יום ראשון, 10 בינואר 2016

שם הספר: שו"ת מנחת אשר ח"ב.
מחבר: רבי אשר וייס.
דפוס: ירושלם תשע"ד.

בסימן נ בסוף אות א, שפיסקא זו אינה מצויה בספרי הש"ס הקדומים - כוונתו היא לתיבות 'היכא רמיזא' עד 'בעירם', כמ"ש בדקדוקי סופרים הנז' בדבריו. ע"ש. ובזה מיושב מה שהקשה הרב מנחה טהורה (מנחות עד ע"ב) ע"ד הרב ארעא דרבנן, דאמאי כתב דמה דאיתא בכל הש"ס דהתורה חסה על ממונן של ישראל ילפי לה מנגעים, והרי תלמוד ערוך במנחות דיליף לה מוהשקית את העדה אות בעירם.
ולכאורה יש לחלק דשאני לחם הפנים שכשמתחלק לכל ישראל אינו הפסד מרובה לכל אחד, משא"כ בעירם הוא הפ"מ לכל אחד. ואולי לכן אפקיה בלשון רמז.
ועוד אפשר לחלק עפ"ד הזוה"ק (בהקדמה דף יג ע"א): דאוף ישראל רשימין לאשתמודעא בין קדושא לעמין עובדי עבודה זרה דאתיין מסטרא אחרא דמסאבא כמא דאתמר, וכמה דרשים לון, הכי רשים בעירי ועופי דילהון לבעירי ועופי דעמין עובדי עבודה זרה. ע"כ. ומכיון שיש קדושה בבהמות ישראל לכן התורה חסה עליהם, ומי יימר דה"ה לגבי מעות ושאר דברים השייכים לישראל.
ואמר לי אאמו"ר נר"ו שבזה יבואר טעם מצות שביתת בהמתו, שכן יש בהם קדושה. אלא שהעיר לי שלדעות האומרים [עי' בברכ"י (א"ח ר"ס רמו) ובילקוט יוסף ובהלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (שם)] שיש חיוב של שביתת כלים ג"כ, א"כ אין חילוק בין בהמתו לשאר דברים. עכ"ד נר"ו. ועוד העיר הרב עובדיה הלוי זאיד נר"ו מטעם דין טבילת כלים שהוא כי נכנסים לקדושתו של ישראל [כמ"ש בירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) 'לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל'], הרי שגם בכליו של ישראל יש קדושה.

שם (אות ב) כתב שר״ת למד מהא דהתורה חסה על ממונם של ישראל שיש להקל בהפסד מרובה אפילו ביחיד נגד רבים - לכאורה קשה שהרי בצרעת זה הפסד מועט, וכדקרי ליה במתני׳ דנגעים ׳ממונו הבזוי׳, ומ"מ חסה תורה ע"ז. ועי' בס' מנחה טהורה (שם). וי״ל דממנחות מוכח דלא חסה התורה על הפסד מועט של מנחה אלא דוקא גבי לחם הפנים שעולה לחשבון גדול, וכדביאר רש"י שם (ד"ה לפי).
אלא שלכאורה לפי זה יקשה מתו"כ לדברי הש"ס במנחות, שכן בתו"כ איתא שאף על ממונו הבזוי חסה תורה, ואילו במנחות מוכח שדוקא על הפ"מ הקפידה התורה, ואילו במנחת יחיד שהיא הפסד מועט לא חסה תורה ע"ז.

וי״ל שזה מחלוקת ר״מ ור״ש בנגעים, ופסק ר״ת הלכה כר״ש. כן תירץ הרב עובדיה הלוי זאיד נר"ו. והוא ע"פ מ"ש הרב המחבר נר"ו בדף קעט ע"ב אות א.

וי"ל דשאני נגעים שאין ריוח כלל בהפסד המועט, א"כ יש להקפיד עליו משום בל תשחית (וכמו שראיתי גם למהר"ר יואל שוורץ נר"ו בספרו על עניני בל תשחית, ואמ"א). משא"כ גבי מנחות שעדיף לקנותה סולת שכן אין הכל בקיאין בניפוי (וכמו שביאר רש"י מכת"י במנחות שם), והקילו דוקא בהפסד מרובה. ומינה יליף ר"ת שכשדעת מיעוט להקל, מקילינן רק בהפסד מרובה, שכן בהפסד מועט עדיף להחמיר כרבים.

ולפי הדברים האלה לכאורה יש לדחות גם הגירסא במנחות דיליף לה מוהשקית את העדה ואת בעירם, שכן שאני בעירם שאין ריוח כלל בהפסד, משא"כ בלחם הפנים שאין הכל בקיאין בניפוי וכדלעיל. וי"ל שגם בהשקאת בעירם יש ריוח, שכן למעט בניסא עדיף, וכמו שהביא הרב המחבר לעיל (בדף קעט ע"ב אות ב) בשם הרב נודע ביהודה.

ובעיקר הדין לסמוך על היחיד בהפסד מרובה - עי' בשו"ת יביע אומר (ח"י סימן נח עמוד שלד) בענין ספרדי הרוצה לסמוך על מור"ם בהפסד מרובה. וע"ע בזה בקובץ בעלי אסופות (קיץ תשע"ה במאמרו של הרב ליאור פנחס נר"ו).

שם (סוף אות ב) הביא דברי הש"ך דלעני אף הפסד מועט הוי כהפסד מרובה - ולכאורה צ״ע, שכן גבי מנחת עני לא מצינו קולא שיקנה חטים, ומי דרכו להביא מנחה, עני, ואיתא במנחות (קד ע״ב) אמר ר״י מה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הקב״ה מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני.

ואולי דברי הש״ך הינם מקור לדברי מהרש״ז אוירבך ז"ל שדולר אחד הוא הפסד מרובה (כן אמר לי מהר"ש כרידי נר"ו שאמר לו כן מהרש"ז ז"ל בערך בשנת תשנ"ד), שכן כולם עניים כד׳ הט״ז (י"ד סימן רמו אות ז) שכן הוא גבי כל מי שאין לו את הוצאות נישואי בניו. ובעיקר שיעור הפסד מרובה, עי' במש"כ בזה הרב המחבר נר"ו להלן (אות ה).

שם (דף קפא ע"א ד"ה אך) - יש להוסיף דברי הרב גט פשוט (בכללים שבסוף הספר כלל א דף קכז סע"א) שרק בנחלקו פנים אל פנים אמרינן הלכה כרבים. וע"ע בס' חזון עובדיה על תרומות ומעשרות (עמ' נא-נב).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה