יום שני, 7 ביולי 2014

שם הקובץ: קול התורה.
מו"ל: כולל אבי עזרי.
דפוס: מיקסיקו תשע"א.

כתב הר' יעקב אלפייה נר"ו (בגליון פר' ויצא עמ' ב) בשם הרב חיד"א ז"ל שד' שנכנסו לפרדס כדאיתא בחגיגה (יד ע"ב), לא בירכו הגומל בצאתם בשלום. וה"ה כל הנכנס מדעתו בסכנה. והעיר הר"י אלפייה נר"ו, שלפי התוס' (חגיגה שם) שהם לא נכנסו ממש, אלא כגון ע"י שם, אלא היה נראה להם כמו שעלו. וכן פי' בערוך. ע"כ. ולפי"ז אין ראיה למש"כ החיד"א.
ויש להעיר שמדברי הרב חיד"א ז"ל בברכי יוסף (א"ח סי' ריט אות ד) שכ' לדייק מדברי מהר"י ן' מיגאש ז"ל שאף מי שחבשוהו ואם רצה לא היה נחבש, מברך הגומל. ושכן המנהג. ע"ש. מוכח שאף המכניס עצמו לסכנה מברך. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פכ"ג) שהזכיר הר"י אלפייה, מש"כ בביאור דעת הרב חיד"א ז"ל בזה.
וענין ד' שנכנסו לפרדס מבואר במחזיק ברכה (א"ח סי' ריט אות ב), שם כתב הרב חיד"א ז"ל בשם מר אביו ז"ל שאין לברך עפ"ד התוס' וסיעתיה שנכנסו במחשבה. וכמו שהעיר הר"י אלפייה נר"ו. אולם בא רעהו וחקרו מהר"א נחום ז"ל (מח"ס חזון נחום), וז"ל (שם אות ג): ומ"ש מעכ"ת באותם ד' שנכנסו לפרדס שאינו כפשוטו, מי לא ידע בכל אלה שלא היה פרדס רמונים וכמ"ש הרמב"ם בספר הי"ד, אמנם כיון שהיו שולחים מחשבתם אל מקום סכנה, פשיטא שחייבין לברך כשניצול, ולא גרע ממשז"ל שהשינה א' מהס' במיתה ולכן תקנו לברך בכל בוקר המחזיר נשמות וכו'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה