יום שישי, 2 בינואר 2015

שם הספר: תהילת שלמה.
מחבר: רבי שלמה אבורמד.
דפוס: תשע"ה.

בהסכמות (עמוד ב) 'זכורני מכד הוינא טליא' - עי' גם בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון רכח) מה שכתב אחד ממכיריו של הרב המחבר ז"ל.

בתולדות המחבר (עמוד טז) כתב שהרמב"ם אלבאז חיבר ספר מקדש מלך על הזוהר - ואינו כן, שכן ספר מקדש מלך חיברו מהר"ש בוזאגלו, עי' בהקדמתו לספר.
ויש לציין ששוב י"ל ע"י מוסדות גאון יעקב ספר חכמת שלמה, והוא תולדות הרב המחבר. וגם נדפסו שם כמה מפיוטיו עם ביאורים.

בסוף עמ' יז שאל מדוע גרו הרבה מיהודי מערב הפנימי בכפרים מרוחקים - כן שאל גם אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו במאמרו הנדפס בראש ספר תהלתו בפי הנד"מ (סוף עמ' כח) ובסוף ספרו תורי זהב (עמ' קע). ע"ש. ועי' ברש"י (שבת פ ע"א ד"ה בעירניות) מש"כ בשבח בני הכפרים. וע"ע בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד ל בהערה), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפד דף לא ע"א וגליון רפו דף כט ע"ב וגליון שיט ע"א דף ג ע"ב ד"ה אחד ודף לג רע"ב).

בכותרת העמודים הזוגיים נדפס בטעות בכל הספר 'תולדות המחבר'.

בגוף הספר בעמוד יא - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד נה).

בעמוד טו - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד סז).

בעמוד יח - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד פא).

בעמוד כ - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד צב).

שם בהערות ד"ה חצות - צ"ל לילה אקום.

בעמ' כג הפיוט 'שלום כבן דודי' - פיוט זה חזר ונדפס להלן (עמוד צז ועמוד קיד).

בעמ' לה בסופו ד"ה שוריש - צ"ל שורש.

בעמ' לו ד"ה מני - צ"ל אלף.

שם סד"ה מני - נראה דצ"ל דומה לקאת.

עמ' מב שורה ב מלמטה - צ"ל יפיפיה ונשמתי.

עמ' קיד ד"ה שוכנת - צ"ל אהלי.

עמ' קצו בפיוט הב' - חסרה ההתחלה: צמאה נפשי לאלהים לאל חי, לבי ובשרי ירננו אל חי'.

שם ד"ה ראה - צ"ל 'לגברת' 'נואמת'.

עמ' רכב ד"ה הגיוני 'מהר"י בן עטאר' - נראה דצ"ל מהר"ם, והוא מהר"ר מרדכי, עיין עליו בס' מלכי רבנן (דף פז ע"ג) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אבני זכרון (עמוד יב ועמוד קסו) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו). והראיה ממה שכתב לאחר מכן 'דוד הדסה'. ומהר"י בן עטאר, ה"ה מהר"ר יהודה, היה מפאס ולא ממראכש, עי' בהקדמת שו"ת רבי יהודה בן עטאר. וכל החכמים הנזכרים בפיוט זה הם ממראכש דוקא.

עמ' רכג בראשו 'רבי שלמה תם' - נראה שהוא רבי שלמה תמשות, עי' עליו בס' מלכי רבנן (דף קיז ע"א) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אור חזון (עמ' קעח) ובס' חדר מלכות (עמ' רפ) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו).

עמ' רנח בסוף הפיוט הא' - ראיתי במקורות אחרים שנוסף עוד בית לפיוט זה 'חזקי רעיה חכך כיין טוב, כי ציץ ישעך רענן רטוב, ולצריך אכרות ואחטוב, וחיש אשלח לך את סגני'.

בעמ' רס יש שער 'פיוטים לכבוד המועדים והצדיקים' - יש לציין שגם לפני כן יש הרבה פיוטים לכבוד כמה צדיקים.

עמ' רסו ד"ה ברוך - צ"ל 'אמונים'.

שם ד"ה יחונין - צ"ל יחונן.

עמ' רע פיוט ב - הוא לרבי יהודה הלוי (כמובא ב'שירי רבי יהודה הלוי' סימן קמ). וצ"ל: וכלי רקמות יצאתי.

עמ' שיב ד"ה לכן - צ"ל יוציאכם.
   ובעיקר המנהג המובא בפיוט לברך על הפירות ביום ט"ו בשבט, מקורו ממש"כ בס' תיקון יששכר (דף מב ע"ב), שנהגו באשכנז להרבות במיני פירות של אילנות בט"ו בשבט. והעתיקו המג"א (סימן קלא אות טז), מדברי הכנה"ג (סימן קלא בהגב"י). וכ"כ הא"ר (סימן קלאאות יד), והפר"ח (סימן קלא אות ו), ובס' מועד לכל חי (סימן לא אות ז). ובשבט מוסר (פרק טז אות קט) הביא מצוואת רבי אליעזר הגדול: בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא [ובצוואת רבי אליעזר הגדול שבס' אוצר מדרשים (ערך אליעזר) לא מופיע דבר זה. ושם כ' שבהוצאות הראשונות של צוואה זו היו בה רק קצת צוואות. ע"ש]. ומהר"ם חאגיז ז"ל בתשובה, ולו נדפסה בסו"ס ברכת אליהו (ואנזבק תפ"ח) ובקובץ זכור לאברהם (שנת תשנ"ט עמוד רו אות ג) הביא כן בשם האר"י ז"ל ומהר"ם גלאנטי ז"ל ושאר רבותיו. ע"ש. וע"ע בקובץ מחניים (גליון מב) שהאריך בזה. וטעמא בעי.
   ובס' אדני פז (סימן קלא ס"ה, די"א ע"ד) כתב לבאר הטעם ע"פ מה דתנן בר"ה (ב ע"א), באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. וכתב מרן השו"ע (יו"ד סימן שלא סעיף נז), אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר שנה שנה וכו'. אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש, אין תורמין מזה על זה מפני וכו', וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן. ע"כ.
   וכ' עוד מרן השו"ע (שם סעיף קכה), ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות וכו', פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר, ומפרישין מהם מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא. ע"כ. ומקורו טהור מגמ' ר"ה (יב ע"א וע"ב). הרי דפסקינן להלכה כבית הלל.
   והנה תניא בראש השנה (טז ע"א), מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ע"כ. והוא ע"פ דברי המשנה שם שבעצרת העולם נידון על פירות האילן. וברש"י שם ביאר, שתי הלחם ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב בכורי קציר חטים. ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע ע"ב) עץ שאכל אדה"ר חטה היתה. ע"כ.
   ולכן - כתב האדני פז - שאע"ג שהוא בעצמו לא ראה ולא שמע ממנהג זה להרבות בפירות, מ"מ טעם למנהג יש, דע"י שמרבים בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות, ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא בברייתא הנ"ל. והו"ד בס' חזון עובדיה על ט"ו בשבט (עמ' רעד) [וראיתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב סי' 3711) שלפי ההלכה הנ"ל שהכל תלוי בכניסת ליל ט"ו בשבט, לכן הרבה נהגו לאכול הפירות בלילה דוקא. ע"ש].
   וכנראה כוונת הרב אדני פז ז"ל בזה, דכמו שיש לנו להביא שתי הלחם כדי שיתברכו הפירות, וא"כ בזמנינו יש לנו להתפלל עליהם כמאמר הכתוב ונשלמה פרים שפתינו, כמו כן יש לנו לעורר עצמנו להתפלל עליהם בט"ו בשבט ע"י ריבוי בפירות, כיון שע"י הריבוי בם נזכור להתפלל עליהם. וא"כ עיקר ראייתו מדברי הברייתא היא שיש עלינו להתפלל עליהם.
   אמנם כבר העיר הגרא"ח נאה בס' שנות חיים (במקו"ח סימן לא אות א), שהמוני העם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וכו'. וזה אינו. ע"ש. והביאו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמוד קכד אות ב), ומשם בס' ילקוט יוסף (ח"ה - מועדים, בהלכות ומנהגי ט"ו בשבט), והסכים לדבריו, שהרי במשנה ר"ה (טז ע"א) איתא שיום הדין של הפירות הוא בעצרת. ומה שנקבע ר"ה לאילן בשבט הוא מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה כמ"ש בר"ה יד ע"א (כצ"ל). ופרש"י, שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ע"כ. וכן יש להעיר ע"ד מהר"ר יעקב ן' צור (מח"ס משפט וצדקה ביעקב) שכתב בפיוטו לט"ו בשבט הנדפס בקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יז) וז"ל: ידידים וגם יראי שמים, הן קבעו ברוח נבואה, בחג הן נידונים על המים, בניסן נידונים על תבואה, בשבט על אילן שתול על מים וכו', ברך חטים ותמרים ושעורים וכו'. ע"כ.
   אך בס' אדני פז (שם) כתב לחדש, דאפשר שאע"ג דתנן דעצרת הוא יום הדין לאילן, מ"מ תרי דיני מתדנא, וכעין מה ששנינו בר"ה (טז ע"א) על הא דתנן התם דבפסח העולם נידון על התבואה. והקשו בגמ', הי תבואה, אילימא תבואה דקיימא, כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון, אלא תבואה דמזדרעא. והתניא תבואה שארע בה קרי או אונס קודם הפסח, נידונית לשעבר, לאחר הפסח נידונית להבא וכו', אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא. ופרש"י, קודם זריעתה, וסמוך לקציר. ע"ש. וא"כ ה"ה לפירות האילן שנידונים תרי זימני, בט"ו בשבט ובעצרת. ודבריו צ"ע, דהרי בא' בתשרי ר"ה לירקות כדתנן בר"ה (ב ע"א), וה"ה לתבואה (וכמ"ש השו"ע סימן שלא סעיף קכה. ועי' בביאור הגר"א שם. וכ"ה בר"ה ח' ע"א, "מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי"). ומ"מ לא אמרו בגמ' דנידונית התבואה בא' בתשרי ובפסח, אלא פעמיים בפסח, וא"כ למה נאמר דשאני אילנות דמתדני תרי זימני בשני תאריכים נפרדים.
   וראיתי בקול סיני (שם) ובילקוט יוסף (שם סקי"ב) שהעיר ע"ד הרב אדני פז שאין לדמות ט"ו בשבט לעצרת, כיון שאין יום הדין בט"ו בשבט כלל וכמ"ש לעיל בהערה ב' (והבאתי דבריו לעיל), מ"מ סמך למנהג יש. ובפרט שהאחרונים הביאוהו וקראו עליו הנפק. ע"כ.
   ואנא זעירא לא ידענא מה זו סמיכ'ה, דכיון שדחה דבריו מכל וכל, והסכים דיום הדין לפירות האילן הוא רק בעצרת, א"כ ליתיה לטעמא דיש להרבות בפירות כדי לזכרם להתפלל עליהם.
   ומה שאפשר לומר הוא, דמרבים בפירות כדי לזכור שאז הוא ר"ה לאילנות כדי שלא יתרמו ויעשרו משל שנה זו על של שנה אחרת. ושו"ר בס' שנות חיים (שם אות ג) שכ"כ. וכיון דבא"י נהגו כן משום כך, לכן נהגו גם בני הגולה אבתרייהו להרבות בפירות אע"ג דלא שייכי במעשרות.
   אלא דמדברי התיקון יששכר שכ' שכן היה המנהג באשכנז, ולא כתב שכן המנהג גם בשער עירו צפת, מוכח דהמנהג היה רק בחו"ל ולא בא"י. אלא שאפשר לומר דבא"י נשתכח המנהג ברבות השנים, ונשתמר רק בחו"ל. ואני כשהעתקתי את דברי הרב תיקון יששכר, סמכתי על העתקת הרב אדני פז. אולם שו"ר שבמג"א כתב "נהגו האשכנזים". וכן העתיק בכף החיים סופר (סימן קלא אות צז). ושו"ר בס' תיקון יששכר מהדורת של"ט הנקראת "עיבור שנים" (בדף לא ע"ב) שכ' להדיא שכן נהגו האשכנזים, ודלא כהעתקת הרב אדני פז ז"ל. וא"כ נראה שכן היה מנהג האשכנזים בא"י, ומטעמא דכתיבנא, ולכן בחו"ל לא נהגו כן (וכמ"ש הרב אדני פז), כיון דלא שייכא האי טעמא התם. ושוב בזמנינו נשתרבב המנהג גם לחו"ל [ועי' להרב כף החיים (שם) שהוסיף שכן יש נוהגים בספרד. וכנראה כוונתו שכן נוהגים הספרדים. ועי' בס' המועדים בהלכה (בענייני ט"ו בשבט) שכ' להעיר ע"ד הרב תיקון יששכר, שבזמנינו יותר מאשר האשכנזים, הספרדים נזהרים בזה. ע"ש. ובקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יח) כ' שגם אשכנזים וגם ספרדים עטו את היום הזה כיום בשורה לגאולת ישראל. וע"ע בהקדמת האוצר מדרשים לצוואת ר"א הגדול הנ"ל, שי"א שנכתבה בידי א' מגדולי אשכנז].
   והאמת אומר שאפשר גם ליישב מנהג זה בחו"ל, שמחר יבנה המקדש ויקבץ גליותנו לארצנו, ולכן נהגו להרבות בפירות לקבוע יום זה בליבם ליום מחר וכן כדי לזכור ענין נתינת המעשרות כשיהיו בא"י. ועפ"ז אפשר ליישב אף דברי הרב אדני פז בשם הרב תיקון יששכר, דבא"י מכיון דאף עתה מקיימים דיני מעשרות, לא בעו לאדכורי נפשייהו, משא"כ בני חו"ל בעו לאדכורי נפשייהו טפי כדי שכשמחר יבנה המקדש לא יכשלו בזה. ועי' בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ח) שקורין פרשת מעשרות במוצאי שביעית, והטעם הוא 'על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות', מכיון שלא נוהג דין מעשר בשביעית. וע"ע בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' רסא) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעז) מש"כ בזה.
   ועוד אפשר לומר בדרך צחות בטעם המנהג, ע"פ מש"כ בס' לקוטי מהרי"ח ח"ג (מנהגי חודש טבת ושבט דף קטו ע"ב), בשם ס' צמח צדיק מהרב הקדוש מוויזניצא [חלק ג, לט"ו בשבט, בהנד"מ דף שלא ע"ב], בשם חותנו הקדוש מריזין זצללה"ה, שהיו צדיקים שלובשים בגדי יו"ט בט"ו בשבט כי הוא ר"ה לאילנות, ואדם עץ השדה. ע"ש. וע"ע בס' בני יששכר (חודש תמוז מאמר ד אות ג) ובס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' תיג). ועפ"ז אפשר לומר, דכיון דבבני אדם ראש השנה שלהם שהוא בא' בתשרי (ואף שיש להא עוד ראשי שנה, וכדתנן בריש מסכת ר"ה, מ"מ גם א' בתשרי הוא א' מהם) הוא גם יום דינם, וכדתנן בר"ה (טז ע"א) שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. לכן גם בעצים שהוקשו לאנשים, קצת דינא מיהא איכא בראש השנה שלהם שהוא בט"ו בשבט, אע"ג דעיקר דינם בעצרת הוא. וע"ע בס' כי האדם עץ השדה (דרוש א) מש"כ בהשוואת האדם לעץ השדה. גם עי' בזה בס' שערי קדושה למהרח"ו (ח"ג שער ה) ולמהר"א אזכרי ז"ל בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו עמ' קנט) וביומני טאלנא (עמ' קפב) ובס' נחמת ישורון (דף קכד ע"ב) ובס' אשיר בשיחי (עמ' רב). ועי' בס' קדושת לוי (בלקוטים ד"ה מחמשה, דף קח ע"ב) שכ' שלמ"ד בניסן נברא העולם, תחילת יצירת האדם בט"ו בשבט. ע"ש.
   וע"ע בס' צמח צדיק (שם דף שלא ע"א. וכן בח"א פר' בשלח עה"פ הנני ממטיר לכם וגו' בד"ה והנה, בהנד"מ דף קכא ע"א) מש"כ בטעם אכילת הפירות עד"ה. ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב מהדו"ב חיו"ד סימן ב ענף א אות י ד"ה וא"כ) הביא שבס' מילתא בטעמא (סימן קלא) כ' טעם ורמז לאכילת פירות בט"ו בשבט. וס' מילתא בטעמא אמ"א. גם בקובץ בית הלל (גליון ט עמוד יב והלאה) הובאה תשובת הרב דברי יציב שנתן טעם למנהג זה. ע"ש.
   ובר מן דין העירני הר' יוסף בירג' נר"ו [רב בק"ק מונטי סיני יכב"ץ], דהטעם פשוט ע"פ מ"ש רש"י הנ"ל שהוא זמן רביעה ועולה השרף באילנות. וא"כ פשוט, דכיון דבט"ו בשבט מתחילים לחנוט הפירות והשרף עולה, מרבים בפירות כדי שיתעורר לבנו להתפלל עליהם שיצליח גידולם. וכ"כ מהר"י משאש ז"ל בס' מנחת יוסף (פר' בשלח) בטעם המנהג.
ועי' למהר"ש קצין ז"ל (מח"ס דברי שלמה ועוד) במאמרו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמ' קיז) שכ', שאכילת הפירות והקוטניות היא מעין שבח והודאה להבורא יתברך אשר ברא בעולמו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם, ולכן מרבים באכילת פירות ומגדים, וגם לסימן יפה לברכה ושפע שיהיו מרובין באילנות ובצמחים להנאת הבריות, וסימן יפה הוא כאשר הדבר נעשה ביום שהוא כראש השנה לאילנות, כי כל דבר וענין יסוד המשך הצלחתו וברכתו הוא מראשיתו. ע"כ.
   ובס' מרא דארעא ישראל (ח"א עמ' מח) כתב וז"ל: כאשר איש אמונו הרה"ג רבי אברהם חיים נאה [מח"ס שנות חיים הנ"ל] חזר לפניו על הסברו למנהג ישראל לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט דמכיון שמצינו בגמ' (ר"ה יד ע"ב) שרבי עקיבא נסתפק לו אם בית הלל אמרי שר"ה לאילנות הוא בא' בשבט או בט"ו בשבט, ובמנהגנו לאכול מפירות האילן בט"ו אנו קובעים שר"ה לדעת ב"ה הוא בט"ו כדאיתא במשנה. שיבח רבנו [מהרי"ח זוננפלד ז"ל מח"ס שו"ת שלמת חיים ועוד] את ההמצאה, אולם לא הביע ממנה את קורת רוחו, באמרו: "אם לפי דבריך הרי יוצא שרק מזמנו של רבי עקיבא התחילו נוהגים במנהג זה, ומרע"ה לא נהג כן. זאת אי אפשר לומר".
   וע"ע בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קלא) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפה דף כד ע"ב).

עמ' שלח ד"ה נפשי - צ"ל 'שוקקת' 'חושקת' 'דולקת' 'וברקת'.

עמ' שנט והלאה - פיוטים אלו נדפסו כבר בראש הספר.

בנספח התשלשלות השירה שבסוף הספר עמ' א הערה א סוף שורה א - צ"ל הבריטים.

שם עמ' ב הערה ו שמשפחת שווילי הגרוזינית היא מסיביליא שבספרד - אינו כן, אלא הדבר ידוע ש'שווילי' בשפה הגרוזינית הוא 'בן', ולכן הרבה משמות המשפחה שלהם מסתיימים ב'שווילי'.

שם עמ' ג בהערה כתב שהרמח"ל ניסה לעשות תהלים חדש עם ק"נ מזמורים - כבר עשאו, ונותרו כמה מזמורים לפליטה, ורגזו ע"ז גדולי הדור, עי' בס' רמח"ל ובני דורו בכמה מקומות (לדוגמא בעמ' רסח ועמ' רעד ועמ' שנו ועמ' שפ ועמ' תכח ועמ' תמו).

שם עמ' ה שורה ב - צ"ל בין שבת ומועד.

שם סוף עמ' ה הביא מה שנהגו במערב הפנימי ללמוד חק לישראל - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' דרך אר"ץ (במבוא עמ' כב) כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב). ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל נר"ו (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע סימן קנה).

הרב המו"ל השיבני על ההערות הנ"ל בזה"ל:
   מרא דמשה דתלי מרגניתא בגלגל חמה, אילן ששרשיו מרובים וענפוהי שפירין רמי הקומה, ריכא ובר ריכא, דשלמא עליה מא'להי המערכה, כבוד מעלת ותהילת שאר בשרנו המופלא, וכתר שם טוב עולה, הגאון כמוהר"ר ... נר"ו. שלמא דמר יסגא לעלמין, במוט'ב תלתא - בניי סמיכי חיי אריכי ומזוני רויחי כיר"א.
   אחדשה"ט כיאות, הן זכיתי לראות איגרתו הנפלאה, תוכה רצוף אהב'ה הערות מחכימות והארות מוטעמות, על הנדפס בספה"ק תהילת שלמה להרב מר זקני כמוהר"ש אבורמאד זלה"ה, אשר שלח לידי"ן ואו"ע בן דודי בנש"ק כמוהר"ר רי"ח מסעוד אביחצירא נר"ו, וראיתיה כראות זוהר חכמתו, כאור השמש כי יהל כן נגה עלינו אורה, ואנא עבדא קאמינא יישר כוחו וחילו.
   אמנם הן אמת אגידה, לא אכחד, שספר זה הוצא במהירות הבזק כמה שיכלנו לזרזו, שעל אף שכדאי להמתין ולהוציא דבר נאה ומתוקן, מ"מ אפ"ה חשבנו להוציאו עתה כצורתו ותבניתו עתה, כיון דיומא דאשכבתיה מתקרב בצעדי ענק ולא היתה לנו שהות להשקיע בו כ"כ, ובע"ה נוציא ממנו מהדו"ב כיאה בל"נ ובע"ה, וכמובן שאיגרתו החשובה והנפלאה עזרתנו במאוד מאוד, יישר כוחיה וחיליה דמני"ר.
   ...
   ולכת"ר השלום והברכה רבה ועתרת החיים והשלום מציון, כת"ר שלום וביתו שלום וכל אשר לו שלום כיר"א.
   כעתירת המעריכו ומוקירו בכל לב,
   יוסף שלמה באמעט"ר הגה"צ רבי דניאל פרץ.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה