שם הספר: אוצר הפרשה - במדבר
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב
בדף רנט ע"ב שורה ד - צ"ל כאילו.
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב
בדף ה ע"א הביא תירוץ הרב קול יהודה - וכ"כ בס' א חסידישער ווארט בשם מהר"ר לייב מסוכאטשוב.
בעמ' יח בדברי הרב חכמת שלמה אי 'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא לכל הענינים - בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ב סוף אות א ובאות ב סוד"ה ועינא) כתב בלשון 'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' שאינו כעשאה ממש. וכיו"ב כתב בספרו ענף עץ אבות (פ"א מי"ג סד"ה ודלא יליף הא'). וע"ע שם (פ"ב מ"ב ד"ה אתם) ובספרו חזון עובדיה (יום טוב דף רטז ע"ב).
אולם מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה זה) כתב ש'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' היינו כעשאה ממש. וכן נראה דס"ל להרב יפה ללב ח"ב (בקונט' יפה תלמוד דל"א ע"ד) שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו לעונשו כאילו עשה מעשה ממש, אבל מ"מ עונש מיהא איכא. והו"ד בספר מאור ישראל ח"א (שבת סד ע"א ד"ה מידי). ע"ש. ומינה דמחשבה טובה דמצרפה למעשה, היינו כמעשה ממש [ויתירה מזו כתב בשו"ת דברי יואל (סימן כט אות א) דכיון שאמרו חז"ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ע"כ. וכ"כ בקובץ מצות אברהם (סוף עמוד רצט) בשם ספר מצותך שעשועי (עמוד פב) בשם מהרפ"מ אלתר ז"ל (מח"ס פני מנחם) בשם מהר"א מליזנסק (מח"ס נועם אלימלך). ע"ש. ודבריהם צ"ע. וע"ע בס' גנזי שערי ציון (עמ' קעה)].
וכן משמע מהא דאיתא ביומא (ה ע"א וש"נ) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופרש"י, כאילו לא כיפר, מצוה מן המובחר. וכיפר, כדאמרינן בזבחים כיפר לגברא, דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. ע"כ. משמע דכל מקום דאיתא מעלה עליו הכתוב, היינו דכן הוא למעשה, דאל"ה אלא כל מעלה עליו הכתוב הוי רק כאילו הוי כן ולא שכן הוא ממש, וכהאי דיומא דהכוונה רק שלא קיים מצוה מן המובחר ולא שלא כיפר כלל, א"כ אמאי איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר", דהרי מעלה עליו הכתוב אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן, והיינו יודעים דרק מצוה מן המובחר לא קיים אבל מעיקר הדין כיפר. אע"כ דמעלה עליו הכתוב פירושו דכן הוא ממש, ולכן ביומא איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר" דמעיקר הדין כיפר ורק מצוה מן המובחר לא קיים.
ויש לדחות, דשאני גבי לא כיפר וכיפר, דאיכא נפ"מ לדינא, ולכן בעי לדיוקי טובא בלישניה, ואמר "וכיפר", משא"כ בדברי אגדה, דליכא מכשול לרבים, לא האריך בלשונו לדיוקי כולי האי. ולעולם גם גבי נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן.
ונראה להביא ראיה דלישנא ד"מעלה עליו הכתוב" אינו שכן הוא ממש, מהא דיבמות (עו ע"ב) דאיתא שם דשלמה לא נשא את בת פרעה, דאי בגיותה האיכא לאו דלא תתחתן בם, ואי בגירותה, הרי גר מצרי עד דור שלישי לא יבוא בקהל ה', אלא בזנות היה עמה. וכ' שם הש"ס, שמתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. ע"ש. ואי פירושא ד"מעלה עליו הכתוב" היינו שכן הוא ממש, א"כ הא קעבר על לאו דלא תתחתן בם. וי"ל, דאע"ג דהכתוב מעלה עליו כאילו נתחתן בה ממש, מ"מ הרי רק לזנות נתכוון, וכיון דרק לאישות אסרה תורה, מותר לו על אף האהבה יתירה שאהבה. ולא בגלל שהכתוב מחשיב את אהבתו כאילו שנתחתן בה ממש, עי"ז תאסר עליו.
והנה בחכמת שלמה (אה"ע סימן א) הנז' בפנים כ' דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז (ר"ס רמב), דדעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו, אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו. והט"ז חולק דהוא שוה ממש וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"ג סימן לב) במ"ש בזה. אולם המעיין ישר יחזו פנימו דהפרישה והט"ז לא איירו כלל ב"כאילו", אלא לענין דכבוד ומורא רבו הוקשו לכבוד ומורא ה'.
והנה לפי מש"כ לעיל בעניני הלכה יש להש"ס לדייק בלישניה, ולפי"ז יצא דמכיון דמהכא נפיק דינא לענין מצות פו"ר, א"כ דייק הש"ס וקאמר דקיים נמי מצות פו"ר מכיון דהוי כאילו ילדו ממש.
והנה מהא דאיתא ביבמות (לב ע"ב) "אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים". מוכח דמעלה אני עליו היינו ממש, דהרי קוברים אותו בין רשעים גמורים כיון דחייב שתים.
בדף לז רע"א בקושית מהר״י סרנא ז״ל - יש ליישב עפ"ד התוס׳ (תענית ט ע"א) שיבולו יורד בהדרגה בהתאם למה שמוריד מהמעשר, ועי"ז יבין שמפסיד בגלל זה ויחזור בתשובה.
וי״ל עוד שעדיף לכהן להפסיד במשך איזה זמן כדי שירויח לאורך ימים לאחר מכן, וכמו כן שאר העם ישמעו וייראו.
ותירץ עוד בני חביבי הב' יעקב נר"ו שהקב״ה יזמן פרנסת הלוי ממקום אחר.
ועוד י״ל שאשמת הכהן הוא שלא לימד התורה כראוי, שכן הכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכ"כ להלן (דף מז ע"ב). ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).
בעמ' יח בדברי הרב חכמת שלמה אי 'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא לכל הענינים - בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ב סוף אות א ובאות ב סוד"ה ועינא) כתב בלשון 'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' שאינו כעשאה ממש. וכיו"ב כתב בספרו ענף עץ אבות (פ"א מי"ג סד"ה ודלא יליף הא'). וע"ע שם (פ"ב מ"ב ד"ה אתם) ובספרו חזון עובדיה (יום טוב דף רטז ע"ב).
אולם מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה זה) כתב ש'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' היינו כעשאה ממש. וכן נראה דס"ל להרב יפה ללב ח"ב (בקונט' יפה תלמוד דל"א ע"ד) שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו לעונשו כאילו עשה מעשה ממש, אבל מ"מ עונש מיהא איכא. והו"ד בספר מאור ישראל ח"א (שבת סד ע"א ד"ה מידי). ע"ש. ומינה דמחשבה טובה דמצרפה למעשה, היינו כמעשה ממש [ויתירה מזו כתב בשו"ת דברי יואל (סימן כט אות א) דכיון שאמרו חז"ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ע"כ. וכ"כ בקובץ מצות אברהם (סוף עמוד רצט) בשם ספר מצותך שעשועי (עמוד פב) בשם מהרפ"מ אלתר ז"ל (מח"ס פני מנחם) בשם מהר"א מליזנסק (מח"ס נועם אלימלך). ע"ש. ודבריהם צ"ע. וע"ע בס' גנזי שערי ציון (עמ' קעה)].
וכן משמע מהא דאיתא ביומא (ה ע"א וש"נ) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופרש"י, כאילו לא כיפר, מצוה מן המובחר. וכיפר, כדאמרינן בזבחים כיפר לגברא, דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. ע"כ. משמע דכל מקום דאיתא מעלה עליו הכתוב, היינו דכן הוא למעשה, דאל"ה אלא כל מעלה עליו הכתוב הוי רק כאילו הוי כן ולא שכן הוא ממש, וכהאי דיומא דהכוונה רק שלא קיים מצוה מן המובחר ולא שלא כיפר כלל, א"כ אמאי איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר", דהרי מעלה עליו הכתוב אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן, והיינו יודעים דרק מצוה מן המובחר לא קיים אבל מעיקר הדין כיפר. אע"כ דמעלה עליו הכתוב פירושו דכן הוא ממש, ולכן ביומא איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר" דמעיקר הדין כיפר ורק מצוה מן המובחר לא קיים.
ויש לדחות, דשאני גבי לא כיפר וכיפר, דאיכא נפ"מ לדינא, ולכן בעי לדיוקי טובא בלישניה, ואמר "וכיפר", משא"כ בדברי אגדה, דליכא מכשול לרבים, לא האריך בלשונו לדיוקי כולי האי. ולעולם גם גבי נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן.
ונראה להביא ראיה דלישנא ד"מעלה עליו הכתוב" אינו שכן הוא ממש, מהא דיבמות (עו ע"ב) דאיתא שם דשלמה לא נשא את בת פרעה, דאי בגיותה האיכא לאו דלא תתחתן בם, ואי בגירותה, הרי גר מצרי עד דור שלישי לא יבוא בקהל ה', אלא בזנות היה עמה. וכ' שם הש"ס, שמתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. ע"ש. ואי פירושא ד"מעלה עליו הכתוב" היינו שכן הוא ממש, א"כ הא קעבר על לאו דלא תתחתן בם. וי"ל, דאע"ג דהכתוב מעלה עליו כאילו נתחתן בה ממש, מ"מ הרי רק לזנות נתכוון, וכיון דרק לאישות אסרה תורה, מותר לו על אף האהבה יתירה שאהבה. ולא בגלל שהכתוב מחשיב את אהבתו כאילו שנתחתן בה ממש, עי"ז תאסר עליו.
והנה בחכמת שלמה (אה"ע סימן א) הנז' בפנים כ' דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז (ר"ס רמב), דדעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו, אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו. והט"ז חולק דהוא שוה ממש וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"ג סימן לב) במ"ש בזה. אולם המעיין ישר יחזו פנימו דהפרישה והט"ז לא איירו כלל ב"כאילו", אלא לענין דכבוד ומורא רבו הוקשו לכבוד ומורא ה'.
והנה לפי מש"כ לעיל בעניני הלכה יש להש"ס לדייק בלישניה, ולפי"ז יצא דמכיון דמהכא נפיק דינא לענין מצות פו"ר, א"כ דייק הש"ס וקאמר דקיים נמי מצות פו"ר מכיון דהוי כאילו ילדו ממש.
והנה מהא דאיתא ביבמות (לב ע"ב) "אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים". מוכח דמעלה אני עליו היינו ממש, דהרי קוברים אותו בין רשעים גמורים כיון דחייב שתים.
בדף לז רע"א בקושית מהר״י סרנא ז״ל - יש ליישב עפ"ד התוס׳ (תענית ט ע"א) שיבולו יורד בהדרגה בהתאם למה שמוריד מהמעשר, ועי"ז יבין שמפסיד בגלל זה ויחזור בתשובה.
וי״ל עוד שעדיף לכהן להפסיד במשך איזה זמן כדי שירויח לאורך ימים לאחר מכן, וכמו כן שאר העם ישמעו וייראו.
ותירץ עוד בני חביבי הב' יעקב נר"ו שהקב״ה יזמן פרנסת הלוי ממקום אחר.
ועוד י״ל שאשמת הכהן הוא שלא לימד התורה כראוי, שכן הכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכ"כ להלן (דף מז ע"ב). ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).
ובעיקר דברי מהר"י סרנא, אפשר לבאר שאין כוונתו שיטול הכהן בזרוע, וגם לא שיסייע בבית הגרנות שאסור, אלא שישכנעו בלשון רכה שיתן המעשרות לו או לאחר כדי שיקיים המצוה.
שם ד"ה ותמוה שורה א - יש להוסיף מרכאות לפני תיבת 'ואיש'.
שם שורה ה 'אין זכות למתרים ללחוץ יתר על המדה' - וי"ל שהיה יכול לשכנעו בדברים רכים, ולאו דוקא ע"י לחץ. כאותו מעשה בעשיר קמצן שהיה נותן פרוטת נחושת חלודה לכל המתדפקים על דלתו, וכולם השליכו לו אותה בפניו, עד שבא הגר"ז בעל התניא וקיבל הפרוטה ממנו בסבר פנים יפות, וסופו שנתן לו ממון רב.
א"נ י"ל שב"ד כופין ע"ז, וכמו שמצינו גבי צדקה (ש"ע י"ד סימן רמח ס"א).
שם בע"ב ד"ה לשיטתו שורה ג - יש למחוק את הקו שלאחר הסוגריים.
בדף לח ע"ב ד"ה אך, שורה ה - צ"ל שלא יהיו.
שם 'וכי מי שתעשה כן בכוונה תחלה להתייחד באיסור במטרה לזכות לבנים אכן תהא ראויה לברכה' - אולם עי' בברכות (לא ע"ב, וצויין לעיל) ובסוטה (כו ע"א, והובא להלן).
בדף מד ע"א כתב בשם הרב פנים שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - ואף דלא מיירי במידי דאכילה, הרבה ראשונים לא ס"ל לחלק, והובאו בקובץ חצי גבורים - פליטת סופרים (גליון ח עמ' תתמה).
בדף סה ע"ב, בענין ענוותנותו של אהרן - ולכן הוא היה מורה לעם על הענוה, עי' במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא עה"ת. ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
בדף סו סע"ב ד"ה ותמוה - שאלה זו תחול גם על תירוץ הרמב"ן המובא לעיל.
בדף עד ע"ב ד"ה בראש הב' 'וכן במסע המחנות יש שילוב של תקיעה ותרועה' - לא ביאר מה הצער שיש במסע המחנות, שלכאורה הוא שמחה בלבד בנוסעם לא"י.
שם ד"ה ותמוה שורה א - יש להוסיף מרכאות לפני תיבת 'ואיש'.
שם שורה ה 'אין זכות למתרים ללחוץ יתר על המדה' - וי"ל שהיה יכול לשכנעו בדברים רכים, ולאו דוקא ע"י לחץ. כאותו מעשה בעשיר קמצן שהיה נותן פרוטת נחושת חלודה לכל המתדפקים על דלתו, וכולם השליכו לו אותה בפניו, עד שבא הגר"ז בעל התניא וקיבל הפרוטה ממנו בסבר פנים יפות, וסופו שנתן לו ממון רב.
א"נ י"ל שב"ד כופין ע"ז, וכמו שמצינו גבי צדקה (ש"ע י"ד סימן רמח ס"א).
שם בע"ב ד"ה לשיטתו שורה ג - יש למחוק את הקו שלאחר הסוגריים.
בדף לח ע"ב ד"ה אך, שורה ה - צ"ל שלא יהיו.
שם 'וכי מי שתעשה כן בכוונה תחלה להתייחד באיסור במטרה לזכות לבנים אכן תהא ראויה לברכה' - אולם עי' בברכות (לא ע"ב, וצויין לעיל) ובסוטה (כו ע"א, והובא להלן).
בדף מד ע"א כתב בשם הרב פנים שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - ואף דלא מיירי במידי דאכילה, הרבה ראשונים לא ס"ל לחלק, והובאו בקובץ חצי גבורים - פליטת סופרים (גליון ח עמ' תתמה).
בדף סה ע"ב, בענין ענוותנותו של אהרן - ולכן הוא היה מורה לעם על הענוה, עי' במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא עה"ת. ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
בדף סו סע"ב ד"ה ותמוה - שאלה זו תחול גם על תירוץ הרמב"ן המובא לעיל.
בדף עד ע"ב ד"ה בראש הב' 'וכן במסע המחנות יש שילוב של תקיעה ותרועה' - לא ביאר מה הצער שיש במסע המחנות, שלכאורה הוא שמחה בלבד בנוסעם לא"י.
וי"ל שנזכרים בצער של ארבעים שנה שנענשו שיסובבו במדבר.
ועוי"ל שיש בזה צער משום הקנאה שהיה בין השבטים בענין מי יסע ראשונה.
ועוי"ל שלאחר חטא המרגלים יהיה צער המסעות ארבעים שנה במקום ימים מספר. ועדיין יש בזה גם שמחה כי על ידי צער המסעות תיקנו חטא אדם הראשון, וכמ"ש בס' זרע שמשון (פרשת בלק אות ו ד"ה וכתב) בשם הרב כלי יקר (יהושע ה).
בדף קמז ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל לעבודת המקדש.
בדף קעד ע״א שורה מלמטה - צ״ל כתוב ״וישא.
בדף קעז ע״ב - ואפשר לבאר עוד לדברי האומרים שדבש צרעה אסור (עי׳ בש״ע י״ד ס״ס פא ובפר״ח אות כח ובמנחת אשר אות לז), שכן דבר היוצא מן הטמא טמא, ואפילו הוא דבש.
בדף קעח ע״ב שורה ד - צ״ל אמרתי לו.
בדף קעט ע״א ד״ה הבדלים שורה ד - צ״ל כבד אכבדך מאד.
בדף קפ ע״א ד״ה כל - צ״ל עין טובה.
בדף קפב ע"א ד"ה תמהו 'תמהו רבים' - וכן תמה במשך חכמה. ע"ש.
בדף קמז ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל לעבודת המקדש.
בדף קעד ע״א שורה מלמטה - צ״ל כתוב ״וישא.
בדף קעז ע״ב - ואפשר לבאר עוד לדברי האומרים שדבש צרעה אסור (עי׳ בש״ע י״ד ס״ס פא ובפר״ח אות כח ובמנחת אשר אות לז), שכן דבר היוצא מן הטמא טמא, ואפילו הוא דבש.
בדף קעח ע״ב שורה ד - צ״ל אמרתי לו.
בדף קעט ע״א ד״ה הבדלים שורה ד - צ״ל כבד אכבדך מאד.
בדף קפ ע״א ד״ה כל - צ״ל עין טובה.
בדף קפב ע"א ד"ה תמהו 'תמהו רבים' - וכן תמה במשך חכמה. ע"ש.
שם ע"ב שורה ג' - צ"ל העצמי יעורער.
בדף קפג ע"ב שורה ב - צ"ל איבדו את האמונה.
בדף קפג ע"ב שורה ב - צ"ל איבדו את האמונה.
בדף קצב ע"א שורה ב מלמטה - יש למחוק את הנקודה.
שם ע"ב ד"ה מדוע, 'מדוע דוקא ברכה זו נשארה' - ועי' במש"כ עוד לבאר בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון תשע) עפמ"ש בזרע שמשון (סימן ה) שהמזוזה מרחיקה המוות [וכדאיתא בקדושין (לד ע"א) גברי בעי חיי וכו'], ובתי כנסיות פטורים מן המזוזה, ולמה פטורים, מפני ששם אין מוות, אלא אדרבא שם יש החיים, ולכן אמר מ"ה טוב"ו שהם גימטריא ס"ח דהיינו חיי"ם. ע"ש (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ובזה מבואר שהקללה לא חלה על פסוק זה ששם מקור החיים והברכה.
שם ע"ב ד"ה מדוע, 'מדוע דוקא ברכה זו נשארה' - ועי' במש"כ עוד לבאר בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון תשע) עפמ"ש בזרע שמשון (סימן ה) שהמזוזה מרחיקה המוות [וכדאיתא בקדושין (לד ע"א) גברי בעי חיי וכו'], ובתי כנסיות פטורים מן המזוזה, ולמה פטורים, מפני ששם אין מוות, אלא אדרבא שם יש החיים, ולכן אמר מ"ה טוב"ו שהם גימטריא ס"ח דהיינו חיי"ם. ע"ש (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ובזה מבואר שהקללה לא חלה על פסוק זה ששם מקור החיים והברכה.
ובזה יתורץ הקושיא אמאי קאמר קרא 'כי אהבך ה' אלהיך', והרי הכל נהפך לקללה ונותרה ברכה אחת בלבד, וכי לזה יקרא 'כי אהבך ה' אלהיך'. ולהנ"ל יבואר שמכיוון שברכה זו היא מקור החיים והברכה, כל הקללות היו כלא היו מול ברכה זו. ולכן איתא בברכות (ח ע"א) שהמקדים ומחשיך לבתי כנסיות מאריך ימים כאילו דר בארץ ישראל ולא יצא לגלות כלל.
ובזה יבואר גם מהיכא קדייק מקרא שזוהי הברכה שנותרה, והרי הרבה ברכות יש בנבואת בלעם, ומהיכא ידע שהכוונה היא ל'מה טובו' וגו'. ולהנ"ל יבואר שזו הברכה החשובה ביותר שמאפילה על כל הקללות, ודוקא ברכה זו אפשר לומר עליה 'כי אהבך ה' אלהיך'.
בדף רנט ע"ב שורה ד - צ"ל כאילו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה