שם הספר: אוצר הפרשה - שמות
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב
בדף רכב ע"א ד"ה תמוה שורה ב - צ"ל רצה שיראו כשמדבר עם.
בדף ער סע"ב - צ"ל היה לפניו.
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב
דף נ ע"א ד"ה לכל שורה ה לאחר תיבת 'חירותו' - צ"ל פסיק במקום נקודה.
דף נב ע"א ד"ה ואחרי שורה א - צ"ל ויעש משה.
דף סג סע״ב שורה ג׳ מלמטה - צ״ל ודפח״ח.
שם ׳אמנם צ״ע׳ - כבר ביאר לעיל בשם המלבי״ם שלפני מתן תורה אזלינן בתר האב, וגם משום שמצרי לא יבוא בקהל ה׳.
בדף פד ע"א 'וצ"ע הרי הקב"ה מריך לקיים הבטחתו כיון שהבטיח, ולא בגלל שלא יאמר אותו צדיק' - ענין זה נדפס לראשונה בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפד).
ובעיקר הקושיא, כן הקשה בעיון יעקב (ברכות ט ע"א) בשם המפרשים. ע"ש. ועי' במש"כ בזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנט ע"א) ובשדה יצחק למהר"י גואיטע ז"ל, ובענף יוסף, ובס' ביאורי החסידות לש"ס בשם ספר שפת אמת (פסח), ובקובץ המצפה (סיון תרע"א סוף עמ' יא), ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' ט) ובקו' המאזנים (גליון לא דף מ ע"ב) ובקו' דורות (גליון ג עמ' ה).
ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק (בא יב לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכתב רש"י, כדבר משה, שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו. וכבר הקשה הגר"א מוילנא ז"ל בס' קול אליהו (סימן כו), דזה כבר מפורש בפסוק וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ומה בא לחדש בזה. ע"ש.
והנה במכילתא (סוף פרשה יג, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יד) על הפסוק הנ"ל כ', "שאין ת"ל ושמלות, אלא הכסות היתה חביבה עליהן יותר מכסף וזהב" (והובא ברש"י לחומש שם בשינויי לשון). וכבר נתחבטו המפרשים בביאור קושיית המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", עיין להרא"ם ולהרב שבות יהודה נג'אר ולהרב מרכבת המשנה על המכילתא שם ובפי' הרי"ף לע"י.
והב' יוסף ברקוביץ נר"ו נתן טעם לזה שהכסות היתה חביבה להם יותר מן הכסף והזהב, דכן דרך העבדים שלא מתפעלים מכסף וזהב, כיון שבזמן עבדותם אפי' אם יהיה להם הרבה כסף וזהב לא ישוה להם כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ שמלותיהם לעורם שייכים להם, ולכן מחבבים הם את השמלות על פני הכסף והזהב. וכן היה עם בני ישראל שהתרגלו בעבדותם לחבב את הכסות על הכסף והזהב. ודפח"ח.
והנראה לבאר, דהנה כשצוה הקב"ה למשה על שאילת הרכוש הגדול (בא יא ב) נאמר שם רק "כלי כסף וכלי זהב", ולא נאמר "ושמלות", ומ"מ בודאי הכוונה גם על שמלות, וכמו שאמר הקב"ה למשה בסנה (שמות ג כב) "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", וכבר ראיתי להרב מרכבת המשנה הנ"ל, וכן להרב שבות יהודה הנ"ל בהשמטות (הנדפסות בספרו שמחת יהודה. וכן בס' קובץ ספרי המכילתא הנד"מ) שכתבו, דבסנה אמר הקב"ה למשה מעשה שיהיה כך יהיה, והציווי היה רק על כלי כסף וכלי זהב. ועי' בס' דרך שיחה (עמ' רלג). ודוחק לומר כדבריהם. ונראה דרש"י ז"ל הנ"ל אתא לאפוקי מדבריהם, באומרו "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", דהיינו שמה שעשו כאן הוא בדיוק כציווי משה, ולא גרעו ממנו ולא הוסיפו עליו, והרי משה לא נצטוה על השמלות, אע"כ דגם על השמלות נצטוו, ואע"ג דקיצר הפסוק בלשונו בציווי הקב"ה למשה, מ"מ דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה), וגילה הכתוב בסנה שגם על השמלות יצטוו.
והנה לאברהם אבינו ע"ה הקב"ה הבטיח שיצאו ברכוש גדול, דהיינו בכסף ובזהב ובצאן ובקר, כדאיתא במכילתא (בא פרשה יד, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה פרשה טו) "וצאן ובקר וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן בכסף וזהב". ע"כ. ומ"מ לא הבטיח הקב"ה לאברהם כלום על השמלות.
ובזה יבוארו דברי הגמ' דביקש מהם הקב"ה שיקחו כסף וזהב, דאילולא "שלא יאמר אותו צדיק" לא היו שואלים כסף וזהב, דהרי מוחלים היו על הבטחת השי"ת, ודעדיפא להו עבדי לקחת שמלות החביבות להם יותר מכסף וזהב, ולכן אמר להם הקב"ה שאע"ג שמצדם אין קפידא, מ"מ כדי שלא יאמר אותו צדיק עליהם לשאול גם כסף וזהב כהבטחתו יתברך לאאע"ה.
ויומתק יותר ע"פ מה שביאר הב' יוסף ברקוביץ נר"ו, והבאתי דבריו לעיל, דרק להם בתור עבדים שרק עתה השתחררו עדיף היה להם לקחת השמלות מאשר הכסף והזהב, אולם אאע"ה ידע האמת דכסף וזהב עדיף, ולכן אע"ג שמצדם היו לוקחים השמלות בלבד, מ"מ "שלא יאמר אותו צדיק" ציום הקב"ה לקחת גם כסף וזהב.
ולכן אפקיה רחמנא לציוויו בלשון בקשה, כיון שרק לצורך הבטחתו לאותו צדיק היה להם לקחת הכסף והזהב, ולא לצורכם היה הכסף והזהב, כיון שהם היו מעדיפים השמלות, ורק לצורך ההבטחה של הקב"ה לאברהם היו צריכים לקחת הכסף והזהב, וע"כ אמרה הקב"ה בלשון בקשה. ובזה מיושבת קושית מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב (ברכות ט ע"א) וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י.
גם מדויק בזה מה דאיתא בגמ' שהקב"ה ביקש שישאלו כלי כסף וכלי זהב, ואע"ג דגם שמלות כלולות בבקשה זו וכדכתיבנא, מ"מ נקטה הגמ' רק כלי כסף וכלי זהב, וה"ט כדאמרן, דדוקא בהם שייך בקשה משא"כ בשמלות.
ובזה יבוארו דברי המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", דהרי כמו שלעיל בציווי הקב"ה ליתנהו לשמלות, ומ"מ בודאי גם עליהם הצטוו וכבהבטחת הסנה, כמו כן כאן בסיפור מעשה השאלה לא היה לו להפסוק לכתוב "ושמלות", ומיותרת היא תיבה זו, כיון דממילא שמעינן לה כיון דכן כתוב בהבטחת הסנה. וע"ז כתב ש"כסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב", ולספר בשבח ישראל קאתי, דאע"ג דעדיפא להו השמלות, מ"מ לקחו כסף וזהב, ולא רק שלקחו מהכסף והזהב, אלא גם הקדימו בלקיחתם, כסדר הכתוב "כלי כסף וכלי זהב", ואח"כ "ושמלות".
גם מיושב בזה מה שהקשה בקונטרס מזמור לאסף עמ"ס ברכות (סימן יח), דאמאי קאמר הש"ס הכא "אותו צדיק", ולא קאמר "אברהם" [וקדמוהו בזה בעיון יעקב ובבן יהוידע (ברכות ט ע"א). ע"ש]. וע"פ הנ"ל מיושב, דטעמא הוי משום דלכאורה גם אברהם לא יכל לטעון כלום על הקב"ה אם היו יוצאים עם שמלות בלבד, שהרי הם בעצמם העדיפו זאת על הכסף והזהב. ורק בגלל צדקותו של אברהם וחביבותו כלפי הקב"ה נתן להם הקב"ה גם את הכסף והזהב.
שם בד"ה וי"ל שורה ז' - צ"ל דאפסדיה.
בדף פז ע"א 'מה הנס הגדול שכלב לא חרץ לשונו' - כן הקשה בס' אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש. וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה (ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל).
והנה יש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושית הרב אילת השחר הנ"ל. ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא).
בדף ק ע"א באהלי שם - י״ל שהתורה הזהירה בליל זה דוקא שבו יש לנהוג דרך חרות ושררה, זכר ליציאתנו מעבדות לחרות.
בדף קה ע"א ד"ה ונראה, בענין הסתירה בין ידיעה לבחירה - עי׳ במה שהאריך לבאר בזה ב׳ Will Freedom & Destiny.
שם ע"ב ד"ה נראה שורה א' - צ"ל באופן אחר בדרך הפשט.
בדף קו ע"א סד"ה ויש - ואפשר לבאר עוד עפ"ד חכמי המחקר שהאדם יכול להצטער יותר מהתעלמות זולתו מאשר כשמעליבו.
דף נב ע"א ד"ה ואחרי שורה א - צ"ל ויעש משה.
דף סג סע״ב שורה ג׳ מלמטה - צ״ל ודפח״ח.
שם ׳אמנם צ״ע׳ - כבר ביאר לעיל בשם המלבי״ם שלפני מתן תורה אזלינן בתר האב, וגם משום שמצרי לא יבוא בקהל ה׳.
בדף פד ע"א 'וצ"ע הרי הקב"ה מריך לקיים הבטחתו כיון שהבטיח, ולא בגלל שלא יאמר אותו צדיק' - ענין זה נדפס לראשונה בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפד).
ובעיקר הקושיא, כן הקשה בעיון יעקב (ברכות ט ע"א) בשם המפרשים. ע"ש. ועי' במש"כ בזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנט ע"א) ובשדה יצחק למהר"י גואיטע ז"ל, ובענף יוסף, ובס' ביאורי החסידות לש"ס בשם ספר שפת אמת (פסח), ובקובץ המצפה (סיון תרע"א סוף עמ' יא), ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' ט) ובקו' המאזנים (גליון לא דף מ ע"ב) ובקו' דורות (גליון ג עמ' ה).
ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק (בא יב לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכתב רש"י, כדבר משה, שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו. וכבר הקשה הגר"א מוילנא ז"ל בס' קול אליהו (סימן כו), דזה כבר מפורש בפסוק וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ומה בא לחדש בזה. ע"ש.
והנה במכילתא (סוף פרשה יג, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יד) על הפסוק הנ"ל כ', "שאין ת"ל ושמלות, אלא הכסות היתה חביבה עליהן יותר מכסף וזהב" (והובא ברש"י לחומש שם בשינויי לשון). וכבר נתחבטו המפרשים בביאור קושיית המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", עיין להרא"ם ולהרב שבות יהודה נג'אר ולהרב מרכבת המשנה על המכילתא שם ובפי' הרי"ף לע"י.
והב' יוסף ברקוביץ נר"ו נתן טעם לזה שהכסות היתה חביבה להם יותר מן הכסף והזהב, דכן דרך העבדים שלא מתפעלים מכסף וזהב, כיון שבזמן עבדותם אפי' אם יהיה להם הרבה כסף וזהב לא ישוה להם כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ שמלותיהם לעורם שייכים להם, ולכן מחבבים הם את השמלות על פני הכסף והזהב. וכן היה עם בני ישראל שהתרגלו בעבדותם לחבב את הכסות על הכסף והזהב. ודפח"ח.
והנראה לבאר, דהנה כשצוה הקב"ה למשה על שאילת הרכוש הגדול (בא יא ב) נאמר שם רק "כלי כסף וכלי זהב", ולא נאמר "ושמלות", ומ"מ בודאי הכוונה גם על שמלות, וכמו שאמר הקב"ה למשה בסנה (שמות ג כב) "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", וכבר ראיתי להרב מרכבת המשנה הנ"ל, וכן להרב שבות יהודה הנ"ל בהשמטות (הנדפסות בספרו שמחת יהודה. וכן בס' קובץ ספרי המכילתא הנד"מ) שכתבו, דבסנה אמר הקב"ה למשה מעשה שיהיה כך יהיה, והציווי היה רק על כלי כסף וכלי זהב. ועי' בס' דרך שיחה (עמ' רלג). ודוחק לומר כדבריהם. ונראה דרש"י ז"ל הנ"ל אתא לאפוקי מדבריהם, באומרו "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", דהיינו שמה שעשו כאן הוא בדיוק כציווי משה, ולא גרעו ממנו ולא הוסיפו עליו, והרי משה לא נצטוה על השמלות, אע"כ דגם על השמלות נצטוו, ואע"ג דקיצר הפסוק בלשונו בציווי הקב"ה למשה, מ"מ דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה), וגילה הכתוב בסנה שגם על השמלות יצטוו.
והנה לאברהם אבינו ע"ה הקב"ה הבטיח שיצאו ברכוש גדול, דהיינו בכסף ובזהב ובצאן ובקר, כדאיתא במכילתא (בא פרשה יד, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה פרשה טו) "וצאן ובקר וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן בכסף וזהב". ע"כ. ומ"מ לא הבטיח הקב"ה לאברהם כלום על השמלות.
ובזה יבוארו דברי הגמ' דביקש מהם הקב"ה שיקחו כסף וזהב, דאילולא "שלא יאמר אותו צדיק" לא היו שואלים כסף וזהב, דהרי מוחלים היו על הבטחת השי"ת, ודעדיפא להו עבדי לקחת שמלות החביבות להם יותר מכסף וזהב, ולכן אמר להם הקב"ה שאע"ג שמצדם אין קפידא, מ"מ כדי שלא יאמר אותו צדיק עליהם לשאול גם כסף וזהב כהבטחתו יתברך לאאע"ה.
ויומתק יותר ע"פ מה שביאר הב' יוסף ברקוביץ נר"ו, והבאתי דבריו לעיל, דרק להם בתור עבדים שרק עתה השתחררו עדיף היה להם לקחת השמלות מאשר הכסף והזהב, אולם אאע"ה ידע האמת דכסף וזהב עדיף, ולכן אע"ג שמצדם היו לוקחים השמלות בלבד, מ"מ "שלא יאמר אותו צדיק" ציום הקב"ה לקחת גם כסף וזהב.
ולכן אפקיה רחמנא לציוויו בלשון בקשה, כיון שרק לצורך הבטחתו לאותו צדיק היה להם לקחת הכסף והזהב, ולא לצורכם היה הכסף והזהב, כיון שהם היו מעדיפים השמלות, ורק לצורך ההבטחה של הקב"ה לאברהם היו צריכים לקחת הכסף והזהב, וע"כ אמרה הקב"ה בלשון בקשה. ובזה מיושבת קושית מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב (ברכות ט ע"א) וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י.
גם מדויק בזה מה דאיתא בגמ' שהקב"ה ביקש שישאלו כלי כסף וכלי זהב, ואע"ג דגם שמלות כלולות בבקשה זו וכדכתיבנא, מ"מ נקטה הגמ' רק כלי כסף וכלי זהב, וה"ט כדאמרן, דדוקא בהם שייך בקשה משא"כ בשמלות.
ובזה יבוארו דברי המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", דהרי כמו שלעיל בציווי הקב"ה ליתנהו לשמלות, ומ"מ בודאי גם עליהם הצטוו וכבהבטחת הסנה, כמו כן כאן בסיפור מעשה השאלה לא היה לו להפסוק לכתוב "ושמלות", ומיותרת היא תיבה זו, כיון דממילא שמעינן לה כיון דכן כתוב בהבטחת הסנה. וע"ז כתב ש"כסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב", ולספר בשבח ישראל קאתי, דאע"ג דעדיפא להו השמלות, מ"מ לקחו כסף וזהב, ולא רק שלקחו מהכסף והזהב, אלא גם הקדימו בלקיחתם, כסדר הכתוב "כלי כסף וכלי זהב", ואח"כ "ושמלות".
