שם הספר: אוצר הפרשה - דברים.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.
בדף קלט סע"ב - צ"ל מיימוניות.
בדף קמ ע"א בסוף הדיבור הא' - יש לסיים את הסוגריים.
בעמוד קנט - לשמיעה כאן.
מחבר: רבי מיכאל פרץ.
דפוס: תשע"ב.
בדף ד ע"א, 'אמר להם, זו משלי היא' וכו' - כ"כ ברש"י.
בדף כה סע"ב 'כולם' - צ"ל כלום.
בדף כו סע"ב 'ובס' אוצר פסקי הסידור הארכנו בזה' - ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן צ סעיף טז).
בדף כח ע"א סד"ה אלא - צריך להיות נקודה לאחר 'חנוכת התורה'.
שם סד"ה ושמא - י"ל שכיון שכפה עליהם הר כגיגית חשיבי כמכרוהו ב"ד.
שם סע"ב 'ושמא גם הכוונה שנענים לתפילה כזאת בחלקה ולא בשלמות' - צ"ע שכן תפילת משה נענתה בחלקה כמבואר לעיל (תולדות כה כא), וכן מצינו שנענתה לעת"ל שמשה יכניס מתי מדבר לארץ כדאיתא בבמדבר רבה (פי"ט סימן יג), וא"כ למה אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי, הרי כוונתו היתה להיענות לו חלקית.
שם אות ב 'הגר"א' - בס' דברי אליהו. וכתב שם שכן נאמר בזוה"ק גבי אל נא רפא נא לה.
בדף מד ע"א ד"ה איך 'ועוד הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - י"ל שבגלל שלא אמרו 'תן אתה' נענשו שמכאן ואילך אפילו אם יבקשו יראת שמים לא תינתן להם כי אם ע"י בחירתם.
שם סע"ב - צ"ל אין זה כי אם תוצאת.
בדף נז ע"ב ד"ה ונראה - ואפשר לבאר שהרב מנחת חינוך ימאן בזה עפ"ד הש"ס (ביצה לט ע"א) 'ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן' (ועי' בס' ידי קודש למהר"ר ישעיה דבאח דף פט ע"א דיליף לה מקרא דכי חרם הוא). ולכן אפילו כשאין הדבר לשם מצוה בדילי מיניה אינשי, וסתמו כפירושו שאינו מכוין ליהנות מע"ז, וא"כ אין חילוק בין מכוין לשם מצוה לנ"ד.
בדף סו סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסה).
בדף פב ע"ב, שהר הבית ביד הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז - וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי עבודה זרה (סימן כז) שאינם עובדי ע"ז. אולם ע"ש (בסימן לח) שהביא הצדדים להחשיבם עובדי ע"ז. וע"ע שם (בתשובות שבסוה"ס סימן ט וסימן לז).
וראיתי בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' תמח) שכתב בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) וז"ל: שלפי הדברים האיומים ששומעים באחרונה, ובפרט כאשר המתאבדים משלבים באימוניהם קטעי קוראן, הרי שכלל לא בטוח שהדברים הללו אינם בגדר ע"ז. ע"ש. ודבריו צ"ע, מהיכא תיתי למימר שבגלל קיצוניותם נחשיבם כעובדי ע"ז כל זמן שמאמינים ביחוד ה' ללא דופי. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. גם מהר"ר אליהו כהן נר"ו (מח"ס מעדני המלך) כ' להסכים להערתינו זאת, ונדפסו דבריו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קב דף ז ע"ב).
ובעיקר הענין, יש להעיר ממש"כ בשבחי מהרח"ו (עמוד ל ד"ה בשנה) שראה בחלומו שהנוצרים טימאו את בית המקדש בע"ז שלהם. וכבר מצינו (בתענית כ"ו ע"ב וכ"ח ע"ב ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שהועמדו צלמים בהיכל.
בדף צג סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסו).
בדף צז ע"א ד"ה וכתב, שורה ב' 'מדרכי האמורי היה שהיו מבשלים בשר בחלב ומשליכין בשרשי האילנות דרך ע"ז' - ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן ה אות ג) שדן במש"כ מר"ן בכסף משנה שאיסור בישול הוא משום שמא יבוא לאוכלו.
בדף קיג סע"ב - המשך הדברים להלן בעמ' קטז.
בדף קטז ע"א בסוף הדיבור הא' - וע"ע במש"כ בזה לעיל (עמ' קיב-קיג).
בעמוד קלו, בענין נידון ע"ש סופו - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).
בדף כה סע"ב 'כולם' - צ"ל כלום.
בדף כו סע"ב 'ובס' אוצר פסקי הסידור הארכנו בזה' - ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן צ סעיף טז).
בדף כח ע"א סד"ה אלא - צריך להיות נקודה לאחר 'חנוכת התורה'.
שם סד"ה ושמא - י"ל שכיון שכפה עליהם הר כגיגית חשיבי כמכרוהו ב"ד.
שם סע"ב 'ושמא גם הכוונה שנענים לתפילה כזאת בחלקה ולא בשלמות' - צ"ע שכן תפילת משה נענתה בחלקה כמבואר לעיל (תולדות כה כא), וכן מצינו שנענתה לעת"ל שמשה יכניס מתי מדבר לארץ כדאיתא בבמדבר רבה (פי"ט סימן יג), וא"כ למה אמר לו ה' אל תוסף דבר אלי, הרי כוונתו היתה להיענות לו חלקית.
שם אות ב 'הגר"א' - בס' דברי אליהו. וכתב שם שכן נאמר בזוה"ק גבי אל נא רפא נא לה.
בדף מד ע"א ד"ה איך 'ועוד הלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' - י"ל שבגלל שלא אמרו 'תן אתה' נענשו שמכאן ואילך אפילו אם יבקשו יראת שמים לא תינתן להם כי אם ע"י בחירתם.
שם סע"ב - צ"ל אין זה כי אם תוצאת.
בדף נז ע"ב ד"ה ונראה - ואפשר לבאר שהרב מנחת חינוך ימאן בזה עפ"ד הש"ס (ביצה לט ע"א) 'ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן' (ועי' בס' ידי קודש למהר"ר ישעיה דבאח דף פט ע"א דיליף לה מקרא דכי חרם הוא). ולכן אפילו כשאין הדבר לשם מצוה בדילי מיניה אינשי, וסתמו כפירושו שאינו מכוין ליהנות מע"ז, וא"כ אין חילוק בין מכוין לשם מצוה לנ"ד.
בדף סו סע"ב - דברים אלו נדפסו כבר בס' אוצר המוסר לאאמו"ר נר"ו (עמ' שסה).
בדף פב ע"ב, שהר הבית ביד הישמעאלים שאינם עובדי ע"ז - וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי עבודה זרה (סימן כז) שאינם עובדי ע"ז. אולם ע"ש (בסימן לח) שהביא הצדדים להחשיבם עובדי ע"ז. וע"ע שם (בתשובות שבסוה"ס סימן ט וסימן לז).
וראיתי בס' עלינו לשבח (בראשית עמ' תמח) שכתב בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) וז"ל: שלפי הדברים האיומים ששומעים באחרונה, ובפרט כאשר המתאבדים משלבים באימוניהם קטעי קוראן, הרי שכלל לא בטוח שהדברים הללו אינם בגדר ע"ז. ע"ש. ודבריו צ"ע, מהיכא תיתי למימר שבגלל קיצוניותם נחשיבם כעובדי ע"ז כל זמן שמאמינים ביחוד ה' ללא דופי. והסכים עמדי אאמו"ר נר"ו. גם מהר"ר אליהו כהן נר"ו (מח"ס מעדני המלך) כ' להסכים להערתינו זאת, ונדפסו דבריו בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון קב דף ז ע"ב).
ובעיקר הענין, יש להעיר ממש"כ בשבחי מהרח"ו (עמוד ל ד"ה בשנה) שראה בחלומו שהנוצרים טימאו את בית המקדש בע"ז שלהם. וכבר מצינו (בתענית כ"ו ע"ב וכ"ח ע"ב ובירושלמי תענית פ"ד ה"ה) שהועמדו צלמים בהיכל.
בדף צז ע"א ד"ה וכתב, שורה ב' 'מדרכי האמורי היה שהיו מבשלים בשר בחלב ומשליכין בשרשי האילנות דרך ע"ז' - ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן ה אות ג) שדן במש"כ מר"ן בכסף משנה שאיסור בישול הוא משום שמא יבוא לאוכלו.
בדף קיג סע"ב - המשך הדברים להלן בעמ' קטז.
בדף קטז ע"א בסוף הדיבור הא' - וע"ע במש"כ בזה לעיל (עמ' קיב-קיג).
בעמוד קלו, בענין נידון ע"ש סופו - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).
בדף קלט סע"ב - צ"ל מיימוניות.
בדף קמ ע"א בסוף הדיבור הא' - יש לסיים את הסוגריים.
שם סע"ב - ובזה אפשר לבאר דברי הש"ס (ב"מ פה ע"א) אמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם וכו'.
בעמוד קנט - לשמיעה כאן.
בדף קסא ע"א ד"ה וי"ל, שורה ג - צ"ל הפירות חושבים.
שם 'חושבים יותר מי ראוי לזכות בהם יותר ממנו' - וכיו"ב מצינו בקרא (פרשת שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.
בדף קסד סע"ב - דברים אלו נדפסו שוב להלן (עמ' קעט).
בדף קפ סע"ב - דברים אלו כבר נדפסו לעיל (עמ' קסד).
בדף קפה ע"ב שורה ד - צ"ל ותבאו אל המקום.
בדף קצ סע"ב - ואפשר לבאר בזה מאמר חז"ל שאין אדם חוטא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וע"ע להלן (עמ' קצח).
בדף קצח ע"א סד"ה גם - ואין לתרץ כמו שתירץ לעיל (עמ' קצ), שכן התם מדבר בגוף שלישי וכאן בגוף שני. אלא שאפשר לתרץ כמש"כ שם בסו"ד דמיירי באדם רגיל שיש לו זמני חולשה שבהם מתנהג באופן בלתי מובן.
בדף רד רע"א 'וצ"ע אם הטף אין להם לא שמיעה ולא לימוד, א"כ לשם מה ליתן שכר למביאיהם' - וכן הקשה עוד להלן (דף רה רע"א). ועי' בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד). ויש לבאר עפמ"ש בס' שפתי כהן עה"ת (פר' וילך דע"ח ע"ב) וז"ל: שמעתי, שהיה קשה לרבי יהושע, התינוקות שהם מתים קטנים, מה תועלת בביאתם לעולם אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר, ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים, אם כן למה הם באים. זה היה קשה לרבי יהושע. כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר, מרגלית טובה כו', אמר, בזה נתרצה הקושיא, כדי לתת שכר למביאיהם, שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה, ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה, זהו כדי לתת שכר למביאיהם, שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה. כך שמעתי. ע"כ.
והעיר עליו מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע), וז"ל: ויש לי להבין, חדא, דנעלם ממני איך מונח ביאור זה בדברי התלמוד: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ותו, מאי שאטיה הא בקרא דהקהל. ע"כ.
ונראה ליישב, דכוונת הרב שפתי כהן ז"ל היא, דרבי יהושע מאז ומתמיד מספקא ליה הא מילתא דאמאי באים לעולם הבנים המתים קטנים, וכששמע דרשת ראב"ע על פסוק דהקהל, אמר להם שבתירוצו של ראב"ע על קרא דהקהל מיושבת גם קושייתו שלו. ובאמת קושיתו ותירוצו של ראב"ע לא על שאלתו של רבי יהושע באו, אלא כדי ליישב קרא דהקהל, ורבי יהושע השתמש בתירוצו של ראב"ע ליישב את קושייתו שלו.
ואפשר להביא מקור לדבר זה, ממה שרבי יהושע אמר "מרגלית טובה" וכו' רק על דברים אלו שאמרו לו בשם ראב"ע, ולא אמר כן על שאר דברים שאמרו לו להלן בגמ' משמו, וזה משום דבזה התיישבה קושיא אחרת שהיתה לו מקדמת דנא [ואפשר לבאר עוד ע"פ מ"ש המהרש"ם בס' תכלת מרדכי (ח"א פר' וילך אות א) במעשה דידן, דענין המרגלית היינו שחורזים מרגליות הרבה על חוט אחד. ע"ש. ולכן אמר רבי יהושע "מרגלית טובה" כיון שע"י פירושו של ראב"ע נחרז ונתבאר ענין אחר].
ועוד אפשר לומר דבאמת הדברים מונחים בתוך דברי ראב"ע דקאתי אף הוא ליישב קושיית הבנים המתים כשהם קטנים, דהרי לכאורה קשה מאי קושיא דטף למה באים, והרי מקרא מלא הוא דכתיב בתר הכי ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' [ומה שתירץ המהרש"א בח"א דטף דקרא היינו שלא הגיעו לחינוך ואילו בניהם דקרא היינו שהגיעו לחינוך דאל"ה תרתי למה לי, אינו מוכרח, דהפסוק מבאר בראשונה שהגדולים באים למען ישמעו ולמדו, ושוב מבאר שהקטנים באים כדי שישמעו וילמדו וגו' "על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", דאע"ג דהשתא לא מיחייבי במצוות, מ"מ לעתיד כשיכנסו לא"י ויגדלו ויתחייבו, יועיל להם לימודם דהשתא. ובעיקר דבריו, עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם ובמנחת חינוך (מצוה תריב, בהנד"מ אות ד ד"ה וטף). ועי' בבית הבחירה להמאירי כאן ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה כאן ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון)]. אלא ודאי כונת קושית טף למה באים היא דמכיון שיש ילדים שלא יחיו עד זמן גדלותם בשנים, א"כ אמאי קמחייב קרא לאתויי ילדים, דלכאורה עדיף לחכות עד שיהיו גדולים ואז נדע בודאות על כדאיות בואם לשמוע. וע"ז מיישב, אם ימותו באבם מ"מ עדיין כדאי להביאם כדי לתת שכר למביאיהן. ודוחק [ובזה מיושב מה שהקשו בקובץ קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לז עמ' ג וגליון לח עמ' ג) ע"ד הש"ס וז"ל: קשה ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי אין צורך ליתן טעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, א"כ מה מקום יש לנתינת שכר למביאיהן. ע"ש].
[ולפי זה י"ל בדוחק דאף כונת הרמב"ן הנ"ל כן, דהנה זו לשון הרמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר דלדברי רבותינו אף יונקי שדים יש להביאם. וכ"כ לבאר בדעתו בפי' הרח"ד שעוועל (בפירוש הרמב"ן הוצאת מוה"ק) ובפי' טוב ירושלים. ודלא כמו שהעתיקו בהערות שבשולי המנחת חינוך הוצאת מכון ירושלם (מצוה תריב אות ה) מהרמב"ן רק את ראשית דבריו, והסיקו דס"ל דאין קטני קטנים במשמע. ויש מקום לדחוק דאין כונתו לומר דיש להביא אף קטני קטנים, ומביא דברי הש"ס בסו"ד כדי לומר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, ודלא כמו שכתב בראש דבריו. ומבאר דברי הש"ס לגבי קטנים כדברי הרב שפתי כהן הנ"ל (א"נ יבאר דברי הש"ס כדברי הרב גור אריה שם). ועי' בס' קרן פני משה על הרמב"ן שם].
ותו הקשה מהרי"ח סופר נר"ו (שם) דעצם יסוד דבריו צ"ע לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) שהקב"ה נפרע מן האדם על חטאיו בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. ע"כ. ואם כן חקירה מעיקרא מיושבת מה ענין ותועלת ביאתם לעולם כמובן. וצ"ע. עכת"ד מהרי"ח סופר נר"ו.
וי"ל דחקירת הרב שפתי כהן ז"ל קמ'ה וגם נצב'ה גם לפי דברי הרמב"ם, דהרי אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, וא"כ למה הם נולדים, וע"ז יישב, כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה.
ומהרי"ח סופר נר"ו (שם) כתב עוד וז"ל: עוד חידוש מתבאר בדברי הרב שפתי כהן ז"ל שמי שנולד לו בן ונפטר רח"ל, מקבל שכר על השתדלותו במצות פרו ורבו, אע"פ שלפי האמת לא קיים מצות פרו ורבו כשמתו בניו ככתוב בשו"ע אה"ע (סימן א). ועיין. ע"כ.
ואין הכרח לדבריו, שאפשר לבאר כונת הרב שפתי כהן ז"ל, שהוריו שהשתדלו בו לקיים פריה ורביה מקבלים שכר על מצות המילה שקיימו בו ושמחים במצוה ועושין לו סעודה, וכן בהבאתו לקיום מצות הקהל, ומקיים ביה נמי מצות צדקה כדאיתא בכתובות (נ ע"א), ואף בפחותים מגיל שש אע"ג דמצות צדקה ליתא ומחויב במזונותיהם, מ"מ ודאי מקיים בזה מצוה (ועי' בס' למודי ה' לימוד עז), וכן בבניו הזכרים אף מצות ושננתם לבניך איכא.
ובר מן דין, אין הדבר חידוש, שהרי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כדאיתא בש"ס (ברכות ו ע"א וש"נ), וה"ה הכא דאין לך גדול מאונס מיתה. וע"ע בקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לח עמ' ג).
שם סד"ה רושם - יש להגדיל את האותיות.
שם סד"ה רבי - יש למחוק את הנקודה לאחר 'יהושע'.
שם 'בגמ'' - חגיגה (ג ע"א).
בדף רכז ע"א - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (חיי שרה כד לב).
שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.
בדף קסד סע"ב - דברים אלו נדפסו שוב להלן (עמ' קעט).
בדף קפ סע"ב - דברים אלו כבר נדפסו לעיל (עמ' קסד).
בדף קפה ע"ב שורה ד - צ"ל ותבאו אל המקום.
בדף קצ סע"ב - ואפשר לבאר בזה מאמר חז"ל שאין אדם חוטא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וע"ע להלן (עמ' קצח).
בדף קצח ע"א סד"ה גם - ואין לתרץ כמו שתירץ לעיל (עמ' קצ), שכן התם מדבר בגוף שלישי וכאן בגוף שני. אלא שאפשר לתרץ כמש"כ שם בסו"ד דמיירי באדם רגיל שיש לו זמני חולשה שבהם מתנהג באופן בלתי מובן.
בדף רד רע"א 'וצ"ע אם הטף אין להם לא שמיעה ולא לימוד, א"כ לשם מה ליתן שכר למביאיהם' - וכן הקשה עוד להלן (דף רה רע"א). ועי' בשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד). ויש לבאר עפמ"ש בס' שפתי כהן עה"ת (פר' וילך דע"ח ע"ב) וז"ל: שמעתי, שהיה קשה לרבי יהושע, התינוקות שהם מתים קטנים, מה תועלת בביאתם לעולם אם אין להם חיים, כי אם יש להם חיים אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, כי היה אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר, ולא במיתת הבנים, אלא ודאי אין להם חיים, אם כן למה הם באים. זה היה קשה לרבי יהושע. כששמע כדי לתת שכר למביאיהם, אמר, מרגלית טובה כו', אמר, בזה נתרצה הקושיא, כדי לתת שכר למביאיהם, שהן האב והאם, ובפרט אם הוא בן זכר שמזכה אביו ואמו במילה, שמלין אותו ושמחין במצוה ועושין לה סעודה, ולזה הקדים האם שהיא מצטערת בהריון ובלידה, זהו כדי לתת שכר למביאיהם, שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה. כך שמעתי. ע"כ.
והעיר עליו מהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע), וז"ל: ויש לי להבין, חדא, דנעלם ממני איך מונח ביאור זה בדברי התלמוד: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף באין כדי ליתן שכר למביאיהן. ותו, מאי שאטיה הא בקרא דהקהל. ע"כ.
ונראה ליישב, דכוונת הרב שפתי כהן ז"ל היא, דרבי יהושע מאז ומתמיד מספקא ליה הא מילתא דאמאי באים לעולם הבנים המתים קטנים, וכששמע דרשת ראב"ע על פסוק דהקהל, אמר להם שבתירוצו של ראב"ע על קרא דהקהל מיושבת גם קושייתו שלו. ובאמת קושיתו ותירוצו של ראב"ע לא על שאלתו של רבי יהושע באו, אלא כדי ליישב קרא דהקהל, ורבי יהושע השתמש בתירוצו של ראב"ע ליישב את קושייתו שלו.
ואפשר להביא מקור לדבר זה, ממה שרבי יהושע אמר "מרגלית טובה" וכו' רק על דברים אלו שאמרו לו בשם ראב"ע, ולא אמר כן על שאר דברים שאמרו לו להלן בגמ' משמו, וזה משום דבזה התיישבה קושיא אחרת שהיתה לו מקדמת דנא [ואפשר לבאר עוד ע"פ מ"ש המהרש"ם בס' תכלת מרדכי (ח"א פר' וילך אות א) במעשה דידן, דענין המרגלית היינו שחורזים מרגליות הרבה על חוט אחד. ע"ש. ולכן אמר רבי יהושע "מרגלית טובה" כיון שע"י פירושו של ראב"ע נחרז ונתבאר ענין אחר].
ועוד אפשר לומר דבאמת הדברים מונחים בתוך דברי ראב"ע דקאתי אף הוא ליישב קושיית הבנים המתים כשהם קטנים, דהרי לכאורה קשה מאי קושיא דטף למה באים, והרי מקרא מלא הוא דכתיב בתר הכי ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו וגו' [ומה שתירץ המהרש"א בח"א דטף דקרא היינו שלא הגיעו לחינוך ואילו בניהם דקרא היינו שהגיעו לחינוך דאל"ה תרתי למה לי, אינו מוכרח, דהפסוק מבאר בראשונה שהגדולים באים למען ישמעו ולמדו, ושוב מבאר שהקטנים באים כדי שישמעו וילמדו וגו' "על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה", דאע"ג דהשתא לא מיחייבי במצוות, מ"מ לעתיד כשיכנסו לא"י ויגדלו ויתחייבו, יועיל להם לימודם דהשתא. ובעיקר דבריו, עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם ובמנחת חינוך (מצוה תריב, בהנד"מ אות ד ד"ה וטף). ועי' בבית הבחירה להמאירי כאן ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה כאן ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון)]. אלא ודאי כונת קושית טף למה באים היא דמכיון שיש ילדים שלא יחיו עד זמן גדלותם בשנים, א"כ אמאי קמחייב קרא לאתויי ילדים, דלכאורה עדיף לחכות עד שיהיו גדולים ואז נדע בודאות על כדאיות בואם לשמוע. וע"ז מיישב, אם ימותו באבם מ"מ עדיין כדאי להביאם כדי לתת שכר למביאיהן. ודוחק [ובזה מיושב מה שהקשו בקובץ קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לז עמ' ג וגליון לח עמ' ג) ע"ד הש"ס וז"ל: קשה ממה נפשך, אם יש תועלת לטף עצמם בביאתם, אזי אין צורך ליתן טעמים אחרים, ואם אין שום תועלת, א"כ מה מקום יש לנתינת שכר למביאיהן. ע"ש].
[ולפי זה י"ל בדוחק דאף כונת הרמב"ן הנ"ל כן, דהנה זו לשון הרמב"ן: למען ישמעו ולמען ילמדו. האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו. הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזהו טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו, האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר דלדברי רבותינו אף יונקי שדים יש להביאם. וכ"כ לבאר בדעתו בפי' הרח"ד שעוועל (בפירוש הרמב"ן הוצאת מוה"ק) ובפי' טוב ירושלים. ודלא כמו שהעתיקו בהערות שבשולי המנחת חינוך הוצאת מכון ירושלם (מצוה תריב אות ה) מהרמב"ן רק את ראשית דבריו, והסיקו דס"ל דאין קטני קטנים במשמע. ויש מקום לדחוק דאין כונתו לומר דיש להביא אף קטני קטנים, ומביא דברי הש"ס בסו"ד כדי לומר שהנשים באות לשמוע ולא ללמוד, ודלא כמו שכתב בראש דבריו. ומבאר דברי הש"ס לגבי קטנים כדברי הרב שפתי כהן הנ"ל (א"נ יבאר דברי הש"ס כדברי הרב גור אריה שם). ועי' בס' קרן פני משה על הרמב"ן שם].
ותו הקשה מהרי"ח סופר נר"ו (שם) דעצם יסוד דבריו צ"ע לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"א) שהקב"ה נפרע מן האדם על חטאיו בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש. ע"כ. ואם כן חקירה מעיקרא מיושבת מה ענין ותועלת ביאתם לעולם כמובן. וצ"ע. עכת"ד מהרי"ח סופר נר"ו.
וי"ל דחקירת הרב שפתי כהן ז"ל קמ'ה וגם נצב'ה גם לפי דברי הרמב"ם, דהרי אפשר לנקות עון אביהם בדבר אחר ולא במיתת הבנים, וא"כ למה הם נולדים, וע"ז יישב, כדי לתת שכר למביאיהם שהשתדלו בקיום מצות פריה ורביה.
ומהרי"ח סופר נר"ו (שם) כתב עוד וז"ל: עוד חידוש מתבאר בדברי הרב שפתי כהן ז"ל שמי שנולד לו בן ונפטר רח"ל, מקבל שכר על השתדלותו במצות פרו ורבו, אע"פ שלפי האמת לא קיים מצות פרו ורבו כשמתו בניו ככתוב בשו"ע אה"ע (סימן א). ועיין. ע"כ.
ואין הכרח לדבריו, שאפשר לבאר כונת הרב שפתי כהן ז"ל, שהוריו שהשתדלו בו לקיים פריה ורביה מקבלים שכר על מצות המילה שקיימו בו ושמחים במצוה ועושין לו סעודה, וכן בהבאתו לקיום מצות הקהל, ומקיים ביה נמי מצות צדקה כדאיתא בכתובות (נ ע"א), ואף בפחותים מגיל שש אע"ג דמצות צדקה ליתא ומחויב במזונותיהם, מ"מ ודאי מקיים בזה מצוה (ועי' בס' למודי ה' לימוד עז), וכן בבניו הזכרים אף מצות ושננתם לבניך איכא.
ובר מן דין, אין הדבר חידוש, שהרי חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כדאיתא בש"ס (ברכות ו ע"א וש"נ), וה"ה הכא דאין לך גדול מאונס מיתה. וע"ע בקו' קול התורה (שי"ל במיקסיקו, גליון לח עמ' ג).
שם סד"ה רבי - יש למחוק את הנקודה לאחר 'יהושע'.
שם 'בגמ'' - חגיגה (ג ע"א).
בדף רכז ע"א - דברים אלו נדפסו כבר לעיל (חיי שרה כד לב).
שם ע"ב ד"ה וי"ל, 'אם הוא מתנהג כדין וכהלכה, לא שייך שאשתו תמשול עליו' - וכדברי רבי יוחנן בילקוט על הפסוק (משלי טז ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, זו אשתו.
בדף רלג ע"ב ד"ה בזה, שורה ו - 'הגמרא' - חגיגה (ד ע"א).
בדף רלה ע"א ד"ה אמנם, שורה ד - צ"ל שהרוח לא נשבה.
שם שורה ו - צ"ל צפונית נשבה לשבט לוי, וכן בשאר העולם נשבה.