ק ע"ב) שיש שאשתו מושלת בו משום שתיקן חטא אדה"ר.
אולם בזמן האחרון באר"צ לא נהגו בזה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושאף הוא בחופתו לא נהג כן, ואביו ז"ל שהיה נוכח גם הוא לא אמר לא כלום מזה. ואולי הטעם הוא כמ"ש בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (שם). ע"ש. והבחור יעקב חלבי נר"ו העיד בשם המו"ן דניאל בינקר נר"ו שכן היה המנהג גם לאחרונה.
