שם הספר: אהלי שם - אוצר החומש
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשפ"ג
ויקרא דף עח ע"א סד"ה התירוץ - כ"כ במנחת חינוך (מצוה קסט). ועי' במה שהאריך בזה בס' דברי כהן (ויקרא עמוד רמב והלאה).
שם ד"ה ויש, שורה ד - צ"ל גם את.
דף פא ע"ב ד"ה במועד, שורה ה - צ"ל ימי המשתה.
דף פב ע"א שורה אחרונה - צ"ל יש יום שאתה רואה.
דף פח ע"א ד"ה ויש - וראה עוד בשלמא בעלמא (מצורע יד ב).
דף ק ע"א ד"ה ורש"י, שורה ב - צ"ל אמוריים מטמוניות.
דף קיא ע"ב אהלי שם שורה ו 'מי שרוצה חכמה מקבל' - ואפשר לבאר דהיינו מה דתנן באבות (פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם, שאם רצונו להחכים הוא גדול, הוא משתדל ללמוד מכל אדם ובכל להחכים. ולאחר שלמד מכל אדם הקב"ה נותן לו חכמה.
דף קיד ע"א שורה ה 'כמו תינוק' - ואפשר לבאר שהתינוק נוהג כן כי יש בו יצר הרע ואין בו יצר הטוב (כדאיתא באדר"נ ריש פט"ז). יוצר הרע היינו מלאך המות (כדאיתא בב"ב טז ע"א), דהיינו שמטרתו להחריב ולהרוס ולהרוג ולאבד.
דף קיח סע"ב - ואפשר גם לומר שהכפרה והשמחה השפעתם גדולה לכל ימות השנה, יותר מכל מועד אחר, וזו הכוונה ב'בשנה', שמשפיעים על כל ימות השנה, שכן הכפרה היא זו שמאפשרת שיצא האדם בדימוס בדינו ויחיה שנה נוספת, והשמחה היא עיקר הרוחניות כמאמר הכתוב (תבוא כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב שהוא מקור כל התוכחות, ומכלל לאו אתה שומע הן, שמקור הברכות היא השמחה.
דף קכו ע"ב אהלי שם סוף הדיבור הא' - ועוד ביאר הרב המחבר נר"ו שהיה לו לריב"ל לשאול את אליהו מה יעשה, שהרי הוה שכיח גביה, ולא להחליט לבד. ומצינו שהפר לע"ז בהר הכרמל ביקש שאליהו יגיד לו ללכת [וכמו שביאר הרב המחבר בס' ואביטה אורחותיך (עמוד רצג)].
דף קלא ע"ב שורה ד מלמטה - צ"ל לגדול בבית.
במדבר עמוד צו-צז, על השאלה מדוע כלב קיבל שכר יותר מיהושע - וראה עוד מש"כ בזה בס' סערת אליהו להרב המחבר נר"ו (פרשת שלח). ודבריו חזרו ונדפסו בס' ואביטה אורחותיך (עמוד קנ).
וי"ל עוד כי משה התפלל על יהושע ושינה את שמו לסייעו שלא יכשל, משא"כ כלב, ולכן התאמצותו של כלב להמנע מדיבת הארץ רעה היתה גדולה יותר מהתאמצות יהושע, ולכן מגיע לו שכר מרובה.
ועוד י"ל שיהושע לא מש מאהל משה, וכל כולו היה מחובר לרוחניות, משא"כ כלב שהיה בתוך העם, וא"כ נסיונו גדול יותר, ולכן שכרו מרובה.
ועוד י"ל שמכיון שכלב היה הראשון שמחה, כמאמר הכתוב ויהס כלב, ולאחר מכן הצטרף אליו יהושע, לכן שכרו של הראשון בקיום המצווה מרובה.
ועוד י"ל שכלב היה ראש בני יהודה, ויהודה הוא מלך השבטים, ולכן מסתבר שהיה הוא המנהיג של ראשי השבטים, וכשראה שהם אינם שומעים בקולו ומוציאים דיבת הארץ רעה, הסתכן בזה בהפסד מעמדו כראש השבטים, ובזה נסיונו גדול מניסיון יהושע, ולכן שכרו מרובה [וכיו"ב ראיתי שפירש מהר"א וסרמן בס' עקבתא דמשיחא (עמוד כט) בשם האחרונים מאמר חז"ל (סוטה מט ע"ב) פני הדור כפני הכלב, שפני הדור היינו מנהיגי הדור, שהם ככלב הזה ההולך לפני אדונו אבל פונה לאחריו לראות אם אדונו ממשיך בדרך זו ולא פנה ימין לשמאל, וכמו כן בירידת הדורות המנהיגים מסתכלים כל הזמן כלפי העם ומנהיגים אותו לפי רצון העם, במקום להנהיגו בדרך הנכונה והטובה ביותר].
דף קו ע"ב 'מדוע לא נימא שאם אני לא מקיים מצוה קלה העונש חמור יותר מלא לקיים מצוה חמורה' - ויש להעיר שעל מצות עשה מענישים בעידן ריתחא בלבד. וי"א שכן הוא אפילו במצוות חיוביות. וי"א שמענישים על מצות ציצית בלבד. וי"א שגם בעוד מצוות חמורות. ועי' בכל זה בשו"ת תפארת ישראל למהר"י ביתן נר"ו (א"ח סימן ב) ובס' דברי כהן (שמות עמוד סב ועמוד תנט).
דף קי ע"א ד"ה ויש, שורה ב מלמטה - צ"ל הגבוה, נאבד.
שם ע"ב אהלי שם בסוף הדיבור הא' - ואפשר להקשות ע"ד הרש"ש שדברי הש"ס נאמרו דוקא כשמעשיהם סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם לשבח או לגנאי, ולא בקורח שפירט בו הכתוב לגנאי ופירט גם בלוי [שאף שפירט בו הכתוב לגנאי שנאמר (ויחי מט ה) כלי חמס מכרותיהם וגו', מ"מ פירט בו אח''כ לשבח שנאמר (ברכה לג ח) תמיך ואוריך לאיש חסידך וגו', ופירש המלבי"ם שם דהיינו שתיקן לוי מעשיו].
והשיב לי הרב המחבר נר"ו שדברינו נכונים, ואין להקשות מהא דקורח ע"ד הש"ס, ולמרות כן עדיין יש מקום לדון כשפירט לך הכתוב בהם לגנאי ולשבח, בתר מי אזלינן. ומסקנתו דאזלינן בתר רובא.
דף קיב ע"ב אהלי שם שורה ב - צ"ל ולבסוף אש.
דף קיד באונקלוס פסוק י שורה ב 'לוי' - צ"ל הלמ"ד בצירי והוא"ו בחיריק.
דף קטו ע"א אהלי שם שורה א - צ"ל לנסות להשיג.
דף קטז ע"א ד"ה הדברים, שורה ב - צ"ל נטילת המחתה.
שם שורה ו - צ"ל הלא הפשטות.
שם שורה ז - צ"ל והם יפסידו.
שם ד"ה ויש, שורה ב מלמטה - צ"ל והנגיעה שלהם.
שם ע"ב אהלי שם שורה ג - צ"ל בהם מנסיון המחתות.
דף קיח ע"ב אהלי שם סוף הדיבור הא' - וי"ל כשאני קורח שסתר את עצמו, שכן מצד אחד אמר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ומצד שני רצה הוא להיות כהן גדול ולא ביאר מדוע רצה להתנשא הכהונה גדולה אם כל העדה כולם קדושים, והוא כדברי הרב מדרגת האדם ז"ל (ח"א מאמר ברור המדות פ"ב) בביאור הכתוב (משלי יז טו [כצ"ל]) "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" שטבע הקטיגור ללמד חובה, וטבע הסניגור ללמד זכות, והגם שאינם יכולים להשתמש במדותיהם כמו שהאמת דורש, שכן יקרה שהקטיגור מרשיע צדיק או שהסניגור מצדיק רשע, מ"מ כיון שהם עומדים על מדותיהם לעולם, ואינם נוטים מהם כחוט השערה, לכן נמצא עליהם זכות, שקשה להם לשבור את טבעם, אולם מי שעושה שניהם, מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק, לא יוכל לענות כי טבעו כך הוא, שכן הינו מהפך מדותיו, ואז התביעה עצומה עליו, והינו תועבת ה'. עכ"ל (וראה במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא שלח יד מה).
שם ד"ה ויש, שורה א - הוסיף בזה מהר"ר יעקב דניאל ן' זקן נר"ו שדעת מהר"י אברבנאל שמעשה קורח היה בתוך ימי צרעת מרים.
דף קכא ע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל את ההצעה.
דף קנז ע"א ד"ה מכל, שורה א 'עדיין יש פתחון פה וכו' - וכן הקשה בקונטרס באר הפרשה (ריש פרשת בלק תשפ"ה) בשם הרב טעמא שקרא, ותירץ שהגאוה העבירתו על דעת קונו. ע"ש.
שם שורה ד מלמטה 'עומד לראשי עם ישראל' - כמאמר הכתוב (דברים יז יט) גבי מלך 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם'.
שם ע"ב סד"ה ויש - ועוד י"ל שכדי להיות מנהיג שלנגד עיניו טובת העם בלבד דרושה הרבה הקרבה עצמית (להקדיש מזמנו ומכוחו, סבלנות, אהבת שלום ועוד), ואין דרכו של אדם לעשות כן, אלא טובת עצמו היא המנחה אותו בחייו, ולכן המנהיגים אינם כשרים, כי משקרים לעמם באומרם שטובת העם לנגד עיניהם, משא"כ עם ישראל שהינם רחמנים וגומלי חסדים במהותם (כדאיתא ביבמות עח סע"ב), עוד מזמנו של אברהם אבינו שהשריש מידות אלו בזרעו אחריו, ולכן יש ביניהם מנהיגים טובים שמקריבים עצמם לטובת הכלל.
שם ד"ה האם - וכ"כ בקונטרס באר הפרשה (פרשת בלק תשפ"ה
עמוד כו ד"ה דוגמא). ע"ש.
דף קנח ע"א אהלי שם שורה ג - צ"ל התדרדרו כבמדרון.
דף קס ע"ב ד"ה הדבר, שורה א - צ"ל הדבר הנחוץ ביותר לאדם כדי לומר.
דף קסב ע"ב אהלי שם שורה ג - צ"ל אין התשובה מבארת.
שם שורה ו - צ"ל דבר התשובה הראשונה היא הנכונה לגופו של ענין, והתשובה השניה היא רק.
דף קסה ע"א אהלי שם סוף הדיבור הא' - ועוד אמר לי הרב המחבר נר"ו שיש ליישב שלאור מעלתה הגדולה של האתון, לא היה ראוי לה שתמשיך לשכון עם אדם פחות כבלעם, ועדיף היה לסלקה מהעולם. עכ"ל.
אלא שיש להקשות על זה, שכן מעלתה של האתון היה גדולה גם לפני האירוע שבו דיברה, שכן הקב"ה ברא במיוחד את פי האתון כדתנן באבות (פ"ה מ"ו), וא"כ מדוע עד עכשיו היה ראוי שתשכון עם בלעם למרות פחיתותו, ובמה נשתנה המצב שעתה אין ראוי לה יותר.
וי"ל שעד עתה היה צורך שתשכון עמו כדי שתמלא את יעודה לדבר אליו, ולכן לא היה מנוס מישיבתה אצלו, משא"כ לאחר מכן שאין כבר צורך וענין שתשב עמו.
ועוד י"ל שלפני דיבור האתון מעלתה היתה בכח, משא"כ לאחר מכן שעשתה מעשה והוציאה את מעלתה מן הכח אל הפועל, כי אז היא נחשבת עד למאוד ואין ראוי לה כבר להיות עם אותו רשע בכפיפה אחת.
דף קסו ע"ב ד"ה ואם, שורה ב - צ"ל עם שרי.
דף קסז ע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל למחשבה יש.
דף קסח ע"א ד"ה ובגמ', שורה ו - צ"ל מלכותן נמשכת, כנחלים נטיו.
שם שורה ג מלמטה - צ"ל כי אהבך.
דף קסט ע"ב שורה ח מלמטה - צ"ל ותהי אחריתי.
דף קעא ע"ב שורה ו מלמטה - צ"ל שכן אנחנו.
דף רי ע"א ד"ה רש"י, על השאלה מדוע משה ציווה את מצוות הנדרים לראשי המטות - אפשר לבאר שהרעיון שעומד מאחורי העברת מצוות הנדרים דווקא לראשי המטות טמון בהבנה שכוחו של מנהיג רב יותר. לעיתים דיבור שאינו נכון עלול להזיק, ולעיתים פחות, כפי שמבאר החפץ חיים. אולם, דיבור שגוי של מנהיג עלול להזיק באופן משמעותי הרבה יותר.
זאת משום שכוחו והשפעתו של המנהיג מתפשטים על פני הציבור כולו. כאשר מנהיג מדבר, דבריו אינם נשארים בגדר אמירה פרטית, אלא מחלחלים ומעצבים את התנהלות הציבור. לכן, דיוק וזהירות בדיבור חשובים במיוחד אצל מנהיגים, ובעניין הנדרים – שהם דיבור שיש בו תוקף מחייב – חשיבות זו מתעצמת.
דיבוריו של מנהיג אינם רק מעצבים את הנהגת הציבור, אלא יש להם גם כוח ממשי ומחייב. הוראותיו וציוויו של מנהיג מחייבים את העם, ולכן לכל מילה היוצאת מפיו יש משקל רב.
על ידי מסירת מצוות הנדרים לראשי המטות, משה רבנו הדגיש את האחריות המיוחדת המוטלת על כתפי המנהיגים ואת ההשלכות מרחיקות הלכת של דיבורם על כלל העם.
ובזה אפשר לבאר גם את דברי רש"י שהביא בזה את הדין שהתרת נדרים ביחיד מומחה או בשלושה הדיוטות, שכן המתירים את הנדר צריכים להכיר בערכו וחשיבותו של הנדר ולהחליט האם יש להתירו. ראשי העם יודעים בערכו של דיבור, והם המתאימים ביותר לתפקיד זה. משא"כ אם הם הדיוטות, צריך ג' כדי שבין כולם ידונו בכובד ראש על התרת הנדר.
שם ע"ב אהלי שם שורה ט - צ"ל בגלל שתפקידם.
