שם הספר: חידושי רבי רפאל חיים בן עטר
מו"ל: רבי יוסף פרץ
דפוס: תש"פ
דף יא ע"ב ד"ה או - וראה עוד בזה להלן (דף יג ע"ב ד"ה רמז) ובמש"כ בס"ד בגליון להלן (עמוד שיב).
שם ד"ה רמז - ואפשר לבאר בזה מאמר הכתוב להלן (יז ה) 'ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך', דדוקא ע"י שינוי שמו יולד לו יצחק (שכן 'אב המון' ב' פעמים נזכר שם, בגימטריא יצחק. וכמ"ש בבעל הטורים שם. ע"ש), והטעם כי בעינן שיצא ממעיו דוקא וכביאור הרב המחבר, ולזה הוצרך שינוי שמו.
ולכן גם אמר לו הקב"ה (וירא כא יב) 'כי ביצחק יקרא לך זרע', יצחק דוקא כי שמו יוצא ממעי שם אביו כדברי הרב המחבר.
דף יב ע"ב ד"ה או, שורה ב 'ולכך עובדים עבודה זרה' - ביאר דבר זה הרב המחבר להלן (דף יג ע"א ד"ה במדרש). וע"ש במש"כ בס"ד בגליון.
דף יג ע"א ד"ה במדרש - ראה עוד בזה לעיל (דף יב ע"א ד"ה או) ולהלן (דף נא ע"א). ולהלן (דף קח ע"ב ד"ה או) כתב עוד בביטול טענת המינים דמעשה שמים עדיף.
שם ע"ב ד"ה רמז - ראה עוד לעיל (דף יא ע"ב ד"ה או) ובמש"כ בס"ד בגליון שם.
דף יד ע"ב פרשת חיי שרה - ראה עוד בדברי הרב המחבר להלן (עמוד מט) בענין קנין ארץ ישראל. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
דף כד ע"ב ד"ה רמז - וביאר אחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו שחרה אפו של יעקב ברחל שלא קבלה יסוריה בשתיקה ובאהבה, והרי איוב סבל יסורים יותר ממנה וקבלם באהבה. עכ"ד נר"ו. ועוד י"ל שמאיוב למדנו 'התחת אלהים אנכי', שחכמת הבורא יתברך למעלה מהשגתינו ואיננו כאלהים היודע פשר דבר וטעם הייסורים הבאים על האדם.
דף כה ע"א ד"ה וישב, שורה ג - צ"ל ר'וגז י'וסף.
דף כו ע"א בסוף הדיבור הא' - ואפשר לומר שנפסק עונשו של יוסף כשתיקן חטאו והפסיק לאחוז בגדלות ודיבר בענוה ואמר (מקץ מא טז) 'בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה' (ראה בתרגום אונקלוס וברש"י). ואולי זו גם כוונת שר המשקים שאמר (מקץ מא יב) שהוא נער, דהיינו שכבר אינו מחשיב את עצמו וראוי עונשו ליפסק [ועליו אפשר לרמוז מאמר הכתוב (הושע יא א) כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני, שהקב"ה אהבו כשהרגיש עצמו במצרים כנער ולא אחז יותר בגדלות]. והדבר היה נצרך ביותר כי היה מעותד למלוכה, ועל המלך אמר הכתוב שמחוייב 'לבלתי רום לבבו' (שופטים יז כ), וגם מסברא מובן הצורך שהמלך ינהיג את העם בענווה, שכן בעל הגאוה יוליך את עמו מטה מטה, כי חושב רק על עצמו ולא עליהם. וכן נראה מדברי מדרש תנחומא (פרשת מקץ סימן ג) 'אמר ליה פרעה: חלום חלמתי. אמר יוסף: בלעדי אלהים יענה וגו' תלה הגדולה בבעליה. אמר הקב"ה: אתה לא רצית להתגדל בעצמך, חייך שעל ידי כך תעלה לגדולה ולמלוכה'.
ובזה אפשר לבאר הטעם ששר המשקים לא זכר את יוסף בצאתו מבית האסורים, כי אז עדיין היה יוסף אוחז בגדלות באומרו (וישב מ ח) הלא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי. וכבר העיר בס' בהכתב והקבלה בזה"ל: הלא לאלהים פתרנים. לא יוכל אדם לפתור חלומות בשלמות אם לא בהיות רוח אלקים נוססה בו, לכן ספרו נא לי אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדת לך – כך כתבו המפרשים, ולא יתכן, כי עבד החבוש בבית האסורים לא יוציא מפיו דברים המיחסים אותו לאיש מעלה, וגם מתנגד אל הנימוס להתפאר היותו איש מוכן להתנוסס בו רוח אלהים. ע"ש [והמדרשים והמפרשים ביארו פסוק זה דרך ענוה, עיין עליהם].
דף כז הערה לה - יש להעיר שבבבא קמא (עו ע"א) נחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון, דלת"ק גונב הקדש מבית בעלים פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, ויליף לה מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ורבי שמעון ס"ל דקדשים שחייב באחריותן חייב.
דף לד ע"א שורה א 'נהר' - הוא שם קדוש (ראה בס' פרי צדיק פרשת תרומה אות ט), ר"ת ה'דודאים נ'תנו ר'יח. והוא רמוז באותיות השניות של לה'דליק נר' חנ'וכה.
שם שורה ב מלמטה - צ"ל ח"א דף.
דף לה ע"א בסוף הדיבור הא' - והנה אמר לי מהר"ר יצחק אזרחי נר"ו שענין הדביקות בה' יש לבארו ע"פ הכתוב (רות א יד) ורות דבקה בה, שנאמר לאחר שנעמי אמרה להן 'שבנה בנתי לכן כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים הלהן תשברנה עד אשר יגדלו הלהן תעגנה בלתי היות לאיש אל בנתי'. וחזינן שרות דבקה בה, היינו שלא עשתה חשבונות מה יהיה לעתיד. וה"ה לענין הדביקות בה' דהיינו ללכת בדרכי ה' ללא חישובים מה כדאי לעשות ומה יהיה לעתיד. עכ"ד נר"ו.
ובזה אפשר לבאר דברי הרב המחבר, שדביקות בה' היא דוקא כשהאדם הוא עניו, ואז הוא מסכים לדבוק בו ללא חשבונות רבים, משא"כ הגאותן שרוצה להבין את כדאיות הדבר לפני שיעשהו, ולא מקבל עליו עול מלכות שמים ללא שאלות.
ובזה אפשר לבאר הטעם שהדברים המביאים לדביקות בה' הם חודש מילה ושבת, שהם מנוגדים להבנה האנושית, כמו שמצינו גבי שבת שהמן לעג על זה באומרו שישראל מפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (כדאיתא במגילה יג ע"ב), וגבי חודש מצינו שבית דין של מטה קובעים את החודש אפילו אם טעו בזה (כדאיתא בראש השנה כה ע"א), וגבי מילה גם אין לה מובן כמו שמצינו למהר"י עמדן בס' מגדל עוז (בריכה עליונה נחל א) שכ' לחלוק ע"ד הרמב"ם שביאר שיש בזה סברא כדי למעט תאות המשגל ועוד.
ובביאור ענין הדביקות בה', נומיתי למהר"ר יצחק הנז' שבס' מילי דשמיא למהר"א אזכרי ביאר מה הן הדרכים להגיע לזה.
דף לט רע"א, שיעקב סיים לתקן חטא אדם הראשון - ועי' במש"כ הרמ"ז ז"ל בס' פרשת רא"ה (ר"פ ויחי) בשם המקובלים, ולהרמ"ז ז"ל בס' השתא הכא עבדי (סוף עמוד קמ)], ובמש"כ בס"ד בגליון ספר אהל יעקב להרמ"ז ז"ל (פרשת ויחי דף רפו ע"ב ד"ה אל).
דף מז ע"א ד"ה חע"פ, שורה יא - ואפשר להוסיף שגם המילה מראה על ענוותו של הקב"ה, כי מינה מוכח דמעשה אדם עדיף ממעשה שמים, כמ"ש הרב המחבר להלן (דף נא ע"א). ולכן דוקא ציוה הקב"ה על המילה ביציאת מצרים.
דף מט ע"א שורה ג 'איכא בה משום מחוסרי אמנה' - עיין בזה בספר פתחי חושן מהדורת תשע"ו עמוד תה הערה ה). וראה בדברי הרב המחבר להלן (פרשת שופטים דף רכו ע"א ד"ה או) אי אזלינן במתנה בתר יכולת הנותן או המקבל.
שם שורה ז 'כי אם דברים בעלמא' - שכן אברהם לא קנה את הארץ בהליכתו, ראה בספר ותלמודו בידו (פרשת לך) בשם מהרב"צ פלמן ז"ל. וראה עוד בדברי הרב המחבר לעיל (פרשת חיי שרה דף יד ע"ב) ובס' לקח טוב - דרשות רבי יוסף פינטו (ר"פ כי תבוא ד"ה עוד).
דף נ ע"ב שורה א - ואפשר לומר גם ש'זה' הוא יוסף, כמאה"כ (מקץ מד ה) הלוא זה אשר ישתה אדוני בו. וכמו שאמרו במדרש תנחומא (וישב סימן ט) על הפסוק (תהלים קיד ג) הים ראה וינס, ארונו של יוסף ראה, שבזכותו נקרע הים.
והנה בהמשך הכתוב הנ"ל נאמר 'והוא נחש ינחש בו' (מקץ מד ה). וביאר הרשב"ם: יש לומר שהיה מראה עצמו לעיניהם כיודע עניינים על ידי קסם ונחש, ושמא בכוס היה קוסם. ע"כ. ולכאורה צ"ע לשם מה הטעה יוסף את המצריים שיחשבו שהוא קוסם ומנחש, דבר שהוא אסור מן התורה.
והענין יבואר בהקדם מה שאמרו בברכות (ס ע"ב) כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, שלפי זה האדם צריך להודות על הרעה, כי היא טובה בעצם, והעושה כן הקב"ה עושה עמו נסים ונפלאות. וזו היתה מדתו של יוסף שאמר (ויגש נ כ) אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד [וכמו שראיתי בקונטרס באר הפרשה שביאר שזו כוונת הכתוב (וישב לט ב) ויהי איש מצליח, שאע"פ שהיה בבית הסהר הרגיש עצמו כאיש מצליח, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד], ויתירה מזו אף הודה להקב"ה על זה, כמו שביארו המפרשים (ראה בדברי הרב חיד"א שהובא להלן) על הפסוק (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא שהכוונה היא להודות להקב"ה על הישועות, ואת זה עשה בגביעו, ואז 'ובשם ה' אקרא', אפשר לבקש מהקב"ה שיעשה עמנו ישועות, ולכן עשה הקב"ה עם יוסף נסים ונפלאות, והמצרים חשבו שהיה בו ניחוש. ולכן אמר פרעה (מקץ מא לח) 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו' ששורה עליו רוח הקודש בתוך כל הצרות שיש לו, וזה היפך הכלל (שבת ל ע"ב) שאין שכינה שורה אלא מתוך שמחה, והוא פלא בעיני הרואים (וכמו שביאר דברי המדרש בס' פרשת רא"ה להרמ"ז ז"ל פר' מקץ עה"פ ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלד'ים בו, דף לב סע"ב. ע"ש). ולהנ"ל מבואר, שכן אף על היבורים שמח והודה לה', וא"כ לא הרגיש כלל ביסוריו כי החשיבם לטובה.
[וראה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב על ויקרא (בדרשה לשבת הגדול עמ' פד) שההודאה על הנס גוררת אחריה יותר נסים. ע"ש. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים (דרוש לב אות ב) בשם א' קדוש. ע"ש. וכ"כ מהרי"ח ז"ל בס' גדולת חיים (עמוד כו) בשם הרב נאות יעקב (דרוש חנוכה דף א) בשם הראשונים. עש"ב. וכ"כ בס' האיש משה ח"ב (עמ' רכח) בשם מהר"מ לוי ז"ל. וכ"כ בקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון צה עמוד א) בשם מהר"ע יוסף ז"ל (מח"ס יביע אומר ועוד). ושו"ר שכ"כ גם בס' חמדת ימים ח"ג (דף כא ע"ד), וכתב כן במיוחד על ניסי יציאת מצרים, שהמרבה לספר ולהודות עליהם גורם שירחם ה' על עמו בגלות החל הזה ויושיענו. ע"ש. וע"ע במש"כ בס"ד בסליחות לחודש אלול (בפיסקת 'ה' עשה למען משוי ממימיך'). וכיו"ב מצינו במדרש שכל טוב (שמות פרק יז) על הפסוק (ישעיה סג ז) 'חסדי ה' אזכיר תהלות ה'', למדנו שכיון שאדם שומע גבורות הקב"ה שעושה בעולמו וטובות שהוא גומל לחייבים או לחסידיו, צריך ליתן הודאה לפניו, ולהזכיר חסדיו בכל זמן, ומקבל שכר על כך. ובזוהר הקדוש (פר' בא דף מ ע"ב ודף מא ע"א) איתא שכשמודים להקב"ה 'אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא'.]
ושו"ר בקו' באר הפרשה (פר' וארא תשפ"ב עמוד ד הערה ג) שהביא דברי הרב תפארת שלמה (וארא ו ז, עה"פ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם) שכתב, שעיקר ענין הסגולה שבעבורה יצאו ממצרים הוא כי עם ישראל קיבלו הכל באהבה, באומרם שאם בעיניו הוא טוב, גם לנו ביושר. ע"ש. וכן נראית כוונת הרב תולדות יעקב יוסף (ויקהל ג) בשם מהר"י בעש"ט. והו"ד בקו' אוצר הפרשה (פרשת בשלח תשפ"ב עמוד ז הערה ז). ועי' בשלמא בעלמא (בא י ב). והיא מידתו של יוסף כנ"ל.
וראיתי עוד בקו' באר הפרשה (פר' שמות תשפ"ב עמוד כז הערה מא) שהביא מדברי מהר"י קמנצקי בס' אמת ליעקב בשם המפרשים שמכיון שיציאת מצרים היתה לפני תשלום ת' שנה, עלינו להשלים בשאר הגלויות את מה שחסר אז. ע"ש. ולפי זה יש לומר שכשם שממצרים נגאלנו בזכות יוסף כמו כן לעתיד לבוא נאמר (עובדיה א יח) בית יוסף להבה. וראה בתולדות יעקב יוסף הנ"ל שכתב שכן הוא סגולת הגאולה בכל מצב, ולא ביציאת מצרים בלבד, לדעת שהכל הוא מהקב"ה אף כשהוא בהסתר. ע"ש. ואולי לכן נקרא עם ישראל בשם יוסף [כמו שכתבו רש"י ורד"ק ורבינו המאירי בתהילים (פ ב)] כיון שכל הגאולות הן בזכותו.
ואולי זה הכוונה אשר לא ידע את יוסף, למה זה שלחתני
משה התוקה הקדש מפקיע מידי שעבוד
דף נא ע"א, שמעשה אדם עדיף - כתב עוד בזה הרב המחבר לעיל (דף יג ע"א ד"ה במדרש). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
והנה הרב המחבר ביאר כאן דילפינן דמעשה אדם עדיף מחודש שבת ומילה, ובזה ביאר מאה"כ (תהלים קו ח) ויושיעם למען שמו להודיע את גבורתו, שמו ר"ת שבת מילה וחודש - ובזה יבואר מאה"כ (מלכים ב ד כג) ויאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, דס"ל לבעל שבדרך כלל מעשה שמים עדיף, ורק בחודש ושבת שהראה הקב"ה שמעדיף מעשה אדם, אז אמרינן דצדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולכן היתה הולכת תמיד בחודש ושבת בלבד (כמ"ש במצודת דוד שם). ולזה ענתה לו 'שלום', דהיינו מילה תוכיח שמעשה אדם עדיף, שנאמר בה 'בריתי שלום' [דאיתא בילקוט (פינחס רמז תשעא) דהכוונה לאליהו הנביא. והוא מלאך הברית], ואין הגבלת זמן גבי המילה. וכמו כן 'שלום' מרמז לש'מ'ו' ל'הודיע את גבורותיו, שבו מרומז גם ענין המילה שמוביל דמעשה אדם עדיף.
שם ע"ב ד"ה כבד - ועי' בענין אכילת מוח לב וכבד בספר ראה מעשה להרמ"ז ז"ל (בהקדמה דף א ע"ב בסוגריים), וב'ספרי רבי רפאל אוחנא' (ראה משה עמוד ס ועמוד סב), ובספר מערכי לב למהרמ"י חדיד נר"ו (סימן לב).
דף עד ע"א ד"ה או הא', שיצאו קודם הזמן כי הקדש מפקיע מידי שעבוד - ראה גם בדברי הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד (ואתחנן סימן י) ולהרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (דרוש לשבת הגדול, בהנד"מ דף קעח רע"ב).
דף פח הערה פג - והנה לא מבואר מה ענין גימטריא זו. וי"ל שגזירת שעבוד היתה לת"ל שנה וכדאיתא בקרא (שמות יב מ), ויצאו קודם הזמן כי היו עומדים לקבל התורה והקדש מפקיע מידי שעבוד (וכמ"ש הרב המחבר לעיל דף עד ע"א. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). וא"כ גזירת ת"ל שנה תלויה עומדת, שכן אם אינם עושים את הדינים תנטל התורה מהם, ועליהם לחזור למצרים שנה להשלים ת"ל שנות שעבוד.
ולכאורה יש להעיר דקרא איירי הכא במשפטי הדינים שבין אדם לחברו, ולא איירי בכל התורה כולה שקיבלו בסיני. וי"ל עפ"ד בעל הטורים שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו כאילו קיים חמשה חומשי תורה. וכתב רש"י (יתרו יח יג) שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו כאילו עסק בתורה יומם ולילה.
ועוד אפשר לבאר ענין גימטריא זו בהקדם דברי רש"י שוא"ו מוסיף על הראשונים שאף אלו מסיני. וביאר בריש קונטרס באר הפרשה (פרשת משפטים תשפ"ד) בשם ספר אזור אליהו למהר"א לירמאן שהכוונה היא לכל מה שמזיק האדם את רעהו שהכל נגזר מאיתו יתברך. ע"ש. ואפשר לבאר שהדוגמא לזה הם ת"ל שנה שישבו ישראל במצרים, שהרעו לנו המצריים ועינונו, אבל הכל נגזר מאיתו יתברך. ולכן אף דנו המפרשים מדוע נענשו המצריים אם הקב"ה גזר על זה, ולכן אמרה תורה לא תתעב מצרי. וראה עוד בפורום אוצר החכמה.
דף צט הערה פט - ועי’ בס’ בית אהרן למהר"א אזולאי (דף שעה ע"ב).
דף קז ע"א ד"ה במדרש, שורה ד 'וכבר נתחבטו' - וראה בס' שער בת רבים מה שהקשו בזה.
שם בסוף הדיבור - ובזה אפשר ליישב קושיית ידידי הרב אליהו אלחרר נר"ו מדוע עליית כהן הינה כ"כ ארוכה בפרשה זו. ולדברי הרב המחבר יובן שכן בזכות השבת נגאלים ישראל [כמ"ש בשבת (קיח ע"ב) אם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. וראה בקובץ מן הגנזים (חלק טו עמוד עה אות יג)]. וא"כ עלייה זו שתחילתה במצות הצדקה שבגללה יזכו לגאולה, ראוי הדבר שסופה יהיה בענין השבת שגם בגללה יזכו לגאולה.
ועוד אפשר ליישב שת"ח הוא בבחינת שבת (כדאיתא בזוה"ק פרשת צו דף כט ע"א ובכ"ד), ולכן הכהן שהוא ת"ח כמאה"כ (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, מסתיימת עלייתו בענין השבת. ובזה מבואר גם הטעם שעליית כהן בפרשת בראשית מסתיימת בענין השבת.
והרב אליהו אלחרר נר"ו אמר לבאר שנהגו כן כדי שבעליית לוי יקראו את המאמר שבני לוי הם שסייעו למשה בקוראו (לב כו) מי לה' אלי. עכ"ל.
דף קח ע"א ד"ה או יובן באופן - ראה במה שכתב בזה עוד הרב המחבר להלן (דף רכז סע"ב).
שם ע"ב ד"ה או - וראה עוד לעיל (דף יג ע"א ד"ה במדרש) בביטול טענת המינים בזה. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
דף קט ע"א ד"ה אי, שורה ו 'צד רבית' - הכוונה היא למה שביאר הרב המחבר להלן (דף קיא ע"א) משום שנותן פרוטה וה' זורעה לו כפלים לעולם הבא.
דף קיא ע"א ד"ה אי, שורה ח 'עבד למי נכסים למי' - ואפשר שתירוץ זה רמוז בדברי הש"ס המובא בדברי הרב המחבר להלן בסמוך דמייתי קרא 'מלך ביופיו תחזינה עיניך', שכן הוא מלכנו ואנחנו עבדיו, ולכן אין במצות הצדקה צד רבית.
ועוד יש לומר שהקרן מתעדכן לעולם הבא, ואינו רבית, ויש לו דין טבעא שאין בו רבית. וכיו"ב מצינו שדינר צורי שורה ח' פעמים דינר מדינה (עי' בכתובות סה ע"ב). וזה מבואר הלשון במה תרום קרנם של ישראל, קרן דוקא, ואין בו רבית. וזהו גם לישנא דקרא קרנו תרום בכבוד.
ועוד יש לומר על פי דברי הרב המחבר שנתינת צדקה דינה כמניח מעותיו על קרן הצבי, ולכן כשהוא נותן את הכסף אינו שלו כבר, שכן אפילו אם הלוה שם עדיין אינו יודע אם ימחה אם לאו, וא"כ כשאינו מוחה ומתחייב בזה הוי כמתנה ואין בזה רבית.
ובזה מיושבת הקושיא איך אמרינן שהנותן שלישית השקל לשנה לצדקה שמקיים דין צדקה מדאורייתא, החשיבוהו חז"ל לעין רעה, ואמאי לא קבעה התורה שלפחות יתן כעין בינונית א' מי'. ולהנ"ל מיושב, שאם התורה מצוה את האדם לתת צדקה, א"כ הוא שליחו של הקב"ה, ואין דינו שמניח מעותיו על קרן הצבי, ולכן התורה לא ציותה שניתן כי אם שלישית השקל, כדי שאם נותן יתר על זה דינו יהא כמניח מעותיו על קרן הצבי ואין בזה רבית כשיקצור פירותיו.
דף קלד סע"ב - ובזה יובן מאמר הכתוב וישמע יתרו, ופירש רש"י, מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ולכאורה אמאי נקט הני תרי מילי דוקא, והרי נעשו שם נסים ונפלאות עד אין חקר. וי"ל שיתרו לא רצה להתגייר כי חשש שמא צדקו דברי עשו שאין עולם הזה לישראל, ולא רצה לחיות ללא עולם הזה. וכשראה קריעת ים סוף ומה שהפסיד עמלק במלחמה, הבין שיש עולם הזה לישראל וכדברי הרב המחבר, ולכן הסכים בדעתו להתגייר.
דף קלו ע"ב סד"ה או יובן צורי - ובזה יבואר מה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת נח) שישראל קיבלו ברצון את התורה שבכתב ואילו על התורה שבעל פה כפה עליהם הר כגיגית. ולכאורה מאי שנא תורה שבכתב שדוקא בה הקב"ה נתן לישראל לבחור, ואילו תורה שבעל פה חייבם. ולהנ"ל יבואר, שעשו ויעקב הסכימו שעולם הבא שייך לישראל, וא"כ בעל כרחם יש להם לקבל התורה שבעל פה ששכרה הוא העולם הבא, משא"כ גבי העולם הזה שנחלקו יעקב ועשו אם שייך גם לישראל ואינו לכולי עלמא, א"כ על ישראל להחליט מרצון אם יקבלו התורה שבכתב שבשכרה הוא העולם הזה.
דף קסט ע"ב ד"ה רמז, שורה ג - צ"ל אל תיראו.
שם שורה ד - צ"ל אל תיראום.
דף קע ע"א שורה ה - צ"ל אל תיראו.
שורה ח - וכן העיר עוד הרב המגיה להלן (עמוד קפג אות קלד ועמוד רנח אות קצב ועמוד רסג אות קצז ועמוד שי אות רכח). ועי' בס' שפע חיים - מכתבי תורה ח"ו (ס"ס תעג) שכתב לתרץ מש"כ בס' ברית מטה משה (דף צט ע"ב) שרוב וקרוב הלך אחר הקרוב ובזה משיבים על טענת אומות העולם שאחרי רבים להטות, וקשה שכן ברוב וקרוב הולכים אחר הרוב, וי"ל דהיינו דוקא כשצריך למדוד, משא"כ כשהוא קרוב ממש, כמ"ש בסמ"ע (סימן רנט אות ו). ע"ש.
וכנראה לדברי הסמ"ע אלו נתכוון הרב חוות דעת (י"ד סימן סג אות ב) בציינו לסמ"ע סימן רצט אות ו. וט"ס הוא. ובט"ז (ח"מ סימן רנט ס"ג) חלק ע"ד הסמ"ע אלו, אבל בבאר היטב (שם אות ה) ובביאור מהרא"ח (אות ג) הביאוהו ללא חולק. וראה עוד בהגהות אמרי ברוך (ע"ד הסמ"ע שם) ובקצות החושן (סימן רסב אות ב) ובהגהות מלואי חושן על קצות החושן (שם).
גם אפשר ליישב לפי דברי הפר"ח (י"ד סימן סג אות ג ד"ה ואכתי) שאם הקרוב הוא בביתו של האדם, הוא עדיף על הרוב, והקב"ה מעיד 'ושכנתי בתוכם' (תרומה כה ח), הרי שדר עמנו ממש. וכמו שכתב גם בספר שפע חיים (שם) בשם ספר ברית מטה משה (שם) שהקב"ה קרוב הוא כי מלוא כל הארץ כבודו.
עוד אפשר ליישב עפמ"ש בהגהות משפט השער על ספר שערי ישר (שער ג פ"א אות ז) די"ל דברובא דליתיה קמן לא אמרינן דאזלינן בתר הרוב [ובזה מיושב קושיית הקצות החושן (שם)]. ולפי מש"כ במשפט השער (שם) דיש מי שאומר דדוקא ברובא דאיתיה קמן לא אזלינן בתר הרוב, אפשר לומר שבראש השנה שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון הו"ל רובא דאיתיה קמן. ואולי לכן דוקא בראש השנה אמרינן מלכויות, שכן גם אומות העולם מסכימים למלכותו שכן ליתיה אז לטענת אחרי רבים להטות. ותו י"ל דבראש השנה הו"ל נמי מצוי, כמאמר הכתוב (ישעיה נה ו) דרשו ה' בהמצאו, שהוא בין ראש השנה ליום הכיפורים (כדאיתא בראש השנה יח ע"א). ובקרוב ומצוי לא אזלינן בתר רובא, כמ"ש בפר"ח (שם) מדברי הש"ס בפרק לא יחפור. ולפי זה גם אם נאמר דברובא דאיתיה קמן אזלינן בתר רובא, שאני בעשי"ת דהוי נמי מצוי.
ותו איתא בראש השנה (יח ע"א) שהקב"ה מצוי בציבור כוליה שתא. וזו גם דחיה לטענת המינים.
ותו י"ל ע"פ מה שיישב הרב המחבר (להלן דף קפג ע"א ודף רלג ע"א) את טענת המינים שמכיון שהננו קבועים בארץ ישראל, כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ולכאורה עדיין ספק הוא מחצה על מחצה, וא"כ לא הוכרע הענין. ולזה יועיל ענין הקרוב, שמכיון שהוא מחצה על מחצה אזלינן בתר הקרוב.
וכיו"ב אפשר ליישב מש"כ הרב המחבר (להלן דף רנז ע"ב) ביישוב טענת המינים, דרוב מחודד עדיף. ולכאורה ביבמות (יד ע"א) מבואר דהלכה כב"ה אע"פ שבית שמאי היה להם רוב מחודד. ולהנ"ל יבואר דכיון דכמחצה על מחצה דמי, לכן אזלינן בתר רוב מחודד, מכיון שאין רוב פשוט נגדו [וכמ"ש בכיו"ב הרב משנה ברורה (סימן שכח ביאור הלכה ס"י ד"ה ואם רופא אחד). ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן טו פ"ז אות יז)] ועוד אפשר ליישב שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי [כמ"ש בפתח עינים (אבות פ"ה) בשם האר"י. ועיין בקובץ האוצר (גליון מז עמוד כו). וע"ע שם (בעמוד לה)] וא"כ חזינן דלעתיד לבוא רוב מחודד עדיף. ולכן אמר קרא (זכריה יד ט) שביום ההוא יהיה ה' למלך על כל הארץ ולא יפול בזה ספק ח"ו.
ובעיקר מש"כ הרב המחבר שבא"י הננו קבועים [וכ"כ בס' פרדס רימונים מכתב יד הנדפס בשנת תשפ"ב (עמוד מב). ע"ש], לכאורה מה נשיב לטענת המינים בגלותינו מחוץ לארץ ישראל. ואולי זו כוונת הש"ס (כתובות קי ע"ב) שהדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. ואם נאמר כדברי הרב המחבר שרוב מחודד עדיף מיושב. ואין לומר דהנכרים קבועים בחוץ לארץ, שכן סנחריב בלבלם [כדאיתא בברכות (כח ע"א). וי"א דהמצרים חזרו למקומם, עי' במגיד משנה (פי"ב מהלכות איסורי ביאה הכ"ה) ובאתר פורטל הדף היומי. ואולי זה הטעם שהתורה אסרה לדור שם). ואולי זה הטעם שהקב"ה בלבלם ע"י סנחריב, כדי שלא יאמרו שאחרי רבים להטות בתר ע"ז. ואף אם נאמר שעברו כבר עידן ועידנים טובא מאז סנחריב, ועתה שוב נקבעו וכמחצה על מחצה דמי וא"כ אין לדבר הכרע ח"ו. וכן לדעת הרמב"ן בחידושיו (יבמות עו ע"ב) שקצת מכל עם נשארו במקומם ולא הגלם סנחריב. וא"כ עדיין חשיבי קבוע. י"ל שלכן רועדת הארץ כדי שיצאו מבתיהם ולא יהיו קבועים, וזו כוונת הכתוב (תהלים קד לא-לב) יהי כבוד ה' לעולם וגו' המביט לארץ ותרעד וגו', שעל ידי רעידת הארץ כבוד ה' הוא לעולם, ואין בו ספק ח"ו.
שם שורה יב - צ"ל ותיראו מהם.
דף קפד ע"א סד"ה סמיכות 'מדרש תהלים מזמור נ' - שם איתא: אל אלקים ה'. למה הזכיר שמו של הקב"ה ג' פעמים. ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו כנגד שלשה מדות שבהן נברא העולם. ואלו הן - החכמה והדעת והתבונה. חכמה מנין שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ. תבונה (שם) כונן שמים בתבונה. דעת (שם כ) בדעתו תהומות נבקעו. וכן הוא אומר (שמות כ ה) כי אנכי ה' אלקיך אל קנא. הרי שלש כנגד שלש שבהן נברא העולם.
ואולי הכוונה היא למה דאיתא במדרש לאחר מכן (ב' פעמים) 'הוי ממזרח שמש עד מבואו', שממה שהשמש זורחת שוקעת וכולי יומא חדא הוא, אף קוב"ה חד הוא, וכמ"ש הרב המחבר.
דף קפה ע"א שורה ג 'דשאני ישראל קמים בתחיית המתים' - ועוד שצדיקים במיתתם קרויים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים (כדאיתא בברכות יח ע"א), וא"כ יש לספור רק את הצדיקים ולא את הרשעים אשר מתים המה בעודם בעולם הזה.
דף רכה ע"א סד"ה או - ובזה אפשר לבאר טעם דברי רבי חייא (ביבמות סג ע"א) שאשתו של אדם מצילתו מן החטא, שמלבד הטעם הפשוט שעל ידה יש לו פת בסלו, עוד אפשר לומר שמכיון שאיש ואשה שזכו שכינה ביניהם כדאיתא בסוטה (יז ע"א), ע"י השראת השכינה מתירא האדם לחטוא כמו שכתב הרב המחבר.
ועל פי הדברים האלה אפשר לבאר דברי המשנה (עירובין קד ע"ב) שרץ שנמצא במקדש כהן מוציא אותו בהמיינו כדי שלא להשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. וביאר בס' לבוש מרדכי למהר"מ למשעאלי (עמ' מג-מד) שהכוונה היא ליצה"ר שנכנס באדם, שיש לאדם להוציאו בהמיינו. ע"ש. ואפשר להוסיף ש'המיינו' נוטריקון 'המ' גימטריא אדם, שהוא איש לאשתו, כמאמר הכתוב (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם, ו'יינו' הכוונה היא ליינה של תורה, שע"י עסק התורה יגרש היצה"ר מקרבות, וכמו שכתב בס' לבוש מרדכי הנ"ל (עמוד מה), והוא ממה שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א) אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, ואמרו ז"ל (קדושין ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
שם ד"ה וזהו, שהצדקה כינוי לשכינה - אפשר לבאר הטעם כי השכינה היא מידת המלכות דלית לה מגרמה כלום כמו העני [כמ"ש בעץ חיים (שער מב פי"ג). וראה בס' לבוש מרדכי למהר"מ למשעאלי (עמ' מה) ששם בוכ"ו כמנין ד"ל מאיר במלכות. וע"ע בפרדס רימונים להרמ"ק (כג טז ד"ה עני)].
שם ע"ב ד"ה וזהו - ובזה יבואר סמיכות סוף הפרשה לפרשת שופטים (וראה במה שביאר בזה הרב המחבר להלן ראש פרשת שופטים), 'איש כמתנת ידו' דהיינו צדקה (וכמו שביאר גם הרב המחבר להלן), ו'שופטים ושוטרים', שע"י הצדקה והמשפט השכינה שורה, ועי"ז ניצל מיצר הרע, וכמו שביארו ש'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' היינו מה שצריך האדם להשמר מיצר הרע (ראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא פרשת שופטים).
דף רכז ע"ב ד"ה במדרש - ראה עוד במה שכתב בזה הרב המחבר לעיל (דף קח ע"א ד"ה או יובן באופן).
דף רכח ע"א ד"ה וזהו נמי - ובזה יובן ג"כ מאמר הכתוב (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
שם ע"ב שורה ב 'וכנוי לתורה' - כמאמר הכתוב (דברים ד מד) וזאת התורה אשר שם משה.
דף רכט ע"ב ד"ה ויובן, שורה ג 'שמלך המשיח יהיה בו ניצוץ משה רבינו' - עיין במש"כ בס"ד בחי' ישעיה (יא א).
דף רל הערה קעג - אפשר לומר באופן אחר כי עשיית הישר בעיני ה' היא היראה כמאה"כ (דברים י יב) כי אם ליראה, כמו שדרשו בשבת (לא ע"ב): דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. גם 'עולם' (עם הכולל) של הקב"ה בגימטריא 'בעיני' (עם האותיות). גם רמז לדבר מאה"כ (ישעיה ו י) 'יראה בעיניו', ורש"י פירש שם שהיו יראים.
דף רלא ע"א שורה ג - אינו מובן, כי מהא דאיתא חוץ מיראת שמים לא מוכח שאינו מוזהר עליה, אלא שיש בזה בחירה חפשית.
דף רלח ע"א שורה ח - צ"ל וקי"ל במצה מגו. הכוונה בנשבע שלא לאכול מצה כל השנה, דחיילא שבועה גם גבי פסח, וכדכתבו בתוס' (שבועות כד ע"א ד"ה אלא) ובחידושי הריטב"א (נדרים יג ע"ב ד"ה והא דתנן) בשם הירושלמי בשבועות. וכן פסקו מר"ן בש"ע (א"ח סימן תפה ס"א, וראה בבאר הגולה שם) ומור"ם בהגה (י"ד סימן רלט ס"ד) ובחכמת אדם (כלל צה אות ה).
שם ד"ה וזהו - וראה בספר בצאתי מירושלים (עמוד ז ד"ה ואני שב) שהביא מספר הגיון הנפש לרבי אברהם בן חייא הנשיא שביאר שהנחמה שלאחר הקללות שבפרשת כי תבוא מופיעה בפרשת נצבים 'ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים'. ע"ש.
דף רמו ע"ב, שמכיון פשיעה בבעלים חייב, לכן יש לעשות תשובה - אולם הרמב"ם (פ"ב מהלכות שאלה ופקדון ה"א) ומר"ן בש"ע (ח"מ סימן שמו ס"א) פסקו כמ"ד דפשיעה בבעלים פטור. ולכן י"ל דמכיון שהאדם החוטא שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה ומובדל מהקב"ה [כמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה ה"ו וה"ז). וכתב בספר הדרך לתשובה על הרמב"ם (שם) שאפילו בעבירה קלה כן הוא. ע"ש], לכן לא מיקרי בעליו עמו כל זמן שהוא חוטא. ואף שדין שמירה בבעלים קיים כל זמן שבזמן קבלת השמירה היה הבעלים עמו, ואפילו אם בשעת הפשיעה אינו עמו, מ"מ י"ל דשאני התורה הקדושה שנאמר בה (דברים י יג) 'לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום', ולישנא דהיום מוכיח דכל יומא ויומא שמירה חדתא היא [וכדברי רש"י (דברים ו ו) כדיוטגמא חדשה].
ועוד י"ל עפ"ד הרמב"ם (פ"ב מהלכות שאלה ופקדון ה"ח) 'השואל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן וכו', הרי זה ספק אם היא שאלה בבעלים או אינה, לפיכך אם מתה אינו משלם, ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידן. פשע בה השומר הרי זה משלם'. ומכיון דג' שותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו [כדאיתא בנדה (לא ע"א). ואע"ג דהכוונה היא שהם שותפין בבריאתו, מ"מ גם לגבי קיום התורה הם שותפין, כמאמר הכתוב (משלי א ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך], א"כ הוא שאל מן השותפין, ואחד מהם הוא עמו שהוא הקב"ה, ויעזוב איש את אביו ואת אמו. ולכן אם פשע חייב ויש לו לחזור בתשובה.
והנה במגיד משנה (שם) כתב לבאר הטעם דבנידון זה פשיעה בבעלים חייב, והרי יש כאן ספק, וספק ממונא לקולא. וביאר משום דהוי כמזיק. ועי' במה שכתב לבאר בזה בקובץ שיעורים השלם (כתובות עמ' צד-צה), ובקובץ אבקת רוכל (גליון יד עמוד רכט). וה"ה בנ"ד הוי כמזיק, מכיון שמחריב במעשיו את העולמות העליונים, וכמו שביאר בנפש החיים (שער א פרק ג).
עמוד רנא הערה קפה - כוונת הרב המחבר היא שאפשר לבאר כוונת הכתוב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעיניי, שהתורה ריחמה על החוטא ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו. ודברים אלה שייכים לעיל סמוך ונראה (ריש ד"ה ובזה יובן).
דף רנז ע"ב, דרוב מחודד עדיף - ראה במה שכתבתי בזה לעיל בגליון (דף קע ע"א).
עמוד רנח הערה קצב - ראה במה שכתבתי בזה לעיל בגליון (דף קע ע"א).
עמוד רסג הערה קצז - הערה זו שייכת לעמוד הבא. וראה במה שכתבתי בזה לעיל בגליון (דף קע ע"א).
עמוד שי הערה רכח - ראה במה שכתבתי בזה לעיל בגליון (דף קע ע"א).
עמוד שיב הערה רל - וביאר אחי ידידי מהר"ר יואל נר"ו עפ"ד הש"ס (חגיגה טו ע"א) דמטטרון אתיהיב ליה רשותא למיכתב זכוותיה דישראל. ועקידת יצחק הינה זכות גדולה לעם ישראל, ולכן נברא אז לכותבה. עכ"ד נר"ו. ועפ"ז אפשר לומר שרשימה זו שייכת לעיל (דף יא ע"ב), שם מבואר שאיוב הוא גלגול יצחק, ונענש מפני שנעקד ולא נקרב על גבי המזבח, ועבר על לא תחסום שור בדישו, ויובן עם זה מה שאמרו ז"ל שבשעה שנקרב יצחק נמסר איוב לשטן. ע"ש. וראה במש"כ בס"ד בגליון שם. ולכן נברא אז מטטרון שכותב הזכויות כדי שיהא סניגור על איוב מול קטרוג השטן, שכן זה לעומת זה עשה האלהים.