גם מיושב בזה מה שהקשה בקונטרס מזמור לאסף עמ"ס ברכות (סימן יח), דאמאי קאמר הש"ס הכא "אותו צדיק", ולא קאמר "אברהם" [וקדמוהו בזה בעיון יעקב ובבן יהוידע (ברכות ט ע"א). ע"ש]. וע"פ הנ"ל מיושב, דטעמא הוי משום דלכאורה גם אברהם לא יכל לטעון כלום על הקב"ה אם היו יוצאים עם שמלות בלבד, שהרי הם בעצמם העדיפו זאת על הכסף והזהב. ורק בגלל צדקותו של אברהם וחביבותו כלפי הקב"ה נתן להם הקב"ה גם את הכסף והזהב.
שם בד"ה וי"ל שורה ז' - צ"ל דאפסדיה.
בדף פז ע"א 'מה הנס הגדול שכלב לא חרץ לשונו' - כן הקשה בס' אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש. וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה (ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל).
והנה יש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושית הרב אילת השחר הנ"ל. ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא).
בדף ק ע"א באהלי שם - י״ל שהתורה הזהירה בליל זה דוקא שבו יש לנהוג דרך חרות ושררה, זכר ליציאתנו מעבדות לחרות.
בדף קו ע"א סד"ה ויש - ואפשר לבאר עוד עפ"ד חכמי המחקר שהאדם יכול להצטער יותר מהתעלמות זולתו מאשר כשמעליבו.
ועל פי הדברים האלה יש לבאר מאמר הכתוב (וילך לא טז-יח) וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו', ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הרי שהרעות הרבות והצרות באות כשהקב"ה מתעלם מהאדם לחלוטין, אבל אם עדיין הוא 'שבטך', שהקב"ה נמצא עמו אלא שמענישו, הרי זה 'ינחמוני'.
ובזה יש ליישב מה שהקשה בקונטרס באר הפרשה (בשלח תשפ"ג דף ה סע"א) בשם המפרשים, מדוע נקרא המקום בשם מרה, הרי לאחר הנס והפלא הגדול שנמתקו המים היה מן הנכון לכנות את המקום 'מתוקה'. ע"כ. ולהנ"ל י"ל שהמים לא נמתקו, וטעם נשאר מר כמקדם, שכן ע"ד הכתוב (בשלח טו כה) ויורהו ה' עץ אמרו במכילתא שעץ מר היה (וכן הוא בשמות רבה פ"נ סימן ג), וא"כ מסתבר שהעץ המר מירר יותר את המים, ולא נמתקו כלל. ומה שאמר הכתוב 'וימתקו המים' הוא על דרך 'שבטך וגו' המה ינחמוני', שכן כשהיו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חשבו שה' עזבם, וכשראו את המים חשבו שה' מושיעם ולכן הצער של שלשת הימים היה כלא היה, ושוב ראו שהמים מרים הם וחזרו ליגונם שה' עזבם, ואילו כשה' הורה להשליך עץ מר אל המים ראו שהוא שבט ה' שהמים יהיו מרים וה' אינו מסתיר פניו מהם, ושמחו שמחה רבה. ואף 'שירה' בגימטריא במספר קטן 'מרה'. ו'מרה' ר"ת ר'ק מ'את ה', שאם הוא מאת ה', אף השבט מנחם.
ומה שכתבנו שהגיעו למרה ולא ידעו עדיין שהמים מרים, צער שלשת הימים היה כלא היה, יבואר בזה מאמר הכתוב 'מרתה', וביאר רש"י, כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה. וכתב בס' עוז והדר למהר"ש ן' אלבאז (בא יב לז) שבכל מקום ששינה הכתוב ויש ה"א בסוף תיבה, יש סיבה לזה. וראה עוד שם (ר"פ בשלח) שביאר מאמר הכתוב 'ושבו מצרימה', להודיע כי בראותם מלחמה לא יקשה בעיניהם לחזור כאילו שכבר הם במצרים ללא יגיעה. ע"ש. וכיו"ב יש לבאר שמרוב השמחה כשהגיעו למרה שראו המים וחשבו שמתוקים הם, צער שלשת הימים היה כלא היה.
ומה שאמר הכתוב לאחר מכן 'אילימה' במקום 'לאילים', יש לבאר בהקדם מש"כ בס' פרח שושנה למהר"י קריספין (מסעי לג ט) שאילים היא עיר תאפילאלת שבמערב הפנימי. ע"ש. ושמעתי שואלים איך הגיעו עם ישראל ממצרים למרחק כה גדול. ופשוט הדבר שהיתה להם קפיצת הדרך. ובזה מבואר שנתן הכתוב הה"א בסוף התיבה להודיע שהגיעו ללא יגיעה ומהלך ימים רבים, אלא כהרף עין, וכמו שכתב בכיו"ב בס' עוז והדר (פרשת בא) הנ"ל. ע"ש.
שם ע"ב ד"ה והנה - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' סערת אליהו (עמוד לא) ובס' ואביטה אורחותיך (עמוד קפב ועמוד רצג).
בדף קז ע"א אהלי שם בדיבור הא', בדברי הש"ס בב"ב - וראה במש"כ בס"ד בחי' ב"ב שם.
בדף קז ע"א אהלי שם בדיבור הא', בדברי הש"ס בב"ב - וראה במש"כ בס"ד בחי' ב"ב שם.
שם בסוף העמוד שורה אחרונה 'בברכת המילה' - הכוונה היא להנאמר בברכת 'אשר קדש ידיד': להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו.
שם ע"ב, בסוף הדיבור הא' 'טז ט' - אינו שם, כי אם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט). ע"ש. וחלק עליו בס' מגדל עוז למהר"י עמדן (בריכה עליונה נחל א אות א). ע"ש. ועי' להרמ"ז בס' אלה מועדי ח"א (עמוד סא ועמוד קיד).
שם אות א, בדברי המכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות - וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).
ומה שהקשה שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן. ותירץ כמה תירוצים - כן הוא ביתר אריכות בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפד), וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).
גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. ע"כ. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.
ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.
ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ע בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט) ובמש"כ בס"ד בשלמא בעלמא (בשלח יג יט).
בדף קיב ע״א שורה ח - צ"ל והאמונה שהאמינו.
בדף קמו ע"א ד"ה ונראה - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמוד קנב).
שם בע"ב באהלי שם שורה ג - צ"ל בריך הוא.
ומה שהקשה שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן. ותירץ כמה תירוצים - כן הוא ביתר אריכות בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפד), וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).
גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. ע"כ. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.
ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.
ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ע בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט) ובמש"כ בס"ד בשלמא בעלמא (בשלח יג יט).
בדף קיב ע״א שורה ח - צ"ל והאמונה שהאמינו.
בדף קכג ע"ב ד"ה ויש, בדברי התוס' - והוא כדברי רב נסים גאון בהקדמה לספר המפתח שהנכרים מצווים על המצוות השכליות. והביא ראיה לדבריו מהראי"ל שטיינמן ז"ל (מח"ס אילת השחר ועוד), והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון קסח דף א רע"ב). ע"ש. ובעיקר הקושיא י"ל שיש מי שעבר ושנה ויש מי שעבר פעם א'. וכמו כן יש שנענש על המחשבה ויש שנענש על המעשה.
שם בע"ב באהלי שם שורה ג - צ"ל בריך הוא.
בדף ריג ע"א אהלי שם ד"ה ויש - וכמו כן מצינו ששמחת חתן וכלה היא השמחה המושלמת, ובז' ברכות חוזרים על ענין השמחה כמה פעמים, ולכן גם אין לערב ז' ימי המשתה עם ז' ימי אבילות כדאיתא בכתובות (ג סע"ב). והושוותה שמחת חתן וכלה לשמחת מתן תורה כדתנן בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו זה מתן תורה.
ויש לבאר עוד שמכיון ששמחת התורה צריכה להיות מושלמת ללא דופי, לכן אבל השרוי בצער אין לו ללמוד תורה.
ויתירה מזו מצינו גבי דוד המלך שמלאך המות לא יכל לפגוע בו בלומדו תורה כדאיתא בשבת (ל רע"ב). ואפשר לומר שלכן מלאך המות לא יכל לפגוע בנדב ואביהוא בשמחת מתן תורה, ולכן גם כל אלו שפרחה נשמתם בשעת מתן תורה חזרו לתחיה כדאיתא בשבת (פח ע"ב), שאין שלטון למוות בשעת מתן תורה ולימודה. ולכן גם אפילו בשעת מיתתו של אדם יש לו ללמוד תורה כדאיתא בשבת (פג ע"ב), ולכאורה פטור באותה שעה מללמוד תורה, שכן יש לו לצוות את בניו כדרך כל הארץ, ויש לבאר הטעם כדי שיחיה ולא ימות, ומשום מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם יש לחייבו ללמוד תורה באותה שעה.
בדף רכב ע"א ד"ה תמוה שורה ב - צ"ל רצה שיראו כשמדבר עם.
בדף ער סע"ב - צ"ל היה לפניו.
בדף רפא סע"ב - ואפשר לבאר הטעם, שמחצית השקל הוא לכפר על נפשותיכם כדאיתא בקרא בהדיא, ואין כפרה ללא התאמצות מצד האדם.
ובזה יש לבאר גם את המבואר להלן שחובה עלינו לעשות את השבת, והיינו להתאמץ ולטרוח בערב שבת כדי לאכול בשבת, וכן להוסיף מחול על הקודש, שכן מכיון שהשבת מכפרת (כדאיתא בשבת קיח ע"ב, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו), אין כפרה ללא התאמצות.
בדף רצ ע"א ד"ה ומהו שורה ו - צ"ל לשבת שהיא. וכ"ה במדרש.
בדף שכב ע"א באהלי שם שורה ג - יש למחוק את הפסיק לאחר 'מצוה'.
בדף שכג ע"ב ד"ה וצ"ע, סוף שורה ב - צ"ל נכנס.
בדף שמב ע"א באהלי שם שורה יא - צ"ל אלה, כלומר.
שם שורה יד - צ"ל של אלה.
בעמ' שנג, האדם מצוי במקום המחשבות והדיבורים שלו, וע"כ יש להתאמץ ולשוחח על דברים משמחים - ועפ"ז יבואר מש"כ בש"ע י"ד (סימן תב סי"ב) שמי שמספר על מישהו שנפטר, הרי הוא בכלל 'מוציא דיבה הוא כסיל', ולכאורה הטעם הוא משום שמצער לחבירו השומע על הבשורה הרעה. ולהנ"ל יש טעם נוסף, שהוא עצמו יהיה עצוב אם ידבר בדברים עצובים. והשמחה היא מצוה, או יותר ממצוה, כמבואר בדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) ובאוצר הפרשה להלן (ראה יב ז).
בדף רצ ע"א ד"ה ומהו שורה ו - צ"ל לשבת שהיא. וכ"ה במדרש.
בדף שכב ע"א באהלי שם שורה ג - יש למחוק את הפסיק לאחר 'מצוה'.
בדף שכג ע"ב ד"ה וצ"ע, סוף שורה ב - צ"ל נכנס.
בדף שמב ע"א באהלי שם שורה יא - צ"ל אלה, כלומר.
שם שורה יד - צ"ל של אלה.
בעמ' שנג, האדם מצוי במקום המחשבות והדיבורים שלו, וע"כ יש להתאמץ ולשוחח על דברים משמחים - ועפ"ז יבואר מש"כ בש"ע י"ד (סימן תב סי"ב) שמי שמספר על מישהו שנפטר, הרי הוא בכלל 'מוציא דיבה הוא כסיל', ולכאורה הטעם הוא משום שמצער לחבירו השומע על הבשורה הרעה. ולהנ"ל יש טעם נוסף, שהוא עצמו יהיה עצוב אם ידבר בדברים עצובים. והשמחה היא מצוה, או יותר ממצוה, כמבואר בדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) ובאוצר הפרשה להלן (ראה יב ז).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה