יום שלישי, 20 במאי 2014

שם הספר: דרך אר"ץ - מנהגי ארם צובה - אורח חיים.
מחבר: רבי אברהם עדס.
דפוס: תש"נ.

בחודש תמוז תשע"ח יצא לאור הגליון הראשון של קובץ מעגלי אר"ץ ובו מנהגי אר"צ לבין המצרים, זכר לחרבן ובעניני אבילות. עש"ב.

במבוא עמ' כב כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב) - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל נר"ו (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). וכ"כ בס' תהילת שלמה (בנספח שבסוה"ס סוף עמוד ה) שבמערב הפנימי נהגו ללמוד חק לישראל. ומהר"א פאלאג'י בצוואתו הנד' בראש ספרו פדה את אברהם (בהנד"מ דף ט ע"א אות ג) הזהיר שילמדו  יום חק לישראל. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע א"ח סימן קנה).

בגוף הספר בעמ' יא כתב שלא נהגו לומר תיקון רחל בשנת השמיטה - עי' במש"כ במנהג אר"צ בזה בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצו).

בעמוד יב בענין עטיפת הטלית - רוב העם היו עוטפים במשך התפילה את הפלג העליון של גופם בטלית ומעבירים את הקצוות לפניהם ומשאירים אותם בין הידים והגוף, ואילו הת"ח הקפידו שיהיו ב' לפניהם וב' לאחריהם וכמו שנהוג אצל החרדים לדבר ה' בזמנינו בכל המקומות. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ומנהג הת"ח הוא כד' מר"ן בש"ע (א"ח סימן ח ס"ד): מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו כדי שיהיה מסובב במצוות. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (שעה"צ אות לט). ושם הביא מש"כ בשו"ת תורה לשמה (סימן לט) שאפשר כי הם קבלה ממשה רבינו. אולם מהר"ר יעקב חיים בתשובה שבסוף ספר ידי חיים (סימן לה) כתב שבכל אופן שילבש הציצית, אפילו ד' כנפות לפני או לאחריו שפיר דמי. ודייק לה מד' החס"ל. ע"ש. ותשובתו זו נדפסה גם בסוף שו"ת הוד יוסף (סימן לז). ועי' בהערה שם.

בעמוד יג - יש להוסיף שמנהג אר"ץ שאבל לא מניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה, ודלא כמהריט"ץ (בחי' פרק איזהו נשך דף יב ע"ב). כ"כ בס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לה ד"ה ושמעתי) בשם מהר"ר יעקב עטייה נר"ו מעיה"ק בת ים ת"ו. ומהר"ע יוסף ז"ל האריך בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חי"ד סימן כז), ומסקנתו שאף שמי שלא מניח יש לו על מי לסמוך, מ"מ עדיף להניח בלא ברכה. וכן פסק בס' ילקוט יוסף ח"ז (סימן ג אות ט וסימן טו אות א). ובס' מאור ישראל (מ"ק כא רע"א) כתב שיש להניחן בלי ברכה [ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם]. וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן מג אות ד). ע"ש.

בעמוד טז - בענין זמן תפילת שחרית, נהגו להתחיל 'ותתפלל חנה' בעמוד השחר, והתפללו שמונה עשרה לפני שתעלה השמש. וגם ביום א' דשבועות ובהושענא רבה התחילו בעמוד השחר. ושאף נטלו הלולב לפני הנץ החמה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושמע ממהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"צ) שכן עושים בהושענא רבה מפני טורח ציבור. ומהרי"ט ידיד ז"ל התפלל עמהם גם בימות החול. ואולי ס"ל כשיטת הרב בית דוד (סימן לו) שזמן הנץ החמה הוא שיעור שעה אחת לפני שתעלה השמש. וכן היה מנהג בגדאד בזמן האחרון, וכמו שכתב בבן איש חי (פרשת וישלח אות ד). ועי' בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א, דף מט ע"א ודף נ סע"ב). וכתבתי עוד בזה בתשובה.
    ושוב חקרתי את הענין והתברר לי שעמוד השחר שעליו דיברו, היינו קריאת המוסלמים הראשונה לתפילתם, ובדקתי ומצאתי שבאר"צ בימות הקיץ הוא כ-45 דקות לפני הנץ החמה. ואם מתחילים 'ותתפלל חנה' באותה שעה, בימות החול מגיעים לתפילת העמידה כמה דקות לפני הנץ החמה (ואולי הוא עישור שעה שכתב הרמב"ם, עי' בילקוט יוסף שם), וביום השבת מתפללים לאחר הנץ החמה.

בעמ' יז ובעמ' רכד כתב שהמנהג לומר 'ומכניע זדים' - וזה דלא כמ"ש מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (סימן טז), והעיר עליו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצח). ע"ש (הערת מ"פ נר"ו). והנה כדברי מהר״י שחיבר ז"ל שכ' שנהגו לומר ׳ומכניע מינים׳, כן אמר לי גם מהר"ר צדקה הרארי ז״ל (רב ק"ק מגן דוד יכב"ץ במיקסיקו) שכן נהגו באר"צ. אולם אמר לי אחי מהר״ר יוסף נר״ו שזקן א׳ העיד שהיו מנהגים שונים בזה בבתי הכנסת בחאלב. ובעיקר הדין, ע"ע בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ו ד"ה בענין למלשינים) ובס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רסט) ובס' אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס אות לז). ועתה י"ל ספר מערכי לב למהרמ"נ חדיד נר"ו, והאריך ליישב (בסימן ט) מנהג האומרים 'מינים'. ואמר לי מהרמ"נ חדיד נר"ו שכשהגיע מהר"ע יוסף ז"ל לבואינוס אייריס בשנת תשל"ז אמר למהר"י שחיבר ז"ל שישנו את מנהגם ויאמרו 'זדים', וענה לו שיעשה כן בביתו, אבל בבואינוס איירס ימשיכו במנהגם לומר 'מינים'.

בסוף עמוד יז כתב שנהגו לומר 'ועל זקניהם' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.

בעמוד יח כתב שנהגו לומר 'קוינו וצפינו כל היום' ו'חיים חן וחסד צדקה ורחמים' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.

בעמוד יח - נהגו רוב ככל החכמים והעם באר"ץ לשבת בחזרת הש"ץ. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וזה דלא כמ"ש מור"ם בהגה (סימן קכד ס"ד) בשם הגהות מנהגים, שכל העם יעמודו כשחוזר הש"צ התפילה. וכתבו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב א"ח סימן ב) ובשו"ת בית אבי (ח"ג סימן קטו אות ו) שלכאורה היה צריך להביא מור"ם מקור לדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ג) שכתב 'והכל עומדים ושומעים חזרת הש"צ'. וי"ל שאין עמידה אלא שתיקה כדרך שאמרו בש"ס. ע"ש. ויש להביא ראיה שלא כדבריהם ממש"כ בשו"ת השמים החדשים (סימן ט ד"ה וכן) בשם רבינו אברהם בן הרמב"ם שכתב שהרמב"ם 'ראה שכשיחזור הש"צ התפילה בקו"ר אחר שהתפלל בלחש, לא יתנו אוזן להקשיב ולשמוע ממנו כל העם באימה ויראה ולעמוד כעמידתם בתפילה (כצ"ל), אלא יעמדו כעומד בע"כ ויתעסקו להשיח זע"ז שיחה בטילה' וכו'. ע"ש. ודברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובאו גם בילקוט יוסף (א"ח מהדורת תשס"ד סימן קכד הערה א ד"ה אמנם) מספר מעשה רוקח בתחילתו. הרי שכתב שעומדים ומשיחים, וא"כ עמידה זו אינה שתיקה אלא עמידה ממש. ושו"ר בילקוט יוסף (שם הערה יב ד"ה א"ה) שהביא ראיה מתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם כדברינו. ע"ש.
והמנהג היה לעמוד מתחילת החזרה ועד סיום ברכת האל הקדוש, וכן ממודים ועד סוף החזרה. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. ועי' בילקוט יוסף (שם דף קסח ע"א).

בעמ' כ כתב שהיו אומרים תחנון ביום הבר-מצוה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא כל מנהגי בר מצוה שבאר"צ.

שם כתב שנהגו לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - וה"ד בס' מגן אבות על א"ח (עמוד קיח). ועי' במש"כ בגליון שם.

בעמוד כו, שאין נכנסים לחדר של ארון הקודש אלא בחליצת מנעל - וכשהרחיבו את כולל מאור אברהם ליוצאי אר"ץ במיקסיקו, ובנו בו ארון בצורת חדר נסתפקנו אם גם יכנסו בחליצת מנעל, ופשטנו הדבר ע"פ מה שסיפר מהר"ר יצחק זעפראני נר"ו שלא היתה פרוכת מכסה את ספרי התורה בתוך הארון באר"צ, ומזה גמרנו אומר להקל במיקסיקו כי שם יש פרוכת המכסה את הספרים. והוא נר"ו סיפר שהשמש היה נכנס בחליצת מנעל ומוסר את ספר התורה לזוכה בפתיחת ההיכל.

בעמוד כז - אפשר להוסיף המנהג באר"צ שלא לטלטל ס"ת לקרוא בו בבית האבל. כן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע שאין לטלטל ס"ת למי שנמצא בבית האסורים. וכן בזוה"ק החמירו בזה. והטעם הוא בגלל החיוב לנהוג כבוד גדול בס"ת ואף שיש כמה קולות בדבר, מ"מ המנהג הקדמון ברוב המקומות להחמיר בזה, וכמה מהטעמים להקל נאמרו כדי לבאר את המנהג להקל שנתפשט אצלם, אולם פשיטות הדין היא להחמיר. וכן פסקו כמה מחכמי זמנינו. וראיתי למי שכתב שלא נהגו לטלטל מקדמת דנא ברוב המקומות כי לא היה להם ס"ת מיותרים, אולם אין כן הדבר לגבי מנהג אר"צ, שם היו הרבה ס"ת בביהכ"נ שלא השתמשו בהם כי אם לכל נדרי, ואפילו לאחר שנשרפו ספרי התורה בביהכ"נ הישן בפרעות שנת תש"ח, עדיין היו יותר מעשרה ס"ת בביהכ"נ בשכונת ג'מילייא (כן העיד גם הנ"ל). ומקורות דין זה עי' בס' חזון עובדיה על אבילות (ח"ב עמוד שי), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלה), ובאתר מכון אריאל, ובתשובת מהר"ר נהוראי יהב נר"ו, ובמש"כ מהר"מ צוריאל נר"ו בקובץ שנה בשנה (שנת תשס"א), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו, ובתשובת מהר"ר רצון ערוסי נר"ו, ובאתר ישיבה יוניברסיטי. ובליקוט הלכות חנוכה למהר"ד שוויקה נר"ו (סמוך לסופו, ובמהדורת תשע"ח הוא בדף לח ע"ב) כתב דשרי להביא ס"ת לבית האבל אם אין מנהג ברור בעיר להחמיר.

בעמוד כח - היו מכניסים המת להספידו בבית הכנסת אפילו אם אינו מגדולי העיר וחכמיה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ואמר שרבים ראו כן תמהו על המנהג הנ"ל [שכן הוא דלא כמ"ש מר"ן בש"ע (א"ח סימן קנא ס"א וי"ד סימן שדמ סעיף יט). ועי' במה שהעיר אאמו"ר נר"ו בכיו"ב בס' אהלי שם על הל' אבילות שם. וה"ד בסוף ספר הזכרון אעלה בתמר (עמוד לו). ובס' עיוני הלכות הביא דעת מהר"ש ואזנר ז"ל (מח"ס שבט הלוי) להחמיר בזה. ע"ש. וראיתי בתשובת הרב נהוראי יהב נר"ו שהביא ראיה מלשון הרמב"ם שתליא מילתא במספידים, שאם הם מגדולי העיר שרי. ע"ש. וכן הביא סברא זו בשו"ת רב פעלים (ח"ד א"ח ס"ס לט) בשם הרב מעשה רקח, וכתב שיש לדחות הוכחתו בנקל. ע"ש. ובדרך כלל גדול העיר הוא המספיד, כמ"ש בס' תפארת יעקב עה"ת (פרשת ויגש עה"פ אחי וראש). ועי' בשו"ת רב פעלים (שם) שכתב שענינים אלו תלויים במנהג המקום].

בעמוד כח, בדברים הנוהגים בסעודה - בילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ג עמוד שט ד"ה ודרך, ומשם הועתק לילקוט יוסף הלכות נט"י מהדורת תשס"ד עמ' תשטז ד"ה ודרך) הביא דברי מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (עמוד מג) שבחאלב עיר מוצאו לא נהגו להסיר הסכינים מעל השלחן בעת אמירת בהמ"ז. וכ' לפלפל בדבריו. ע"ש. ויש להעיר מזה על מה שכ' בס' תולדותיו UN GRAN VISIONARIO -RABBI ITZJAK CHEHEBAR  (עמ' קסח) שמנהגם להסיר הסכינים מעל השלחן לפני בהמ"ז. ע"ש. ואמר לי מהר"א שחיבר נר"ו [ראש ישיבת בית דוד בבואנוס איירס] שמר אביו מהר"י הנז' לא נהג להסירם מעל שולחנו לפני בהמ"ז.

בעמ' כט הביא המנהג להוסיף אחר ברכת המזון 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' - והנה כתב רבינו הטור א"ח (ס"ס קפ"ט) וז"ל, ואחי הר' יחיאל כתב, נהגו להאריך בסוף ברכת הטוב והמטיב לומר הרחמן בכמה ענינים, ולא ידעתי מאין בא להם להרבות בבקשות ולהפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן וכו'. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפלל על הילד אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין הברכה לשתיה. ע"כ. מבואר שסומך על בעל העיטור למעשה. דכל כי האי גוונא לא הוי הפסק. וכ"כ רבי דוד אבודרהם בסדר בהמ"ז (דף פ"ח ע"ד).
וכתב בכף החיים (אות יד) על דברי רבינו הטור, וז"ל: והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק, כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המש"ז אות א' דוקא הרחמן לא הוי הפסק בין בהמ"ז לפה"ג יעו"ש. וע"כ כשמברכין על הכוס ואחד מבני חבורה גמר בהמ"ז קודם שגמר ברכתו המברך על הכוס, צריך ליזהר שלא ידבר שום דבור עד שיברך המברך על הכוס וישתה. עכ"ד הרב כה"ח.
ולפי מה שכתב אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים אין בזה משום הפסק כי הוא נוסח קבוע. ע"ש. ובזה גם אתי שפיר עוד הוספות שנהגו, כגון מנהג אר"צ לומר 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' וכו'. וכתב בהגש"פ שער בנימין (עמ׳ צח) שכן מנהג דמשק. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג רבי אברהם יוסף בתשובה שהתיר למי שנהג לומר בסוף ברכת המזון כנ"ל, וכן הפסוק 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', ולא חשש משום הפסק. וכנראה דעתו בזה להקל משום דהוי נוסח ומנהג קבוע, ואין בו משום הפסק. וכן ראיתי להגרב"צ מוצפי בתשובה ששיבח המנהג בזה, ושהוא מנהג עתיק יומין. ובספר מגן אבות על א"ח (עמוד קסא) הביא מנהג מערב הפנימי לומר הפסוקים 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ולפי מה שביארנו אין בזה חשש הפסק כלל [הערה זו נדפסה בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמה ע"א)].

בעמ' לא כתב שנהגו לחתום 'על המחיה ועל הכלכלה' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט). וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקע). ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר) כתב לקיים המנהג. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן (ח"ג א"ח סימן ט אות ו). וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד דף ב ע"ב).

שם - כתב בספר אשרי הע"ם (עמוד טו) שהרבה יש באר"צ שחותמים לאחר שתית יין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

בסוף עמוד מב - אמר לי המו"ן יוסף שאמי הכהן נר"ו שנהגו לברך באר"ץ על הלוביא שהחיינו. ועי' בזה בס' ברכת ה' (ח"ד עמ' קנ), ובס' ברכת השיר והשבח (עמוד כד), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכה סעיף מב), ובקו' עומקא דפרשה (גליון תכ עמוד ז אות ג ואות יד).

בעמ' מג כתב שנהגו לומר 'שומר את עמו ישראל מכל דבר רע לעד אמן' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

שם - אפשר להוסיף המנהג לשבת באמירת למנצח בנגינות וגו' שלאחר מנחה, ובאמירת שיר למעלות וגו' שלאחר ערבית (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו), והוא כדעות האומרים שיש לשבת שעה א' לאחר התפילה, עי' בערוך השלחן (סימן צג אות ד) ובכף החיים (שם אות א) ובהלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (בירור הלכה אות ב).

בעמ' מט, בענין אמירת שיר השירים בליל שבת - גם אמרוהו כשחל יום טוב ביום ו', וכן בשבת חוה"מ. אולם בי"ט שחל בשבת לא אומרים אותו. כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו. ואמר גם שבקהילת יוצאי אר"צ בניו יורק נחלקו בזה אם המנהג לאומרו כשחל י"ט ביום ו' ובשבת חה"מ.

בעמ' נד הביא שבהולכת ספר תורה כשעולה הבר-מצוה לתורה בפעם הא' שרים הפיוט יומא טבא דרבנן או נעה מבית אביה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא עוד מנהגים בזה.

בעמ' סה כתב שנהגו לחבר פר' קרח לפר' חקת - ע"ע בזה בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות א).

בעמ' סו - בענין הפטרת ויצא, מפטירים 'ועמי תלואים' כמנהג הספרדים, ומסיימים ב'תלמי שדי'. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שכן כתב מהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"ץ) בספרו על ההפטרות.
וכתב לי בזה מהר"ר רחמים הכהן נר"ו וז"ל: מצאנו תלאות בדרך ההפטרה לשבוע הבא פרשת ויצא שמנהג הספרדים הוא לקרוא ועמי תלואים למשובתי, ויש שינויי מנהגים בחומשים ותיקון קוראים באיזה פסוק גומרים, שיש אומרים עד תלמי שדי ויש ממשיכים עוד פסוק ויברח יעקב עד ובנביא נשמר, ויש מוסיפים עוד ששה פסוקים עד תלאובות, ועלה ונסתפק בלבנו מה מנהג שלנו.
וברוב החומשים ראיתי שגומרים עד ובנביא העלה כך הוא בחומש הוצאת וגשל ובחומש סוכת דוד ובתנ''ך הוצאת קורן הביא מנהג זה ושיש נוהגים עד תלמי שדי. וברמב''ם בספר אהבה בסדר ההפטרות כתב לקרוא ועמי תלואים עד ובנביא נשמר.
והנה לא מובן המנהג שמסיימים עד תלמי שדי כיון שכל ענין הפטרה זו לפרשת ויצא הוא ויברח יעקב ולא קוראים אותו, ולא עוד אלא שמנהג האשכנזים הוא רק להתחיל ויברח יעקב והלאה עד סוף ספר הושע.
ואע''פ שיש למצוא קשר מקודם לזה בפסוק וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו שאיתא במדרש תנחומא שאמר לו המלאך שיניח אותו כיון שגם יעקב צריך לילך לבית אל לקיים נדרו אשר נדר והנדר כתוב בפרשת ויצא והוא קשר חלש מאד כיון שלא רמוז בפסוק כלל ענין הנדר, כך ראיתי בספר שפי' קשר ההפטרה לפרשת השבוע ולי נראה קשר יותר אמיץ דכתיב שם בית אל ימצאנו ופי' הרד''ק שהוא בלשון עתיד אבל פירושו בלשון עבר כלומר שגם מצא את המלאך מקודם לזה בבית אל והיינו בפרשת ויצא ויפגע במקום, אמנם הרד''ק בשם אביו ורש''י ומהר''י קרא ואבן עזרא כולם פי' בלשון עתיד שהמלאך בישר אותו שימצא את המלאך בבית אל כשיחזור לשם והיינו בפרשת וישלח.
מ''מ עדיין קשה למה לא קוראים עוד פסוק של ויברח יעקב שהוא ממש מענין הפרשה וכל הענין לקרות ההפטרות הוא מענין הפרשיות, ואולי כיון שלא קוראים כ''א פסוקים צריכים לגמור הענין ולכן עד תלמי שדי נקטו ששם נגמר הענין, ואם ימשיכו ויברח יעקב יצטרכו לקרות עוד כמה פסוקים (שכך נראה לי שהוא המנהג שקוראים עוד שמנה פסוקים עד תלאובות שנקטו דא''א לגמור בובנביא נשמר כיון ששם לא נגמר הענין ועדיין אין שם רק כ' פסוקים ולא כ''א) ולכן לא רצו להמשיך וסמכו על הקשר החלש הנ''ל, ומ''מ צ''ע שהיו יכולים לקרות ויברח יעקב ועוד הפסוק ובנביא נשמר ועוד פסוק אחד כבר הם כ''א פסוקים ואי משום שאין הענין נגמר יפה וחרפתו ישיב לו אדניו, הרי גם על תלמי שדי אינו יפה, שמדבר שהיו זובחים שוורים ומזבחות לע''ז על תלמי שדי. ולכן צ''ע מה טיבו של מנהג זה.
ויש לומר דאולי השתרבב המנהג בטעות לקרוא עד תלמי שדי, דהרי באיזה חומשים הובא שיש שהיו נוהגים לקרוא ועמי תלואים בפרשת וישלח במקום חזון עובדיה, ושם ניחא שיגמרו עד על תלמי שדי כיון שעיקר הענין של פרשת וישלח כתוב בתוך הפסוקים ובאונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו (שלפי רוב המפרשים הוא שבישר שילך לבית אל אחרי שהתאבק עם המלאך כמו שזכרנו לעיל והיינו מה שכתוב בפרשת וישלח פרק ל''ה) ולכן שם אדרבה לא צריכים לקרוא ויברח יעקב, ומזה נולד הטעות שגם מי שהיה קורא בפרשת ויצא חשב שהמנהג הוא עד תלמי שדי. יורינו מורינו ושכרו כפול מן השמים. עכ"ד נר"ו.
וזה אשר השבתי לו (בתו"נ): הנה מש"כ שב'תלמי שדי' נגמר הענין, משא"כ ב'ובנביא נשמר', לא פשוט הדבר, שכן נראה שב'תלמי שדי' לא נגמר הענין (עי' ברש"י פסוק יד ש'ובנביא העלה' הוא תוכחה על ביזוי הנביאים), וגם 'בארץ תלאובות' הוא לא סיום הענין, שכן בפסוק שלאחר מכן מיירי על הגעתם אח"כ לא"י, וכמו שביאר רש"י, והוא המשך הענין. גם מש"כ שעד 'וחרפתו ישיב לו אדוניו' הם כ"א פסוקים, אין הדבר כן, ואינם כי אם כ' פסוקים. ועי' בתנ"ך הנדפס ע"י יוהאן סימוניס בשנת תקי"ב (עמוד רסא) שכ' שמסיימים ב'תלמי שדי'. ובארחות חיים למהר"ח ן' עטר (הנד' בויניציאה תק"ב, דף נ ע"א) כ' שמנהג הספרדים לסיים ב'תלמי שדי', ויש קהלות ספרדים המסיימים ב'בארץ תלאובות'. וכן הוא בחמשה חומשי תורה הנד' בויניציאה תע"ט (בהפטרות שבסוה"ס דף יח ע"ב). ורבינו דוד אבודרהם (לאחר דיני שמחת תורה, בדפוס ירושלם תשכ"ג עמוד שא) כתב לומר עד בארץ תלאובות. וכתב בספר ההפטרות השלם (עמוד תקנז) שמנהג התימנים כהרמב"ם.
וע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר ההפטרה (עמוד מא) מש"כ בזה. ואפשר להוסיף על דבריו, שיש גם סמך למנהג המסיימים ב'תלמי שדי', ממה שכתוב (בפסוק ט) 'ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי', וביאר רש"י לפשוטו של מקרא 'אתה אומר מצאתי און לי ע"י עושק ומאזני מרמה, ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שם הבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אף אני היודע ונפרע ממאזני מרמה העשויים מבלי הבין ומהטומן משקלותיו במלח כדי לרמות'. וכמו כן נפרע הקב"ה מלבן והחזיר ליעקב את כל אשר רימהו.
גם יש קשר במה שאמר הכתוב (פסוק ז) 'ואתה באלהיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלהיך תמיד'. ופרש"י, בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך אתה יכול לסמוך ותשוב אליו רק חסד ומשפט שמור ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד. וביאר במצודת דוד, תשוב, ענין ההשקט ומרגוע, כמו בשובה ונחת (ישעיה ל). וכן מצינו בפרשה שהקב"ה הבטיח ליעקב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך', והיינו דוקא אם ישמר שלא יחטא כמו שאמרו בברכות (ד ע"א).

בעמ' עז - כנראה שמנהג אר"ץ היה להפטיר 'וערבה' בשבת הגדול רק כשחל בער"פ, ובשאר שנים מפטירים בפרשת השבוע. כ"כ בס' ויעתק מש"ם (מנהגי ניסן עמוד ב).

בעמ' עט כתב שלא נהגו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמוד פא, במנהג לומר בליל הסדר 'משארותם' וגו' - עי' בזה גם למהרי"ח בס' ברכת הרי"ח (ח"ב דף קפד ע"א).

בעמ' פה כתב שכנראה המנהג הקדום היה שלא לגלח הזקן בימי העומר - וע"ע להלן (עמ' קעב). ובעיני ראיתי את מהר"י שחיבר ז"ל מאר"צ (מח"ס יצחק ירנן) שגילח זקנו בימי העומר. וע"ע להלן (עמ' קיב) שבני אר"צ נהגו בזמן הקדום לגדל זקנם כל השנה. וא"כ המנהג לגלח הזקן בימי העומר הוא מהזמן האחרון כשנחלשה שמירת המצוות אצל בני אר"צ. ועי' בס' נר יום טוב (סוף פרק לז) במנהג תימן בזה.

בעמ' פו כתב שמנהג אר"ץ לשבת בקריאת עשרת הדברות, וציין לתשובת מהרא"י וולדנברג ז"ל בקובץ אור תורה (סיון תשמ"ז סימן קלא) שרבים מקהילות הספרדים נהגו לעמוד - תשובה זו חזרה ונדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן כו). וע"ע בשו"ת אדני פז למהר"ר דניאל אזולאי נר"ו (סימן א).
ומה שהביא עוד הרב המחבר מדברי שו"ת ישכיל עבדי לחזק המנהג לעמוד - עי' במה שדחה דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט).
   ומה שהביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד - הנה ע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד (וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף א"ח ח"ב סימן קמה אות יב ובס' הלכה ברורה סימן א אות יד). ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז הקדמון (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ. ועי' בקונטרס נשמע קולם - לדקדק באמונה (עמוד ל ובעמוד לב בסופו).
   אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם [ויתירה מזו מצינו בקובץ משנת יוסף (גליון ז עמוד רמג). ע"ש]. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
גם מצינו כיו"ב בס' פתח הדביר (סימן רכ אות ב) שכתב להקל בהטבת חלום בשבת דלא כהגאונים, אף שמהיות טוב כתב להחמיר. ע"ש. ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכ סעיף ח ובשער הציון אות יד) כתב להשיג עליו ולהקל, וכ"כ בס' חזון עובדיה על ברכות (עמוד שפה), והביאו דברי הרב יפה ללב (סימן רכ אות ד) שהשיג ע"ד הרב פתח הדביר וכתב שמנהג איזמיר להקל בזה. ופסקו כהמנהג נגד הגאונים, אף שמנהג זה יש בו עקולי ופשורי, שכן הרב פתח הדביר כתב שמנהג איזמיר להחמיר בזה. ומה שכתב בחזון עובדיה (שם) שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים באמירת אבינו מלכנו בשבת, לכאורה יש לחלק, שכן אבינו מלכנו הוא נוסח קבוע ולכן אינו מצטער בזה, משא"כ אמירת רבש"ע וכו' והטבת חלום שהוא דוקא כשראה חלום רע או שמסופק בו, ובודאי יזכור צערו באומרם. ומה שדייק כן בס' חזון עובדיה מדברי המג"א (סימן קכח אות ע) שהשוה בין אמירת רבש"ע וכו' לאבינו מלכנו, היינו דוקא למנהגם שאומרים כן בכל נשיאת כפים, וכמ"ש גם המג"א להלן (סימן קל אות א). והן אמת שראיתי בספר הלכה ברורה הנ"ל (סימן קל בירור הלכה אות ד) שהביא בשם הרב אליה רבה (סימן קל אות א) בשם שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תקג) להקל בכיו"ב, ולא מצאתי תשובה זו כי אם בסימן תרג, והיא תשובת רב שלום גאון, אמנם לא הביאוה הרב פתח הדביר והרב יפה ללב והרב חזון עובדיה, ולמרות כן פסקו להקל שלא כהגאונים.
ועתה י"ל קובץ בית נאמן (גליון ק עמוד ב) למהר"מ מאזוז נר"ו, וראיתי שם שהביא ראיה שדעת רבינו יצחק ן' גיאת שאין בזה משום תרעומת המינים. ע"ש. וכ"כ עוד שם (גליון קיג דף ה ע"א)  להביא ראיה אף מדברי רס"ג דשרי. ע"ש.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.

שם - נהגו כל העם להיות נעורים כל הלילה בבית הכנסת בליל א' של חג השבועות, והיו מתחילים תפילת שחרית בעמוד השחר. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. וזה דלא כמנהג מערב הפנימי שכשגומרים את קריאת התיקון הולכים לישון עד תפילת שחרית.

בעמוד פח, שלא נהגו לברך שהחיינו בהדלקת נרות בערב יום טוב - וכן העיד מו"ר מהר"ש טוויל נר"ו (רב קהילת מגן דוד במיקסיקו) בשם מהר"י שחיבר ז"ל (מח"ס יצחק ירנן). וכן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו בשם המו"ן יעקב ידיד נר"ו, ושכן המנהג אצל יוצאי אר"צ בניו יורק.

בעמוד צא אות ב - יש להעיר שמנהג אר"צ הוא להקל בהדלקת אור החשמל ביום טוב, והחמירו שלא לכבותו. וכבר דנו בזה הפוסקים, עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ו), ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד נג), ובהסכמתו לשו"ת זהב שבא למהר"ש דיין ז"ל, ובשו"ת חמדה גנוזה, ובשו"ת שמש ומגן (ח"ב א"ח סימן סה וח"ג סימן נז אות יב), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תקב).

בעמוד צד כתב שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד י' באב - וכן נהגו בטורקיה, אלא שבא"י נהגו להחמיר ר"ח. כ"כ בס' פריו יתן (ס"ס מה) בשם שו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן לו) ושו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א).

שם כתב שנהגו להחמיר בתספורת בשבוע שחל בו ט' באב בלבד - וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א) שכן המנהג. והובאו דבריו בס' פריו יתן (ס"ס מה). ובס' תורת המועדים על בין המצרים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ה אות כה) הביא מנהג ג'רבא להחמיר בזה מי"ז בתמוז. ע"ש. וחיזק מנהג ג'רבא בזה מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' בית נאמן (גליון כא דף ב רע"א). ושם (בדף א סע"ב) הביא מנהג תונס להחמיר מר"ח. ע"ש. ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס, מנהגי צומות ותעניות סוף אות ז) כתב שנהגו להמנע מר"ח [והוא כמנהג שהביא מהר"י מברונא, וה"ד בס' תורת המועדים שם], והיו יחידים שנהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש. והו"ד בס' מגן אבות אורח חיים (עמוד רסט). ע"ש.

בעמ' צה כתב בענין ברכת שהחיינו בבין המצרים ובשבתות שבינתיים - ע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' שכ-שכא), ובס' פריו יתן (ס"ס מה) ובקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון כא עמוד א).

שם כתב שבשבת מברכים של חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' - עי' במה שהביא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפד). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א).

שם כתב שלפני ערבית ליל תשעה באב אומרים שירת האזינו ומגילת איכה - ויש להעיר שממ"ש מר"ן בש"ע (סימן תקנט סעיף ב) נראה שאומרים מגילת איכה לאחר העמידה.
   ובדבר שירת האזינו, הן אמת שכתב מר"ן בב"י (סימן תקנט) שמנהג העולם לאומרה בשחרית במקום שירת האזינו. ואף בזה יש שלא הסכימו לדבר, עי' בכף החיים (אות לב) ובמועד לכל חי (סימן י אות ס) ובספר זה להלן (עמ' קעז). אולם המנהג לאומרה לפני ערבית נראה שמקורו ממש"כ נתן העזתי לתלמידיו, עי' בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף טז ע"א). ועי' בספר זה לעיל (עמ' נ) מה שהביא הרב המחבר נר"ו שנכוו בחאלב באמונת ש"צ, ושלכן השמיטו לאחר מכן את בפיוט לכה דודי את הבתים הקשורים לגאולה [ועי' בקו' חמדת יוסף הנ"ל (דף כו ע"ב) שהביא שינוי בפיוט הנ"ל מספר חמדת ימים, ושיש חשד שהשינוי בא מש"צ ותלמידיו. וע"ע שם (דף נ ע"ב סד"ה ידיע)] .
וממש"כ ב-https://www.youtube.com/watch?v=bFpTpw2ADMM נראה שכן גם מנהג כורדיסטאן לומר שירת האזינו בליל תשעה באב. וממש"כ ב-http://shituf.piyut.org.il/piyut/4950 נראה שכן גם מנהג בבל.

בעמ' צט כתב שלא נהגו לומר ברכת 'שעשה לי כל צרכי' בתשעה באב - וע"ע להלן (עמוד קעז). ועי' במנהג ג'רבא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מט).

שם כתב לומר חצי קדיש לפני ההפטרה בשחרית של תשעה באב - וכ"כ עוד להלן (עמוד קב) בשם הרב מגן בעדי. ועי' במה שהאריך לחזק המנהג בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפה). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א ואות יא).

בעמוד קג כתב שהמנהג לישון על הארץ בתשעה באב - וכן מנהג ג'רבא, וכמ"ש בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מח). ע"ש.

בעמוד קיב, שנהגו באר"ץ לגדל הזקן - עי' בתחילת קונטרס תפארת אדם להרב ח"ח, שבמדינות שנהגו לא לספר הזקן אפילו במספרים אין להתיר, וטעם המנהג שלא יבואו בהמשך הזמן לידי גילוח האסור, וכן עד"ה.

בעמוד קיג - לא נהגו באר"ץ לאכול לחם עם צמוקים בר"ה כמו שמצוי בזמנינו. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו.

בעמ' קכג כתב שלא נהגו לברך על הדלקת הנר בערב יום הכיפורים - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמ' קלד - נהגו לומר לישב בסוכה בציר"י תחת הלמ"ד (כן העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו). ועי' באתר ישיבת כסא רחמים שהובאו דברי מהר"ע יוסף ז"ל בספר חזון עובדיה (סוכות עמוד קעב) לומר בחירי"ק, ודברי מהר"מ מאזוז נר"ו בירחון אור תורה (תשרי תשס"ו סימן יב אות ב) לומר בציר"י. וכ"כ עוד בקובץ בית נאמן (גליון פג דף ד סע"א). גם מהר"ר אברהם יוסף נר"ו כתב בזה באתר מורשת.

בעמ' קלה - העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו שראה את אביו ז"ל אוגד את הלולב והיה מניח הדס א' מימין וא' משמאל וערבה מעל כל א', וההדס השלישי מעל השדרה, והוא כמ"ש בכף החיים (סימן תרנא אות יד) בשם הרב פרי עץ חיים (שער כט סוף פ"א). ע"ש. וכ"כ בס' חזון עובדיה על סוכות (דף שמג ע"ב) בשם האחרונים.

בעמ' קלו כתב שהנשים אינן מברכות על הלולב - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר מתעלם מספר כתר שם טוב, שכתב שבסוריה בירכו הנשים אחר מצוות עשה שהזמן גרמא. ומעוד פוסקי יוצאי סוריה וחלאב. וברור שהנשים לא בירכו על כל מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מה שנהגו. עכ"ל.

בעמ' קמג כתב בשם מנהגי ביהכ"נ באר"ץ שבסו"ס הולך תמים (עמ' קלט) שיש שנהגו באר"צ להדליק ב' שמשים. ע"ש. ושוב כתב (בעמ' רח) שמהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) ביטל מנהג זה בביתו כי לא מצא לו זכר בדברי האחרונים. ע"ש. ושוב כ' (בעמ' רכא) שאמרו לו שעדות זו אינה נכונה, ועד סוף ימיו הדליק מהר"ע עטייה ז"ל ב' שמשים. ע"ש.
   וכשביקר בעי"ת מיקסיקו יע"א (בחנוכה תשע"א) הדו"מ מהר"ר דוד עטייה נר"ו, בנו של מהר"ע ז"ל הנז', שאלתיו על פתגם דנא, והעיד שבמשך תקופה אביו הדליק את הנר הנוסף, ובסוף ימיו הפסיק. וכ"כ בס' שלמא בעלמא (סימן תרעג).
   ובעיקר המנהג, עי' בקו' תורת אמך על חנוכה (סדר ההדלקה אות ד) שהביא מספר נחלת אבות (עמוד קנו) שכן נהגו גם יהודי לוב. ואמר לו מהר"צ בוארון (חבר ב"ד הגדול בירושלם) שנהגו כן בבית הכנסת דוקא.

בעמוד קמו כתב שנהגו ללמוד עשרת הדברות במוצאי שבת שירה, ולמכור כל דיבור בנפרד, ולשורר פיוט השייך לט"ו בשבט - אפשר לבאר הקשר לט"ו בשבט, כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ולכן תורמים כסף למען התורה ביום זה שהוא ר"ה לאילן, וכבר מצינו כיו"ב לענין ט"ו בשבט ששייכוהו לאדם, כי האדם עץ השדה, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן קלא).

בעמ' קס כתב שלא נהגו באמירת 'ברוך שפטרני' בקריאת התורה כלל - אולם במאמרו שבסוף קובץ מצות אברהם כתב הרב המחבר נר"ו שכן נהגו. ע"ש. ואמר לי הא' אליהו זיתוני נר"ו (מו"ל קובץ 'מצות אברהם' הנ"ל) שהמובא בקובץ היא משנה אחרונה של הרב המחבר.

שם בסוף העמוד - מנהג ארם צובא לומר נקדישך ונעריצך, השי"ן והצד"י בקמץ והכ"ף סופית בשבא. כ"כ הרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן י). ועי' בקונטרס 'נשמע קולם - לדקדק באמונה' שהאריך לחזק המנהג.

בעמ' קסג, שלא נהגו לומר הושיענו ביום ו' - ובס' מגן אבות למהרמע"א לבהר נר"ו (א"ח עמוד קיז) כתב שיש שנהגו כן במערב הפנימי. ע"ש.

בעמ' קסד, במנהג שלא לומר הושיענו ביום ו' - ע"ע בשו"ת לב חנון (סימן עג ד"ה והיה אפשר).

בעמ' רי כתב שביטלו מנהג התחפושת בפורים - בעיקר מנהג זה עי' בס' תהלתו בפי להרמ"ז (עמוד כג, ובהנד"מ עמוד מג) ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס עמוד שעז) ובס' סנסן ליאיר השלם (בתשובה סימן יב עמוד שעח ובדף תא ע"ב ות"ג ע"ב) ובספר ילקוט יוסף על פורים (עמוד קצח ועמוד תרפה) ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו על פורים (סימן ח אות ה) ובקובץ תורת אמך (גליון ח דף ב ע"א).

בעמ' ריג - יש להוסיף בזה מנהג אר"צ לברך הגומל בנסיעה מאר"צ לדמשק, וכן להיפך (כן אמר הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו שהעידו לו שכן המנהג). והוא כדברי מר"ן בש"ע שכל הדרכים בחזקת סכנה. ודנו בזה האחרונים, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"א א"ח סימן יג וח"ט א"ח סימן קח אות קט) ובס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עז ועמוד קסו והלאה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן רצה) ובספר אוצר פסקי הסדור (עמוד צט) ובספר פריו יתן (סימן לד).

בעמ' רטו כתב שנהגו לברך ואח"כ להדליק נרות שבת - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר התעלם לחלוטין מהגאון הרב עזרא עטייה ע"ה שאמר שבאר"ץ הנשים בירכו אחר ההדלקה, והו"ד בס' פדה את אברהם למהר"א מונסה ז"ל (ח"א עמוד שיא) שכן הוא מנהג אר"צ ודמשק, ומשם הועתקו הדברים בס' עלה עזרא (עמוד פה), וכן מהרב יעקב חיים סופר נר"ו בס' מנוחת שלום (סימן ז) שהביא בספרו סימוכין לכל עדה ועדה. עכ"ל.

בעמ' ריז כתב שהמנהג לומר 'וה' ער לא ינום ולא יישן' - עי' בזה באריכות בשלמא בעלמא (בתפילת שחרית של שבת).

שם כתב שהמנהג לאכול מיני מגדים לפני המוציא - וכן סיפר לי הגמו"ן דוד בר אברהם קצין ז"ל שכן ראה בבית שאר בשרו מהר"ר עבדיה הדאיה ז"ל (מח"ס ישכיל עבדי ועוד) כשהזמינו לסעודת שבת שאכל כמה דברים לפני המוציא. גם עי' בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ו ס"ס כו) שהביא דברי האחרונים שהסכימו למנהג זה. ומש"כ בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעד) להעיר על זה משום קידוש במקום סעודה, אפשר לומר שנחשב שמתחילים בסעודה כשאוכלים את הדברים המקדימים לה, ויתירה מזו כתב בס' עץ חיים (הנז' להלן) שאין זה משורת דרך ארץ להתחיל בפת.
ומש"כ עוד שכן מנהג מקצת התימנים - הנה מהר"י צאלח בעץ חיים (ח"א דקי"א סע"ב) כתב שכן מנהג תימן. וכ"כ בשתילי זתים (סימן רפח ס"ק יג). וכ"כ מהר"ר יוסף צובירי ז"ל בסידור כנסת הגדולה ח"א (ריש עמוד שצג), ובהסכמתו לספר קידוש כהלכתו. וע"ע בס' קידוש כהלכתו (פי"ט סעיף ח), ובהסכמת מהר"ש דבליצקי נר"ו לספר הנ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לגיטין (ע ע"א).

בעמ' ריח כתב בענין הברכה על ההלל בראש חודש - ועי' במה שכתב על דבריו בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קצא-קצג), ודבריו חזרו ונדפסו בחלקם בס' אהלי שם על ש"ע א"ח (ח"ב עמ' תרעז-תרעח). וע"ש בגליון. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל (בהקדמה ד"ה וכעת, ובעמוד ריא אות א), ובספר מגן אבות (א"ח סימן רלה) ובגליון שם. ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ה אות ג) כתב במנהג מערב הפנימי בזה.

בעמ' רכ, כתב שנהגו באר"צ שלא לאכול טחינה בפסח - אולם אמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו (ראש כולל ארם צובא במיקסיקו) שמנהג אר"צ שלא נמנעים מאכילת טחינה בפסח.

בעמ' רכד, הביא הנוסחא 'למינים ולמלשינים ולמוסרים' - אולם בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג סימן ו ד"ה בענין למלשינים) כתב שהנוסחא הנכונה היא 'למלשינים ולמינים'.

העיר מ"פ נר"ו, שהמחבר פשוט החליט לכתוב על כל נושא חוץ מעניין "ברוך הוא וברוך שמו" שלא הביא את העניין בספרו כלל. (וכאמור יוצאי חלאב עונים על כל ברכה וכך נהג הרב ישכיל עבדי). ע"כ. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה דף רב ע"א) שכן הוא מנהג אר"צ, וכתב עוד שם (בדף רה ע"א) שכ"כ בס' שלחן המלך (סימן כג אות לד). ע"ש. וכן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו יליד אר"צ שכן נהגו בביתו באר"צ. וכתב המו"ן כהר יוסף דאיה נר"ו יליד אר"צ שמשפחת אמו לא היו עונים ב"ה וב"ש על ברכות שיוצאים בהם י"ח. ובעיקר הדין, ע"ע בס' אהלי שם (שם), ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"א א"ח סימן יג וח"ג א"ח סימן ט אות ה), ובספרו כה לחי (עמוד צט), ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף קסח רע"ב ודף קע רע"ב), ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א), ובספרו עין יצחק (ח"ג עמוד קפב ועמוד קצד), ובקו' מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט), ובקו' תורת אמך (גליון ז עמ' א-ב), ובירחון אור תורה (תשרי תשל"ג סימן נט ואלול תשע"ה סימן קלז מכתב י), ובקובץ שמחת התורה (גליון ז עמוד רנו).

והנה הרב המחבר נר"ו לא הוציא לאור על מנהגי יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, אלא קונטרס נוסף על עניני נשואין בלבד. ואמ"א. ובענין הנפיחה, כתב בשו"ת דבר שאול (חלק יורה דעה לפני סימן ו) שבאר"צ אין אוכלים מבשר הנפיחה, ונוהגים להטריף סירכא כל שהיא. ע"ש.

ובענין חלב עכו"ם - כתב בספר אשרי הע"ם (סימן קטו אות ג) שבאר"צ הכל נוהגים היתר ביאגורט, והקימאק מיעוט נזהרים בו. ובס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא) הביא דברי האחרונים בזה.

ובענין פאת הזקן - עי' בס' דרך אר"ץ (עמוד קיב) ובמש"כ בגליון שם.

ובענין תלמוד תורה לילדים - ראיתי מכתב מהמו"ן יעקב סתהון ז"ל ששלח למהרי"ח זוננפלד ז"ל (מח"ס שלמת חיים ועוד)  אי שרי לשנות בארגנטינה את המנהג שנהגו באר"ץ בלימוד הילדים, וכתב שבתחילה לימדו כמו שהיה נהוג באר"ץ, וז"ל: כשהילד נכנס לת"ת בן ארבע או חמש שנים מתחילים ללמדו א"ב ואח"כ את התנועות ואח"כ לחבר את האותיות למלות ולבטא את המלה בבת אחת ולזה קורים בלשוננו 'אסאקאר' באלו הלמודים הילד הפקח מוציא יותר משנה והבינוני והטפש מוציאים משתים עד שלש שנים ואח"כ מלמדים אותו תפלה (כמובן בלתי שום הבנה) ואח"כ פרשה בטעמים ואח"כ לשון (ג"כ בלתי הבנה כלל) ומעט נביאים וכתובים עד שיהיה בקי בשוא נע ונח בחטף ופתח בדגש רפה ומפיק ובזה הילד מוציא גם כן משתים עד שלש שנים ובמשך כל אלו השנים הילד יושב על הספסל ארבע שעות רצופות ליום ובימי החום אשר בתה"ס של הממשלה סגורים הוא יושב שמונה שעות ליום וחוזר לו כל היום על הלמוד מבלי להבין אף מלה אח' ואך עתה
כשיהיה חמש שנים בת"ת ושלש שנים שהוא יודע לקרא ולומר חומש מתחילים לבאר לו את הפרשה בערבית לא שמבארים
לו את משמעות כל מלה בדברים שהילד מבין אותם פחות או יותר כי אם מלמדים אותו לקרא הפרשה בשרח ערבי קשה
ההבנה גם לנו אנו שגדלנו בסוריה ומכירים את השפה הערבית ובזה מוציא הילד ג"כ שנה או שנתים עד שילמוד ויחזור על
למודו זה שלמדו המורה במשך כל השבוע מבלי לטעות אך אם הוא קורא כתוכי הזה שמדבר ואינו יודע מה שהוא מדבר
ואח"כ כשהוא כבר בן אחת עשרה שנה הוא נכנס ללמוד דרז"ל עין יעקב ואח"כ גמרא עד שימלאו לו י"ג שנים והוא יוצא
לעבוד ומתנהג כמו שזכרתי למעלה. והנה אם שיטה זו הצליחה או היתה מצלחת בעירנו ואלו שלמדו עפ"י השיטה הנ"ז נשארו בגדלותם נאמנים לתורתם והלכו בדרכי אבותיהם זה היה מסיבות רבות שסיעו לזה. האחת ששמה שפת המדינה היא ערבית וגם הרבה מן הילדים לומרים לקרא ולכתוב את השפה הערבית ובזה הם משתלמים בה כ"כ היטב עד שהם בקיאים בה בטוב וזה עוזר להם להבין את מה שלומדים בת"ת ועוד כי שמה השפה הערבית היא המדוברת בבית ובשוק ובכל המקומות לא כן אצלנו ששפת המדינה והשפה המדוברת בשוק ובין הילדים ובבתי הספר של הממשלה היא השפה הספרדית ולא עוד אלא שיש הרבה משפחות שגם בביתם מדברים עם בניהם רק בשפה הספרדית ובכן השפה הערבית אינה מובנת לרוב הילדים ובפרט השרח הערבי שמלמדים להם הוא אינו מובן גם להרבה מן האנשים שנתחנכו ונתגדלו בסוריה וקורים אותו רק מן השפה ולחוץ מבלי להבין מה שקורים. הסבה השנית כי שמה בערי סוריה הילד אינו הולך לבית ספר אחר כי אם להת"ת ולכן הוא חושב שכך סדר הלימוד ושצריך ללמוד תחילה איזה זמן בלתי הבנה וכשיהיה בקי בלמוד בטוב יתחיל להבין אכן אצלנו שהילד הולך לביה"ס של הממשלה ואחרי הכנסו שמה בחדש אחד או שני חדשים כשהוא מתחיל לקרא ולפטפט איזה מלים כבר הוא מבין אותם ובבואו אצלנו והוא יגע כ"כ בלמודו מבלי להבין מאומה בשנים הראשונות הוא קץ בלמודים כאלו ואינם מתחבבים עליו כלל ולכן הוא רואה את הלמודים האלו כעול כבד מאד והוא ממתין ומצפה מתי יהיה לו שעת הכושר לפרוק מעליו את העול הזה. והסבה השלישית היא כי שמה בעירנו הילד אינו יודע לקרא בשפה אחרת ואין שם עתונים כ"כ ולכן ביום ובעת שאין לו מה לעשות הוא לוקח לו איזה ספר יהיה חומש או אגדה והוא קורא בו ובזה אינו שוכח
את למודו שלמד בקטנותו אכן אצלנו שהוא הולך לבתה"ס של הממשלה ולומד שמה את ספת המדינה ופה יש כ"כ עתונים
יומיים שבועונים ירחונים עד אין מספר וכלם מלאים דברי חשק ועגבים וכפירה עד שהילד לא רק שאינו פותח לפניו שום
ספר מספרי הקד' ללמוד בו אלא שהוא נוטה מדרך הטובה שנתחנך בה וכו'. וראיתי גם במכתב מהר"ש סתהון ז"ל (מח"ס דבר שאול) שלא הסכים שיחליפו את שיטת הלימוד, וכתב וז"ל: הנה אם תקבלוהו הנה אתם משנים מדרכה של תורה שלימדונו קדמונינו זה כמה אלפי שנים וכל המשנה ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה. ועד עתה לא מצאנו ראיה שמותר ללכת בדרך זה או בדרך אחרת לא בש"ס ולא בפוסקים, נמצא שכל חכמי ישראל שבאו מימות משה רבנו ועד עתה לא הסכימו על דרך זה מדלא הזכירוהו ואנחנו חולקין על כל חכמי ישראל ח"ו וכו'. ובמכתבו של מהר"י ידיד הלוי ז"ל (מח"ס ברכת יוסף ועוד) להמו"ן יעקב סתהון ז"ל לא הסכים שילמדו בעברית, כי אם בערבית או בספרדית בהוספת ביאור הדברים. והסכימו לדבריו מהרי"ח זוננפלד ובית דינו. גם מהרי"ח זוננפלד ז"ל כתב לו בזה במכתב נפרד ולא כתב לאסור באופן מוחלט הלימוד בעברית. עש"ב.

ובענין פדיון הבן - יוצאי אר"צ בעי"ת מיקסיקו יע"א נהגו שהאשה תלבש את שמלת כלולותיה בפדיון בנה בכורה. וכן ראיתי שנהגה אשתו של מהר"ש מזרחי ז"ל (מח"ס דברי שלום), כמובא בספר תפארת בנים אבותם (עמוד קצ). אולם באר"צ לא נהגו כן. ואף יוצאי אר"צ בניו יורק לא נוהגים כן (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו).

ובעניני אבלות - העיד הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו שנהגו שהאשה בתוך י"ב חודש על אביה ואמה הולכת עם בעלה לבית המשתה. ושכן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. וכבר כתב בשו"ת אגרות משה (חי"ד ח"א סימן רנה) להקל בזה מעיקר הדין.

ובענין כיסוי ראש לאשה, האם מהני בפאה נכרית - הנה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר כתב שנהגו להחמיר. וכן אמר מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב ק"ק מגן דוד במיקסיקו), והגדיל לומר שנשים החובשות פאה נכרית הינן פרוצות. אולם עי' בשו"ת מהרש"א אלפאנדארי כתב שחכמי אר"צ הקילו בדבר. ובס' ALEPPO בסופו הביא המקורות בזה. ע"ש. ואמר לי ידידי המנוח המו"ן אברהם סילוירא ז"ל שראה את זקנתו באר"צ לובשת פאה נכרית.

ובשעת החופה נהגו שכשמכסין את החתן והכלה בטלית, החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ד נהר מח) וז"ל: דע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב [תהלים מה י] נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שאול (סי' מג) ובס' נטעי גבריאל על הל' נשואין (פרק כו סעיף ז) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ולש"ב מהרל"צ פריינד נר"ו בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (עמ' י). ובזה יש לבאר דברי הש"ס (ברכות ח ע"א), במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, מצא או מוצא וכו'. והקשו שהיה להם להמתין שיעברו כמה ימים או שבועות ואפילו חדשים או שנים כדי לשאול שאלה זו, וכי מיד לאחר החתונה כבר יכיר אותה החתן לעומקה. ולהנ"ל מבואר, שכן לאחר הלילה הראשון כבר יכול החתן לדעת אם מצא או מוצא. ושו"ר למהר"א ענתבי ז"ל בס' אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה) שכתב ליישב כן בדרך הלצי בשם הרב דברי יוסף בשם חכם א'. וע"ש עוד פרטים במנהג זה. ובזה מיושבת קו' הרב חפץ חיים (כלל א באר מים חיים אות יג) שאיך שואלים מצא או מוצא, והרי אם יענה 'מוצא' עובר על איסור לשה"ר. ע"ש. וע"ע במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קיט). ולהנ"ל מובן, שהשאלה היא על מי ישלוט בבית, ואין בזה משום לשון הרע. ועי' במש"כ בס"ד בחי' עירובין כ"י (ק ע"ב) שיש שאשתו מושלת בו משום שתיקן חטא אדה"ר.
אולם בזמן האחרון באר"צ לא נהגו בזה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושאף הוא בחופתו לא נהג כן, ואביו ז"ל שהיה נוכח גם הוא לא אמר לא כלום מזה. ואולי הטעם הוא כמ"ש בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (שם). ע"ש. והבחור יעקב חלבי נר"ו העיד בשם המו"ן דניאל בינקר נר"ו שכן היה המנהג גם לאחרונה.

יום שישי, 9 במאי 2014

שם הספר: יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב.
מחבר: משה דוד גאון.
דפוס: ירושלם תרצ"ח.

בעמ' 5 בערך רבי אליהו יעקב אבולעפיה כתב שתשובה אחת משלו נדפסה בספר כבוד יעקב הנקרא גם 'אתם קשות' בדבר ר' יעקב עקריש שאיבד עצמו לדעת - יש להעיר ש'כבוד יעקב' ו'אתם קשות' שני ספרים הם, קודם נדפס ספר כבוד יעקב, ותוכנו תשובות נגד מה שפסקו חכמי והראן להוציא את ר' יעקב עקריש מקברו. ושוב הוציאו חכמי והראן ספר 'חזות קשה' להגן על פסקם. ואח"כ נדפס ספר 'אתם קשות' להשיב על מה שכתבו שם.
ולהלן (בעמ' 741 בערך ר' שלמה עקריש) כתב המחבר נכונה שספר 'כבוד יעקב' וספר 'אתם קשות' שני ספרים הם. אולם נראה מדבריו שם שלא ידע שתוכן שני הספרים קשור זב"ז.
תשובת רבי אליהו אבולעפיה נדפסה בספר אתם קשות.

בעמ' 12 בהערה כתב שרבי יצחק אבולעפיה מח"ס פני יצחק היה רגיל לחתום 'יצחק משה אבולעפיה', וכנראה נקרא כך - שמו היה יצחק, וכך היה חותם בתחילה (בחמשת החלקים הראשונים של ספרו פני יצחק), אלא ששם אביו משה, והמיר דתו בזמן עלילת דמשק (כמ"ש בס' אוצר גנזים עמ' קכב. וכ"כ המחבר להלן בסוף עמוד 13), ולאחר שחזר בתשובה, התחיל בנו להזכיר שמו בחתימתו (בחלק השישי). כן הסביר באתר שער בנימין. ועי' בס' חכמי המזרח (ערך רבי יצחק אבולעפיה) שאף הוא העיר משינוי החתימה שבתחילה לא הזכיר שם אביו.
   והנה באוצר גנזים (שם) כתב שבתום עלילת דמשק חזר משה אבולעפיה ליהדותו, אולם לפי המבואר באתר שער בנימין הנ"ל הדבר אירע הרבה שנים לאחר מכן, לאחר הדפסת ספר פני יצחק ח"ה, שנדפס בשנת תרנ"ח, וכמ"ש המחבר כאן.
   והוסיף אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו בענין זה שבקובץ התורני זכור לאברהם (תשנ"ב, עמ' רפז) יש הספד מרבי יצחק אבולעפיה על אביו, ושמה בתוך הדברים הם כותבים שהרב משה היה תלמיד חכם ואחר כך נתמנה לראש חכמי דמשק, ושהרב יעקב ענתיבי כתב שהוא יותר תלמיד חכם ממנו. ושבס' ארזי הלבנון יש על הרב משה ערך, וכן בערך בנו רבי יצחק כתוב עליו שבחים, עכ"ד נר"ו.

בעמ' 36 בערך רבי רפאל ישעיה אזולאי - בס' שנות דור ודור שי"ל בירושלם בשנת תשס"ד (עמוד עא) מופיעים המסמכים על התמנותו לרבה של אנקונה.

בעמ' 90 'עיה"ק חיפה' - עי' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף יט ע"א).

בעמ' 258, כתב ערך על רבי אברהם שלום חי חמווי ממרשיליא - וכבר העיר בקו' פעמים (גליון קמא עמוד ז) שלהלן (בעמ' 723) כתב עוד ערך עליו וקראו רבי אברהם ב"ר רפאל חמווי מארם צובא. וע"ש שהאריך בתולדותיו.

בעמ' 268 בתולדות רבי ברוך טולידאנו - ע"ע עליו בויקיפדיה (בערכו).

שם, בענין אם הרמב"ם קבור בטבריא - ע"ע בס' המבוא לספרי הרמב"ם (עמ' 45) ובמש"כ בגליון שם.

בעמ' 270 בתולדות רבי יעקב משה טולידאנו - מענין לציין שבס' LOS JUDIOS DE TANGER EN LOS SIGLOS XIX Y XX לא מופיע שמו, למרות שהביאו את ענין מינוי הדיינים באותן שנים, עי' לדוגמא בעמ' 195 ו-198.
עוד מתולדותיו בויקיפדיה (בערכו).

בעמ' 293 בהערה, בענין פולמוס חצר הרב מראדעשקעוויץ - ע"ע בזה בס' שנות דור ודור שי"ל בירושלם בשנת תשס"ח (עמוד רכד).

בעמ' 298 כתב שספר בן ימין הוא עמ"ס ברכות - ט"ס הוא, וצ"ל מסכת מנחות. נדפס שוב בב' כרכים, החידושים עמ"ס מנחות בעי"ת קרית ספר בשנת תשנ"ז, והכרך השני הכולל את התשובות נדפס בקרית ספר בשנת תש"ס.

בעמ' 309 כתב בשם הקדמת מהר"ר יעקב כולי לספרו מעם לועז, שאביו מהר"ר מכיר נפטר בשנת התרפ"ח - צ"ל התפ"ח. וכ"ה בהקדמת ספר מעם לועז על בראשית דפוס אזמיר תרכ"ד (בדף ד סע"א).

בעמ' 334 כתב שהמדאן היא שושן - וכ"כ עוד להלן (עמ' 335 ועמ' 667). וכתב בקו' מרי"ח ניחוח (גליון שפז דף ו ע"ב) שכן המסורת בידי יהודי פרס. אולם בס' משיעורי הראש"ל ח"א (דף שא ע"א) כתב שלא ברור שמסורת זו נכונה. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ה) שבביקורו בפרס בשנת תשל"ז חקר את הנושא, וזאת העלה שאין הדבר ברור. ע"ש. וע"ע בס' סנסן ליאיר השלם (דף תסג ע"א) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון שפח דף כז ע"ב).

בעמ' 336 בערך רבי משה הלוי - דבריו סתראי נינהו, שמתחילה כתב שהיה חכם באשי בקושטא עד שנת תרע"ב, ושוב כתב שנפטר בשנת תר"ע. ובאנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (חלק יא עמ' 3770) כתב שהרב חיים נחום מונה לחכם באשי ביום ב' שבט תרס"ט לאחר פטירת הרב משה הלוי.

בעמ' 486 הביא חכמי משפחת סקילי - ובס' איומה כנדגלות (קושטא של"ז, דף ז סע"ב) הזכיר את החכם המפואר כמה"ר שמואל הכהן סקיל מבני הרבנים. והו"ד בספר סנסן ליאיר השלם (עמ' קמד). וא"כ נראה ששם המשפחה במקורו הוא 'סקיל', ודלא כמ"ש המחבר בשם הרב מלכי רבנן (דף מו ע"ב) שהם מצאצאי צדוק הכהן, שכן 'סקילי' בגימ' צדוק.

בעמ' 488 כתב על רבי מנשה מטלוב סתהון שספרו מטה מנשה עדיין בכ"י - נדפס בירושלם תשס"ז. ועי' שם עוד מתולדותיו.

בעמוד 607 כתב שמהריק"ש נולד בשנת שפ"ח והיה אורחו של מהר"י קארו בצפת - יש לציין שמר"ן מהר"ר יוסף קארו נפטר בשנת של"ה (כמו שכתב המחבר לעיל בעמוד 601). ואמת הדבר שראה את מהר"י קארו, כמו שכתב הרב חיד"א בשם הגדולים (מע' הי' אות סה) בשם מהריק"ש בערך לחם (א"ח סימן קסז) שראה מהר"י קארו נוהג וכו'. ומש"כ המחבר שמהריק"ש נולד בשנת שפ"ח, מקורו מספר דברי ימי ישראל בתוגרמא (ח"ג עמ' רמד). אולם כבר העירו בספר תולדות חכמי ירושלם (חלק א עמ' 90) שמקוריו אינם מבוררים בזה. ע"ש. וראיתי בקובץ בית אהרן וישראל (גליון כה עמ' ז) שכ' שמהריק"ש נולד בשנת רפ"ה ונפטר בשנת ש"ע. ודבריו נראים יותר.

בעמ' 635 כתב על רבי אברהם רוויגו שהיה ד' שנים שד"ר בערי אירופא, וכתב בהערה שממה שכתבו עליו שעלה ברכוש גדול לירושלם נראה שהיו שני רבי אברהם רוויגו, שכן רבי משה חאגיז כתב עליו בספר שפת אמת שהיה  שד"ר ארבע וחמשים שנים - ואולי צ"ל ארבעה וחמשה שנים. ושו"ר שהמחבר ראה ספר שפת אמת דפוס ירושלם תרמ"א, שם כתוב (בדף לז ע"ב) 'ארבעה וחמשים שנים', אולם בדפוס ראשון אמשטרדם תס"ז כתוב (בדף כב ע"א) 'ארבעה וחמש' שנים'.

בעמ' 670 על משפחת שלוש מאוראן - עי' בס' מגאלאבייה לכובע טמבל.

בעמ' 705 שורה ב' מלמטה, צ"ל המפורסמים.

בעמ' 718 בהערות לעמ' 215, צ"ל לערבית.

בעמ' 723 כתב על רבי אברהם חמווי - ע"ע לעיל (בעמ' 258) ובגליון שם.

בעמ' 740 בהערות לעמ' 514, צ"ל וצב"י (וצדקה ביעקב).

בעמ' 741 בערך ר' שלמה עקריש - עי' במה שכתבתי לעיל בהערות לעמ' 5.

בעמ' 744 בהערות לעמ' 574, צ"ל דין הוא הדר. וכ"ה בשער הספר המקורי.

בעמ' 744 בהערות לעמ' 577, כתב שהוא מסתפק אם חכם גדול כמהר"ש פרימו האמין בש"צ - וש"ז שזר כתב עליו קונטרס 'סופרו של משיח: לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי צבי'. ונדפס גם בתוך ספרו 'אורי דורות' (עמ' 48). ומצאו בכ"י הרב חיד"א שהתרעם עליו בראש קובץ אגרות כ"י שבו נראה שהמשיך להאמין בש"צ אף לאחר התאסלמותו, עי' בזה בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי (דף לב ע"ב). וזה דלא כמ"ש באנציקלופדיה להנצחת הצדיקים שלאחר התאסלמות ש"צ הפסיק להאמין בו.

בעמ' 744 בסופו כתב על מה שהשמיט בספר קורא הדורות את קורות ש"צ - וע"ע בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף לא ע"ב ד"ה גם).