דף ג ע"ב בהערה ד"ה ובעיקר, בענין המצוות התלויות בזמן בקוטב הצפוני - ע"ע בס' מעשה רב החדש (הנהגות בעל הפרדס סימן כח), ובתפארת ישראל (ברכות סוף פרק א), ובס' היומם בכדור הארץ (עמוד טו), וב
שלמא בעלמא (תשא לד כח).
דף יב ע"א הערה לה, ה"ד הגר"א שהוכיח מרש"י שכתב דשל אחרים היינו נכרים, שעל חמץ של ישראל אחר עובר אב"י וב"י - הנה לשון רש"י הוא, של אחרים כגון נכרי. וק"ק דהרי כתב רש"י "כגון", משמע דאיכא מקרים אחרים. (אך אל"ה ג"כ קשה מדוע רש"י הביא דוגמא של נכרים ולא דוגמא אחרת). וכתב ע"ז הג"ר מאיר מאזוז נר"ו, ראש ישיבת כסא רחמים [במכתבו אלי מיום טו אב תשנ"ג], כמדומה שיש "כגון" שפירושה רק זה בלבד ואין הפנאי מסכים לחפש. אבל אם איתא דה"ה של אחרים ישראל אתה רואה למה כתב רש"י כגון נכרי? הו"ל למינקט רבותא אתה רואה של אחרים ישראל המופקד בידך! ע"כ.
ושו"ר בירושלמי דמאי (פ"ב ה"ד, ד"י ע"ב) דאיתא תמן, התיב רבי יוסי, והא מתניתא פליגא, אילו הן המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין. ע"כ. וביאר הגר"א ז"ל (בביאוריו הנדפסים אחורי הירושלמי) וז"ל (מכ"י א'), הוי איש חורנין, פי' מדנקט כגון, משמע שיש עוד. ועוד הוה מצי להקשות מדנקט מוכרי תבואה ג"כ, ולר"מ אינו אלא סיטון בלבד. עכ"ל. משמע דהבין דכוונת הגמ' לומר דלישנא דכגון משמע שיש עוד. (אמנם בביאור הגר"א שם מכ"י ב' כתב, הוי איש חורנין, מדקתני כגון הסיטונות כו' משמע דיש עוד מדה גסה, וגם הא נקט מוכרי תבואה. עכ"ל. משמע מדבריו דראיית הגמ' דיש חורנין היא גם מהא דתני להו למוכרי תבואה. ובפני משה ביאר דראיית הגמ' דיש חורנין היא רק מהא דנקט למוכרי תבואה. ומהר"ח קניבסקי נר"ו בביאורו כתב כדברי הגר"א בכ"י ב'). ולכאורה סתרי דברי הגר"א ז"ל אהדדי (למש"כ בביאורו לשו"ע). ולפי ביאור הגר"א מכ"י א', ג"כ איכא הוכחה מהירושלמי להדיא דלישנא דכגון משמע דיש עוד. וצ"ע.
והאמת אומר דכדברי הגאון הנאמ"ן נר"ו שיש "כגון" שמשמע רק זה בלבד, כן משמע מלשון רש"י בדוכתי טובא, עי' ברש"י בשבת (ב ע"ב ד"ה ידיעות וג' ע"א ד"ה פטורי) וביבמות (ט ע"א ד"ה איסור מצוה) ובכתובות (מט ע"ב ד"ה גדולה) ובזבחים (קה ע"א ד"ה אף) ובמנחות (כז ע"ב ד"ה ושבפנים וסה ע"ב ד"ה כל ספירות ופ"ג ע"ב ד"ה כל הארצות) ובכריתות (כז ע"ב ד"ה ונסתאבו) ועוד. וראיתי בס' מגדים חדשים עמ"ס שבת (כא סע"א) שיישב בזה דברי רש"י שם מקושית הפמ"ג (סימן רסד מש"ז אות ה) [וע"ע באגרות הפמ"ג (אגרת ה) מש"כ בביאור תיבת 'כגון']. ועי' ברש"י סנהדרין (צח ע"ב ד"ה אי מן חייא) שהביא ב' פירושים אי כגון היינו דוקא או לא. ועי' בס' בן יהוידע (סנהדרין שם) ובס' דברי תורה להאדמו"ר ממונקאטש (ח"ד אות ו) וב
אתר הרב ידוובני מש"כ בדברי רש"י בסנהדרין אלו.
ומלשון הגמ' בכמה מקומות משמע, שכגון משמע רק זה בלבד, לדוגמא בשבת (ה ע"ב) "כגון שקלט מע"ג גומא", ושם (סט ע"א) "כגון דידע לה לשבת בלאו", וביבמות (יד ע"א) "איבעית אימא קודם בת קול וכגון דב"ה רובא", ועוד. ואולי יש לדייק כן גם מדברי מר"ן בש"ע (א"ח סימן שס ס"א), עי' בס' נתיבות שבת (פרק טו הערה מט).
מיהו עיין בתוס' כתובות (מ"ח ע"א סוד"ה דאורחיה) שכ', ומיהו הלשון דחוק דקאמר כגון דאורחיה דידיה, משמע דאיכא דלאו אורחיה דידיה. ע"כ. מוכח כדברי הגר"א ז"ל בביאורו לירושלמי. ושו"ר בשדי חמד (מע' הכ' כלל ז) שכבר עלה ונסתפק בלישנא דכגון, והביא דמחלוקת הפוסקים היא. ע"ש. ולא הביא מכל הנ"ל. ועי' למהרי"ח סופר בכף החיים (סימן קנד אות יח) שהביא דברי הפתח הדביר (שם אות ג) דג"כ כתב דלישנא דכגון פירושא שיש עוד חוץ מזה. ועי' במש"כ עליו בכה"ח שם. וכ"כ בס' חזון עובדיה – ארבע תעניות (דף תלא ע"ב) דלישנא דכגון פירושא שיש עוד חוץ מזה. וע"ע בש"ך י"ד (סימן צט סוף אות א) ובאתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב מס' 3037).
ויש להביא ראיה ש"כגון" פירושו שיש עוד חוץ מזה, ממ"ש רב האי גאון בפירושו למס' חגיגה: "דעו כי דברי האגדה לאו כשמועה נינהו, כל אחד דרש מה שעלה על לבו, כגון, אפשר, ויש לומר, לא דברי חתוך, לפיכך אין סומכין עליה" [והו"ד בקונטרס הערות ותקונים לספר תשובות הגאונים (ליק תרכה - תרכו, עמ' לג) בשם ס' מצרף לכסף (ספ"ג) בשם בעל צפנת פענח. ועי' בשדי חמד (מע' הא' סוף כלל קנ) בשם רב האי גאון. וע"ע שם בפאת השדה (מע' הא' כלל ע)]. [וברבעון קרית ספר (גליון א) ובקובץ ושמחת בחגך (דף כד ע"ב) כתבנו חלק מהדברים הנ"ל].
דף טו רע"ב, הקשה דמה דכתיב בראשון הכוונה היא על החודש הראשון - וכן הוא בספר קובץ ענינים (להרב זלמן דרורי) בשיעורי הג"ר אלחנן וסרמן למס' פסחים. ואפשר ליישב בפשיטות, דאע"ג דהפשט מיירי על החודש, מ"מ הרי בכל אותה פרשה (שבה נמצא הפסוק בראשון וכו') מדובר על חודש ניסן, וא"כ למאי נצרכה "בראשון", אלא ע"כ כדדרשה הגמ'.
דף יט ע"א הערה ס, בענין המשהה חמץ ע"מ לבערו אי עובר עליו - ע"ע בס' שלמא בעלמא (א"ח סימן תמו).
דף לה ע"ב ד"ה גמ', בענין חצי שיעור בבל יראה - עי' במאמר מהר"י ניימן ז"ל (מח"ס דרכי מוסר) בקובץ האוצר (גליון לו עמוד ו), ובהערות שם. ושם הבי'א ג'ם הו'א מדברי הש"ס בבכורות (כב ע"א). ועי' להרב העורך נר"ו בספרו כ"י על הרמב"ם הל' חו"מ מש"כ עוד בסוגיא זו.
דף מז ע"ב אות לב, 'ומוכח הכא דסכנת עקרב לא חשיב שכיח היזיקא' - וכ"כ בראש יוסף. ואפשר לדחות ולומר דלעיל הוי שכיח היזיקא ברי, והגמ' לא תירצה כן משום שלא רצתה לשנות את הכלל ולהעמיד אוקימתא דהכלל מיירי היכא דלא שכיח היזיקא. וגם דתירוץ זה דשכיח היזיקא הוא דוחק, וכמו שהעיר בקובץ שיעורים (כתובות אות רעז וב"ב אות שסא, והו"ד להלן), וכמ"ש בס' הליכות עולם למהר"י הלוי (שער ב דף יא ע"ב) בכיו"ב, וז"ל: וזה התירוץ אינו מתרץ אלא מתוך דוחק גדול שאינו מוצא תירוץ אחר, כדמוכח התם בריש מציעא דמקשה ברישא על ר' חייא מכח מתניתין ולא מתרץ תנא הוא ופליג עד לבסוף דלא הוה אפשר ליה בלאו הכי. ע"ש.
דף מט ע"א ד"ה ובב"ב, כתב שאף שאין סומכין על הנס, שלוחי מצוה שאני - וכ"כ בס' עבדא דמלכא (ס"ס קצה עמוד תקצח) בביאור רבי יוחנן שסמך על הנס שלא שישלוט בו עין הרע ביושבו בשערי טבילה, שלצורך מצוה שרי. וע"ע ב
מש"כ בס"ד בגליון שם, ובס' שלמא בעלמא כ"י (יומא פח ע"א).
דף נ ע"ב - הקשה ע"ד הש"ס (ב"ק טז ע"ב), "דרש רבא, מאי דכתיב (ירמיה ה) יהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם. אמר ירמיה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר". ממה דאיתא בברכות (ו ע"א) דאפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וכ"ה בשבת (סג ע"א) ובקדושין (מ ע"א). וא"כ הכא נמי אם נכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים, מ"מ מקבלים שכר, דהרי כחשב לעשות מצוה ונאנס דמיא. ומה שציין הרב המגיה (באות קפב) לדברי הרב המחבר בס' קובץ הערות (דוגמאות לביאורי אגדות ע"ד הפשט סימן ג אות ד), עי' במה שביאר בדבריו בספר זכרון כתר דוד (דף קעא סע"ב), ובמש"כ
בס"ד בגליון שם.
דף עב ע"א הערה רסד, בענין תשביתו אם מתקיים בשוא"ת או בעינן דוקא בקו"ע - ע"ע בס' שלמא בעלמא (א"ח סימן תמו), ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון קסו עמ' נו), ובשו"ת דברי שלמה (ח"ב סימן קצב, עמוד תכט והלאה).
דף פג ע"א הערה שא, בענין חצי שיעור במצוות עשה - עי' בשו"ת תורה לשמה (סימן ב), ובספר ידי חיים (עמוד קנ ועמ' קפח-קפט), ובשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן כח), ובס' חזון עובדיה (יום טוב דף ריז ע"א), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תעב ס"ז), ובס' שלמא בעלמא (א"ח סימן תרעא), ו
בקובץ האוצר (גליון לב עמוד קפו).
דף קד ע"ב הערה כ, בענין אם מקיים מצות תשביתו ע"י ביטול - ע"ע בשו"ת ישועות יעקב (א"ח ר"ס ד).
דף קה ע"א הערה כא, בענין חמץ שביטלו ברוב היתר אי מקיים מצות תשביתו - ע"ע בס' אישים ושיטות (עמוד קמט), וב
ס' מפענח צפונות (עמוד סא).
דף קיח ע"ב הערה סח, בענין צעב"ח באדם - ע"ע בס' אוצר חושן משפט (שי"ל בשנת תשס"ו, ח"ב סימן טז).
דף קכג ע"א הערה פז שורה ב - צ"ל למשניות שבת.
דף קפד ע"ב, דהיכא דאיכא רצון ואונס בהדי הדדי חייב - ועי' להרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנא ע"ב) שהביא יתירה מזו משם הרב מנות הלוי ז"ל (בהקדמתו). וע"ע במשנ"ב (סימן שכח בשעה"צ אות יז) ובשמירת שבת כהלכתה (פל"ב הערה קעד), וה"ד אאמו"ר נר"ו בס' מטמין ומבשל בשבת (דך קפה ע"א). ועי' בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ד דף כח ע"ב), ובקונטרס כאיל תערוג על ברית מילה (סוף עמוד מה), ובס' חזון עובדיה (שבת ח"ו דף קנט ע"א).
והנה במקור הדברים בקובץ הערות כתב עוד הרב המחבר(באות יב) בזה"ל: ולפי הנ"ל צריך להבין מה שטרחו הראשונים להשיב על השאלה הידועה מידיעה ובחירה וכו'. ולפי הנ"ל לכאורה גם זה ל"ק, דאפילו אם נאמר כן דאחר הידיעה א"א שתהיה בחירתו היפוך הידיעה, מ"מ הרי הוא עושה גם ברצון עצמו, דגם אילו לא היתה הידיעה מכריחתו היה עושה ג"כ כמו שעושה עכשיו, והוי כמו אונס ורצון יחד, ושפיר הוי בר עונש כה"ג כנ"ל, וא"כ למה טרחו הראשונים כ"כ בישוב קושיא זאת. וצ"ע. ע"כ. וה"ד מהר"ש קרסנר נר"ו בס' נחלת שמעון על שופטים (ח"ב סימן לט אות יא). ע"ש. וע"ע בס' אורות החומש (ר"פ בלק), ולמהר"א מילר ז"ל בקו' עורו ישנים ח"א (עמ' מט), ובס' WILL FREEDOM & DESTINY (עמוד 130) [ועי' להרב כתב סופר ז"ל עה"ת (ר"פ חוקת) דאזיל כל בתר איפכא וס"ל שאין הבחירה על המחשבה, כי אם על המעשה בלבד].
וע"פ הדברים האלה יש לבאר את הברכה לרך הנימול "כשם שנכנס לברית" וכו' (שבת קלז ע"ב), שהכוונה היא שאין לדאוג מפני ריבוי המצוות והקושי שבקיומם, שכן כבר נגזר עליו אם יקיימם או לא, וכל מה שהקב"ה דורש מאיתנו זה רק הרצון, שרצוננו יהיה לעשות רצונו, ואין ביכולתנו לשנות את מעשנו שנגזרו עלינו בידיעתו יתברך. ולכן אומרים, דע שכשם שנכנס לברית, שאנסו את התינוק לקיים את המצוה בלא הסכמתו, כמו כן יכנס לתורה לחופה ומעשים טובים בעל כרחו, וכל חובתינו בעולמינו היא רק לכוין רצוננו כרצונו.
ובעיקר דברי הרב קובץ הערות ז"ל, העיר הר' משה מוהנה נר"ו דדבריו קשים ביישוב שאלת ידיעה ובחירה, שכן לא רק הקב"ה יודע מה נעשה, אלא גם יודע אם הדבר יעשה ברצוננו או לאונסנו. וא"כ הק"ל, שכן הכל נעשה בעל כרחנו לכאורה.
ולפי דברי הרב קובץ הערות ז"ל אפשר ליישב קושיית המפרשים ע"ד הש"ס (ע"ז ד ע"ב) שלא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, ופרש"י שגזירת מלך היתה שישלוט בהם יצה"ר. וא"כ קשה למה נענשו [ועי' בזה למהרש"א בח"א (שם) ובמפרשי הע"י הרי"ף ועיון יעקב ועץ יוסף וחדושי גאונים בשם מהר"ל מפראג בס' תפארת ישראל. והוא בפרק מח. וע"ע למהר"ל מפראג ז"ל בחדושי אגדות שם ובספרו נתיבות עולם (נתיב התשובה פ"ד ד"ה ובפ"ק)]. וי"ל שמכיון ששמחו בעשיית העגל במחולות, א"כ איכא אונס ורצון בהדי הדדי. ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב (תשא לב יט) שדוקא בגלל המחולות שבר מרע"ה את הלוחות. ועי' בס' מאיר עיני ישרים בשם הספורנו והאלשיך ובס' טללי אורות בשם שירה חדשה עפ"ד ר"ע ספורנו ז"ל.
דף קצט ע"ב הערה שכח, בענין דבר המעמיד שאינו בטל אי הוי מדאורייתא - ע"ע בגליון מהרש"א (סימן פז אות כב), ובשו״ת חתם סופר (חי״ד סימן עט וסימן פא), ובמחצית השקל (א"ח סימן תמב אות ט), ובפמ"ג (א"א שם ובי"ד סימן ק מ"ז אות א) ובחכמת אדם (כלל נג אות כט) ובכף החיים (י"ד סימן קיז אות עז) ובשו"ת הר צבי (י"ד סימן פג) ובשו"ת יביע אומר (ח"ה חי"ד סימן יא אות ה) ובשיח יעקב (סימן פז סעיף יא אות א ד"ה ודין והלאה).
דף ר ע"א ד"ה גמ' וסבר, הקשה איך החליף דבריו של התנא וקעבר ע"ז משום לא תשיג גבול - עי' שהאריך בזה בס'
CHANGING THE INMUTABLE, והביא הרבה דוגמאות לזה.
דף רלח ע"ב הערה תקד, בענין שנים שעשאוה אי אסור מדאורייתא - ע"ע בשו"ת חזון עובדיה (ח"א כרך ב עמ' תקצד-תקצה), ובס' שלמא בעלמא (א"ח סימן צג).
דף רעג ע"א הערה תרכא, בדברי הטו"א שביכורים אינה מ"ע שהז"ג - ע"ע בשו"ת שלמת חיים החדש (סי' תקעד-תקפב), ובס' חזון עובדיה על פסח (מהדורה שלישית הלכות ברכת האילנות עמוד ח ועמוד רפח).
דף ערה ע"ב, בענין פסח שבישלו בחמי טבריא, והרי נפסל ביוצא - וכתב הרמ"ז ז"ל בס' טובת מראה (דף כו ע"א): איתא בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב), וז"ל: בשל בחמי טבריא מהו. חזקיה אמר, אסור. רבי יוחנן אמר, מותר. יעו"ש. אמר המחבר, עיין להרב נחמד למראה שם [ח"ב דף כא ע"ג] שכתב וז"ל: שמעתי מקשים משם רבני אשכנז, למ"ש הריטב"א דחמי טבריא היינו חמי טבריא ממש, קשה היכי משכחת לה אם בשלו בחמי טבריא, איך מוציאו משם ואוכלו בירושלים, והכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, דנפסל ביוצא, ואם הביא חמי טבריא לירושלים המים מצטננות ולא יצלה הבשר בחמי טבריא. ולפירוש רש"י בתלמוד דידן בפסחים דף מא ע"א בד"ה חמי טבריא מעיינות רותחים וכו' עיי"ש ניחא. ודוק. עכ"ל בחלק ב' דף ק"ך ע"ג. יעו"ש. ונראה לענ"ד לתרץ דדברי חז"ל על העתיד, דידוע מ"ש ז"ל דלעתיד תתרחב ירושלים עד שערי דמשק שנאמר צופה פני דמשק, וזה ידוע כי טבריא היא באמצע הדרך בין ירושלים ובין דמשק כנודע לכל הולכי דרכים מעשים בכל יום, וא"כ כשתתרחב ירושלים עד דמשק תהיה טבריא וחמי טבריא הכל יהיו בתוככי ירושלים, והפסח נאכל בכל העיר כנז' בפרק איזהו מקומן, ואז אינו נפסל ביוצא. וק"ל. עכ"ד ז"ל. וראה במש"כ בס"ד בגליון שם.
והנה כ"כ לתרץ גם הגרי"ז יוסקוויטש ז"ל בירחון דגל התורה (שנת תרפ"ג, סימן ד) על פי דברי הספרי שעתידה ירושלם להיות עד דמשק, ומותר יהיה לאכול קדשים קלים בכל ארץ ישראל, וכמ"ש המהרש"א (ב"ב עה ע"ב). וה"ד בס' תורה שלמה (כרך יא, במילואים שבסוה"ס סימן כג, דף ריח ע"א). ושם הביא דברי רש"י (פסחים מא ע"א) ע"ד הש"ס שם שפסח שבשלו בחמי טבריא חייב, ופרש"י: חמי טבריא, מעיינות רותחין. וכתבו בספרי האחרונים שרצה לתרץ היכי משכחת לה פסח בטבריא והרי נפסל ביוצא מירושלם. ודוחק לומר דמיירי בשעת היתר במות שהפסח נאכל בכל ישראל, ולכן פירש רש"י מעיינות רותחין, שמשכחת להם שימצאו בירושלים, ונקראים בשם חמי טבריא. והעיר מדברי הגמ' בפסחים (ח ע"ב) מפני מה אין חמי טבריא בירושלם. ע"ש.
והגר"ד צימרינג בס' מצור דבש (פסחים מא ע"א) כתב ליישב, שיוכלו להביא חמי טבריא ע"י סילונות במעבה האדמה שנשמר חומם. ע"כ. ובהגהות מראה כהן שבסוף מס' פסחים (בהערות מהר"ש הכהן לדף מא ע"א) אף הוא הביא קושיא זו בשם חכם אחד מירושלם, שאם הביאו הפסח לטבריא נפסל משום יוצא שנראה שבפסח פסול אין בו איסור בישול, ואם הביאו חמי טבריא לירושלם כבר נצטננו, ועוד דכלי שני הוא ואינו מבשל כלל. וכ' ליישב דמשכחת לה בשעת היתר הבמות, דקדשים קלים היה מותר לאכלן בכל ערי ישראל. ע"ש. והו"ד בס' שטמ"ק ובס' מנחם משיב נפש עמ"ס פסחים (מא ע"א). והוא כדברי הרב המחבר. ומהרי"ח בס' בניהו (פסחים ח ע"ב) אף הוא הביא ששמע מקשים קושיא זו, וכ' ליישב דאפשר להביא חמי טבריא לירושלם ע"י שד, או שהשד יוליך הבשר לטבריא. אי נמי ע"י שם. ושוב כ' שאין התחלה לקושיא זו, דדינא קמ"ל אי הוה בירושלם מים חמין, כי שלמה המלך היה יכול לעשות כזאת. ע"ש.
ובס' תורה תמימה (פר' בא פרק יב אות פט) הביא דברי הגהות מראה כהן, וכ' שהדוחק מבואר, דלפי"ז למה מודיענו הש"ס כל עיקר דין זה, והרי מאי דהוה הוה, ואם לעתיד, הרי הבמות לא יותרו עוד לעולם. וגם הרמב"ם העתיק בחיבורו דין זה, ואין דרכו להזכיר בחיבורו מדיני הבמות. ועוד כמה דחוק תירוץ זה מכמה טעמים. וכ' ליישב כמו שכתב הרב תורה שלמה הנ"ל בשם האחרונים. ע"ש. ובס' יד אליהו (שולזינגר, פסחים מא סע"א) הביא דברי הגהות מראה כהן הנ"ל, וכ' להעיר עליו דלא דלא מיקרי כלי שני. וכ' ליישב דאפשר דמיירי גם במשכן שילה, ומעון דסמיך לשילה סמיך נמי לטבריא. ע"ש. גם הגרש"א יודלביץ ז"ל בס' מעיל שמואל (פסחים מא ע"א ד"ה א"ר) העיר על דברי הגהות מראה כהן כהערת הרב יד אליהו, וכ' ליישב הקושיא שהביאו המים לירושלם ע"י גמל פורח או ע"י קפיצת הדרך ע"י שם. ע"ש.
ובס' אגלי טל (מלאכת האופה הערה כו אות ב) ג"כ הקשה הקושיא הנ"ל, וכ' דאין לומר דנפ"מ ללקות נמי משום צלי אש, ליתא, דאין איסור כי אם צלי אש חל אאיסור יוצא, ועוד דהתוס' כתבו דבבישלו בחמי טבריא עובר רק אעשה. וי"ל דמיירי שטמנו בבגדים לשמור חומו והביאו לירושלם. ואם היינו אומרים דמותר לשחוט פסח שני בבמות יחיד, משכחת לה בשעת היתר הבמות ופסח שני. ומ"מ יותר נראה דאין פסח שני קרב בבמה קטנה. וכ' ליישב שהטמין הכלי שבו חמי טבריא בדבר המוסיף הבל ולכן מעלה רתיחות אף בהגיעו לירושלם. עש"ב.
ובס' גור אריה יהודה (זמבא, קונטרס המועדים דיני פסח סימן יא אות ג והלאה) הביא דברי הגהות מראה כהן והרב אגלי טל הנ"ל, וכ' ליישב באופן אחר עפ"ד הרמב"ם דיכולין להוסיף על ירושלם כמה שירצו, א"כ אם יוסיפו אף את טבריא על ירושלם הרי לא יפסל תו ביוצא. ובשם אביו הגר"מ זמבא ז"ל (מח"ס תוצאות חיים ועוד) כתב ליישב, דמיירי שיצא לפני זריקת דמים ושפיר דמי לאוכלו לאחר זריקת דמים בכל עיר מוקפת חומה. עש"ב. ובס' בשולי גליוני (פסחים מא ע"א) הביא דברי הגר"מ זמבא ז"ל מזכרונו, וכ' שאין בידו ספר גור אריה יהודה לעיין בו. וכ' שהוא תמה דאפשר שהביאו המים בכלי מחזיק חום מטבריא לירושלם. ואף הוא כ' דמיקרי כלי ראשון ולא כלי שני [ואף באגלי טל הנ"ל כ' דהוי כלי ראשון ולא כלי שני. ע"ש]. ובס' הר צבי עמ"ס פסחים (מא ע"א, עמוד צד) הביא דברי הגר"מ זמבא בס' זרע אברהם [ט"ס, וצ"ל גור אריה יהודה, וכנ"ל]. וכ' לציין לדברי האחרונים.
גם בס' עיני כל חי (פסחים מא ע"א) הביא קושיא זו מהגאון רבי משה סוזין רבה של ירושלם. וכ' שבס' יגל יעקב (עמ"ס פסחים שם, דף פה מדפי הספר) יישב ד' תירוצים, ותירוצו האחרון שוה לראשון. גם כ' לעיין בס' שדה יצחק. ע"ש. ובס' שער החצר (סימן תקפג) הביא לשון ספר יגל יעקב הנ"ל: שאפשר שחמי טבריא לא שכיחי בירושלם, אבל שכיחי באיזה פעמים. אי נמי בפלוגתא דתנאי בשבת דט"ל אי חמי טבריא יתחממו ע"י גיהנם או תולדות חמה יעו"ש, והכא למ"ד בחמה וכו' ושייך ע"י חום חזק באקראי וכו'. אי נמי דעיקר חמי טבריא אינם בירושלם אלא בהמשכה, פעמים שכיחי ופעמים פסקי. וכ' בס' שער החצר, שלפירוש השני כיון רש"י. ע"ש. והו"ד בס' טובת מראה הנ"ל. ע"ש. ובס' שדה יצחק עמ"ס פסחים (מא ע"א) כ' ע"ד רש"י שם שכוונתו לומר שיש בירושלם מעיינות רותחין דומיא דחמי טבריא. ולא זכר מדברי הש"ס (פסחים ח ע"ב) דאין חמי טבריא בירושלם. כתב ובשו"ת פרי יצחק ח"א (סו"ס כ) הסכים דמיקרי כלי שני, וכ' ליישב דאפשר שיבקע מעיין ובו מים חיים בירושלם, ומ"ש בפסחים (ח ע"ב) דאין חמי טבריא בירושלם, אולי כאשר תמלא הארץ דעה שאני. וזו כוונת רש"י שכ', חמי טבריא, מעיינות רותחין. ע"ש. ובשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן לב ד"ה ואגב) כ' דהוי ספק כלי שני, וכ' דעד ירושלם בודאי יתקרר. וי"ל דהוי בשעת היתר הבמות דקרבן פסח היה קרב בבמת ציבור. ע"ש.
ובס' גליוני יואל (פסחים מא ע"א) כ' ליישב בדוחק, שהביא המים בכלים המחזיקים חום זמן מרובה. ובשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח סימן קצג) הביא דברי הרב שם אריה, והביא דברי הרמב"ם שבזמן היתר הבמות היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד. וכ' ליישב דלעבור עליו אף באיסור בישול קמייתי לה. ע"ש. ובס' ברכת ראש עמ"ס נזיר (בלקוטי מהרא"י שבסוה"ס למס' פסחים) אף הוא הקשה כן, וכ' לדחות התירוץ דמיירי בבמה קטנה, וכ' לבאר דהוו מעיינות רותחין דומיא דחמי טבריא ולא כחמי טבריא ממש. ע"ש. ובשו"ת אמרי יושר ח"א (סימן כה) אף הוא העיר ע"ד הגהות מראה כהן דמיקרי כלי ראשון. וגם כ' דאפשר דאף בכלי שני עובר. גם כ' שתירוצו של הגהות מראה כהן לא יגהה מזור לדעת הרמב"ם [וכמ"ש הרב תורה תמימה הנ"ל]. וכ' ליישב דמיירי דאזיל בגמלא פרחא או ע"י שם מטבריא לירושלם והביא מחמי טבריא. ובסו"ד כתב ליישב דמיירי שהוציאו לפני זריקת דמים מירושלם לטבריא ובישלו והחזירו לירושלם לפני זריקת דמים. עש"ב.
ובס' תורה שלמה (שם) כ' שהגרז"ו לייטר (מח"ס מתורתן של ראשונים ועוד) כתב לו שבס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י אות ר' חייא [בנדפס עמ' רפו] כ' וז"ל: והא דאמרינן פסח שבשלו ליכא לאוקומי בבית עולמים, דהא אין חמי טבריא בירושלם כדאמרי' בפ"ק דפסחים. י"ל או במדבר או בשילה ובבמה גדולה ובשעה שמקריבים בבמת יחיד. וכ' לציין בתורה שלמה (שם) לספרו של הגרז"ו לייטר שו"ת בית דוד (סימן קז). ובשו"ת בית דוד (שם ד"ה ומה) הביא מה שתירץ בזה בס' יגל יעקב הנ"ל, דהכא כעין חמי טבריא קאמר. והעיר על דברי לקוטי מהרא"י הנ"ל שלא ראה שקדמוהו בזה. והביא עוד דברי האחרונים בזה, וכ' לעיין בשו"ת בית יצחק (חחו"מ דרוש יא אות יח) ובחידושי רד"ד עמ"ס פסחים (מא ע"א). וע"ע גם להגרז"ו לייטר בספרו שו"ת ציון לנפש חיה (סימן קטז), שכ' שבשו"ת מחזה אברהם שטיינברג (סימן קיז אות ב) האריך בזה. גם השיג על דברי הגהות מראה כהן דלא הוי כלי שני. גם כ' דמשכחת לה בגמלא פרחא, או ע"י שעשה כלי להחזיק חומו כמו שנוהגין בע"ש, או דקעבר נמי אאיסור בישול חוץ מאיסור יוצא. ושוב הביא דברי ספר יחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל. ע"ש.
ובשו"ת יד שלום (סימן מח) כ' ליישב דמיירי בזמן היתר הבמות. ועוד תירץ דקמייתי להו במוליאר ששומר החום, ומיקרי כ"ר כמ"ש הט"ז. ובסו"ד כתב דשפיר איכא למימר דאיסור חל על איסור בכה"ג. עש"ב. ובס' מאור ישראל (פסחים מא ע"א) הביא דברי מהרי"ח בס' בניהו שכ' שהוציא הבשר לטבריא ע"י שד או שם, והקשה עליו שהרי לאחר שנפסל ביוצא אין בו איסור בישול. גם הביא דברי כמה מהאחרונים הנ"ל, והביא דברי האדמו"ר מגור במכתבי תורה (סימן פא - פג) שהביא ע"י טרמוס. ודחה דהוי ככלי שני. עש"ב [ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' מטמין ומבשל בשבת (סימן מג) מש"כ בענין הטרמוס אי חשיב כלי ראשון או כלי שני. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם (א"ח סימן רנז ס"ה)]. ודבריו תמוהים, דאפשר שהניח הטרמוס בתוך חמי טבריא והשהה אותו בתוכם דבכה"ג לכו"ע הוי ככלי ראשון וכמ"ש כמה מהאחרונים הנ"ל. ולא דמי לדין טרמוס בשבת דמיירי ששפכו לתוכו המים מכלי ראשון. ודבריו צ"ע. וע"ע בזה בקובץ שמחת התורה (גליון כט עמוד ב). גם כ' במאור ישראל (שם) לעיין בקושיא זו בס' מאורי אור (ח"ג – פסחים - עוד למועד, דף ח ע"א), ושם כתב שהביאו ממקום אחר וחום המים נשאר בטבע. ובאנציקלופדיה תלמודית (ערך חמי טבריא, כרך טז עמוד מה) הביאו כמה מהאחרונים הנ"ל. ובס' ארץ ישראל ושכנותיה (ערך טבריא הערה לח ומא) כ' בזה דברים שאסור לשומעם וכ"ש לכותבם.
דף שמג ע"א בהערה, שורה ב - צ"ל סולווייצ'יק.
דף שדמ ע"א בהערה, במחלוקת מהרש"ל וט"ז אם ביום אחרון של סוכות חייב בסוכה אחר שקיבל עליו יו"ט - ע"ע בס' שלמא בעלמא (א"ח סימן תרסח), ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן קפא), ובקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז דף שע ע"ב ובעמוד תסט אות ו), ובשו"ת בנין אב (ח"ד סימן ה, ודבריו חזרו ונדפסו בספר בנין אב על שבת עמ' מו-נא), ובס' אש התורה (ח"ב עמוד רסג בסופו).
דף יא ע"ב ד"ה והנה, שורה ב - צ"ל בגוף הגירושין.
דף צב ע"ב סוף הערה שנד בשם מהראי"ל שטיינמן - וכן הקשה בס' אהלי שם הנ"ל (סימן סג ד"ה ומ"ש).
דף קצ ע"א ד"ה תוד"ה, שורה אחרונה - צ"ל את האחרונים.
שם ע"ב בדיבור הא', שורה אחרונה - צ"ל להכחיש להאחרונים (הערת מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו).
שם הערה קפט - וראה עוד בס' אהלי שם על הש"ס (כתובות סימן ק ד"ה ובקושית).
שם סד"ה מיהו - וי"ל לפמ"ש בשו"ת ויוסף אברהם למהר"א דיין (סימן יג דף פ ע"א). עיין עליו [ומה שכתב שם שמתנה היא כזביני, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיה ליה מתנה, כ"כ כיו"ב גם בשו"ת יביע אומר (ח"ג ח"מ סימן ב אות ז).
דף תצג ע"א סוף הערה ח - וראה עוד בשו"ת אור לציון (ח"א ח"מ סימן יא) ובס' פסקי המשפט (סימן שפז או' ז-ח ובהערה כ).
דף תצו ע"א ד"ה ונראה, שורה ב - צ"ל לשלם ליורשיו.
דף תקסה ע"ב הערה לג, כ' דירושת הבעל, להרמב"ם אינה חוזרת ביובל - וצ"ע שכן להלן בהערה לה הוכיח דלדעת הרמב"ם ירושת הבעל חוזרת ביובל. והשיבני הרב המגיה נר"ו, דבהערה לה מיירי בעיקר הדין, אולם לאחר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם אינה חוזרת כמבואר בהערה לג.
דף תרד ע"ב סוף הערה קפו - ואפשר לבאר עוד עפ"ד הרב עיון יעקב, שאמרו ז"ל לפום צערא אגרא, ולכן דוקא מי שממית עצמו עליה הוא חי, וכמו שאמרו בתמיד (לב ע"א) מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו.
ובעיקר הענין אפשר לבאר עוד עפמ"ש מהר"א קפלן ז"ל בס' Immortality, Resurrection and the Age of the Universe: A Kabbalistic View שתחיית המתים תהיה ע"י שיבוט דרך הדנ"א הנמצא בעצם הלוז, ולכן הילדים שהפילו עצמם לים שאלו אם הם יחיו, כי לא ישאר זכר מהם. עש"ב. ואפשר שעמי הארצות אינם חיים היינו דוקא אלא שלא נשאר עצם מעצמותיהם להפקת הדנ"א, ודוקא הת"ח הינם חיים כי שפתותיהם דובבות בקבר, ומהתורה עצמה אפשר להפיק את הדנ"א שלהם, ובמיתתם קרויים חיים.
וראה בזוה"ק (פרשת וישלח דף קסח ע"א) שהצדיק אינו מת ע"י מלאך המות כי אחוז הוא בעץ החיים משום שעוסק בתורה. ולפי זה אפשר לבאר שמה שעם הארץ אינו חי, הוא בגלל שמת הוא ע"י מלאך המות, משא"כ הצדיק שנשאר אחוז בעץ החיים לכן הוא חי. וא"כ היא תוצאה ולא עונש.
