יום שני, 20 ביוני 2016

שם הספר: עבדא דמלכא
מחבר: רבי עובדיה זוננא
דפוס: תשע"ו

בדף השער כתב שם משפחתו זוננא - אולם בשו"ת מהרש"ך (ר"ס י) כתב 'זונאנה'. וכן הוא בהקדמת בן המחבר לספר מחנה אפרים. ובהקדמת מהרר"מ בולה לס' חיי עולם, ועוד.

בעמ׳ 5 סימן עג - צ״ל מתני׳.

בעמוד מט והלאה בענין מי שלא נוטל ידיו אי חייב מיתה - ע"ע לאחי ידידי כמוהר"ר שמואל נר"ו בס' ארחץ בנקיון כפי (עמוד תיז ועמוד תכט) מש"כ בזה.

בעמוד פא כתב שאולי לדעת רבינו המאירי גם בנכרי אין מחשבה רעה מצטרפת למעשה - ויש להעיר שבמסורת הש"ס (קדושין לט ע"ב) כ' שמקור דברי התוס' שבנכרי מחשבה רעה מצטרפת למעשה הוא מירושלמי פאה (פ"א ה"א, דף ה ע"א). וחוץ מדברי הרב משך חכמה בטעם הדבר (שהביא הרב המחבר נר"ו בדבריו), כתבו בזה גם בספר כתית למאור (קדושין לט ע"ב) ובהגש"פ פה ישרים (בפי' דרך אמונה למהר"ח טולידאנו ז"ל, על פיסקת "חכם מה הוא אומר וכו', בהנד"מ דף פז ע"ב) ובס' צדקת הצדיק למהר"צ הכהן (אות רמא) ובקונטרס המחשבה להרמ"ז נר"ו. ואפשר עוד לבאר עפמ"ש מהרי"ח ז"ל בס' אם המלך (רות ב יב). ע"ש. וה"ד בס' חזון עובדיה – יום טוב (דף שנג ע"ב). ועי' להרב חתם סופר בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) שכ' שקיים יעקב אבינו מצות כיבוד ואם בהיותו בבית לבן כי נכסף לקיימה וחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. עכ"ל. ונראה דס"ל שהיה ליעקב אבינו דין ישראל בזה.
   ויש ראיה לזה מהפסוק שממנו למדה הגמ' לקמן (מ ע"א) שמחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' וכו' ולחושבי שמו. ויראי ה' היינו ישראל. ושו"ר שכבר קדמני בדבר זה הרב יהודה קופרמן נר"ו בהערותיו למשך חכמה (בא יב יג). ועי' רש"י תהלים (קטו יא) דביאר דיראי ה' אלו הגרים [ועי' מ"ש בדבריו בס' ברוך שאמר על התפילה (עמוד ד"ש). ועי' למהרי"ח ז"ל בס' אם המלך (רות ב יב) שכ' שבמיוחד אצל הגרים מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. וה"ד בס' חזון עובדיה – יום טוב (דף שנג ע"ב). ולדברי רש"י מדוייק דבר זה מקרא דיראי ה' ולחושבי שמו], ורש"י בתהלים (קיח ד) ביאר דיראי ה' היינו הלויים. אולם הראב"ע ז"ל בב' המקומות כתב דיראי ה' אפילו נכרים. וע"ע בס' ברוך שאמר על התפילה (עמוד נז). ולפי זה אין ראיה מפסוק זה.
   וראיתי להרב גליוני הש"ס ז"ל בחדושיו כאן שכתב, דדבר זה נרמז בגמ' סנהדרין (צו ע"א) אלמלא בא גבריאל והעמידו כו'. ולכאורה מה הועילה ההעמדה, הרי הוא רצה לרוץ יותר אלא שנאנס ע"י העמדת גבריאל. וע"כ דבעכו"ם מחשבה טובה אין מצטרפת למעשה. עכ"ד.
   ואפשר לדחות, דמהא דסנהדרין ליכא ראיה, ע"פ מ"ש הרב גליוני הש"ס גופיה (בקדושין מ ע"א) דמ"ש הגמ' מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הכוונה היא שאם היה לאדם מחשבה טובה אלא שנאנס בעשיית המעשה, ואח"כ עשה אותו מעשה המצוה בלי מחשבה טובה, כגון שעשאה שלא לשמה, ועכ"פ הרי עשה מעשה מצוה, אז הקב"ה מצרף ומחבר מחשבה ההיא אל המעשה ההוא ונעשה מהם מצוה שלימה במחשבה ובמעשה. ע"ש. וכ"כ הרב משך חכמה (בא יב יג) בשם הקדמונים. וכ"כ בס' מנורת זהב (פר' פקודי) בשם הרה"ק רבי זושא מאניפולי. וכיו"ב כתב בס' חכמת שלמה למהרש"ס פרץ (פרשת נשא בהערת המו"ל אות א) בשם אביו (ואמר לי המו"ל ספר הנ"ל, שאמר לו אביו לאחר הדפסת הספר ששמע ד"ז ולא אמרה מדנפשיה), וע"ע שם מש"כ בשם מהר"י מונסונייגו ז"ל [וכיו"ב כתב בספר מאורי אור (עוד למועד דף פט ע"א) בדעת הרא"ש [ר"ה פ"א סי' ה], שאף בע"ז אינו נענש על מחשבה, אלא כשעשה מעשה של הע"ז אז מצרפים גם מחשבתו. והו"ד בס' מאור ישראל ח"א (ר"ה יז ע"ב סד"ה בתוס'). ע"ש. וכ"כ במחזור זכור לאברהם לר"ה (בריש ביאור יג מידות שבתחילת הסליחות, מהדורת יריד הספרים עמוד יט) בדעת הרא"ש, ושכ"כ מהר"ד אבודרהם (סדר תעניות). ע"ש. וע"ע להרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (דף קיב ע"א) שביאר באופן אחר דברי הרא"ש, ובמה שהקשה שם ע"ד הרא"ש מקדושין, ע"ע במ"ש בזה בס"ד בחי' ר"ה יז ע"ב]. ויתירה מזו ראיתי בס' בסתר רעם (סוף עמ' תכא) בשם מהר"ק שפירא ז"ל בס' אש קודש (עמ' עב-עג) שמחשבת קידוש השם של עקידת יצחק מצטרפת עם מעשי קידוש השם ללא מחשבה בכל הדורות. וכ' עוד בשם מהרש"נ ברזובסקי ז"ל בס' נתיבות שלום (קו' ההרוגה עליך, בד"ת לשנת תש"נ) שאף מצטרפת מחשבת מקדשי השם בכוונה תחילה באותו דור עם אלה שנהרגו על קידוש השם ללא כוונה תחילה. ע"ש. וע"פ הדברים האלה, אף אם מרודך בלאדן בן בלאדן היה ישראל, מ"מ לא היה מקבל שכר, כיון שלא עשה את מעשה המצוה אח"כ.
   ואפשר לדחות הראיה שהביא הרב גליוני הש"ס מהאי דסנהדרין (צו ע"א) דמוכח מהתם דמחשבה טובה של נכרים אין הקב"ה מצרפה למעשה, דאולי כוונתו הגמ' דאתא גבריאל ואוקמיה למרודך בלאדן בן בלאדן, אין הכוונה שתפש אותו בידיו ועכבו מללכת עוד, אלא הכוונה שהכניס במחשבתו שיתחרט, ולא שהוציא ממנו את כח הבחירה, אלא רק העלה מחשבה בלבו של מרודך בלאדן שאולי לא כדאי ללכת בשביל זה (דלפי דברי התוס' בשבת יב ע"ב דמלאכים יודעים מחשבות בני אדם, אפשר דגם יכולים הם להעלות מחשבות בלבבות בני אדם), ומרודך בלאדן עצמו החליט להתחרט מללכת, ולכן לא קיבל שכר על שאר הפסיעות, כיון דלא נאנס הוה, ורק אם נאנס מחשב עליו הכתוב כאילו עשאה, ולעולם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לא שנא ישראל ולא שנא נכרי. והרב גליוני הש"ס גופיה, אפקיה לראיתו מסנהדרין בלשון רמז.
ושו"ר ביד רמה סנהדרין שהיתה לו גירסא אחרת בהא דאתא גבריאל ואוקמיה, וז"ל, אתא גבריאל ושקליה לשלוחא מדוכתא רחיקא דהוה קאי ואוקמיה קמיה, כי היכי דלא ליצטרך תו למירהט בתריה ולקבולי אגרא טפי. עכ"ל. ולפי דבריו ליכא לראית הרב גליוני הש"ס, דהרי לאו באונס הוה, ורק אם נאנס ולא עשאה מקבל שכר על המחשבה, וכלשון הגמ' בקדושין הנ"ל, (וכ"כ הרב משך חכמה בא יב יג), והיינו טעמא משום שלא מצטער וכו' וכדכתבתי בס"ד בחי' לב"ק (טז ע"ב), ותמה אני על הרב מרגליות הים ז"ל (בסנהדרין שם) שאחר שהעתיק דברי הרמ"ה כתב וז"ל, ועי' תוס' קדושין לט ע"ב ד"ה מחשבה שבנכרי אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. עכ"ל. ונראה דכיון לראית הרב גליוני הש"ס. אמנם לפי היד רמה שהביא לפני כן סמוך ונראה, ליכא לראיה וכנ"ל.
   ובדבר מחשבה רעה גבי נכרים שמצטרפת למעשה, עי' בבעל הטורים (שופטים יז א) דיליף לה מקרא. ועי' בסנסן ליאיר השלם (דף פט ע"ב) שלכן קרא הפייטן להמן 'המרצח'. ובזה אפשר גם ליישב הגירסא בברכות (נד ע"א) אבן שזרק עוג על ישראל, והקשה בשו"ת אגרות משה (חא"ח ח"ד דף קכו סע"ב) דהרי לא זרק. ועי' בשו"ת ויען אברהם ח"ד למהר"א סאלם (במכתבים שבסוה"ס עמוד קנט), ובקובץ המעין (טבת תשע"א עמ' פא), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפו דף כז ע"א).

בדף פה ע"א, כתב בשם חידושי גאונים שמאור העיניים חוזר בקידוש באופן טבעי, כדאמרינן בפסחים דיין ישן מאיר עיניים - ויש להוסיף בזה שכל יין מאיר עיניים, ויש ללמוד זאת ממ"ש בס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (עמוד כב ד"ה ויש הא') בהאי דיומא (יח ע"ב) שהצמח הנקרא גרגיר מאיר את העיניים, ובשבת (קט ע"א) אמר רב ששת שאפילו לו שהוא סגי נהור מועיל הגרגיר, וצ"ע איזה תועלת יש בזה, וי"ל ע"פ המבואר בע"ז (כח ע"ב) דשורייקי דעינא באובנתא דלבא תלו, וא"כ יועיל להשפיע על לבו בהבנה בסברא. ע"ש. ומצינו בהוריות (יג ע"ב) דחמרא וריחני פקחין (ועי' בס' מטה לוי הנ"ל עמוד תפב). וא"כ צ"ל שהיין מאיר עיניים.

בעמוד קיט הביא דברי הראשונים שנבואה לרעה חוזרת - עי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא (פר' בהעלותך).

בדף קכז ע"ב ד"ה ועל - כדברים האלה כתב הרמב"ם, והביא דבריו הרב המחבר לעיל (דף קכ ע"א ד"ה ובהקדמה).

בדף קכח ע"א ד"ה המהר"ל - וראיתי בס' WILL FREEDOM & DESTINY (עמוד 127 בהערה) שכ"כ עוד המהר"ל בגור אריה (פר' וישלח). ע"ש.

בעמוד קנג, בדברי הש"ס (ברכות ח ע"א), אמר ליה רבא לרפרם בר פפא, לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה, הכי אמר רב חסדא, מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות וכו'. והביא דברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפלה ה"ג) שכתב: בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה וכו' - וכתב מר"ן בכסף משנה שם, שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' הנ"ל. וכ"כ במגדל עוז ובלחם משנה. ועי' בפירוש הרא"ש (תמיד לב ע"ב ר"פ אמר להם הממונה).
ודבריהם תמוהים כמו שהקשה הרב המחבר, דהנה להדיא אמר רב חסדא שאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות "ומבתי מדרשות". ומהיכי תיתי דבתי מדרשות עדיפי מבתי כנסיות. וא"כ אין לומר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' דידן.
ואפשר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' מגילה (כו סע"ב), אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסור. ורב פפא מתני איפכא. אמר רב אחא, כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה. ע"כ. ופסק הרמב"ם (פי"א מהלכות תפילה הי"ד) כרב פפי. וזהו מקור דברי הרמב"ם שבית המדרש עדיף מבית הכנסת, דעדיפא קדושתיה. וע"ע למהר"א אזכרי בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנא) ולמהר"ח פאלאג'י בס' תוכחת חיים (פר' ויגש, בהנד"מ עמ' שמא).
והלום ראיתי למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ג) שכתב וז"ל: ומ"מ הלשון לכאורה תמוה, דקאמר מכל בתי כנסיות "ובתי מדרשות". ומשמע גדול בית המדרש מבתי מדרשות. ע"כ. ומיהו הא לא קשיא לי, דאפשר שכוונת הגמ' היא, שאפי' הלומד בביתו, הקב"ה אוהב יותר את תפילתו כשהוא מתפלל שם מאשר כשמתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שאינו לומד בהם. וה"ה נמי הלומד בבית הכנסת ובבית המדרש, דאוהב הקב"ה את תפילתו שיתפלל היכן שהוא לומד. וזוהי כוונת הגמ' ש"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה", דהיינו אוהב ה' את תפילתם במקום שהם לומדים, "מכל משכנות יעקב", דהיינו מאשר כשמתפללים בכל בית כנסת ובית מדרש אחר שאין שם מקום לימודם הקבוע (ועי' בילקוט יוסף ח"ב עמ' רפח משם מוהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים, ובשו"ת אגרות משה חא"ח ח"ו סימן יד).
ובזה אפשר ליישב ג"כ מאי דקשיא לי בלשון הגמ', דרבא ביקש מרפרם בר פפא שיאמר לו מילי מעלייתא מרב חסדא בענין בית הכנסת, ולא ממין שאלתו ענה לו, אלא השיב לו בשבח ד' אמות של הלכה, ובמימרת רב חסדא שנאמרה ע"י רפרם מוזכר בית הכנסת רק כדי להגדיל את ערך ד' אמות של הלכה. ושו"ר שכן הקשה בפני יהושע. ע"ש.
וע"פ הנ"ל מבואר, דכיון דידעה הגמ' דבית המדרש עדיף מבית הכנסת, ורב חסדא אמר דכל מקום שאדם ילמד, ואפילו בבית הכנסת, עדיף מכל מקום אחר, ואפילו מבית המדרש, לענין תפילה. לכן מילי מעלייתא הם בענין בית הכנסת, דאע"ג דבית המדרש עדיף מיניה בכל דוכתא, מ"מ אם מקום לימודו הקבוע של אדם הוא בבית הכנסת, עדיפא היא מבית המדרש אחר לענין תפילה. וזהו צד העדיפות שיש בבית הכנסת יתר על בית המדרש, ומילי מעלייתא הוא בשבח בית הכנסת, שלפעמים חשיבותו רבה מחשיבות בית המדרש. ושו"ר למהר"י גויטע בס' שדה יצחק שכ' כיו"ב. ע"ש.
ואפשר ליישב ע"פ הנ"ל את דברי המגדל עוז והכס"מ והלח"מ הנ"ל שכ' שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' ברכות, דכוונתם להביא ראיה ממה שהחשיב למימרא זו כ"מילי מעלייתא" על בית הכנסת, וע"כ לבאר כמו שביארנו לעיל ע"פ ההקדמה דבית המדרש עדיף מבית הכנסת. ודו"ק. אולם עדיין יש להעיר דהוה להו לאתויי מהא דמגילה דעדיפא מינה.
ויש ליישב דברי המגדל עוז וסיעתיה באופן אחר, דמכיון דמדברי הגמ' ילפינן דמקום לימודו הפרטי של אדם עולה בחשיבותו לגבי אותו אדם יותר מאשר כל בית כנסת ובית מדרש אחר, א"כ כ"ש דבאופן כללי כל בית מדרש, שבו קובעים הרבים לימודם, עדיף מאשר בית הכנסת.
ובעיקר קושיית מהר"י קאפח ז"ל הנ"ל, הנה הוא כתב ליישב בשם קדמונינו, שכוונת הגמ' היא, שגדול בית המדרש שלומדים בו הלכות פסוקות או תלמוד בכוון ידיעת ההלכה למעשה, מבתי מדרשות שלומדים ללא כוון ההלכה למעשה. ע"כ. והוא כמו שהביא הרב המחבר בשם המהרש"א והרב חיד"א בס' פתח עינים. ובס' מילי דשמיא (מהדורת מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנח הערה יז) כתב הרב המו"ל נר"ו שכן היא דעת הרהמ"ח מהר"א אזכרי ז"ל. והאריך בזה בשו"ת עטרת פז ח"א (כרך ב מהדו"ב בהקדמה אות א). וע"ע למהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עד הערה ד) בביאור גדר תורה לשמה.
ועוד אפשר ליישב קושיית מהרי"ק ז"ל, דכוונת הגמ' לרמז להא דאיתא בתמיד (לב ע"ב) אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. ע"כ. וכן הכא שגדול הלימוד בד' אמות של הלכה שאינו תלוי בשעות היום, מאשר הלומד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבלילה לא היו לומדים בהם מפני המזיקים. וזה נרמז בדברי הגמ' לעיל (ו ע"א) "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה". ורמז בזה, דבכל מקום רנה, והיינו גם בביתו של הלומד תורה בביתו בלילה, דאית התם רנה כדאיתא בתמיד, שם תהא תפלה. וע"ע בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' יא ועמ' מא). ואף למהר"י קאפח ז"ל שכתב (בהערותיו להקדמת פיהמ"ש להרמב"ם עמ' כא אות צג) דגירסת הרמב"ם בגמ' היא "אין גרנה של תורה אלא בלילה". מ"מ שמעינן דתורה איקרי רנה, מדיליף לה מקרא דקומי רוני בלילה. ואין לומר דכוונת הגמ' לדרוש אל תיקרי רוני אלא גרני, ואות ג' נבלעת, וא"כ ליתא לראיה מהכא דתורה איקרי רנה. ז"א, דדוקא אותיות אחה"ע נבלעות מפני קלות הברתן, וכמ"ש בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' תיח). אולם שו"ר למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה הערה נה) שכ', שמקורו של הרמב"ם שאין גרנה של תורה אלא בלילה, אינו מהגמ' הנ"ל, אלא משיר השירים רבה (פרשה ה פיסקא ז), "אין גרנה של תורה אלא בלילה, מהו טעם, ותקם בעוד לילה, וכתיב קומי רוני בלילה". ע"כ. נראה דמגז"ש יליף לה, ולא מטעם דאיקרי רנה. אמנם הרמב"ם הביא רק הפסוק דקומי רוני בלילה, ולא הזכיר כלום מאידך קרא דותקם בעוד לילה. מוכח דמקורו הוא מהגמ' דתמיד הנ"ל, וגירסא אחרת היתה לו שם. וע"ע בילקוט שנויי נוסחאות על הרמב"ם הוצאת פרנקל (פ"ג מהל' תלמוד תורה הי"ג).
ושוב ראיתי למהר"ם די לונזאנו בס' דרך חיים (דפוס לבוב דף מו ע"ב) שדיבר בזה, וז"ל: וראוי לך שתתבונן, דממה שאמרו אוהב ה' שערים המצויינין בהלכה יותר מכל בתי מדרשות, מכלל דשער המצויין בהלכה דקאמר אינו בית המדרש, וכן הוא האמת, כי בית המדרש הוא מקום מיוחד לבני הישיבה, להתקבץ בו בכל יום לפלפל בהלכה להקשות ולתרץ ולדרוש בו ברבים בשבתות ובמועדים, וארז"ל פרק בני העיר שקדושתו גדולה משל בית הכנסת, ואע"פ כן שער המצויין בהלכה אהוב ממנו, והוא המקום שבו עומד אדם וגורס משניות והלכות, וקורא אותם בפיו בקול זמרה, ועושה כן רוב היום או כולו תמיד, לא יחשה ולא יתן דמי לו. וזה טורח גדול לאדם, ובפרט כשיגרוס על פה, ולכן חבה יתירה נודעת לו מאת השי"ת וכו', שיקבע אדם מקום לתורתו ולגירסתו בביתו חדר מיוחד וכו', וכשתתבונן היטב תראה שיש לתמוה עמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה, וז"ל: בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיה בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עוסקים שם בתורה. עכ"ל. נראה שהוא מפרש שער המצויין בהלכה בבית המדרש, וכבר ביארנו ביטול זה, ואולי נאמר דה"ק: בית המדרש גדול מבהכ"נ, ואעפ"כ חכמים גדולים אפי' בבית המדרש לא היו מתפללים, רק היכא דיתבי וגרסי. אבל אין לשונו נראה כן. וכן תראה שיש לתמוה על מה שאמר הר' יונה וז"ל: אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כלומר, ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק וכו'. עכ"ל וכו'. ואי הכי מאי קמ"ל, פשיטא. ועוד קשה מנין לו לחלק ולומר שאוהב ה' שערי ציון יותר מבתי מדרשות שאינם קבועים, והלא המאמר וכו' סתם, ומשמע אפילו קבועים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חא"ח ח"ו סימן יד אות טו).

בדף קצב ע"ב, בטעם איסור מראית העין - ואאמו"ר נר"ו אמר לבאר שמכיון שאדם נמשך אחרי דעות הסובבים אותו, ולכן יש להתחבר לצדיקים שיתבייש מהם לעבור על רצון קונו, אולם אם מתרגל לעבור על איסור מראית העין, לא איכפת לו יותר ממה שיחשבו הסובבים אותו, ולא ישפיעו עליו יותר לטובה.
ובמש"כ שא' מהטעמים הוא שיאמרו שהוא מותר - לכאורה כן משמע מדברי הש"ך (י"ד סימן פז אות ו) בשם מהרש"ל.

בדף קצג ע"א ד"ה שו"ר, שורה א - צ"ל כלל פ.

בדף קצז ע״א סוף הדיבור הא׳, בקושיא על דברי הש"ס (שבת קיח ע"ב) ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו, והרי יש בזה משום חילול השם, וגם ילמדו ממעשיו - י״ל דרבי יוסי איירי בנידון שבסופו של דבר נגלה לכל שחשדו בו לשוא.

בעמוד רט, בענין אם יש לשמוח במפלת הרשעים - עי' בס' פריו יתן (סימן מד), ובקובץ המעין (תשרי תשע"א עמוד מה הערה יז), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קפח עמוד כ), ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד קנט). ובחי' הש"ע (א"ח סימן קלח) כתבתי שלכאורה מדברי המג"א (שם אות ג) נראה דס"ל להלכה שהקב"ה שמח במפלתן. והאחרונים שם הביאוהו להלכה. ע"ש. ועי' בשיטה מקובצת (ברכות לא ע"א), ובמש"כ בס"ד בחי' הש"ע (א"ח סימן תקנא).

בדף רכא ע"ב ד"ה וראה, שורה ד - צ"ל ער ואונן.

בדף רמז ע״ב ד״ה והנה, דן אם אדם אוכל כמה כזיתים לפני התפילה אם עובר על כל כזית וכזית, שכן אם טעם האיסור הוא משום גאוה, הכא שכבר אכל ונתגאה שוב לא עובר על כל כזית נוסף - ולכאורה אפשר להעיר שיש דרגות בגאוה, וככל שאוכל יותר, מתגאה יותר.
ובעיקר הדין, עי׳ למר״ן בש״ע (סי׳ פט ס״ה), שאם התחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק, וי״א שאינו צריך להפסיק. ובמג״א (אות טו) כתב בדעת המתירים שה״ה אם התחיל באיסור, ומיהו משום ק״ש צריך להפסיק. ועי׳ בד׳ האחרונים שהובאו בס׳ הלכה ברורה (בירור הלכה אות כו).

בדף שנ ע"ב ד"ה והנה, שורה א - צ"ל מדברי בעל העיטור.

בדף תמ ע"א ד"ה עי', בדברי הזוה"ק - וע"ע בזוה"ק פר' תרומה (דף קע ע"ב).

בעמוד תק, בענין אם המת מרגיש בצער הרימה - ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן לה בהערה) ובספריו ענף עץ אבות (דף קב ע"א) ומאור ישראל (שבת יג ע"ב).

בעמוד תקב, הביא דברי הכותב בעין יעקב (ברכות יח ע"ב) שהרוחות לא מספרות בעוה"ז, כי אם בג"ע התחתון או בעליון. והכל היה דברי חלומות - וכ"כ בצל"ח (שם ד"ה הלך). ולכן כתב מהר"י משאש בשו"ת מים חיים ח"א (חאו"ח סימן י ד"ה והראיה), שאין להביא ראיה ממעשה זה. ע"ש. אולם בזוהר הקדוש (פר' לך דף פא ע"א) איתא בזה"ל: וכד מית בר נש בהאי עלמא, ההיא נפש לא אתעדי מן קברא לעלמין, ובחילא דא ידעי מתייא ומשתעי דא עם דא. ע"כ. וזה בנוסף לדברי הזוה"ק פר' תרומה שהביא הרב המחבר נר"ו.
ויש להעיר בזה ממ"ש במנהגי מהרי"ל (בהנד"מ עמ' תרב אות י) דה"ט שאין קוברים רשע אצל צדיק משום שמגלים לצדיק סודות ורזים הנגזרים מאחורי הפרגוד, כדאיתא בברכות (י"ח ע"ב), וכשרשע סמוך לקברו מונעים לגלות לצדיק כדי שלא ישמע גם הרשע. ע"כ. וה"ד מהר"ש עמאר ז"ל בס' שמע שמואל (בליקוטים שבסוה"ס, סימן ב אות ג). גם הביאו בשו"ת דבר המשפט (סימן מב ד"ה והיה), ושם (בד"ה אתיא) הביא שכ"כ הציוני (פר' ויחי), והובא בס' מטה משה (דף קטז). וכ"כ בס' אתם קשות (דף א ע"ב ודף מט ע"ב ד"ה ואחר) בשם דייני והראן. וכ"כ בשו"ת דברי בניהו ח"ה (חיו"ד סימן כה אות ד). ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סימן לו אות ג) שהביא דברי האחרונים שדנו בהלכות היוצאות מטעם זה. וע"ע בקובץ כינוס תורה (מקסיקו תשע"ד עמוד לח). ואם נאמר שהיה משל בלבד, מה ראיה הביאו לדינא, וכמו שהעיר מהר"י משאש הנ"ל.

בדף תקפב ע"ב, בענין הצניעות באיש אם היא מדינא - הנה הב"ח (סימן ב אות ג) כתב שהוא ממדת חסידות. וכ"כ בס' אורח נאמן (סימן ב אות א). ע"ש. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ג סימן מז סוף אות ב), מלבד מה שציין הרב המחבר נר"ו למה שכתב שם בסימן סח אות ד. וכ"פ מהר"ד יוסף בס' הלכה ברורה (סימן ב בבירור הלכה אות א-ב וסימן ג בבירור הלכה אות ב), ושכן דעת הרב מר אביו ז"ל (מח"ס שו"ת יביע אומר ועוד). עש"ב.
אולם עיין בפמ"ג (סימן ב מ"ז אות א), שאף הוא רצה מתחילה לומר דהוא ממדת חסידות, ושוב כתב שלהדרישה אין ראיה לזה מהש"ס. ע"ש. ובשו"ע הגר"ז (מהדו"ב סימן ב אות ו) כתב דהוא איסור גמור, ולא ממדת חסידות. גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ב) כתב דהוא חיוב גמור. עש"ב. וכ"כ בשו"ת אז נדברו ח"ו (סו"ס מ). ובשו"ת אור לציון ח"ב (פרק מד הערה א) הביא לעניננו דברי הרב בן איש חי (ש"א פר' ויצא אות ד), שדעת הסמ"ק היא שצניעות הוא חיוב מן התורה, וי"א שהוא אזהרת חז"ל במדה טובה שנשתבחו בה ישראל. וכתב הרב אור לציון ז"ל, שלהדעה השניה הוא ממדת חסידות. ע"ש. ובילקוט יוסף (שארית יוסף ח"א סימן ג הערה ב ד"ה ועיין, ובילקוט יוסף מהדורת תשס"ד סימן ג אות ח) הביא דברי המשנ"ב (סימן ג בביאור הלכה ד"ה יהא צנוע) ופתח הדביר (סימן ג אות ז) שהביאו מחלוקת הראשונים בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן פה ובהנד"מ סימן תצג). ומש"כ בפתח הדביר (שם) בדעת רבינו יונה ז"ל, עיין לו בס' שערי תשובה (ש"ג אות כז) שמצות ל"ת היא 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך' (עקב ח יא), וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וכו'. ובס' דור רביעי (בפתיחה) כתב שלצאת ערום לרחוב זו עבירה יותר חמורה מלאו דלא ילבש, למרות שאין לאו מפורש בתורה בענין צניעות. ע"ש.
ולכאורה אפשר להביא ראיה דדעת מר"ן לאסור בזה מדינא, שהרי כתב בבית יוסף (או"ח סימן ג, בהנד"מ סמוך לסוף אות יד) על דברי רבינו הטור שם "שקיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמדת חסידות שנה כאן ולא מדת הדין". הרי דדעת מר"ן דבכל מקום דלא ביאר הטור להדיא דהוא ממדת חסידות, הרי זה ממדת הדין הגמור. וא"כ ה"ה באיסור גילוי הגוף, דמכיון דלא פירש רבינו הטור דהוא ממדת חסידות, ולא העיר עליו מר"ן בבית יוסף כמו שהעיר עליו בסימן ג, הרי שאיסור גילוי הגוף לדעת מרן הוא מצד הדין הגמור. אולם קשה ע"ז מדין כיסוי הראש, שהסכימו הרבה אחרונים בדעת מרן שהוא ממדת חסידות [עי' בשו"ת קציני אר"ץ (סימן ב), ובשו"ת יביע אומר (ח"ו חאו"ח סימן טו), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן א), ובס' ילקוט יוסף (שארית יוסף ח"א סימן ב אות ג), ובס' שדה צופים (שבת יח ע"ב ד"ה תיתי לי דלא סגינא)], אע"ג דלא מפורש בדבריו כן. והנה הא יש לדחות דשאני התם שכתב בשלחנו הטהור (סימן ב סעיף ו) "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש", ומשינוי לשונו שכתב דין ההליכה בקומה זקופה בלשון איסור, ואילו את דין כיסוי הראש כתב בלשון "ולא ילך", ולא כתב ביה לישנא דאיסורא, למדו האחרונים שהוא ממדת חסידות. איברא דאין להביא ראיה אף מההיא דסימן ג, דשאני התם דמיירי באיסור הנגיעה באמתו שהוא מצד הדין הגמור, ובזה הוסיף הטור דאף בנשוי אסור, ועל זה העיר מרן דמכיון דהאיסור בנשוי הוא רק ממדת חסידות א"כ איך שנה בחדא מחתא את האיסור שהוא מצד הדין ואת שהוא ממדת חסידות. אולם בעלמא אף מרן יודה דהטור יכול לומר דין שהוא ממדת חסידות מבלי לציין עליו שהוא רק ממדת חסידות. וא"כ נפלה ראיתנו. ואין הכרע בדעת מרן.
וראיתי למהר"ד יוסף בהלכה ברורה (שם), שכתב להוכיח דדין זה הוא ממדת חסידות, ממה שהיה משתבח רבי יוסי (בשבת קיח ע"ב) מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי, משמע שאין זה דרך שאר בני אדם, ואין העולם רגילים להזהר בזה כל כך, ולכן היה רבי יוסי משתבח בזה, שנוהג מדת חסידות. ע"כ. ואפשר לדחות ע"פ מ"ש הרב פתח הדביר (סימן ב ס"א בסו"ד, וסימן ב אות ז ד"ה במסילה דף ט ע"ד, ודף טו"ב ע"ג, ודף כ ע"א). ע"ש. גם אפשר לדחות ע"פ דברי הרב חיד"א בפתח עינים (שבת קיח ע"ב) ע"ד רב נחמן שאמר תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, שכ' בדרך הרביעי לבאר, דרב נחמן נתכוון על התמדת ותדירות המצוה גם כשהיה אנוס מחמת חולי או טירדא. ע"ש. והו"ד בס' מגדים חדשים (שבת שם, עמוד רפה). ע"ש. וע"ע ואף בנ"ד איכא למימר הכי. וגם ע"פ שאר דרכיו של הרב פתח עינים אפשר לדחות דברי הרב הלכה ברורה. כיעו"ש.

בדף תקפח רע"ב, שאצל התנאים דוקא אין הקב"ה מביא להם תקלה - יש להעיר שאולי רב אדא בר אהבה דידן היה תנא, עי' ברש"י (קדושין עב רע"ב) בשם י"א, ובתוס' שם ובתענית (כ ע"ב ד"ה א"ל), ובס' באר שבע (דף צב ע"ב), ובקיצור כללי התלמוד (שבסוף מסכת ברכות, דפוס וילנא דף מו ע"ד).

בעמוד תקצג, בענין אם לאשה אסור להרהר באיש - ע"ע בזה באוצר הפוסקים (סימן כא סעיף א סק"ח אות ה). והאריך בזה מהר"ר יעקב קצין ז"ל בקו' תוכחת מגולה שבסו"ס סמא דחיי ח"ב (פרק י, די"ט ע"ב), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו יסוד האמונה (עמוד קסב והלאה) [והאריך שם גם בענין אי נשים בנות הרגשה נינהו]. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קצז אות ב) הביא מחלוקת הרב תשורת שי והרב דברי יואל, והכריע כדברי הרב דברי יואל ולא מטעמיה, דאסור לה להסתכל דוקא אם מכוונת לשם אישות, אולם הסתכלות בעלמא שרי. ע"ש ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רכב-רכג) שפסק כדברי הרב תשורת שי, ושכ"כ בס' פוקח עורים להג' מליובביץ' דגם לאשה יש איסור הסתכלות. גם הביא דברי הרב מערכי לב שהובאו באוצר הפוסקים שם, ותמה עליו בזה"ל: ולא ידענא למ"ל מקור אחר הלא ר"י החסיד נתן מקור נאמן לדבריו שכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת. וע"ע במש"כ שם בדברי הספר חסידים. וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ה (סימן קלב) שכתב עוד ככל הדברים האלה. וע"ע במש"כ בענין הרהור לאשה בשו"ת תשובה כהלכה (ר"ס לז). וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ד סימן קמז אות כג ד"ה ודע), ובס' היחוד והצניעות (ציוני הדין אות כג). ועי' בס' יפה תלמוד (סוטה מח ע"א) בענין קול איש אם הוא ערוה לאשה. ובענין אם נשים מצוות על השחתת זרען, ע"ע בשו"ת קציני אר"ץ (סימן לב), ובאוצר הפוסקים (סימן כג סק"א אות ד), ובשו"ת תשובה כהלכה (סימן לז, דקפ"ד ע"ב והלאה,) ובשו"ת באר משה (ח"ה סימן כו).

בעמוד תקצח בסופו, על רבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה, ואיך סמך על הנס - וי"ל כמ"ש אאמו"ר נר"ו בס' הלכות יחוד (בהקדמה עמ' ג) שאדם שהוא צדיק גדול, הנס נחשב לו כדבר טבעי, ואין מנכין לו מזכיותיו. ע"ש. וכיו"ב כ' בקו' כאיל תערוג (גליון קעה דף א ע"ב ד"ה וי"ל) בשם מהראי"ל שטיינמן ז"ל. ע"ש. ועי' במש"כ בס"ד בחי' הש"ס כ"י (יומא פח ע"א).
ובמש"כ לתרץ דלצורך מצוה יש לסמוך על הנס - יש לתרץ בזה קושית המהרש"א (קדושין כט ע"ב), דאביי סובר דאע"ג דינכו לו לרב אחא בר יעקב מזכיותיו, מ"מ זכות התורה שילמדו באותו בי רבנן מאותו יום והלאה בהשקט ובבטחה ביתר שאת וביתר עוז, תזקף לזכותו, ולא יפסיד כלום. ורב אחא בר יעקב דאיקפד, לאו משום הא איקפד, וכנ"ל. ואפשר דה"ט דאמר ריב"ל (בב"ר פנ"ו סימן יא ובילקוט זכריה רמז תקע) דחנניא מישאל ועזריה לאחר שעלו מכבשן האש הלכו אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד ממנו תורה. ע"כ. דכיון שנעשה להם נס ומנכים להם מזכיותיהם, לכן הלכו ללמוד תורה, כדי שיתוספו להם הזכיות. ואפשר לבאר ע"פ דברי הרב חפץ חיים ז"ל, דכל תיבה ותיבה שאדם לומד תורה, היא מצוה, ויכול אדם לומר מאתים תיבות בדקה, ולכן כיון שהיו צריכים להוסיף הרבה זכיות, הלכו ללמוד תורה. וה"ה הכא, דאביי סמך על זכות התורה שילמדו רבנן באותו בית מדרש שיתוספו לר' אחא בר יעקב הזכיות שיתנכו לו.

בעמוד תרכז, בתירוץ החזו"א - עי' במה שדחה דבריו אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' פריו יתן (עמוד תנג).

בעמוד תשפג, בדעת רבינו יהודה החסיד - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יא אות ה).

בדף תשפז ע"ב, במה שציין מר"ן בב"י לסימן עג - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יא אות יב).

בדף תשפט ע"ב, בדעת מור"ם בהגה בענין ערות קטן שאינו ראוי לביאה - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יב אות ד).

וזה אשר השיב הרב המחבר נר"ו בראותו את ההערות הנ"ל (ביום כא סיון תשע"ו):
יישר כח גדול מאד!!!!
שמחתי שלפחות יש אחד שקרא את הספר מתחילה ועד סוף!!!
כמובן שאני צריך הרבה זמן לעבור על ההערות, ולכשאפנה אשנה בע''ה, תודה רבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה