יום שני, 17 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - דברים

שם הספר: אוצר הפרשה - דברים.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בדף ד ע"א, 'אמר להם, זו משלי היא' וכו' - כ"כ ברש"י.

בדף כה סע"ב 'כולם' - צ"ל כלום.

בדף כו סע"ב 'ובס' אוצר פסקי הסידור הארכנו בזה' - ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן צ סעיף טז).

בדף כח ע"א סד"ה אלא - צריך להיות נקודה לאחר 'חנוכת התורה'.

שם סד"ה ושמא - י"ל שכיון שכפה עליהם הר כגיגית חשיבי כמכרוהו ב"ד.

שם סע"ב 'ושמא גם הכוונה שנענים לתפילה כזאת בחלקה ולא בשלמות' - צ"ע שכן תפילת משה נענתה בחלקה כמבואר לעיל (תולדות כה כא), וכן מצינו שנענתה לעת"ל שמשה יכניס מתי מדבר לארץ כדאיתא בבמדבר רבה (פי"ט סימן יג), וא"כ למה אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי, הרי כוונתו היתה להיענות לו חלקית.

שם אות ב 'הגר"א' - בס' דברי אליהו. וכתב שם שכן נאמר בזוה"ק גבי אל נא רפא נא לה.

בדף מד ע"א ד"ה איך 'ועוד הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - י"ל שבגלל שלא אמרו 'תן אתה' נענשו שמכאן ואילך אפילו אם יבקשו יראת שמים לא תינתן להם כי אם ע"י בחירתם.

שם סע"ב - צ"ל אין זה כי אם תוצאת.

בדף נז ע"ב ד"ה ונראה - ואפשר לבאר שהרב מנחת חינוך ימאן בזה עפ"ד הש"ס (ביצה לט ע"א) 'ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן' (ועי' בס' ידי קודש למהר"ר ישעיה דבאח דף פט ע"א דיליף לה מקרא דכי חרם הוא). ולכן אפילו כשאין הדבר לשם מצוה בדילי מיניה אינשי, וסתמו כפירושו שאינו מכוין ליהנות מע"ז, וא"כ אין חילוק בין מכוין לשם מצוה לנ"ד.

בדף סו סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסה).

בדף פב ע"ב, שהר הבית ביד הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז - וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי עבודה זרה (סימן כז) שאינם עובדי ע"ז. אולם ע"ש (בסימן לח) שהביא הצדדים להחשיבם עובדי ע"ז. וע"ע שם (בתשובות שבסוה"ס סימן ט וסימן לז).
וראיתי בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' תמח) שכתב בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) וז"ל: שלפי הדברים האיומים ששומעים באחרונה, ובפרט כאשר המתאבדים משלבים באימוניהם קטעי קוראן, הרי שכלל לא בטוח שהדברים הללו אינם בגדר ע"ז. ע"ש. ודבריו צ"ע, מהיכא תיתי למימר שבגלל קיצוניותם נחשיבם כעובדי ע"ז כל זמן שמאמינים ביחוד ה' ללא דופי. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. גם מהר"ר אליהו כהן נר"ו (מח"ס מעדני המלך) כ' להסכים להערתינו זאת, ונדפסו דבריו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קב דף ז ע"ב).
ובעיקר הענין, יש להעיר ממש"כ בשבחי מהרח"ו (עמוד ל ד"ה בשנה) שראה בחלומו שהנוצרים טימאו את בית המקדש בע"ז שלהם. וכבר מצינו (בתענית כ"ו ע"ב וכ"ח ע"ב ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שהועמדו צלמים בהיכל.

בדף צג סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסו).

בדף צז ע"א ד"ה וכתב, שורה ב' 'מדרכי האמורי היה שהיו מבשלים בשר בחלב ומשליכין בשרשי האילנות דרך ע"ז' - ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן ה אות ג) שדן במש"כ מר"ן בכסף משנה שאיסור בישול הוא משום שמא יבוא לאוכלו.

בדף קיג סע"ב - המשך הדברים להלן בעמ' קטז.

בדף קטז ע"א בסוף הדיבור הא' - וע"ע במש"כ בזה לעיל (עמ' קיב-קיג).

בעמוד קלו, בענין נידון ע"ש סופו - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).

בדף קלט סע"ב - צ"ל מיימוניות.

בדף קמ ע"א בסוף הדיבור הא' - יש לסיים את הסוגריים.

שם סע"ב - ובזה אפשר לבאר דברי הש"ס (ב"מ פה ע"א) אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם וכו'. 

בעמוד קנט - לשמיעה כאן.

בדף קסא ע"א ד"ה וי"ל, שורה ג - צ"ל הפירות חושבים.

שם 'חושבים יותר מי ראוי לזכות בהם יותר ממנו' - וכיו"ב מצינו בקרא (פרשת שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.

בדף קסד סע"ב - דברים אלו נדפסו שוב להלן (עמ' קעט).

בדף קפ סע"ב - דברים אלו כבר נדפסו לעיל (עמ' קסד).

בדף קפה ע"ב שורה ד - צ"ל ותבאו אל המקום.

בדף קצ סע"ב - ואפשר לבאר בזה מאמר חז"ל שאין אדם חוטא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וע"ע להלן (עמ' קצח).

בדף קצח ע"א סד"ה גם - ואין לתרץ כמו שתירץ לעיל (עמ' קצ), שכן התם מדבר בגוף שלישי וכאן בגוף שני. אלא שאפשר לתרץ כמש"כ שם בסו"ד דמיירי באדם רגיל שיש לו זמני חולשה שבהם מתנהג באופן בלתי מובן.

בדף רד רע"א 'וצ"ע אם הטף אין להם לא שמיעה ולא לימוד, א"כ לשם מה ליתן שכר למביאיהם' - וכן הקשה עוד להלן (דף רה רע"א). ועי' בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד). ויש לבאר עפמ"ש בס' שפתי כהן עה"ת (פר' וילך דע"ח ע"ב) וז"ל: שמעתי, שהיה קשה לרבי יהושע, התינוקות שהם מתים קטנים, מה תועלת בביאתם לעולם אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר, ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים, אם כן למה הם באים. זה היה קשה לרבי יהושע. כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר, מרגלית טובה כו', אמר, בזה נתרצה הקושיא, כדי לתת שכר למביאיהם, שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה, ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה, זהו כדי לתת שכר למביאיהם, שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה. כך שמעתי. ע"כ.
והעיר עליו מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע), וז"ל: ויש לי להבין, חדא, דנעלם ממני איך מונח ביאור זה בדברי התלמוד: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ותו, מאי שאטיה הא בקרא דהקהל. ע"כ.
ונראה ליישב, דכוונת הרב שפתי כהן ז"ל היא, דרבי יהושע מאז ומתמיד מספקא ליה הא מילתא דאמאי באים לעולם הבנים המתים קטנים, וכששמע דרשת ראב"ע על פסוק דהקהל, אמר להם שבתירוצו של ראב"ע על קרא דהקהל מיושבת גם קושייתו שלו. ובאמת קושיתו ותירוצו של ראב"ע לא על שאלתו של רבי יהושע באו, אלא כדי ליישב קרא דהקהל, ורבי יהושע השתמש בתירוצו של ראב"ע ליישב את קושייתו שלו.
ואפשר להביא מקור לדבר זה, ממה שרבי יהושע אמר "מרגלית טובה" וכו' רק על דברים אלו שאמרו לו בשם ראב"ע, ולא אמר כן על שאר דברים שאמרו לו להלן בגמ' משמו, וזה משום דבזה התיישבה קושיא אחרת שהיתה לו מקדמת דנא [ואפשר לבאר עוד ע"פ מ"ש המהרש"ם בס' תכלת מרדכי (ח"א פר' וילך אות א) במעשה דידן, דענין המרגלית היינו שחורזים מרגליות הרבה על חוט אחד. ע"ש. ולכן אמר רבי יהושע "מרגלית טובה" כיון שע"י פירושו של ראב"ע נחרז ונתבאר ענין אחר].
ועוד אפשר לומר דבאמת הדברים מונחים בתוך דברי ראב"ע דקאתי אף הוא ליישב קושיית הבנים המתים כשהם קטנים, דהרי לכאורה קשה מאי קושיא דטף למה באים, והרי מקרא מלא הוא דכתיב בתר הכי ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' [ומה שתירץ המהרש"א בח"א דטף דקרא היינו שלא הגיעו לחינוך ואילו בניהם דקרא היינו שהגיעו לחינוך דאל"ה תרתי למה לי, אינו מוכרח, דהפסוק מבאר בראשונה שהגדולים באים למען ישמעו ולמדו, ושוב מבאר שהקטנים באים כדי שישמעו וילמדו וגו' "על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", דאע"ג דהשתא לא מיחייבי במצוות, מ"מ לעתיד כשיכנסו לא"י ויגדלו ויתחייבו, יועיל להם לימודם דהשתא. ובעיקר דבריו, עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם ובמנחת חינוך (מצוה תריב, בהנד"מ אות ד ד"ה וטף). ועי' בבית הבחירה להמאירי כאן ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה כאן ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון)]. אלא ודאי כונת קושית טף למה באים היא דמכיון שיש ילדים שלא יחיו עד זמן גדלותם בשנים, א"כ אמאי קמחייב קרא לאתויי ילדים, דלכאורה עדיף לחכות עד שיהיו גדולים ואז נדע בודאות על כדאיות בואם לשמוע. וע"ז מיישב, אם ימותו באבם מ"מ עדיין כדאי להביאם כדי לתת שכר למביאיהן. ודוחק [ובזה מיושב מה שהקשו בקובץ קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לז עמ' ג וגליון לח עמ' ג) ע"ד הש"ס וז"ל: קשה ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי אין צורך ליתן טעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, א"כ מה מקום יש לנתינת שכר למביאיהן. ע"ש].
[ולפי זה י"ל בדוחק דאף כונת הרמב"ן הנ"ל כן, דהנה זו לשון הרמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר דלדברי רבותינו אף יונקי שדים יש להביאם. וכ"כ לבאר בדעתו בפי' הרח"ד שעוועל (בפירוש הרמב"ן הוצאת מוה"ק) ובפי' טוב ירושלים. ודלא כמו שהעתיקו בהערות שבשולי המנחת חינוך הוצאת מכון ירושלם (מצוה תריב אות ה) מהרמב"ן רק את ראשית דבריו, והסיקו דס"ל דאין קטני קטנים במשמע. ויש מקום לדחוק דאין כונתו לומר דיש להביא אף קטני קטנים, ומביא דברי הש"ס בסו"ד כדי לומר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, ודלא כמו שכתב בראש דבריו. ומבאר דברי הש"ס לגבי קטנים כדברי הרב שפתי כהן הנ"ל (א"נ יבאר דברי הש"ס כדברי הרב גור אריה שם). ועי' בס' קרן פני משה על הרמב"ן שם].
ותו הקשה מהרי"ח סופר נר"ו (שם) דעצם יסוד דבריו צ"ע לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) שהקב"ה נפרע מן האדם על חטאיו בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. ע"כ. ואם כן חקירה מעיקרא מיושבת מה ענין ותועלת ביאתם לעולם כמובן. וצ"ע. עכת"ד מהרי"ח סופר נר"ו.
וי"ל דחקירת הרב שפתי כהן ז"ל קמ'ה וגם נצב'ה גם לפי דברי הרמב"ם, דהרי אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, וא"כ למה הם נולדים, וע"ז יישב, כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה.
ומהרי"ח סופר נר"ו (שם) כתב עוד וז"ל: עוד חידוש מתבאר בדברי הרב שפתי כהן ז"ל שמי שנולד לו בן ונפטר רח"ל, מקבל שכר על השתדלותו במצות פרו ורבו, אע"פ שלפי האמת לא קיים מצות פרו ורבו כשמתו בניו ככתוב בשו"ע אה"ע (סימן א). ועיין. ע"כ.
ואין הכרח לדבריו, שאפשר לבאר כונת הרב שפתי כהן ז"ל, שהוריו שהשתדלו בו לקיים פריה ורביה מקבלים שכר על מצות המילה שקיימו בו ושמחים במצוה ועושין לו סעודה, וכן בהבאתו לקיום מצות הקהל, ומקיים ביה נמי מצות צדקה כדאיתא בכתובות (נ ע"א), ואף בפחותים מגיל שש אע"ג דמצות צדקה ליתא ומחויב במזונותיהם, מ"מ ודאי מקיים בזה מצוה (ועי' בס' למודי ה' לימוד עז), וכן בבניו הזכרים אף מצות ושננתם לבניך איכא.
ובר מן דין, אין הדבר חידוש, שהרי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כדאיתא בש"ס (ברכות ו ע"א וש"נ), וה"ה הכא דאין לך גדול מאונס מיתה. וע"ע בקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לח עמ' ג).

שם סד"ה רושם - יש להגדיל את האותיות.

שם סד"ה רבי - יש למחוק את הנקודה לאחר 'יהושע'.

שם 'בגמ'' - חגיגה (ג ע"א).

בדף רכז ע"א - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (חיי שרה כד לב).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף רלג ע"ב ד"ה בזה, שורה ו - 'הגמרא' - חגיגה (ד ע"א).

בדף רלה ע"א ד"ה אמנם, שורה ד - צ"ל שהרוח לא נשבה.

שם שורה ו - צ"ל צפונית נשבה לשבט לוי, וכן בשאר העולם נשבה.

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - במדבר

שם הספר: אוצר הפרשה - במדבר
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

בדף ה ע"א הביא תירוץ הרב קול יהודה - וכ"כ בס' א חסידישער ווארט בשם מהר"ר לייב מסוכאטשוב.

בעמ' יח בדברי הרב חכמת שלמה אי 'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא לכל הענינים - בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ב סוף אות א ובאות ב סוד"ה ועינא) כתב בלשון 'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' שאינו כעשאה ממש. וכיו"ב כתב בספרו ענף עץ אבות (פ"א מי"ג סד"ה ודלא יליף הא'). וע"ע שם (פ"ב מ"ב ד"ה אתם) ובספרו חזון עובדיה (יום טוב דף רטז ע"ב).
   אולם מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה זה) כתב ש'מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' היינו כעשאה ממש. וכן נראה דס"ל להרב יפה ללב ח"ב (בקונט' יפה תלמוד דל"א ע"ד) שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו לעונשו כאילו עשה מעשה ממש, אבל מ"מ עונש מיהא איכא. והו"ד בספר מאור ישראל ח"א (שבת סד ע"א ד"ה מידי). ע"ש. ומינה דמחשבה טובה דמצרפה למעשה, היינו כמעשה ממש [ויתירה מזו כתב בשו"ת דברי יואל (סימן כט אות א) דכיון שאמרו חז"ל בזה הלשון מעלה עליו הכתוב, הרי דזה מעלה גדולה יותר מכל המעשה. ע"כ. וכ"כ בקובץ מצות אברהם (סוף עמוד רצט) בשם ספר מצותך שעשועי (עמוד פב) בשם מהרפ"מ אלתר ז"ל (מח"ס פני מנחם) בשם מהר"א מליזנסק (מח"ס נועם אלימלך). ע"ש. ודבריהם צ"ע. וע"ע בס' גנזי שערי ציון (עמ' קעה)].
   וכן משמע מהא דאיתא ביומא (ה ע"א וש"נ) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופרש"י, כאילו לא כיפר, מצוה מן המובחר. וכיפר, כדאמרינן בזבחים כיפר לגברא, דעיקר כפרה בדם, אבל לא כיפר נמי שלא קיים מצות קונו מן המובחר. ע"כ. משמע דכל מקום דאיתא מעלה עליו הכתוב, היינו דכן הוא למעשה, דאל"ה אלא כל מעלה עליו הכתוב הוי רק כאילו הוי כן ולא שכן הוא ממש, וכהאי דיומא דהכוונה רק שלא קיים מצוה מן המובחר ולא שלא כיפר כלל, א"כ אמאי איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר", דהרי מעלה עליו הכתוב אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן, והיינו יודעים דרק מצוה מן המובחר לא קיים אבל מעיקר הדין כיפר. אע"כ דמעלה עליו הכתוב פירושו דכן הוא ממש, ולכן ביומא איצטריך ליה להש"ס למימר "וכיפר" דמעיקר הדין כיפר ורק מצוה מן המובחר לא קיים.
   ויש לדחות, דשאני גבי לא כיפר וכיפר, דאיכא נפ"מ לדינא, ולכן בעי לדיוקי טובא בלישניה, ואמר "וכיפר", משא"כ בדברי אגדה, דליכא מכשול לרבים, לא האריך בלשונו לדיוקי כולי האי. ולעולם גם גבי נאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה אין פירושו שכן הוא ממש, אלא רק כאילו היה כן.
   ונראה להביא ראיה דלישנא ד"מעלה עליו הכתוב" אינו שכן הוא ממש, מהא דיבמות (עו ע"ב) דאיתא שם דשלמה לא נשא את בת פרעה, דאי בגיותה האיכא לאו דלא תתחתן בם, ואי בגירותה, הרי גר מצרי עד דור שלישי לא יבוא בקהל ה', אלא בזנות היה עמה. וכ' שם הש"ס, שמתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה. ע"ש. ואי פירושא ד"מעלה עליו הכתוב" היינו שכן הוא ממש, א"כ הא קעבר על לאו דלא תתחתן בם. וי"ל, דאע"ג דהכתוב מעלה עליו כאילו נתחתן בה ממש, מ"מ הרי רק לזנות נתכוון, וכיון דרק לאישות אסרה תורה, מותר לו על אף האהבה יתירה שאהבה. ולא בגלל שהכתוב מחשיב את אהבתו כאילו שנתחתן בה ממש, עי"ז תאסר עליו.
   והנה בחכמת שלמה (אה"ע סימן א) הנז' בפנים כ' דזה תלוי בפלוגתת הדרישה עם הט"ז (ר"ס רמב), דדעת הדרישה דכל מקום שנאמר כאילו, אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו. והט"ז חולק דהוא שוה ממש וכו'. ע"ש. ועי' בשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"ג סימן לב) במ"ש בזה. אולם המעיין ישר יחזו פנימו דהפרישה והט"ז לא איירו כלל ב"כאילו", אלא לענין דכבוד ומורא רבו הוקשו לכבוד ומורא ה'.
   והנה לפי מש"כ לעיל בעניני הלכה יש להש"ס לדייק בלישניה, ולפי"ז יצא דמכיון דמהכא נפיק דינא לענין מצות פו"ר, א"כ דייק הש"ס וקאמר דקיים נמי מצות פו"ר מכיון דהוי כאילו ילדו ממש.
   והנה מהא דאיתא ביבמות (לב ע"ב) "אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן מעלה אני עליו כאילו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים". מוכח דמעלה אני עליו היינו ממש, דהרי קוברים אותו בין רשעים גמורים כיון דחייב שתים.

בדף לז רע"א בקושית מהר״י סרנא ז״ל - יש ליישב עפ"ד התוס׳ (תענית ט ע"א) שיבולו יורד בהדרגה בהתאם למה שמוריד מהמעשר, ועי"ז יבין שמפסיד בגלל זה ויחזור בתשובה.
   וי״ל עוד שעדיף לכהן להפסיד במשך איזה זמן כדי שירויח לאורך ימים לאחר מכן, וכמו כן שאר העם ישמעו וייראו.
   ותירץ עוד בני חביבי הב' יעקב נר"ו שהקב״ה יזמן פרנסת הלוי ממקום אחר.
   ועוד י״ל שאשמת הכהן הוא שלא לימד התורה כראוי, שכן הכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכ"כ להלן (דף מז ע"ב). ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).
   ובעיקר דברי מהר"י סרנא, אפשר לבאר שאין כוונתו שיטול הכהן בזרוע, וגם לא שיסייע בבית הגרנות שאסור, אלא שישכנעו בלשון רכה שיתן המעשרות לו או לאחר כדי שיקיים המצוה.

שם ד"ה ותמוה שורה א - יש להוסיף מרכאות לפני תיבת 'ואיש'.

שם שורה ה 'אין זכות למתרים ללחוץ יתר על המדה' - וי"ל שהיה יכול לשכנעו בדברים רכים, ולאו דוקא ע"י לחץ. כאותו מעשה בעשיר קמצן שהיה נותן פרוטת נחושת חלודה לכל המתדפקים על דלתו, וכולם השליכו לו אותה בפניו, עד שבא הגר"ז בעל התניא וקיבל הפרוטה ממנו בסבר פנים יפות, וסופו שנתן לו ממון רב.
   א"נ י"ל שב"ד כופין ע"ז, וכמו שמצינו גבי צדקה (ש"ע י"ד סימן רמח ס"א).

שם בע"ב ד"ה לשיטתו שורה ג - יש למחוק את הקו שלאחר הסוגריים.

בדף לח ע"ב ד"ה אך, שורה ה - צ"ל שלא יהיו.

שם 'וכי מי שתעשה כן בכוונה תחלה להתייחד באיסור במטרה לזכות לבנים אכן תהא ראויה לברכה' - אולם עי' בברכות (לא ע"ב, וצויין לעיל) ובסוטה (כו ע"א, והובא להלן).

בדף מד ע"א כתב בשם הרב פנים שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים - ואף דלא מיירי במידי דאכילה, הרבה ראשונים לא ס"ל לחלק, והובאו בקובץ חצי גבורים - פליטת סופרים (גליון ח עמ' תתמה).

בדף סה ע"ב, בענין ענוותנותו של אהרן - ולכן הוא היה מורה לעם על הענוה, עי' במש"כ בס"ד בשלמא בעלמא עה"ת. ואיתא (ב"ב ס ע"ב) קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

בדף סו סע"ב ד"ה ותמוה - שאלה זו תחול גם על תירוץ הרמב"ן המובא לעיל.

בדף עד ע"ב ד"ה בראש הב' 'וכן במסע המחנות יש שילוב של תקיעה ותרועה' - לא ביאר מה הצער שיש במסע המחנות, שלכאורה הוא שמחה בלבד בנוסעם לא"י. 
וי"ל שנזכרים בצער של ארבעים שנה שנענשו שיסובבו במדבר.
ועוי"ל שיש בזה צער משום הקנאה שהיה בין השבטים בענין מי יסע ראשונה.
ועוי"ל שלאחר חטא המרגלים יהיה צער המסעות ארבעים שנה במקום ימים מספר. ועדיין יש בזה גם שמחה כי על ידי צער המסעות תיקנו חטא אדם הראשון, וכמ"ש בס' זרע שמשון (פרשת בלק אות ו ד"ה וכתב) בשם הרב כלי יקר (יהושע ה).

בדף קמז ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל לעבודת המקדש.

בדף קעד ע״א שורה מלמטה - צ״ל כתוב ״וישא.

בדף קעז ע״ב - ואפשר לבאר עוד לדברי האומרים שדבש צרעה אסור (עי׳ בש״ע י״ד ס״ס פא ובפר״ח אות כח ובמנחת אשר אות לז), שכן דבר היוצא מן הטמא טמא, ואפילו הוא דבש.

בדף קעח ע״ב שורה ד - צ״ל אמרתי לו.

בדף קעט ע״א ד״ה הבדלים שורה ד - צ״ל כבד אכבדך מאד.

בדף קפ ע״א ד״ה כל - צ״ל עין טובה.

בדף קפב ע"א ד"ה תמהו 'תמהו רבים' - וכן תמה במשך חכמה. ע"ש.

שם ע"ב שורה ג' - צ"ל העצמי יעורער.

בדף קפג ע"ב שורה ב - צ"ל איבדו את האמונה.

בדף קצב ע"א שורה ב מלמטה - יש למחוק את הנקודה.

שם ע"ב ד"ה מדוע, 'מדוע דוקא ברכה זו נשארה' - ועי' במש"כ עוד לבאר בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון תשע) עפמ"ש בזרע שמשון (סימן ה) שהמזוזה מרחיקה המוות [וכדאיתא בקדושין (לד ע"א) גברי בעי חיי וכו'], ובתי כנסיות פטורים מן המזוזה, ולמה פטורים, מפני ששם אין מוות, אלא אדרבא שם יש החיים, ולכן אמר מ"ה טוב"ו שהם גימטריא ס"ח דהיינו חיי"ם. ע"ש (ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם). ובזה מבואר שהקללה לא חלה על פסוק זה ששם מקור החיים והברכה.
ובזה יתורץ הקושיא אמאי קאמר קרא 'כי אהבך ה' אלהיך', והרי הכל נהפך לקללה ונותרה ברכה אחת בלבד, וכי לזה יקרא 'כי אהבך ה' אלהיך'. ולהנ"ל יבואר שמכיוון שברכה זו היא מקור החיים והברכה, כל הקללות היו כלא היו מול ברכה זו. ולכן איתא בברכות (ח ע"א) שהמקדים ומחשיך לבתי כנסיות מאריך ימים כאילו דר בארץ ישראל ולא יצא לגלות כלל.
ובזה יבואר גם מהיכא קדייק מקרא שזוהי הברכה שנותרה, והרי הרבה ברכות יש בנבואת בלעם, ומהיכא ידע שהכוונה היא ל'מה טובו' וגו'. ולהנ"ל יבואר שזו הברכה החשובה ביותר שמאפילה על כל הקללות, ודוקא ברכה זו אפשר לומר עליה 'כי אהבך ה' אלהיך'.

בדף רנט ע"ב שורה ד - צ"ל כאילו.

יום שני, 10 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - ויקרא

שם הספר: אוצר הפרשה - ויקרא.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

בשנת תשע"ה יצאה לאור מהדורה שניה של ספר זה, ולהלן בסוף הדברים הגליונות של המהדורה השניה.

בדף ב ע"ב ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

בדף ג' רע"א, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' ע-עא). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בעמ' טז בראשו - צ"ל ויקרא ב ג.

בעמ' יז בראשו - צ"ל ויקרא ג. וכן בעמודים הבאים.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.
גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.
ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.
ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).
ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.
ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).
ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

גליונות מהדורת תשע"ה:

בכריכת הספר - צ"ל ותרגום אונקלוס.

בדף ב ע"א ד"ה ועתה, שורה א - צ"ל שעם היות.

שם ד"ה כי, ששמו של אדם יש לו השפעה מהותית עליו - עי' במה שהוסיף בזה להלן (עמ' סג). ובספרו על אור החיים הקדוש (וישלח לה י) כ' שלפעמים האדם משפיע על שמו. ע"ש.

בדף לב רע"ב, בקושיות על מהר״ש קלוגר - י״ל שאע״פ דלא הוי כן ממש מ״מ יהיה מי שירצה ללמוד, וא״כ עדיין יפסידו הכהנים כמה קרבנות. ותו י״ל שמכיון שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת קרבנות התמיד (כדאיתא במגילה ג ע"ב), א״כ יעדיפו האנשים ללמוד פר׳ הקרבנות מאשר להקריב ממש.
גם מה שהקשה שמ״מ חייבים להביא קרבן, י״ל דשאני נדרים ונדבות שהם רשות, ואף אם מביא עולה על מחשבת עבירה אינה חיוב.
ומה שהקשה שאף אם הכהנים לא ילמדו ענין זה לעם ישראל מ״מ שאר החכמים ילמדו אותם, י״ל שהכהנים היו מורי העם כמאה״כ (ברכה לג י) יורו משפטיך וגו׳. וכן נאמר (מלאכי ב ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואף ראיתי שכ' ביומני טאלנא (עמ' קא) בשם מהר"נ לובארט ז"ל שרוב התנאים והאמוראים היו משבט לוי. וע"ע בס' תולדות הכהנים הגדולים (עמוד ז).

בדף סא רע"ב - צ"ל וישא אהרן את ידו (ידיו קרי).

בדף סג ע"ב בסוף הדיבור הא' - ובדרך זו אפשר לבאר שמתו משום שלא נשאו אשה, שכן הנושא אשה ריחיים בצאורו, ומי שאין לו אחריות זו, נסיונו גדול.

בדף פו ע"ב, מדוע נכרי אינו מטמא בנגעים - ובס' אפריון למהר"ש גנצפריד ביאר שאיסור לשון הרע הוא כדי שלא יפרדו לבבות ישראל שהם בדרך כלל כאיש אחד בלב אחד, ואצל הגויים אין אחדות כלל וא"כ אין שום היזק יוצא מזה.

שם בסוף העמוד - ועוד י"ל שרוב מורי ההוראה היו כהנים, כמאמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, לכן הם המורים הלכה גם בהלכות נגעים.

בדף פז ע"א באהלי שם בשם הרב משך חכמה - ואפשר להוסיף שלכן נסמך לזה דין ברית מילה, שכן נאמר בה כי עליך הורגנו כל היום, וביאר הרב חתם סופר שזכות המצווה מגינה על התינוק שלא ימות במילתו. וה"ה הבא שזכות הכהן מגינה עליו.
ועוד אפשר לומר בטעם סמיכות דין ברית מילה לדין הצרעת, שכן הצרעת היא עונש על עוון עריות (כמ"ש בבעל הטורים להלן פסוק ט), ומצוות ברית מילה היא למעט התאוה בזה.

בדף קא ע"א הביא שאלת המפרשים מה חידש הרוכל לרבי ינאי - הנה מעשה זה מופיע במדרש (ויק"ר פט"ז סימן ב), ושם הקשו מפרשי המדרש כנ"ל, עי' בפי' מהרז"ו ובעץ יוסף ובאמרי יושר ובליקוטים שבגליון המד"ר (הוצ' וגשל) ובס' אהלי שם על תהלים (פרק לד). ומש"כ בליקוטים (שם) לבאר דשאני הרוכל שאמרו בהתרגשות וכו', כן אמר גם מו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) בשם מהר"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל (מח"ס חדושי רבי ראובן ועוד).
 ובחי' הרד"ל ביאר וז"ל: אפשר משום שיש לפרש שגם מקרא דלהלן סור מרע ועשה טוב וגו' נמשך למי האיש החפץ חיים, וא"כ הוא כולל קיום כל התורה כולה, ובא הרוכל והודיע שעיקר מי האיש נמשך רק לנצור לשונו. ע"כ. והו"ד בענף יוסף. ע"ש.
 ולכאורה צ"ע, שכן הרוכל אמר בפירוש גם "סור מרע ועשה טוב", ורק השמיט בקש שלום ורדפהו. ויש ליישב לדברי הרב חובות הלבבות (שער הכניעה פ"ז) שכ' שהמדבר לשה"ר מעביר את כל מצוותיו למי שדיבר עליו ולוקח ממנו את כל עוונותיו. וכ״כ בס׳ כצאת השמש בגבורתו (עמ׳ כד) בשם ס׳ אורחות צדיקים (שער ענוה) [וע"ע בס' קהלת משה למהרמ"ח טריוואקס ז"ל (ח"א דף ו ע"א אות ו) ולמהרי"ח סופר נר"ו (מח"ס כנסת יעקב ועוד) במאמרו בקו' אור ישראל (גליון מ עמ' ק והלאה) מש"כ בזה. ועי' במה שביאר בטעם הדבר מהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו ח"ד (עמ' ריג-ריד). ועוד אפשר לבאר עפ"ד מהרח"ו ז"ל בס' שערי קדושה (ח"א ש"ב) שכ' שיש ארבעה יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם, אשר באמצעותם יקוימו או יתבטלו התורה ותרי"ג מצוות, ובהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות וכו', והם יסוד האש שממנו נמשכת הגאוה וכו', ויסוד הרוח שממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה, וא' מתולדותיו לשה"ר, ויסוד המים שממנו תאות התענוגים ותולדתיו הקנאה והחמדה, ויסוד העפר שממנו מדת העצבות ותולדתה העצלות לקיים התורה והמצוות. עש"ב. והמדבר לשה"ר נכשל בד' היסודות, שכן העניו יחשוב מי אני שאדבר על חבירי, והרי אינוי מגיע לקרסוליו. ויסוד הרוח הרי כתב להדיא מהרח"ו שתולדתו לשה"ר. וגבי יסוד המים הנה המדבר לשה"ר, בד"כ הקנאה מדברת מתוך גרונו. ולענין יסוד העפר, הנה האדם שהוא שמח לא חושב על נגעי זולתו, וכמו כן האדם שהוא פעיל ולא עצל, לא יבזבז זמנו לריק בדיבורים על זולתו. ולכן הדובר לשה"ר שנכשל בד' יסודותיו שבהם תלויים כל תרי"ג מצוות, כל מצוותיו הינם לריק ולבהלה]. ולכן אמר הרוכל שדוקא אם נוצר לשונו יוכל לשמר מצוותיו וכדאי לו לסור מרע, דאל"ה אפי' אם יסור מרע ויעשה טוב כשיגיע לדין של מעלה ימצא עולם הפוך ויהיו מעשיו לריק ויגיעו לבהלה. ואמרתי דבר זה למו"ר מהר"מ יוני נר"ו (ראש ישיבה גדולה כתר תורה במיקסיקו) והנאהו.

שם בע"ב, כתב ליישב עפ"ד הרב חובת הלבבות שהמספר לשה"ר מקבל את עוונות האחר ונותן לו את מצוותיו, ושכן מבואר בס' מגיד ישרים - צ"ל מישרים (פר' ויקהל). וכ"כ תירוץ זה בקו' למען ידעו (דף כ ע"ב) בשם הרב חיד"א בס' ראש דוד.

בדף קמד סע"ב - צ"ל רבי מתיא בן חרש. וכן להלן.

בדף קסט סע"א, מעשה בגדול אחד שכתב ספר על זרעים והגיע לדיני חגב - המעשה אירע עם מהר"ח קניבסקי ז"ל. ספרו על זרעים נקרא 'דרך אמונה', אולם מעשה זה אירע כשכתב לפני כן את קונטרס קרני חגבים שבספרו שיח השדה, עי' בס' באר שבע על תולדות הרבנית קניבסקי ע"ה (עמוד מא). ושם מופיע מעשה זה בשינויים, וכן בספר שלישי באשמורת (עמוד כ).

בדף ר ע"א באוצר הפרשה - ענין זה שייך לעיל (קדושים יט כג).

בדף רא ע"א, בטעם הדבר שעץ החרוב נהפך לתמר לכבוד שבת - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' אוצר המוסר (עמ' שמט), וצויינו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב).

שם ד"ה ללמדך, שחיבוב מצות שבת מועיל - ויש לבאר הטעם מדוע דוקא מצוות אלו, כי יש בהם הכי הרבה איסורים. ולמרות כן מחבב. גם יש חסרון כיס ופרנסה, ועל זה נאמר צו לשון זירוז (ראה ברש"י ר"פ צו).
ולכן המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, כי המועדים נוספים על השבתות בחסרון כיס ואיסורים רבים, ורק ע"י חיבוב מצוות כאלו ניצל האדם מהעונש של הנחת חיי עולם.

בדף ריג ע"א בשם הרב קהילות יעקב שפרנסה זה ענין של פיקוח נפש - וכן ראיתי כתוב על הרב חפץ חיים שלא רצה לדרוש בעיר גרודנא על חילול שבת כי היה שם בית חרושת השייך ליהודי והיה פתוח בשבת, ובו עבדו כשלוש מאות יהודים, וחשש לפיקוח נפש.

בדף ריד סע"ב שורה אחרונה - צ"ל גיבורי.

בדף רכז סע"א שורה אחרונה - צריך להיות נקודה במקום פסיק.

שם בע"ב סד"ה ההידרדרות, שורה אחרונה - צ"ל רגילים.

בדף רכח ע"א שורה א' - צ"ל מייעדת.

בדף רכט ע"ב אות א - ד"ז כבר נדפס בס' ברית ותורה (אופן מה) ובס' אורות החומש (עמ' קמה).

שם בסוף העמוד 'מקובל בספרים' - כ"כ בס' שופר בציון (עמ' שיג והלאה) בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים ונגיד ומצוה בשם האר"י.

בדף רל ע"א ד"ה כוונת - אולם בקו' אמירה נעימה (סוכות תשע"ד דף א ע"א) כתב בשם הרש"ש שאפשר לבקש גם את שלושת הבקשות יחד.

שם בד"ה וכן שורה ב' - צ"ל עי' מסילת ישרים (פרק כו), ומה לו וכו'.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - שמות

שם הספר: אוצר הפרשה - שמות
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ב

דף נ ע"א ד"ה לכל שורה ה לאחר תיבת 'חירותו' - צ"ל פסיק במקום נקודה.

דף נב ע"א ד"ה ואחרי שורה א - צ"ל ויעש משה.

דף סג סע״ב שורה ג׳ מלמטה - צ״ל ודפח״ח.

שם ׳אמנם צ״ע׳ - כבר ביאר לעיל בשם המלבי״ם שלפני מתן תורה אזלינן בתר האב, וגם משום שמצרי לא יבוא בקהל ה׳.

בדף פד ע"א 'וצ"ע הרי הקב"ה מריך לקיים הבטחתו כיון שהבטיח, ולא בגלל שלא יאמר אותו צדיק' - ענין זה נדפס לראשונה בהגש"פ אהלי שם (עמ' קפד).
ובעיקר הקושיא, כן הקשה בעיון יעקב (ברכות ט ע"א) בשם המפרשים. ע"ש. ועי' במש"כ בזה הרמ"ז ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף קנט ע"א) ובשדה יצחק למהר"י גואיטע ז"ל, ובענף יוסף, ובס' ביאורי החסידות לש"ס בשם ספר שפת אמת (פסח), ובקובץ המצפה (סיון תרע"א סוף עמ' יא), ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' ט) ובקו' המאזנים (גליון לא דף מ ע"ב) ובקו' דורות (גליון ג עמ' ה).
ואפשר לבאר עוד בהקדם דברי רש"י על הפסוק (בא יב לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וכתב רש"י, כדבר משה, שאמר להם במצרים וישאלו איש מאת רעהו. וכבר הקשה הגר"א מוילנא ז"ל בס' קול אליהו (סימן כו), דזה כבר מפורש בפסוק וישאלו ממצרים כלי כסף וגו', ומה בא לחדש בזה. ע"ש.
והנה במכילתא (סוף פרשה יג, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יד) על הפסוק הנ"ל כ', "שאין ת"ל ושמלות, אלא הכסות היתה חביבה עליהן יותר מכסף וזהב" (והובא ברש"י לחומש שם בשינויי לשון). וכבר נתחבטו המפרשים בביאור קושיית המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", עיין להרא"ם ולהרב שבות יהודה נג'אר ולהרב מרכבת המשנה על המכילתא שם ובפי' הרי"ף לע"י.
והב' יוסף ברקוביץ נר"ו נתן טעם לזה שהכסות היתה חביבה להם יותר מן הכסף והזהב, דכן דרך העבדים שלא מתפעלים מכסף וזהב, כיון שבזמן עבדותם אפי' אם יהיה להם הרבה כסף וזהב לא ישוה להם כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, משא"כ שמלותיהם לעורם שייכים להם, ולכן מחבבים הם את השמלות על פני הכסף והזהב. וכן היה עם בני ישראל שהתרגלו בעבדותם לחבב את הכסות על הכסף והזהב. ודפח"ח.
והנראה לבאר, דהנה כשצוה הקב"ה למשה על שאילת הרכוש הגדול (בא יא ב) נאמר שם רק "כלי כסף וכלי זהב", ולא נאמר "ושמלות", ומ"מ בודאי הכוונה גם על שמלות, וכמו שאמר הקב"ה למשה בסנה (שמות ג כב) "כלי כסף וכלי זהב ושמלות", וכבר ראיתי להרב מרכבת המשנה הנ"ל, וכן להרב שבות יהודה הנ"ל בהשמטות (הנדפסות בספרו שמחת יהודה. וכן בס' קובץ ספרי המכילתא הנד"מ) שכתבו, דבסנה אמר הקב"ה למשה מעשה שיהיה כך יהיה, והציווי היה רק על כלי כסף וכלי זהב. ועי' בס' דרך שיחה (עמ' רלג). ודוחק לומר כדבריהם. ונראה דרש"י ז"ל הנ"ל אתא לאפוקי מדבריהם, באומרו "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", דהיינו שמה שעשו כאן הוא בדיוק כציווי משה, ולא גרעו ממנו ולא הוסיפו עליו, והרי משה לא נצטוה על השמלות, אע"כ דגם על השמלות נצטוו, ואע"ג דקיצר הפסוק בלשונו בציווי הקב"ה למשה, מ"מ דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר (ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה), וגילה הכתוב בסנה שגם על השמלות יצטוו.
והנה לאברהם אבינו ע"ה הקב"ה הבטיח שיצאו ברכוש גדול, דהיינו בכסף ובזהב ובצאן ובקר, כדאיתא במכילתא (בא פרשה יד, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה פרשה טו) "וצאן ובקר וגו', עליהם אמר הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, עם יציאתן ממצרים אני ממלאן בכסף וזהב". ע"כ. ומ"מ לא הבטיח הקב"ה לאברהם כלום על השמלות.
ובזה יבוארו דברי הגמ' דביקש מהם הקב"ה שיקחו כסף וזהב, דאילולא "שלא יאמר אותו צדיק" לא היו שואלים כסף וזהב, דהרי מוחלים היו על הבטחת השי"ת, ודעדיפא להו עבדי לקחת שמלות החביבות להם יותר מכסף וזהב, ולכן אמר להם הקב"ה שאע"ג שמצדם אין קפידא, מ"מ כדי שלא יאמר אותו צדיק עליהם לשאול גם כסף וזהב כהבטחתו יתברך לאאע"ה.
ויומתק יותר ע"פ מה שביאר הב' יוסף ברקוביץ נר"ו, והבאתי דבריו לעיל, דרק להם בתור עבדים שרק עתה השתחררו עדיף היה להם לקחת השמלות מאשר הכסף והזהב, אולם אאע"ה ידע האמת דכסף וזהב עדיף, ולכן אע"ג שמצדם היו לוקחים השמלות בלבד, מ"מ "שלא יאמר אותו צדיק" ציום הקב"ה לקחת גם כסף וזהב.
ולכן אפקיה רחמנא לציוויו בלשון בקשה, כיון שרק לצורך הבטחתו לאותו צדיק היה להם לקחת הכסף והזהב, ולא לצורכם היה הכסף והזהב, כיון שהם היו מעדיפים השמלות, ורק לצורך ההבטחה של הקב"ה לאברהם היו צריכים לקחת הכסף והזהב, וע"כ אמרה הקב"ה בלשון בקשה. ובזה מיושבת קושית מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב (ברכות ט ע"א) וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י.
גם מדויק בזה מה דאיתא בגמ' שהקב"ה ביקש שישאלו כלי כסף וכלי זהב, ואע"ג דגם שמלות כלולות בבקשה זו וכדכתיבנא, מ"מ נקטה הגמ' רק כלי כסף וכלי זהב, וה"ט כדאמרן, דדוקא בהם שייך בקשה משא"כ בשמלות.
ובזה יבוארו דברי המכילתא "שאין ת"ל ושמלות", דהרי כמו שלעיל בציווי הקב"ה ליתנהו לשמלות, ומ"מ בודאי גם עליהם הצטוו וכבהבטחת הסנה, כמו כן כאן בסיפור מעשה השאלה לא היה לו להפסוק לכתוב "ושמלות", ומיותרת היא תיבה זו, כיון דממילא שמעינן לה כיון דכן כתוב בהבטחת הסנה. וע"ז כתב ש"כסות חביבה עליהן יותר מכסף וזהב", ולספר בשבח ישראל קאתי, דאע"ג דעדיפא להו השמלות, מ"מ לקחו כסף וזהב, ולא רק שלקחו מהכסף והזהב, אלא גם הקדימו בלקיחתם, כסדר הכתוב "כלי כסף וכלי זהב", ואח"כ "ושמלות".
גם מיושב בזה מה שהקשה בקונטרס מזמור לאסף עמ"ס ברכות (סימן יח), דאמאי קאמר הש"ס הכא "אותו צדיק", ולא קאמר "אברהם" [וקדמוהו בזה בעיון יעקב ובבן יהוידע (ברכות ט ע"א). ע"ש]. וע"פ הנ"ל מיושב, דטעמא הוי משום דלכאורה גם אברהם לא יכל לטעון כלום על הקב"ה אם היו יוצאים עם שמלות בלבד, שהרי הם בעצמם העדיפו זאת על הכסף והזהב. ורק בגלל צדקותו של אברהם וחביבותו כלפי הקב"ה נתן להם הקב"ה גם את הכסף והזהב.

שם בד"ה וי"ל שורה ז' - צ"ל דאפסדיה.

בדף פז ע"א 'מה הנס הגדול שכלב לא חרץ לשונו' - כן הקשה בס' אילת השחר עה"ת דמה איכפת לן אי לא נבחו הכלבים. ע"ש. וע"ע בזה בפי' הרא"ש עה"ת ובדעת זקנים לבעלי התוס' ובפי' הרשב"ם ובאור החיים כאן, ולמהר"י עייאש ז"ל בס' קול יהודה (ס"פ בא דף עו ע"ג ד"ה וי"ל).
והנה יש שפירשו שהכתוב שלא יחרץ כלב, אינו מדבר על כלב ממש, כי אם על המקטרגים והמזיקים [וע"ע בדרשות רבי יוסף פינטו – לקח טוב (בשלח עמ' ריח ד"ה ותירצו) ובס' בקדושת נועם אלימלך (עמ' כה)]. ובדבריהם מיושבת קושית הרב אילת השחר הנ"ל. ושו"ר שכ"כ ליישב עפי"ז מהר"ד אביחצירא ז"ל בס' פתח האהל. ע"ש. וכ"כ בהגש"פ למהרי"א חבר ז"ל (מהד' ב"ב תשנ"ג, בדרשת שבת הגדול עמ' ו). ע"ש. וע"ע בקובץ הערות וביאורים (ניסן תשע"א עמ' לד) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון פט עמ' יא).

בדף ק ע"א באהלי שם - י״ל שהתורה הזהירה בליל זה דוקא שבו יש לנהוג דרך חרות ושררה, זכר ליציאתנו מעבדות לחרות.

בדף קה ע"א ד"ה ונראה, בענין הסתירה בין ידיעה לבחירה - עי׳ במה שהאריך לבאר בזה ב׳ Will Freedom & Destiny.

שם ע"ב ד"ה נראה שורה א' - צ"ל באופן אחר בדרך הפשט.

בדף קו ע"א סד"ה ויש - ואפשר לבאר עוד עפ"ד חכמי המחקר שהאדם יכול להצטער יותר מהתעלמות זולתו מאשר כשמעליבו.
ועל פי הדברים האלה יש לבאר מאמר הכתוב (וילך לא טז-יח) וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו', ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. הרי שהרעות הרבות והצרות באות כשהקב"ה מתעלם מהאדם לחלוטין, אבל אם עדיין הוא 'שבטך', שהקב"ה נמצא עמו אלא שמענישו, הרי זה 'ינחמוני'.
ובזה יש ליישב מה שהקשה בקונטרס באר הפרשה (בשלח תשפ"ג דף ה סע"א) בשם המפרשים, מדוע נקרא המקום בשם מרה, הרי לאחר הנס והפלא הגדול שנמתקו המים היה מן הנכון לכנות את המקום 'מתוקה'. ע"כ. ולהנ"ל י"ל שהמים לא נמתקו, וטעם נשאר מר כמקדם, שכן ע"ד הכתוב (בשלח טו כה) ויורהו ה' עץ אמרו במכילתא שעץ מר היה (וכן הוא בשמות רבה פ"נ סימן ג), וא"כ מסתבר שהעץ המר מירר יותר את המים, ולא נמתקו כלל. ומה שאמר הכתוב 'וימתקו המים' הוא על דרך 'שבטך וגו' המה ינחמוני', שכן כשהיו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים חשבו שה' עזבם, וכשראו את המים חשבו שה' מושיעם ולכן הצער של שלשת הימים היה כלא היה, ושוב ראו שהמים מרים הם וחזרו ליגונם שה' עזבם, ואילו כשה' הורה להשליך עץ מר אל המים ראו שהוא שבט ה' שהמים יהיו מרים וה' אינו מסתיר פניו מהם, ושמחו שמחה רבה. ואף 'שירה' בגימטריא במספר קטן 'מרה'. ו'מרה' ר"ת ר'ק מ'את ה', שאם הוא מאת ה', אף השבט מנחם.
ומה שכתבנו שהגיעו למרה ולא ידעו עדיין שהמים מרים, צער שלשת הימים היה כלא היה, יבואר בזה מאמר הכתוב 'מרתה', וביאר רש"י, כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה. וכתב בס' עוז והדר למהר"ש ן' אלבאז (בא יב לז) שבכל מקום ששינה הכתוב ויש ה"א בסוף תיבה, יש סיבה לזה. וראה עוד שם (ר"פ בשלח) שביאר מאמר הכתוב 'ושבו מצרימה', להודיע כי בראותם מלחמה לא יקשה בעיניהם לחזור כאילו שכבר הם במצרים ללא יגיעה. ע"ש. וכיו"ב יש לבאר שמרוב השמחה כשהגיעו למרה שראו המים וחשבו שמתוקים הם, צער שלשת הימים היה כלא היה.
ומה שאמר הכתוב לאחר מכן 'אילימה' במקום 'לאילים', יש לבאר בהקדם מש"כ בס' פרח שושנה למהר"י קריספין (מסעי לג ט) שאילים היא עיר תאפילאלת שבמערב הפנימי. ע"ש. ושמעתי שואלים איך הגיעו עם ישראל ממצרים למרחק כה גדול. ופשוט הדבר שהיתה להם קפיצת הדרך. ובזה מבואר שנתן הכתוב הה"א בסוף התיבה להודיע שהגיעו ללא יגיעה ומהלך ימים רבים, אלא כהרף עין, וכמו שכתב בכיו"ב בס' עוז והדר (פרשת בא) הנ"ל. ע"ש.

שם ע"ב ד"ה והנה - דברים אלו נדפסו לראשונה בס' סערת אליהו (עמוד לא) ובס' ואביטה אורחותיך (עמוד קפב ועמוד רצג).

בדף קז ע"א אהלי שם בדיבור הא', בדברי הש"ס בב"ב - וראה במש"כ בס"ד בחי' ב"ב שם.

שם בסוף העמוד שורה אחרונה 'בברכת המילה' - הכוונה היא להנאמר בברכת 'אשר קדש ידיד': להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו.

שם ע"ב, בסוף הדיבור הא' 'טז ט' - אינו שם, כי אם בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט). ע"ש. וחלק עליו בס' מגדל עוז למהר"י עמדן (בריכה עליונה נחל א אות א). ע"ש. ועי' להרמ"ז בס' אלה מועדי ח"א (עמוד סא ועמוד קיד).

שם אות א, בדברי המכילתא, להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בבזה, ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, וחכם לב יקח מצות - וכן הוא בסוטה (יג ע"א) ובשמו"ר (פ"כ סימן יט).
ומה שהקשה שאמנם חסידות יש כאן, אבל מה חכמה יש כאן. ותירץ כמה תירוצים - כן הוא ביתר אריכות בספרו הגש"פ אהלי שם (עמ' קפד), וע"ע בס' אור יחזקאל – מכתבים (סימן עה).
גם אפשר ליישב עפמ"ש מהר"י נחמיאס ז"ל בס' יוסף חן (בחי' לפסח על משך תורא וכו', בהנד"מ עמ' רנח) בשם מהר"ש נחמיאש ז"ל (בס' ויגד לשאול דף כז ע"ב) שגם הביזה מצוה וארונו של יוסף מצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה ונחשב לו כאלו קיים שניהם, לכך אמר 'חכם לב יקח מצות' דמשמע תרתי. ע"כ. ולפי"ז מיושב, שחכמה יש כאן, לדעת שבקיום מצוה זו דוקא יחשב לו שקיים שניהם.
ואפשר עוד ליישב, שהחכמה בזה היא שידע להתעסק בדבר שתלוי ברצונו ובמעשיו, שהם המצוות, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולא להתעסק בצבירת עושר שאין הדבר תלוי בהשתדלות האדם, אלא בידי שמים. וזוהי החכמה לדעת לבחור עיסוק בדבר המועיל. וע"ע למו"ר מהרא"ז אייזנברג ז"ל בס' עוללות אפרים (ר"פ בשלח) מש"כ בזה.
ובדרך זו יש לבאר דברי בן עזאי באבות (פ"ד מ"ב) "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והקשה בדרשות מהר"י פינטו – לקח טוב (ויקרא עמ' קמט) דהול"ל רוץ למצוה וכו'. ע"ש. וי"ל ד"הוי רץ" הכוונה שכל ריצתך תהא רק לזה, שכן הריצה לדברים גשמיים אין בה תועלת כלל, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
וע"ע בס' הזכרון אעלה בתמר (עמ' שצו), ובס' קדש הלולים עה"ת (מהדורת תשע"א עמ' רעט) ובמש"כ בס"ד בשלמא בעלמא (בשלח יג יט).

בדף קיב ע״א שורה ח - צ"ל והאמונה שהאמינו.

בדף קכג ע"ב ד"ה ויש, בדברי התוס' - והוא כדברי רב נסים גאון בהקדמה לספר המפתח שהנכרים מצווים על המצוות השכליות. והביא ראיה לדבריו מהראי"ל שטיינמן ז"ל (מח"ס אילת השחר ועוד), והו"ד בקובץ כאיל תערוג (גליון קסח דף א רע"ב). ע"ש. ובעיקר הקושיא י"ל שיש מי שעבר ושנה ויש מי שעבר פעם א'. וכמו כן יש שנענש על המחשבה ויש שנענש על המעשה.

בדף קמו ע"א ד"ה ונראה - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמוד קנב).

שם בע"ב באהלי שם שורה ג - צ"ל בריך הוא.

בדף ריג ע"א אהלי שם ד"ה ויש - וכמו כן מצינו ששמחת חתן וכלה היא השמחה המושלמת, ובז' ברכות חוזרים על ענין השמחה כמה פעמים, ולכן גם אין לערב ז' ימי המשתה עם ז' ימי אבילות כדאיתא בכתובות (ג סע"ב). והושוותה שמחת חתן וכלה לשמחת מתן תורה כדתנן בתענית (כו ע"ב) ביום חתונתו זה מתן תורה.
ויש לבאר עוד שמכיון ששמחת התורה צריכה להיות מושלמת ללא דופי, לכן אבל השרוי בצער אין לו ללמוד תורה.
ויתירה מזו מצינו גבי דוד המלך שמלאך המות לא יכל לפגוע בו בלומדו תורה כדאיתא בשבת (ל רע"ב). ואפשר לומר שלכן מלאך המות לא יכל לפגוע בנדב ואביהוא בשמחת מתן תורה, ולכן גם כל אלו שפרחה נשמתם בשעת מתן תורה חזרו לתחיה כדאיתא בשבת (פח ע"ב), שאין שלטון למוות בשעת מתן תורה ולימודה. ולכן גם אפילו בשעת מיתתו של אדם יש לו ללמוד תורה כדאיתא בשבת (פג ע"ב), ולכאורה פטור באותה שעה מללמוד תורה, שכן יש לו לצוות את בניו כדרך כל הארץ, ויש לבאר הטעם כדי שיחיה ולא ימות, ומשום מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם יש לחייבו ללמוד תורה באותה שעה. 

בדף רכב ע"א ד"ה תמוה שורה ב - צ"ל רצה שיראו כשמדבר עם.

בדף ער סע"ב - צ"ל היה לפניו.

בדף רפא סע"ב - ואפשר לבאר הטעם, שמחצית השקל הוא לכפר על נפשותיכם כדאיתא בקרא בהדיא, ואין כפרה ללא התאמצות מצד האדם.
ובזה יש לבאר גם את המבואר להלן שחובה עלינו לעשות את השבת, והיינו להתאמץ ולטרוח בערב שבת כדי לאכול בשבת, וכן להוסיף מחול על הקודש, שכן מכיון שהשבת מכפרת (כדאיתא בשבת קיח ע"ב, כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו), אין כפרה ללא התאמצות.

בדף רצ ע"א ד"ה ומהו שורה ו - צ"ל לשבת שהיא. וכ"ה במדרש.

בדף שכב ע"א באהלי שם שורה ג - יש למחוק את הפסיק לאחר 'מצוה'.

בדף שכג ע"ב ד"ה וצ"ע, סוף שורה ב - צ"ל נכנס.

בדף שמב ע"א באהלי שם שורה יא - צ"ל אלה, כלומר.

שם שורה יד - צ"ל של אלה.

בעמ' שנג, האדם מצוי במקום המחשבות והדיבורים שלו, וע"כ יש להתאמץ ולשוחח על דברים משמחים - ועפ"ז יבואר מש"כ בש"ע י"ד (סימן תב סי"ב) שמי שמספר על מישהו שנפטר, הרי הוא בכלל 'מוציא דיבה הוא כסיל', ולכאורה הטעם הוא משום שמצער לחבירו השומע על הבשורה הרעה. ולהנ"ל יש טעם נוסף, שהוא עצמו יהיה עצוב אם ידבר בדברים עצובים. והשמחה היא מצוה, או יותר ממצוה, כמבואר בדברי מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א ש"ב) ובאוצר הפרשה להלן (ראה יב ז).

יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

אוצר הפרשה - בראשית

שם הספר: אוצר הפרשה - בראשית.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.

שוב יצאה לאור מהדורה חדשה עם תיקונים.

בתחילת הספר בברכת הגומל - יש להעיר ממה שאמר לי אאמו"ר נר"ו שי"ל בסוף נוסח הברכה 'שגמלני כל טוב' הוא"ו בחול"ם.

בברכה שלפני ההפטרה - בסוף הברכה י"ל 'והצדק' הוא"ו בשב"א.

בדף ב ע"א ד"ה וירא, שורה ב 'במדרש' - רבה (פ"ב סימן ה).

שם שורה ו - צ"ל איני יודע. וכ"ה במדרש.

בדף כ ע"ב סוף הדיבור הא' - י"ל שגזירת המיתה היתה לטובתו כדי שיזכור יום המיתה ובזה ינצל מהיצה"ר (כמאמר הכתוב והחי יתן אל לבו, וכמאמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה), וזה לא נשאר כעונש אלא כסיוע למלחמה ביצה"ר.

שם, בסוד"ה דוגמא - י"ל דשאני חילול ה' שלא מתכפר עד יום המיתה, משא"כ שאר עבירות שמתכפרות מיד.

בדף כה סע"ב - ומובן בזה שקראו שמה נעמה מלשון נעימות, דהיינו שהיו שמחים שנולדה כי חזרו בתשובה. ובזה הביאור תתורץ קושיית רש"י שלא היה לו לבאר כל זה, שכן י"ל שבא ללמדנו הכתוב ערך התשובה. ומה שיישב רש"י, היינו דוקא למ"ד שלמך הרגו לקין, אולם לדעת המדרש (בראשית רבה) שקין נהרג במבול עדיין קשה. ולהנ"ל מיושב.

בדף לז ע"א ד"ה כאשר, שורה ה - צ"ל עושים דבר.

בדף נד ע"א ד"ה היאך - ועוד יש ליישב בהקדם מש"כ בספר חרדים (פס"ו אות עה) שנח לא היה כועס ולכן מצא חן בעיני ה', שכן היה נח בדיבורו ובמעשיו ובהילוכו. ובקונטרס באר הפרשה ( פרשת נח תשפ"ג דף יא ע"א) כתב שכיוצא בזה מצינו בפסחים (קיג ע"ב) שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד עצמו על מידותיו. ולכאורה קשה איך נח שהיה צדיק ואינו כועס ולכן הקב"ה אהבו, הגיע לדיוטא תחתונה שהשתכר להפסיד מעלה זו. וי"ל שמכיון שלא כעס, צבר בליבו את הצער וההתמרמרות עד שנצרך להשתכר להסיר צערו מלבו. וצריך להיזהר בדבר זה, לחפש אפיקים כדי להסיר הצער מהלב באופנים אחרים. וכיו"ב סיפרה דודתי הרבנית דינה אביעזרי שתחי' על אביה הרמ"ז מהר"ר יוסף פרץ ז"ל (מח"ס תהלתו בפי) שכך היתה מידתו שלא היה כועס, ולכן הצטרך ליסוע מידי פעם לבדו לכפר אינגינישנאי (שם קבור זקינו מהר"ר ימין צבאח ז"ל) ולשנות שם כמה ימים לנוח כדי להפיג צערו.
וכן ראיתי להרב המחבר יחשל"א במאמרו הנדפס בקובץ מעשה המשפט (גליון פא עמוד ב עה"פ ויהי ריב וגו') שכתב ענין זה של הצטברות ההתמרמרות וז"ל: ויש להבחין בין שומע חרפתו וסופג את החרפה, היא פוגעת בו ומכבידה עליו ומצערת אותו, אלא שהוא מתאפק ושותק, שאם הוא מסוג הזה לא יחלפו עליו מאה רעות, חרף זאת שהוא שותק, כיון ששתיקה שלו יש לה גבול, ועלול להגיע למצב של התפרצות, כי לא יהא מסוגל לסבול יותר. ברם [כצ"ל] אם הוא אדם שמקבל את זה באדישות, אינו מתפעל כלל מהחרפה שחרפוהו, כי אז מאה רעות שהיו באות עליו היו נעלמים. ע"ש. ואפשר שהדבר רמוז בקרא (חיי שרה כה יד) ומשמע ודומה ומשא. וביאר באמרי נועם למהר"י דילישקאש (שם), פי' כל השומע שחבירו מחרפו, ודומם שאינו עונהו, ומשא שסובל כל מה שאומר לו. וראה בהערת הרב המגיה שם (במהדורה החדשה), ובס' פרדס רימונים מכתב יד הנדפס בשנת תשפ"ב (שם). ולהנ"ל יבואר, שאם הוא שומע חרפתו ודומם, הוא נושא עליו משא כבד של צער וההתמרמרות. וראה בפורום אוצר החכמה (אות יג) שכ' בשם מהר"ג נדל ז"ל (מח"ס בתורתו של ר' גדליה ועוד) שאפשר לפרוק את ההתמרמרות ע"י נגינה.

בדף קמג ע"א 'אמרו חז"ל שמחמת בשורת העקידה פרחה נשמתה' - כ"כ ברש"י להלן (פסוק ב). ומקורו מפרקי דרבי אליעזר (פרק לא).

בדף קמד ע"א, שאיך מתה שרה בגלל העקידה, והרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין - עי' בשדי חמד (דברי חכמים סימן פב, ובמערכת הש' כלל נח) בענין אם הבטחה זו נאמרה גם בסכנה טבעית. וע"ע בפרישה (י"ד סימן רמז אות ח). ובעיקר התירוץ שהגיע זמנה של שרה למות, כן תירץ בס' טעמא דקרא.

בדף קמה ע"ב, שורה ג' מלמטה - צ"ל משיגים.

שם, בענין ענוותו של אאע"ה - מדברי המדרש מוכח שגם מה שלא בא בטרוניא עם הקב"ה הוא משום ענוותנותו. ובזה יבואר מה שמצינו שיש שכפרו בעיקר בגלל השואה ואחרים התחזקו באמונתם [וכ' בס' לחנך בשמחה (עמוד צא) שהאדמו"ר מקלויזנבורג בשהותו במחנה ההשמדה היה חוזר כל היום על הפסוק (תבוא כח מז) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'], ולהנ"ל מבואר שהכל תלוי במידת הענוה.

בעמ' קמח בראש העמוד - צ"ל פרק כג כד.

בעמ' קמט בראש העמוד - צ"ל פרק כד. וכן יש לתקן בעמודים הבאים.

בדף קנז ע"א - דברים אלו חזרו ונדפסו ברובם להלן (האזינו לב מז).

שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.

בדף קעג ע"א שורה ג 'ויש אומרים דוקא בלילה' - מחלוקת זו הובאה בס' אוצר פסקים ראש חודש וברכת הלבנה לאאמו"ר נר"ו (סימן כו).

שם באות ד שורה א - צ"ל מדרש רבה.

שם בע"ב ד"ה בילקוט - רמז קטו.

בדף קעד ע"ב ד"ה תמה - עיין עוד תירוץ להלן (דף קצז סע"א).

שם בד"ה ונ"ל 'דהעדיף יעקב ללמוד עם אפשרות בחירה' - ולכאורה קשה מהא דאמרו (ערובין יג ע"ב) שנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אמרו (אבות פ"ד מכ"ב) שעל כרחך אתה נולד. וי"ל כדברי התוס' (עירובין שם ד"ה נוח בתירוץ הב') שאצל צדיקים נוח להם שנבראו, ומכיון שבבטן אמו רואה הולד מסוף העולם ועד סופו (כדאיתא בנדה ל ע"ב), ידע יעקב שיהיה צדיק.

בדף קעו ע"ב ד"ה והשבתי 'גדלות של אדם לא נמדדת בעבירה מסוימת שעשה וחזר בתשובה ממנה, אלא בחיובי' - ונראה שזו כוונת התוס' (שבעין יעקב שבת נה ע"ב) שתירצו קושיא זו בזה"ל: י"ל דלא הוו חשיבי כוותייהו ומחטא נמי לא חטאו. ע"כ. ועי' בהרי"ף (שבעין יעקב ספ"ק דב"ב) ובחידושים (שבעין יעקב שם) ובס' אברהם את עיניו (ב"ב יז סע"א).

שם בד"ה וזהו מה שכתוב - בתהלים (כד ג).

שם בדף קפב ע"א ד"ה בשם הגר"א מוילנא הובא - בספר קול אליהו (סימן כו).

שם בסוגריים 'עיין שו"ת הרשב"א" - כבר ציינו לזה בס' קול אליהו (שם בהערה).

שם 'דבר זה גם נדרש יפה בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, עקב היינו במיוחד עירובי תחומין' - כ"כ בחת"ס עה"ת. והעירו בעלון קב ונקי (פר' תולדות תשע"ה) שבש"ס דריש לה מ'תורותי' ולא מ'עקב'.

בדף קפז ע"א ד"ה וצ"ע 'וי"ל שעינים כהות אלו הם שהובילו לידי אפשרות גניבת הברכות וכו', ובאמת שכר גדול הוא' - ובזה מיושב קושית הרי"ף שבעין יעקב (ב"ב יז ע"א) ע"ד רש"י (שם בריש העמוד) שיצחק לא חסר שום טובה, והרי כהו עיניו מראות. ע"ש. ולהמבואר מיושב, שמה שעיניו היו שכר גדול הוא לו.

שם בסע"ב - דבר זה כבר נכתב לעיל (בע"א).

בדף קפט סע"א 'והלא יש כאן מצות כיבוד אב ואם' - עי' בנזיר (סא ע"א), אלא במי שמוזהר בכיבוד אב ואם. וביארו המיוחס לרש"י והתוס', שגוי אינו מוזהר על מצות כיבוד אב ואם. וע"ע בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' קכז).
   ומהרי"ח סופר נר"ו בס' אור משה (סימן כד), כתב להקשות מדברי הש"ס בנזיר ועוד דוכתי, על דברי ר"נ גאון (בהקדמתו לס' המפתח) וסיעתיה, דס"ל שבן נח מצווה על מצוות שהשכל מחייבם. עש"ב. וכן הקשה מהר"ד קאהן בס' ואם תאמר ח"ד (סימן א'קד). ע"ש. וע"ע למהרי"ח סופר בספרו יחי יוסף (סימן טז אות יא ד"ה והרה"ג) שאף הוא דן בזה בקצרה. וע"ע בקובץ בית אהרן וישראל (גליון עט עמוד קמו) שדן בזה הרב הכותב שם. וכתב שם (בגליון פ עמוד קכח) מהרי"א קונשטט נר"ו להעיר מדברי הש"ס בנזיר [וראיתי בס' פניני תורה (בראשית עמ' מד ועמ' קב ועמ' קיט ועמ' קכג) שהוכיח גם מסנהדרין (נו ע"ב) "עשר מצוות נצטוו ישראל במרה, שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינים שבת וכיבוד אב ואם", הרי שבן נח אינו מצווה על כיבוד אב ואם. ע"ש. וכן הוכיח בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פה עמ' קכט). וע"ע בחידושי רעק"א (יו"ד סימן רמא ס"ט) בשם הרב אשל אברהם ז"ל [והוא באגרות הפמ"ג שבריש א"ח אגרת ג אות כ] ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קל ד"ה והנה מקור) ובקו' מריח ניחוח (גליון עב דף ה ע"א וגליון צה דף יד ע"ב). גם יש להוכיח כן ממה שענו השבטים ליעקב אבינו (מקץ מג ה) "ואם אינך משלח, לא נרד", ולא חשו לסתור את דבריו שאסור מדין מורא כדאיתא בקדושין (לא ע"ב). ועי' ביומני טאלנא (עמ' קצט) שהעיר כן כל דברי יוסף שאמר לאביו (ויחי מח יח) לא כן אבי. וע"ע בס' עיטורי חיים (עמ' עג) בשם הרב פני מנחם ז"ל. ועי' להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) שקיים יעקב אבינו מצות כיבוד אב ואם כדי להשלים לתרי"ג מצוות].
   ובס' אור משה (שם) כתב ליישב עפ"ד הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד, דבני נח חייבים מצד חובת שכל האנושי, ולא מצד חוקי התורה. ע"ש. אולם כ' הרב אור משה (שם), שעדיין יקשה מ"ש במדרש מאור האפלה (ויקרא כ ז, דף שסא): אמרו איש איש, להביא בני נח, שהם מצווים בכבוד אבותם. ע"כ. הרי שמפורש שבני נח מצווים על כיבוד אב ואם.
והנה מלבד מה שיש לומר דהמדרש פליג ע"ד הש"ס, יש ליישב שהמדרש מתכוון רק לרמוז על חיוב בני נח, ואסמכתא בעלמא הוי, ובאמת עיקר חיובם מצד חובת שכל האנושי, וכדברי הנצי"ב.
   וכן אפשר לבאר מש"כ הה"כ בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קטו) להביא ראיה מפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כג) שנכנס חם ומצא לערות אביו ולא שם על לבו מצות כיבוד אב יצא והגיד וכו'. ע"ש. ואע"ג דלישנא דמצוה נקט, מ"מ אפשר לבאר דבריו כדברי מדרש מאור האפלה הנ"ל.
   ונראה לבאר בעיקר הענין עפ"ד התוס' (ערובין יג ע"ב ד"ה נוח) בתירוצם הב', דמה שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, איירי בסתם בני אדם, אבל צדיק, אשריו ואשרי דורו. ע"כ. וכן מוכח מדברי רבנו חננאל בפירושו (שם). ע"ש. ולכן כיון דבני נח רובם ככולם אינם מקיימים ז' מצוות בני נח, ולכן גם אין להם חלק לעולם הבא, ולעת"ל יהיו עצמותיהם מאכל לאשים, בודאי שנוח להם שלא נבראו. ולכן מצד השכל אין לחייבם במצות כיבוד אב ואם, כיון שהוריהם גרמו להם רעה במה שהולידום, ולא יחייב השכל לגמול טובה תחת רעה [ויתירה מזו כ' בס' ואם תאמר ח"ב (סימן תשל) בשם מהר"ל מפראג להקשות ע"ד מתני' ב"מ (לג ע"א) דחייב אדם בכבוד אביו שהביאו לחיי העוה"ז ויש לו להכיר טובה. והרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועי' בחדושי אגדות למהר"ל מפראג (ב"מ לג ע"א). ושו"ר להרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (פר' יתרו עה"פ כבד את אביך) שכ' להדיא שלרשע שנוח לו שלא נברא, א"כ לא היה לו לכבד אב ואם. ע"ש]. ועפ"ז ל"ק מדברי הש"ס ע"ד ר"נ גאון.
   אולם המדרש מאור האפלה הנ"ל אפשר דס"ל כמ"ד (בערובין שם) דנוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא [ואפשר לומר כן אם נאמר כדברי הרב חתם סופר דבית הלל לא חזרו בהם אלא בית שמאי רבו עליהם, עי' בס' מגדים חדשים (ערובין יג ע"ב ד"ה נמנו הא')]. והיינו אפי' אם לא מקיים המצוות כלל (דכן מוכח ממה דלמ"ד נוח לו שלא נברא היינו כשאינו צדיק וכדלעיל). ולפי"ז השכל יחייב לכבד אב ואם [וכדברי הרמב"ם (בסוף הל' מעילה). וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח ז"ל שכיבוד אב ואם היא מצוה שכלית. וכ"כ בערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב). ע"ש. וכ"כ בס' בן חכם (בפתיחה ד"ה וביאר) בשם ס' רחמי האב (בהוספות מהרש"ז ערנרייך ז"ל). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה  (ואתחנן ה יב), והאריך בזה בספרו למען יאריכון ימיך (בהקדמה עמ' א). וע"ע בכתב סופר (פר' ואתחנן עה"פ כבד את אביך וגו') ולמהר"ג פלדר ז"ל בס' נחלת צבי (עמ' לז ד"ה יחס) ובשו"ת חזון עובדיה (סימן יט בהערה, בהנד"מ עמ' רפד). ובס' פריו יתן (סימן נה אות ב)]. א"נ י"ל דס"ל להמדרש דנוח לו שלא נברא משנברא, ולכן אינה מצוה שכלית, ומ"מ קא יליף מקרא על חיוב בני נח.
   וע"ע בזה בקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קיד) ובקובץ מריח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב וגליון קפג דף יד ע"ב).
   ודרך אגב, במנחת חינוך (מצוה לג) הסתפק אי מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו. ע"ש. ומהר"מ גרוס נר"ו (מח"ס משפט האבידה ועוד) בתשובה העיר בזה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ריש פאה). ועי' בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צה עמ' טו וגליון קפב עמ' ה) מה שהביא בזה מדברי האחרונים. וע"ע בס' למען יאריכון ימיך (עמ' יד אות ג) ובילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סי' ס אות ו).

בדף קצז סע"א 'מדוע יעקב פירכס לצאת' - ע"ע במה שדן בזה לעיל (דף קעד ע"ב).

בדף רב ע"ב, הקשה אמאי דוקא גבי יעקב ונעמי נאמר שפנה זיוה פנה הדרה - יש לבאר עוד עפמ"ש בב"ר (פס"ח סימן ו): וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו, ואת אמר: ויצא יעקב? רבי (זעירא) עזריה בשם ר' יהודה בר סימון אמר: בזמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה. ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגו', ותצא, וכי לא יצא מן המקום אלא היא, והרי כמה חמרים כמה גמלים יצאו, ואומר ותצא? רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון, ור' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר: כשהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה זיוה, פנה הדרה ניחא, דתמן לא היתה שם, אלא אותה הצדקת בלבד, אלא הכא דהוי יצחק ורבקה? רבי עזריה בשם רבי סימון אמר: לא דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותו של שני צדיקים. ע"כ. וזהו החידוש בכאן, שלמרות שיש צדיקים אחרים בעיר, מורגשת פניית הזיו ההוד וההדר (ועי' להרב חתם סופר בספר תורת משה השלם עה"ת שכתב שכל באר שבע היתה מלאה צדיקים מתלמידי אברהם ויצחק). וגם גבי נעמי איכא חידושא דהו"א שאם כל העיר רשעים אין להם את עדינות הרגש לידע שפנה זיוה פנה הודה פנה הדרה, קמ"ל.
   ועוד אפשר לבאר שההוד הזיו וההדר של הצדיק הם התרוממותו מעל עניני העוה"ז ושנאתו לבצע. וזה מה שאירע ליעקב, וכמו ששמעתי לבאר מש"ב הר' יחזקאל מרקוביץ נר"ו, שלמרות שהיה גיבור ויכל להרוג לאליפז שבא להורגו, העדיף לסייע בעדו לקיים מצות כיבוד אב בנותנו לו את כל כספו [וכמ"ש רש"י להלן (כט יא). וכבר כתבו בפי' בעלי התוס' עה"ת (בשלח יז ח) שהזהירה אותו תמנע אמו שיעקב גיבור ממנו], והעדיף מצוה אחת שיקיים אליפז על פני כל ממונו. וכן גבי נעמי מצינו שביאר רש"י הפסוק (רות א כא) 'מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'' דהיינו שהפילה, ולמה לא ביארו שהכוונה היא שהלכה בעשירות וחזרה בעניות. ועי' בס' בנין אריאל (שם). ועל כרחך י"ל שידעו ז"ל גודל שנאתה ללבצע שלא שייך לומר שאמרה שהיא ריקנית על הממון.

בדף ריד ע״א ד״ה וצ״ע, שורה ב, ׳הוכח לחכם ויאהבך׳ - הוא במשלי (ט ח).

שם ד״ה ונראה - וע״ע להלן (עמוד רטז). ואפשר עוד ליישב דשאני אשה שחייבת במורא בעלה (עי׳ בשו״ת ויברך דוד א״ה סימן קלה שדן בגדר ענין זה), ולכן אין לה להוכיחו.
ועוד י״ל לפי מש״כ בשלמא בעלמא (ויצא לא מא) שאם אדם מוכיח שלא לשם שמים אלא להנאתו, אינו מקיים מצות תוכחה. ע"ש. והכא נמי הוכיחתו לטובת עצמה להשיב על טענתו.

שם שורה ד מלמטה - צ״ל לעשות כן.

שם ד״ה ויהי, שורה ה - צ״ל לי״.

שם, בקושיא שהיכן נתנסה יעקב - י״ל שחי עם עשו ועם לבן ולא למד ממעשיהם הרעים.  ועי׳ להלן (דף רלג ע״ב). ואפשר לבאר שלכן אמר יעקב לעשו שלא למד ממעשי לבן הרעים (כמ״ש רש״י להלן לב ה). ואמר כן לרמז לו שאף שהם אנשים אחים מ״מ נפיש זכותיה שלא למד ממעשיו הרעים של עשו כשם שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.

שם ע״ב ד״ה כי, שורה ג - צ״ל דאיתא (בפתיחה של מדרש איכה סימן כד) באותה.

בדף רטו ע״ב שורה אחרונה - צ״ל היית. זהו.

בדף רטז ע״ב - ע״ע לעיל (עמוד ריד).

בדף ריח ע״א ד״ה והנה, שורה ג מלמטה ׳ממנו יצאו מלכות והמשיח׳ - תא״מ.

שם ע״ב שורה ט - צ״ל בנה השלישי.

שם שורה יג - צ״ל חשוב לאשה.

בדף ריט ע"א 'יש שתירצו' - כ"כ בס' עלי זבח (בהקדמה עמ' ג) בשם הרב דפרשבורג.

שם ד״ה ונראה - כבר נכתבו דברים אלו בעמ׳ הקודם.

בדף רכט ע״א ד״ה אמר, שורה אחרונה ׳הגמ׳׳ - ביבמות (קג ע״ב) ובנזיר (כג ע״ב).

שם ע״ב ד״ה ונראה - כן יישב בתורה שלמה (הערה נד) בשם הרב נזר הקודש. ע״ש.

בדף רלו ע"ב ד"ה הטענות שורה ג' 'הרופסת' - נדצ"ל המתרפסת.

בדף רלז ע"ב סד"ה ועל כן - אלא שלפי זה עדיין יקשה מש"כ בדעת זקנים הנ"ל, שכן יעקב עשה כהוגן שקראו אדון לאחר שכבר היה מולו. וי"ל שמכיון שכל זה בא כתוצאה מהאחיזה באוזני הכלב, לכן נענש ע"ז, ואה"נ שלאחר שכבר היה מול עשו כן היה לו להתנהג.

בדף רלט ע"ב באהלי שם שורה ד' 'ואז' - צ"ל וכן.

בדף רמח ע"א ד"ה והמדרש - צ"ל רבה.

בדף רנד ע"ב ד"ה וזהו שורה ב' - צ"ל להתחיל.

בדף ער סע"ב - לשמיעה בשפה הספרדית ראה כאן.

בדף רעט סע"א 'ומזלו יעלה' - כ"כ באריכות לעיל (עמ' רלח).

בדף ש ע"ב ביאר שהמצער את חבירו נענש אף אם כוונתו לטובה, ולכן פנינה נענשה - וכ"כ בספרו ואביטה אורחותיך (עמ' רלה) בביאור דברי הש"ס בחולין (ס ע"ב) שהקב"ה ביקש שיביאו עליו כפרה שמיעט את הירח, למרות שתרעומת הירח לא היתה מוצדקת.
   ומצינו בדומה לזה בספר הערוך (ערך ערב הא') שמאה קולות השופר שבראש השנה הם כנגד מאה פעיות שבכתה אם סיסרא (והו"ד בתוס' ר"ה לג ע"ב ובעוד ראשונים, ה"ד בשו"ת יחוה דעת ח"ו ר"ס לז. ועי' למהר"ד יוסף נר"ו בס' תורת המועדים על ימים נוראים סימן ה הערה ג). וביאר בס' שיחות לוי (פר' שמות עמ' נד) בשם מהרנ"צ פינקל הסבא מסלבודקא ז"ל (מח"ס אור הצפון), דהיינו טעמא לכפר על המאה פעיות שבכתה, ואע"ג דמיתת סיסרא היתה לצורך הצלת עם ישראל, מ"מ בכית אמו בעיא כפרה. וע"ע בזה בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' קצב. ושם כתב בטעות שבגמ' ר"ה לג ע"ב איתא שאנו תוקעים ק' קולות בר"ה כנגד ק' פעיות דאם סיסרא, ואינו בגמ' כי אם בתוס' שם וכנ"ל).
   והרב אברהם קטאן נר"ו (ר"מ בישיבת כתר תורה במיקסיקו) אמר עוד בדומה לזה ע"פ דברי המדרש [אסת"ר פ"ח סימן א] זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד, והיכן נפרע לו, בשושן הבירה, שנאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד [וכ"ה בילקוט שמעוני (רמז קטו עה"פ ויחרד יצחק חרדה וגו')]. הרי דאף שצדק יעקב בקחתו את הברכות בגלל שקנה את הבכורה, מ"מ קיבלנו עונש על צערו של עשו. עכ"ד.
   ועי' בשיחות מוסר למהר"ח שמואלביץ (שנת תשל"א מאמר כד ושנת תשל"ב מאמר ב) שהביא עוד ראיות לזה, וביאר הטעם לזה, שהפגיעה שבין אדם לחבירו היא אש אוכלת, וכל השולח יד נכוה באש, ולא בתור עונש כלל, אלא כחוק טבעי ומציאותי. ע"ש. וה"ד בקצרה מהר"ח פרידלנדר ז"ל בקונ' וידעת כי שלום אהלך (פ"ה אות ה). וע"ע בקו' כתר מלוכה (גליון ג עמ' מ). וכ"כ באורך בס' בית ומנוחה (עמ' רלז והלאה). ועי' בזה בס' קול חוצב (עמ' תקלד) ובס' ניחוחה של תורה (עמ' קא-קב).
   ובזה אפשר גם ליישב קושיית הרב כלי יקר (וישלח לב ח) עה"פ ויירא יעקב מאוד וייצר לו, ואמרו חז"ל (ברכות ד ע"א) שמא יגרום החטא. והקשה הרב כלי יקר ז"ל שלפני שמונה ימים הבטיח לו הקב"ה שישמרהו, ומדוע חשש שבמשך זמן כ"כ קצר כבר גרם החטא לבטל ההבטחה. ע"ש. ועי' בזה לעיל (לב ח). וע"פ הנ"ל י"ל שחשש למה שציער את לבן בבורחו ממנו. ובפסוקים מבואר שלבן הצטער מאוד, ולכן טען על יעקב (ויצא לא כו) מה עשית ותגנוב את לבבי וגו'.
   ועי' בקובץ המעין (ניסן תשע"א עמ' עד) שה' נמלך בבית דינו כמה פעמים גם בנוגע למעשה חיובי אם הדבר שה' עומד לתת לאחד יגרום צער או הפסד לאחר.
   ובזה יבואר הטעם שעשרת הדברות מתחילות בא', שכן קראה תגר אות האל"ף על שהתורה מתחילה באות בי"ת, והקב"ה רצה להתחיל בב' דברוך ולא בא' דארור, ופייסה הקב"ה ע"י שהתחיל בה את עשרת הדברות, וכמבואר כל זה בראשית רבה (פ"א). ולכאורה קשה אמאי לא חשש הקב"ה להתחיל את עשרת הדברות בא' דארור. וכבר העיר בזה בס' מעשה זית (פר' כי תשא דף מו ע"ב ד"ה והיינו). ע"ש. וי"ל שהקפדת האל"ף וצערה מזיקים יותר מאשר הרמז שיש בה ל'ארור'. ועי' בס' קדושת לוי (בליקוטים שבסוה"ס דף קט ע"ד ד"ה הכלל) שכ' דמ'אנכי' דעשרת הדברות נמלאים כל טוב.

בדף שו ע"א הקשה איך נשא יוסף מצרית האסורה לבוא בקהל ה' - וי"ל עפ"ד המהר"ל מפראג בגור אריה (ויגש מו י) על הקושיא שאיך יעקב נשא ב' אחיות, שעשה זאת ע"פ רוה"ק. עש"ב. וביאר המו"ל (בהוצאת מכון ירושלם) דהיינו שעשה כן לפי רוחב דעתו. ונראה הביאור בזה, שמכיון שקיום המצוות אצל האבות לא היה בדרך חיוב, לכן כשראו שהדבר חשוב ביותר, עשוהו למרות היותו כנגד חוקי התורה. ושו"ר שכן כתב באור החיים (ויקרא א ט). ועי' לאאמו"ר נר"ו בביאורו על אוה"ח שם. וכן מוכח מדברי דעת זקנים לבעלי התוס' (וישב לז לה). ע"ש. והו"ד בתוס' השלם עה"ת (שם אות א).
   ובזה יש ליישב גם מה שהקשה בעלון קול התורה (מיקסיקו תשס"ט, גליון ב עמוד ג) מדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ב), כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, עמ"ש בתנא דבי אליהו (רבה פ"ו) שאדם ונח ואברהם קיימו את התורה.
ובני חיים עמרם נר"ו אמר ליישב שלפני מתן תורה גם דין זה לא היה קיים. אולם יש לדחות, שאם קיימו כל מה שכתוב בתורה ואפי' עירובי תבשילין, א"כ ודאי גם דין זה קיימו. אלא אם נאמר כדברי המהר"ל מפראג הנ"ל, והכא נמי י"ל ששיערו שחשוב יותר קיום כל המצוות מאשר מה שיקראו הדיוטות. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"א (סוד ישרים סי' יב ד"ה ועוד אני אומר), ובשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סימן כז אות ו) בשם רבינו המאירי (ב"ק פו ע"ב).
   ועוי"ל לפי מש"כ בס' שער שמעון (פר' דברים אות ה) בשם הרב קרית ארבע משם המפרשים, שהאבות לא קיימו את התורה אלא לכתחילה, אך לא החמירו בזה בדיעבד. ע"ש. והנה שעת הדחק כדיעבד דמי [עי' בשו"ת עמק יהושע ח"ה (בקו' שער יהושע שבסוה"ס דף כג ע"א אות יד ודף מז ע"ב ד"ה דיעבד) ובשו"ת במראה הבזק (ח"ה סימן ג הערה ו) ובס' זרע ישראל (עמ' שטז)], ואין לך שעת הדחק גדול מאשר לא לקיים התורה, ולכן קיימוה אף שהיו פטורים ממנה. ובחשיבות קיום המצוות אף שאינו חייב, יש לבאר עפמ"ש בס' משלי המגיד מדובנא (ס"פ קדושים) לבאר דברי רבי חנניא בן עקשיא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שתועלת ריבוי המצוות הוא כדי שלא יהא לאדם רגע פנוי ללכת אחר עצת יצה"ר. עש"ב. וה"ד בס' ענף עץ אבות למהר"ע יוסף ז"ל (ספ"ק דאבות), וע"ש שהוסיף ביאור בזה עפ"ד ספר החינוך (מצוה טז).

ומה שכתב עוד שם שגם השבטים קיימו כל התורה - עי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סוף סימן תרצו) שהקשה איך נשא עמרם את דודתו, ותירץ שדוקא האבות קיימו כל התורה כולה. ובשו"ת הרמ"א (סימן י) כתב שאף יצחק ויעקב לא קיימו כל התורה. ובתפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרק יט) שאברהם קיים אפילו לאוין, ואילו יצחק ויעקב קיימו את העשין בלבד.

ומה שכתב שם בשם המהרש"א להקשות איך נשא אברהם את הגר המצרית - כבר הקשו כן בס' הדר זקנים לבעלי התוס' (חיי שרה כה ה). ע"ש.

בדף שכט ע"ב אהלי שם שורה ג - וכיו"ב כתב בס' פרשת רא"ה (דף לה ע"ב ד"ה ידבר) בשם הרב כנפי נשרים (פרשת ויגש) שיהודה הרגיש כי עבד א' מעבדי יוסף שם הגביע באמתחת בנימין. ע"ש.

בדף שלג ע"ב שורה אחרונה - צ"ל יוסף קטנן.

בדף שלו ע"ב ד"ה והרי 'שהרבה מפעולותינו אילו היו עם כוונות רוחניות היו נהפכות לפעולות רוחניות, למצוות' - וכן ראיתי בס' קול חוצב (עמ' עו) בשם מהרי"א שר ז"ל (מח"ס עמק ההבנה בתורה וחז"ל ועוד) שהמטפל בילדיו יש לו לכוין לקיים מצות גמ"ח, וכך אפשר לנצל את העזרה בבית ולהופכה למצוות ומע"ט. ושכן אמר מהר"א לופיאן ז"ל לגבי מי שעבודתו לתקן כבישים בא"י, שאם יכוין לקיים מצות ישוב א"י הרי מקיים מצוה זו [וכן הוא בספרו לב אליהו על בראשית (בתולדות שבראש הספר, עמ' לו). וכ"כ בס' הגדת ר' שלום (עמ' כה)]. ושכ"כ בס' אור יהל (פר' במדבר) לגבי שומרי העיר. ע"ש. ואמר לי מהר"ר משה הלל הירש נר"ו (ראש ישיבת סלבודקא) שענין זה ביארו מהרנ"צ פינקל ז"ל, ושנדמה לו שכ"כ בספרו אור הצפון. וכ"כ בהגש"פ שרפי קודש (עמ' רד) בשם ס' גדולת הצדיקים (אות נא). ע"ש. וע"ע למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' כף החיים (סומן א סוף אות ג).
ובזה אפשר לבאר גם מאמר רבי חנניא בן עקשיא במכות (כג ע"ב) שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שכן כמעט בכל מעשי האדם יוכל לקיים מצוות אם מכוין לכך. וכשהצעתי הדברים בפני מהרמ"ה הירש נר"ו הנ"ל, אמר לי בשם הרב חפץ חיים ז"ל שהאדם יכול לקיים מצוות כמעט בכל מעשיו.
ובזה אפשר ליישב קושיית מהר"י ן' חביב ע"ד הש"ס (ברכות ט ע"א), דבר נא באזני העם וגו', אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והקשה מהר"י בן חביב ז"ל בעין יעקב וז"ל: ראוי לספק על תחנה זאת, כיון שהצווי היה לתועלת ישראל שיוציאו מהן ממון רב, מה צורך לדבר בתחנה על הדבר הזה. ע"ש. ועי' במש"כ בזה מוהרש"א ז"ל בח"א ובפי' הרי"ף לע"י. ולהנ"ל מבואר, שהקב"ה ביקש מעם ישראל שישאלו ממצרים לשם מצוה, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ולא יעשו כן רק להנאת עצמם, וכך ירויחו בזה שמקיימים מצוה. ודוקא באותה שעה הוצרכו לעוד מצוות, שכן איתא בזוה"ק (פר' תרומה דף קע ע"ב) שבשעת קריעת ים סוף היה קטרוג לפני הקב"ה שעם ישראל עברו אותם עבירות כמו המצרים. ע"ש. ולכן רצה הקב"ה להרבות להם זכויות ע"י ביזת מצרים לשם שמים בכוונת שלא יאמר אותו צדיק [ובזה יבואר מה שראיתי למהר"ב שמרלר בהסכמתו לס' ברכת אליהו שהביא בשם המדרש שהים נקרע בזכות הביזה].

בדף שמב ע"ב ד"ה ובבעלי - צ"ל התוס'.

שם ד"ה בזה שורה ה' 'ויחי' - צ"ל ותחי.

דף שסא ע"א אהלי שם שורה י 'מהלכות מלכים' - ה"ז, בהנד"מ עמ' רפד ד"ה שוב. וע"ע בס' המפתח שם. וע"ע בענין בל יחל בבני נח, בס' פרשת דרכים (דרוש ג, בהנד"מ עמוד נב), ולהרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (פר' ויחי, בהנד"מ דף לח ע"ב), ובס' שערי ישר (ש"ה פכ"ג סוף אות ה) ובהגהות משפט השער שם (אות תיז), ובמש"כ בס"ד בדיני בני נח כ"י (אות יז).

דף שסו ע"א שורה אחרונה - ומעשה היה בזמן שהרמ"ז מהר"ר אליעזר בן דוד ז"ל היה דר בשיקאגו והיה מלמד ומדריך את בחורי הישיבה מפרס שלמדו בישיבת סקוקי, ולאחר שהשיא את בתו ולא כיבד בברכה בחופה את מנהל הישיבה, פיטרו מעבודתו, באומרו לו שביישו ברבים במעשה זה (והאמת היא שדעת הרמ"ז ז"ל מתחילה היתה לכבדו בברכה, אלא שרב אחד חשוב משם שיכנעו שאין צורך בדבר).

דף שצב ע"ב - וכ"כ בס' אוצר ההפטרה.

דף שצג סע"ב - וכיו"ב כתב בהגהות מהר"ץ חיות (שבת סו ע"א) ששמע לבאר מאמר הש"ס שת"ח יש לו ליקום וליטור כנחש, כנחש דוקא שכל מה שטועם הוא לו כעפר ואין לו הנאה הימנו, כמו כן הנקמה היא משובחת כשהיא ללא נגיעות. וכ"כ בפתח עינים להרב חיד"א (יומא כג ע"א), ובס' דברי ירמיהו על הרמב"ם (פ"ז מהל' תלמוד תורה הי"ג). וראה עוד בפורטל הדף היומי (יומא כג ע"א). ובזה מובן מדוע השמיט בש"ע (י"ד סימן רמג ס"ט) דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תלמוד תורה הי"ג) ורבינו הטור שאם הת"ח מחל נענש [וראה בזה במש"כ בס"ד בחי' י"ד (סימן רמג)], שכן אם מוחל מכיון שחושש שאולי יש לו נגיעה עצמית כלשהי, אין מקום לעונש, ובזמנינו מי יוכל לומר שאין לו נגיעות כלל ועיקר.
ודוד המלך הרגיש בזקנותו לפני מותו שאין לו יותר נגיעות של כבוד, ולכן ציוה אז את שלמה בנו על הנקמה. ויתירה מזו מצינו שאמר דוד (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי, דהיינו שהרגו ליצר הרע (ראה בתניא פ"א דף ה ע"ב, ובאגרת התשובה פ"ז דף צז ע"א, ובקובץ הערות וביאורים ג' תמוז תש"ע), וא"כ לא היה בו חשש נגיעה עצמית כלל.
ואפשר לומר שזו כוונת מר"ן הב"י (וה"ד לעיל עמוד שי) שיוסף דיבר קשות לאחיו ואין בזה איסור נקמה כי כל מעשיו לשם שמים.
ומקום יש בראש ליישב בזה קושיית המדרש (וה"ד לעיל דף שסה רע"ב) מה ראו אחי יוסף לומר השב ישיב לנו את כל הרעה, שאין הכוונה שחשדוהו שיעבור על לא תקום, שכן אם חשדו בכשרים, כשענה להם שחשדוהו לשווא היו צריכים לבקש ממנו מחילה ולברכו על שחשדוהו, ובמקום שהם יפרשו ויבכו על שחשדוהו (כדמצינו ביומא יח ע"ב) יוסף הוא שבכה כדאיתא בקרא [ומה שמצינו ביומא שם שהכהן גדול גם בוכה, הוא כדי שלא יטעו בו שהוא צדוקי, ראה במש"כ בס"ד בחי' ברכות לא ע"ב]. אלא על כרחנו לומר שהם הבינו שכוונתו לשם שמים ואין בזה איסור, וכשאביו היה חי לא הותר לו להענישם כי יצטער בזה אביו, ולאחר מותו יענישם, שכן מה שהענישם לפני ירידת יעקב למצרים לא היה מספיק לגודל עוונם. ועל זה השיב להם יוסף שמכיון שאלהים חשבה לטובה ותוצאות מעשיהם היו לטובה א"כ אין צורך להענישם כל כך, ומספיק במה שהענישם מקדם.