שם הספרים: משנת יהושע
מחבר: רבי יהושע חילו
חלק: בענייני ברית מילה ופדיון הבן
דפוס: ירושלם תשע"א
להלן גם הערות על חלק משפט בפרשה.
דפוס: ירושלם תשע"א
להלן גם הערות על חלק משפט בפרשה.
בעמוד עט כתב שהמנהג הוא לטעום מהיין לאחר כורת הברית - הנה מהר"ש דבליצקי ז"ל במאמרו בקובץ משנת יוסף (גליון ז בעמוד צו) הביא דברי כל הראשונים ורוב האחרונים שאין בטעימת היין לאחר אמירת קיים את הילד הזה וכו' משום הפסק. וכתב שהמנהג בכל תפוצות ישראל היה לטעום לאחר בקשת רחמים. עש"ב. וע"ע במה שהאריך בזה אאמו"ר נר"ו בקו' הפסקים, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם א"ח ח"ה (עמוד קצט והלאה). ותוכן דבריו שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. ומש"כ על דבריו בשו"ת מטה לוי למהר"י לוי נר"ו, יש לדחות דבריו. ולדברי אאמו"ר נר"ו יבואר גם מה שיש נהגו שהעולה אומר 'חזק חזק ונתחזק' בסוף כל חומש לפני ברכה אחרונה. והובא המנהג בהוספות שבסוף ש"ע הגר"ז ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כב). וכתב בס' אורחות רבינו (ח"ב עמוד שיג) שכן נהג הרב קהילות יעקב. ובלוח ההלכות והמנהגים כתב שכן נהג הגרז"ר בנגיס. ובספר אשי ישראל (פרק לח הערה מט) בשם ספר זר התורה פקפק בזה משום הפסק. וכן העיר בלוח א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרשת ויחי). ובלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (שנת תשע"ז עמוד תעב בסופו) כתב שהספרדים לא נהגו כן. ע"ש. ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס"ס רב) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן צח וח"ד סימן פ). ולהנ"ל מבואר שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק (מלבד מש"כ בבדק הבית דקריאת התורה דמי לסעודה שאין הפסק לאחר שהתחיל בה, עי' בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קמז) [ובס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן קמ)]. הערת אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו) וכ"כ בס' שומר אמת (ס"פ ויחי) בשם הגר"ח קניבסקי ז"ל, דכיון שהוא מנהג, אין בו משום הפסק.
וע"ע בקובץ משנת יוסף (שם עמוד שטו) שהביאו דברי אאמו"ר נר"ו הנ"ל, ויש להאריך בדחיית דבריהם.
ובמסקנת מהר"ש דבליצקי ז"ל (שם) שכל אחד יעשה כמנהגו, תמה אאמו"ר נר"ו שהרי אחרי שהביא שכל הראשונים ורוב האחרונים הכי ס"ל, ושכן היה המנהג הקדום, א"כ פשוט שיש לחזור לאותו מנהג, ומסתברא מילתא שאילו ידעו רעק"א וסיעתיה מכל דברי הראשונים שהובאו בדברי מהרש"ד ז"ל לא היו מבטלים המנהג.
בעמוד רב הביא מע"כ דברי הראשונים בענין אי שרי לאשה למול - ועי' בס' דברי שלום למהררא"ש מזרחי דידיע שרעבי (דף קלד ע"א) ובקובץ נטועים (גליון יא-יב עמוד לט) ובקובץ סידרא (גליון ה עמוד קמט) שהאריכו בשיטות הראשונים בזה.
בעמוד רג בהערה, בקושית הש"ך ע"ד מור"ם - עי' בערוך השלחן (אות ד) מש"כ בזה.
ואפשר ליישב דברי מור"ם, שכוונתו שהמנהג הוא שדוקא אשה לא תמול, אבל קטן ועבד וערל ישראל מלין. ועי' בדרכי משה הארוך (אות א) שהביא דברי הסמ"ק והמרדכי שאשה לא תמול, ולא הזכיר השאר.
ועוד י"ל שמר"ן שכתב 'ישראל גדול' בא לאפוקי עבד וקטן, ומדלא הוסיף דבעינן איש ומהול, נראה דשרי לאשה ולערל ישראל למול לכתחילה, וע"ז הוסיף מור"ם שנהגו להדר אחר איש ולא אשה. אלא שהעירו לנכון שמדברי מר"ן בב"י נראה שכוונתו לפסוק כהרמב"ם שאשה לא תמול לכתחילה.
ומה שהקשה הש"ך שבדבר שאינו מצוי אין בו מנהג, י"ל שכוונת מור"ם היא שהמנהג שהביא מר"ן בש"ע (להלן סעיף ב) למול בסכין דוקא, הוא זה המונע האשה מלמול, שכן אסור לה למול בסכין משום לא ילבש, וכמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת שמות עה"פ ותקח צפורה צור), ויליף לה מתרגום יב"ע (שופטים ה כז), ושכן ביאר בס' תולדות אדם. ע"ש. וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נה).
בעמוד רד, כתב שאין המצוה מתקיימת ע"י מילת נשים - בזה מבואר מנהג אתיופיה שאשה מלה בחול אך לא בשבת, כמ"ש בקובץ נטועים (שם עמוד מז הערה לא). והוא כדברי שו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קעג) בשם הרב צפנת פענח. ואזיל כל בתר איפכא בס' תיבת גומא להפמ"ג (ר"פ תזריע), שכ' להעדיף מילת אשה דוקא בשבת, שאינה מצווה על מ"ע דשבת. ועי' בס' שדה צופים (ע"ז כז ע"א) ובקובץ פני הנשר (שנה ג דף מג ע"א).
בעמוד רה-רו - עיין בילקוט יוסף שובע שמחות כרך ב עמ' כב-כג שכתב כיו"ב בכמה פרטים.
וע"ע בקובץ משנת יוסף (שם עמוד שטו) שהביאו דברי אאמו"ר נר"ו הנ"ל, ויש להאריך בדחיית דבריהם.
ובמסקנת מהר"ש דבליצקי ז"ל (שם) שכל אחד יעשה כמנהגו, תמה אאמו"ר נר"ו שהרי אחרי שהביא שכל הראשונים ורוב האחרונים הכי ס"ל, ושכן היה המנהג הקדום, א"כ פשוט שיש לחזור לאותו מנהג, ומסתברא מילתא שאילו ידעו רעק"א וסיעתיה מכל דברי הראשונים שהובאו בדברי מהרש"ד ז"ל לא היו מבטלים המנהג.
בעמוד רב הביא מע"כ דברי הראשונים בענין אי שרי לאשה למול - ועי' בס' דברי שלום למהררא"ש מזרחי דידיע שרעבי (דף קלד ע"א) ובקובץ נטועים (גליון יא-יב עמוד לט) ובקובץ סידרא (גליון ה עמוד קמט) שהאריכו בשיטות הראשונים בזה.
בעמוד רג בהערה, בקושית הש"ך ע"ד מור"ם - עי' בערוך השלחן (אות ד) מש"כ בזה.
ואפשר ליישב דברי מור"ם, שכוונתו שהמנהג הוא שדוקא אשה לא תמול, אבל קטן ועבד וערל ישראל מלין. ועי' בדרכי משה הארוך (אות א) שהביא דברי הסמ"ק והמרדכי שאשה לא תמול, ולא הזכיר השאר.
ועוד י"ל שמר"ן שכתב 'ישראל גדול' בא לאפוקי עבד וקטן, ומדלא הוסיף דבעינן איש ומהול, נראה דשרי לאשה ולערל ישראל למול לכתחילה, וע"ז הוסיף מור"ם שנהגו להדר אחר איש ולא אשה. אלא שהעירו לנכון שמדברי מר"ן בב"י נראה שכוונתו לפסוק כהרמב"ם שאשה לא תמול לכתחילה.
ומה שהקשה הש"ך שבדבר שאינו מצוי אין בו מנהג, י"ל שכוונת מור"ם היא שהמנהג שהביא מר"ן בש"ע (להלן סעיף ב) למול בסכין דוקא, הוא זה המונע האשה מלמול, שכן אסור לה למול בסכין משום לא ילבש, וכמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת שמות עה"פ ותקח צפורה צור), ויליף לה מתרגום יב"ע (שופטים ה כז), ושכן ביאר בס' תולדות אדם. ע"ש. וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נה).
בעמוד רד, כתב שאין המצוה מתקיימת ע"י מילת נשים - בזה מבואר מנהג אתיופיה שאשה מלה בחול אך לא בשבת, כמ"ש בקובץ נטועים (שם עמוד מז הערה לא). והוא כדברי שו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קעג) בשם הרב צפנת פענח. ואזיל כל בתר איפכא בס' תיבת גומא להפמ"ג (ר"פ תזריע), שכ' להעדיף מילת אשה דוקא בשבת, שאינה מצווה על מ"ע דשבת. ועי' בס' שדה צופים (ע"ז כז ע"א) ובקובץ פני הנשר (שנה ג דף מג ע"א).
בעמוד רה-רו - עיין בילקוט יוסף שובע שמחות כרך ב עמ' כב-כג שכתב כיו"ב בכמה פרטים.
חלק: משפט בפרשה
דפוס: ירושלם תשפ"ד
בחוד הכריכה - צ"ל בנושאים אקטואליים.
דפוס: ירושלם תשפ"ד
בחוד הכריכה - צ"ל בנושאים אקטואליים.
עמוד פ בשם החו"י והערוה"ש - ועי' בביאור מהרא"ח (סימן רמו אות לד ד"ה מפרנס).
עמוד קיא בסופו - גם בס' ציון במשפט למהרר"מ אלבאז (ערך אומדנא אות ד) הביא דברי מהריק"ו. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו תורבץ החצר (ערך אומדנא אות ג). וראה עוד בקובץ בית הלל (גליון ט דף פה ע"ב).
עמוד קיג סד"ה בשאלה השניה - והשיג על זה ידידי מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו, שמה שהיה נותן לנכדים אינו ראיה שרצונו לתת לנינים, כמו שאמרו ז''ל [ב"ר פנ"ד סימן ב] עד כאן רחמי האב על הבן.
ועוד העיר ידידי הרב רפאל שוויכה נר"ו דשאני מתנה שאי אפשר לתתה משום אומדנא, וכמו שמצינו שאפשר לבטלה בקלות [עי' בש"ע ח"מ סימן רה ס"ב וס"ו וסימן רמב ס"ג], כי מכל סיבה קלה שתהיה האדם יכול לחזור בו ממתנתו. עכ"ד נר"ו. וראיה לדבריו ממש"כ בבאר הגולה (סימן רמו אות ה) דאפילו היה רגיל חמיו ליתן לחתניו שלפניו, יכול לומר שלו הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. וה"ד בביאור מהרא"ח (שם אות לב). וכן הוא בסמ"ע (אות כד) בשם מהרא"י. אולם מצינו גם שיש מקום לחלק בין מתנה לקרוביו דשכיח טפי ובין מתנה לשאר כל אדם, עי' להרב המחבר לעיל (עמוד פ). ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.
גם יש להעיר שמכיון שאינו יכול הזקן לעבוד עוד, אולי לא היה רוצה לתת עוד מתנות כל זמן שאינו יכול יותר להרויח כסף.
עמוד קטז, בענין חמדו יופיו של שאול - ועי' בס' עבדא דמלכא (ברכות ח"א עמוד תקצג), בענין אם לאשה אסור להרהר באיש. וע"ע בזה באוצר הפוסקים (סימן כא סעיף א סק"ח אות ה). והאריך בזה מהר"ר יעקב קצין ז"ל בקו' תוכחת מגולה שבסו"ס סמא דחיי ח"ב (פרק י, די"ט ע"ב), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו יסוד האמונה (עמוד קסב והלאה) [והאריך שם גם בענין אי נשים בנות הרגשה נינהו]. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קצז אות ב) הביא מחלוקת הרב תשורת שי והרב דברי יואל, והכריע כדברי הרב דברי יואל ולא מטעמיה, דאסור לה להסתכל דוקא אם מכוונת לשם אישות, אולם הסתכלות בעלמא שרי. ע"ש. ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רכב-רכג) שפסק כדברי הרב תשורת שי, ושכ"כ בס' פוקח עורים להג' מליובביץ' דגם לאשה יש איסור הסתכלות. גם הביא דברי הרב מערכי לב שהובאו באוצר הפוסקים שם, ותמה עליו בזה"ל: ולא ידענא למ"ל מקור אחר הלא ר"י החסיד נתן מקור נאמן לדבריו שכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת. וע"ע במש"כ שם בדברי הספר חסידים. וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ה (סימן קלב) שכתב עוד ככל הדברים האלה. וע"ע במש"כ בענין הרהור לאשה בשו"ת תשובה כהלכה (ר"ס לז). ובשבחי הבעש"ט (מהדורת תשמ"ב סוף עמוד קעח) סיפר על מזיק שנולד מהרהורי הנשים. ע"ש. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ד סימן קמז אות כג ד"ה ודע), ובס' היחוד והצניעות (ציוני הדין אות כג). ועי' בס' יפה תלמוד (סוטה מח ע"א) בענין קול איש אם הוא ערוה לאשה. ובענין אם נשים מצוות על השחתת זרען, ע"ע בשו"ת קציני אר"ץ (סימן לב), ובאוצר הפוסקים (סימן כג סק"א אות ד), ובשו"ת תשובה כהלכה (סימן לז, דקפ"ד ע"ב והלאה) ובשו"ת באר משה (ח"ה סימן כו).
עמוד רנד ד"ה וז"ל, בשם מור"ם - והובא גם בס' ציון במשפט (עמוד שנג אות ה). וכ"כ גם בספרו תורבץ החצר (ערך סרסור אות ד). ע"ש. ומה שהביא שם בשם הריב"ש, לא מצאתי בדברי הריב"ש שכתב בזה. ובעיקר הדין, ראה בשו"ת בית יהודה למהר"י עייאש (ח"ב סימן סו, דף קמו ע"ב ד"ה וכן) שמר"ן בש"ע לא ס"ל הכי.
שם הערה א שורה א - צ"ל ולא קנה לו.
עמוד רנו ד"ה הנה בשם הש"ע סימן קפג - אולם שם מבואר דהיינו דוקא דבר שיש שער ידוע וקצוב.
שם בכותרת ד"ה שלח - חסר סיום המרכאות.
שם בכותרת ד"ה ויציאו - חסר סיום המרכאות.
עמוד רסב ד"ה המשאת, שורה א בסוגריים - צ"ל במאה ה-16.
שם ד"ה מאידך, שורה א בסוגריים - צ"ל במאה ה-17.
עמוד רצב ד"ה ועל, בשם הסמ"ע - וכ"כ בביאור מהרא"ח (סימן קפג אות כח). ע"ש.
עמוד רצג ד"ה גם - אולם לכאורה לפי האמור לעיל על הכסף לחזור למזיק, שכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמריה קיימא.
תשובות הרב המחבר לאחר ששלחתי לו את רוב ההערות:
יישר כח לכבוד הגאון רבי ... שליט״א
תפארת ועטרת בשבילי, על כך שאתם מעירים ומאירים בדברים שכתבתי. מיד ניתן להבחין בכישרונכם המיוחד, שבעזרתו יתב׳ אתם נכנסים לעומק העניינים בזמן קצר. בעזרת ה’ אעיין בדבריכם החשובים, ושוב אני מודה לכם על שהקדשתם מזמנכם היקר לעיין בדבריי.
יהי רצון שתמשיכו לזכות את כלל ישראל בתורתכם ולהוסיף כבוד שמיים בעולם.
לכבוד הגאון רבי ... שליט”א,
ברצוני להודות שוב על הערותיך המחכימות לספרי.
בעזרת ה’ אעיין שוב בדבריך הגדולים במהלך הימים הקרובים, ואני מעריך מאוד שאתה משתמש בספר לזיכוי הרבים.
בברכה ובכבוד רב,
יהושע
